"הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם", כך המשנה במסכת אבות, אולם בפרשת פינחס אנו מופתעים לראות כי מעשה הקנאה דווקא הציל את בני ישראל מכיליון, הצליח לכפר על חטא וזיכה את עושהו בברית שלום וכהונת עולם.
במאמר נסביר את יחודיות מעשהו של פינחס, את העובדה שהוא זכה להכרה על כך משמים ולמרות זאת לביקורת מבני אדם, ובוודאי שאין לראות בכך דוגמה לימינו.
סיפור המעשה עצמו מופיע בסוף פרשת בלק:
מיד לאחר מכן ה' מוסר למשה את סיכום האירוע:
וכאן ישנה נקודה שלא קיבלה תשומת לב במהלך פרשנות הדורות. המגיפה בעיצומה בעת עשיית החטא, הציווי של ה' אינו בא רק כעונש לחוטאים אלא כדרך לעצור את המגיפה. התמהמותו של משה ושופטי העם גורמת לכך שהמגיפה נמשכות ובני ישראל, ושבט שמעון בפרט, מתים כמו זבובים.
מעשהו של פינחס אינו רק מעשה קנאות, אלא גם מעשה הצלה, הקישור בין מעשהו לבין העבודה שהמגפה נעצרה ברור ומפורש.
היה אפשר לומר, שלא מעשה הבעילה עצמו הוא מה שהפריע לפינחס, ושבאופנת הפוסט-מודרנזים שכל אחד יעשה מה שבא לו, וישכב עם מי שבא לו ויעבוד איזה אלוהים שבא לו, ומה לפינחס בכלל איכפת? אבל אפילו המנטרה הפוסט-מודרנית מכירה בכך שכל אחד יעשה מה שבא לו כל עוד הוא אינו פוגע באחרים. במקרה המתואר, בוודאי הייתה פגיעה באחרים, בשבט שמעון ובכל עם ישראל.
פינחס במעשהו עוצר את זה ולמרות שלא ופולארי להזכיר מילים אלו היה אפשר לטעון שעשה זאת מדין רודף. ולמרות אפשרות מפתה זו, אין התייחסות כזו לפינחס. ואם אין, חובה עלינו לחפש למה, כי האפשרות הייתה מונת לפני הפרשנים והם בחרו שלא להביא אותה.
אולי הסיבה היא שאמנם מעשהו של זמרי פגע בעם ישראל, אולם זו הייתה פגיעה שנעשית על ידי אלוהים. לו זמרי היה עומד והורג 24,000 איש הרי ברור שיש להורגו כמה שיותר מהר, אולם לא זה היה המקרה. הזקיה בין המעשים ברורה, אבל הסיבתיות היא סיבתיות שמיימית ולא סיבתיות ארצית, סיבתיות שיכולה לדון בבית דין של מטה. במקרה כזה, אין אפשרות לדון דין רודף, גם אם אתה מאמין שמעשהו של אחד פוגע בעם ישראל כולו, האם פגיעה זו היא פגיעה שמיימית. "לא בשמים היא".
הקנאות בעייתית לא פחות ולמרות שפינחס קיבל הכרה משמים, הוא לא קיבל אותה מבני אדם. ננסה להבין מדוע.
מעשהו של פינחס הוא מיוחד וחריג, רבים רוצים ללמד זכות על עצמם בעשותם מעשים חריגים שהם כפינחס, אולם לא כך הדברים. ידוע הפתגם: "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר בפינחס" וייתכן שהכוונה היא שגם מי שעושה מעשה ומנסה להצדיק אותו בקנאות, טעמו לא נכון, ורק ה' בוחן כליות ולב יכול להעיד על כך. בתנ"ך דוגמאות רבות לכך. אליהו הנביא, שהמדרשים אומרים שהוא פינחס בעצמו, טוען על קנאותו לפני ה' ונראה שה' אינו מרוצה מקנאות זו (ראו מאמר מורחב להפטרת פרשת פינחס ). דוגמא חריפה יותר היא ביהוא שלמפרע מתברר כי חיסול בית אחאב שביצע לא נבע מקנאות אלא בעיקר כדי להבטיח שלא יישאר יורש שילחם בו.
דעת חכמים, וגם העם, אינה נוחה ממעשי קנאות. זוהי דרך מסוכנת ואינה יכולה להיות דרך רגילה בחברה מתוקנת. כל אחד יכול לטעון למניעים נעלים ומוסרים אולם מספר האנשים שבאמת יהיו מונעים רק ממניעים כאלו הוא זערורי. שימוש בקנאות כתירוץ הוא פתח לאנרכיה ולאלימות. ההבדל בין מעשהו של פינחס לבין מעשים אחרים הוא שלנו ידוע שהוסכם עליו משמים, ואולם שוב, "לא בשמים היא".
גם בתורה עצמה השאירו רבותינו רמז על מעשהו החריג של פינחס. התורה כידוע כתובה באותיות בלבד על גבי קלף. אין ניקוד, אין טעמים, אולם בתורה מופיעות כתיבות חריגות לרוב ולכולן טעם. בתחילת פרשת פינחס מופיעות שתי כתיבות כאלו. השם פינחס מופיע כאשר האות י' בו היא קטנה. גם במילה "שלום" מופיע כתיבה חריגה והו' מקוטעת (עם רווח באמצע הקו האנכי). שתי כתיבות חריגות אלו משמשות תזכורות נוספות שמעשהו של פינחס היה כזה, אך הוא היוצא דופן, שאינו מלמד על הכלל, אירוע חריג, שאין רשות לחזור עליו.
נספח א - מעט על השורש קנא
לשורש "קנא" מובנים שונים כפי המופיע במילון אבן-שושן:
גם בספר במדבר מופיעה הקנאה לרוב. בפרשת נשא בפרשיית סוטה מדובר רבות על קנאה מהסוג השני. קורח ועדתו מקנאים במשה ואהרון (קנאה מהסוג הראשון) ויהושע המציע לכלוא את אלדד ומידד המתנבאים ננזף בידי משה בשורש זה ממש "המקנא אתה לי..." במשמעותו השלישית. גם ה' מכונה אל קנא, ויותר מכך, קנא הוא אחד מהשמות של ה'! (שמות ל"ד יד): "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא"
נספח ב - נתעלמה הלכה
רש"י ופרשנים אחרים דורשים שנתעלמה מכולם הלכה ורק פינחס נזכר בה וזו הלכה "שהבועל כנענית קנאים פוגעים בו", והלכה ואין מורים כן. אם משה ציווה להרוג את האנשים, מהי ההלכה שלא ידעו? את התשובה שמעתי מהרב יעקב מדן. משה התכונן לביצוע דין מסודר באנשים, ובית דין לדיני נפשות דורש עדים, התראה ו-23 שופטים. פינחס הבין שבמצב חמור זה אין את האפשרות לחכות ל-"הליכים המקובלים" ונדרשת פעולה חריגה (מאד חריגה). הציווי של משה "הרגו איש אנשיו" מזכיר מאד את ציווי משה לאחר חטא העגל (שמות ל"ב כז): "וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ", לפי הרב מדן, מעשה זה, היה התקדים למעשה פינחס וממנו למד פינחס, שבשעות קשות יש לנקוט את המעשה מיידית ולא לחכות ל"הליכים הפרוצדורליים הרגילים". לפי הסבר זה, זוהי ההלכה שנתעלמה ממשה רבנו.
נספח ג - פינחס ובני ישראל
דברי ה' נאמרו למשה בלבד, וייתכן כי בני ישראל לא ידעו מהם כלל ולא קיבלו עליהם את פינחס בתור כהן, שהרי פינחס הרג אנשים ואיך הוא יכול להיות כהן? רק בסוף ספר יהושע (בפרק כ"ב וכנראה לאחר מות יהושע, למרות שמות יהושע מתואר בפרק כ"ג וכ"ד) פינחס מקבל את הגושפנקה מבני ישראל. באותו אירוע שבטי גד וראובן בונים מזבח, ובני ישראל חוששים שהוא לעבודה זרה ורוצים לצאת עליהם במלחמה, וקוראים לפינחס (הידוע כבר במלחמתו בעבודה זרה), אולם פינחס משתכנע באמיתות הכוונות של בני גד ובני ראובן שהמזבח הוא לזכור שהם חלק מעם ישראל, ומשכין שלום בין השבטים. מכאן רואים שפינחס אכן מצדיק את ברית השלום הנתונה לו, והוא ראוי לכהונה.
מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת פינחס
במאמר נסביר את יחודיות מעשהו של פינחס, את העובדה שהוא זכה להכרה על כך משמים ולמרות זאת לביקורת מבני אדם, ובוודאי שאין לראות בכך דוגמה לימינו.
סיפור המעשה עצמו מופיע בסוף פרשת בלק:
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-ה' מִיִּשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר: וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף"בני ישראל חוטאים בחטא של זנות, חטא של בגידה באלוקים ומעבר לאלוקים אחר. עשרות אם לא מאות פעמים בתורה ובנביאים, מדמים את ההליכה אחרי אלוקים אחרים, כבגידה של אשה בבעלה. התורה נוקטת בלשון "ויצמד" המשתמעת לשני כיוונים, גם ההיצמדות הפיזית לבנות מואב (וחטא העריות) ובאותה שעה ממש ההיצמדות לבעל-פעור, לעבודה הזרה של מואב. הציווי של ה' למשה מפורש "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה'" אך לא לגמרי ברור. משה מעביר את הציווי הלאה, אל שופטי ישראל והוא כבר ברור לחלוטין "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור", אולם לא קורה שום דבר וההוראה לא מבוצעת. המצב רק מחמיר שכן החטאים כבר לא נעשים בשולי המחנה אלא במרכזו מול פרצופו של משה. במצב זה רק פינחס מתגבר על ההלם ומבצע הלכה למעשה את מה שמשה אמר קודם, לוקח רומח והורג את האיש והאשה. פעולה זו גורמת מיידית לעצירת המגיפה ומסיימת את הפרשה.
מיד לאחר מכן ה' מוסר למשה את סיכום האירוע:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"מעשהו החריג של פינחס זוכה להערכה. גם המגיפה נפסקה וגם פינחס זוכה לכהונת עולם ולברית שלום.
וכאן ישנה נקודה שלא קיבלה תשומת לב במהלך פרשנות הדורות. המגיפה בעיצומה בעת עשיית החטא, הציווי של ה' אינו בא רק כעונש לחוטאים אלא כדרך לעצור את המגיפה. התמהמותו של משה ושופטי העם גורמת לכך שהמגיפה נמשכות ובני ישראל, ושבט שמעון בפרט, מתים כמו זבובים.
מעשהו של פינחס אינו רק מעשה קנאות, אלא גם מעשה הצלה, הקישור בין מעשהו לבין העבודה שהמגפה נעצרה ברור ומפורש.
היה אפשר לומר, שלא מעשה הבעילה עצמו הוא מה שהפריע לפינחס, ושבאופנת הפוסט-מודרנזים שכל אחד יעשה מה שבא לו, וישכב עם מי שבא לו ויעבוד איזה אלוהים שבא לו, ומה לפינחס בכלל איכפת? אבל אפילו המנטרה הפוסט-מודרנית מכירה בכך שכל אחד יעשה מה שבא לו כל עוד הוא אינו פוגע באחרים. במקרה המתואר, בוודאי הייתה פגיעה באחרים, בשבט שמעון ובכל עם ישראל.
פינחס במעשהו עוצר את זה ולמרות שלא ופולארי להזכיר מילים אלו היה אפשר לטעון שעשה זאת מדין רודף. ולמרות אפשרות מפתה זו, אין התייחסות כזו לפינחס. ואם אין, חובה עלינו לחפש למה, כי האפשרות הייתה מונת לפני הפרשנים והם בחרו שלא להביא אותה.
אולי הסיבה היא שאמנם מעשהו של זמרי פגע בעם ישראל, אולם זו הייתה פגיעה שנעשית על ידי אלוהים. לו זמרי היה עומד והורג 24,000 איש הרי ברור שיש להורגו כמה שיותר מהר, אולם לא זה היה המקרה. הזקיה בין המעשים ברורה, אבל הסיבתיות היא סיבתיות שמיימית ולא סיבתיות ארצית, סיבתיות שיכולה לדון בבית דין של מטה. במקרה כזה, אין אפשרות לדון דין רודף, גם אם אתה מאמין שמעשהו של אחד פוגע בעם ישראל כולו, האם פגיעה זו היא פגיעה שמיימית. "לא בשמים היא".
הקנאות בעייתית לא פחות ולמרות שפינחס קיבל הכרה משמים, הוא לא קיבל אותה מבני אדם. ננסה להבין מדוע.
מעשהו של פינחס הוא מיוחד וחריג, רבים רוצים ללמד זכות על עצמם בעשותם מעשים חריגים שהם כפינחס, אולם לא כך הדברים. ידוע הפתגם: "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר בפינחס" וייתכן שהכוונה היא שגם מי שעושה מעשה ומנסה להצדיק אותו בקנאות, טעמו לא נכון, ורק ה' בוחן כליות ולב יכול להעיד על כך. בתנ"ך דוגמאות רבות לכך. אליהו הנביא, שהמדרשים אומרים שהוא פינחס בעצמו, טוען על קנאותו לפני ה' ונראה שה' אינו מרוצה מקנאות זו (ראו מאמר מורחב להפטרת פרשת פינחס ). דוגמא חריפה יותר היא ביהוא שלמפרע מתברר כי חיסול בית אחאב שביצע לא נבע מקנאות אלא בעיקר כדי להבטיח שלא יישאר יורש שילחם בו.
דעת חכמים, וגם העם, אינה נוחה ממעשי קנאות. זוהי דרך מסוכנת ואינה יכולה להיות דרך רגילה בחברה מתוקנת. כל אחד יכול לטעון למניעים נעלים ומוסרים אולם מספר האנשים שבאמת יהיו מונעים רק ממניעים כאלו הוא זערורי. שימוש בקנאות כתירוץ הוא פתח לאנרכיה ולאלימות. ההבדל בין מעשהו של פינחס לבין מעשים אחרים הוא שלנו ידוע שהוסכם עליו משמים, ואולם שוב, "לא בשמים היא".
גם בתורה עצמה השאירו רבותינו רמז על מעשהו החריג של פינחס. התורה כידוע כתובה באותיות בלבד על גבי קלף. אין ניקוד, אין טעמים, אולם בתורה מופיעות כתיבות חריגות לרוב ולכולן טעם. בתחילת פרשת פינחס מופיעות שתי כתיבות כאלו. השם פינחס מופיע כאשר האות י' בו היא קטנה. גם במילה "שלום" מופיע כתיבה חריגה והו' מקוטעת (עם רווח באמצע הקו האנכי). שתי כתיבות חריגות אלו משמשות תזכורות נוספות שמעשהו של פינחס היה כזה, אך הוא היוצא דופן, שאינו מלמד על הכלל, אירוע חריג, שאין רשות לחזור עליו.
נספח א - מעט על השורש קנא
לשורש "קנא" מובנים שונים כפי המופיע במילון אבן-שושן:
- רגז על הצלחת הזולת, הייתה עינו צרה בטובת מישהו.
- חשד בבגידה, רגז על גילויי אהבה לאחרים.
- התנגד קשות לכל מי שפגע בדבר היקר לו מאד.
גם בספר במדבר מופיעה הקנאה לרוב. בפרשת נשא בפרשיית סוטה מדובר רבות על קנאה מהסוג השני. קורח ועדתו מקנאים במשה ואהרון (קנאה מהסוג הראשון) ויהושע המציע לכלוא את אלדד ומידד המתנבאים ננזף בידי משה בשורש זה ממש "המקנא אתה לי..." במשמעותו השלישית. גם ה' מכונה אל קנא, ויותר מכך, קנא הוא אחד מהשמות של ה'! (שמות ל"ד יד): "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא"
נספח ב - נתעלמה הלכה
רש"י ופרשנים אחרים דורשים שנתעלמה מכולם הלכה ורק פינחס נזכר בה וזו הלכה "שהבועל כנענית קנאים פוגעים בו", והלכה ואין מורים כן. אם משה ציווה להרוג את האנשים, מהי ההלכה שלא ידעו? את התשובה שמעתי מהרב יעקב מדן. משה התכונן לביצוע דין מסודר באנשים, ובית דין לדיני נפשות דורש עדים, התראה ו-23 שופטים. פינחס הבין שבמצב חמור זה אין את האפשרות לחכות ל-"הליכים המקובלים" ונדרשת פעולה חריגה (מאד חריגה). הציווי של משה "הרגו איש אנשיו" מזכיר מאד את ציווי משה לאחר חטא העגל (שמות ל"ב כז): "וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ", לפי הרב מדן, מעשה זה, היה התקדים למעשה פינחס וממנו למד פינחס, שבשעות קשות יש לנקוט את המעשה מיידית ולא לחכות ל"הליכים הפרוצדורליים הרגילים". לפי הסבר זה, זוהי ההלכה שנתעלמה ממשה רבנו.
נספח ג - פינחס ובני ישראל
דברי ה' נאמרו למשה בלבד, וייתכן כי בני ישראל לא ידעו מהם כלל ולא קיבלו עליהם את פינחס בתור כהן, שהרי פינחס הרג אנשים ואיך הוא יכול להיות כהן? רק בסוף ספר יהושע (בפרק כ"ב וכנראה לאחר מות יהושע, למרות שמות יהושע מתואר בפרק כ"ג וכ"ד) פינחס מקבל את הגושפנקה מבני ישראל. באותו אירוע שבטי גד וראובן בונים מזבח, ובני ישראל חוששים שהוא לעבודה זרה ורוצים לצאת עליהם במלחמה, וקוראים לפינחס (הידוע כבר במלחמתו בעבודה זרה), אולם פינחס משתכנע באמיתות הכוונות של בני גד ובני ראובן שהמזבח הוא לזכור שהם חלק מעם ישראל, ומשכין שלום בין השבטים. מכאן רואים שפינחס אכן מצדיק את ברית השלום הנתונה לו, והוא ראוי לכהונה.
מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת פינחס