פרשת מטות ומסעי

פרשת השבוע, פרשת מטות היא הפרשה התשיעית בספר במדבר והיא עוסקת בדיני נדרים, מלחמת ישראל במדין ובבקשת בני גד ובני ראובן להתיישב בעבר הירדן המזרחי. פעמים רבות קוראים את פרשת מסעי יחד עם פרשת מטות, ופרטיה מופיעים בהמשך.

מאמרים ודברי תורה לפרשת מטות

יהושע ואלעזר כמנהיגי העם - המאמר עוסק בהופעתם של שני המנהיגים העתידיים של עם ישראל יהושע בן-נון ואלעזר הכהן הגדול.

בני גד ובני ראובן - המאמר עוסק בפרק ל"ב בפרשה ובבקשתם של בני גד ובני ראובן לקבל נחלה ממזרח לירדן.

הפטרת פרשת מטות - פתיחת ספר ירמיהו, הפטרה ראשונה לשבתות בין המצרים.

חלוצים לפני ה' - מאמר מאת הרב ירחם שמשוביץ

כימיה בתורה - בפרשת מטות מופיעים מספר יסודות כימיים. תיאור הופעתם ויסודות נוספים במאמר קצר על כימיה בתורה.

דבר תורה לפרשת מטות - מדוע מופיע הציווי החריג לדבר אל ראשי המטות?

פרשת מטות מסעי לילדים - תקציר הפרשה מתאים לילדים וגם למבוגרים.

חידון לפרשת מטות - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת מטות.

תפזורת לפרשת מטות 

סטטיסטיקה לפרשת מטות - נתונים סטטיסטיים על פרשת מטות.

תקציר פרשת מטות

פרק ל
פרשת מטות פותחת בדיני נדרים. נדרים הם עניין רציני וההנחיה הבסיסית היא שכל מה שאדם נודר או אוסר על עצמו עליו לקיים. לאחר מכן מופיעים דינים שונים ועל האפשרויות השונות להפר נדר שלך או של מישהו אחר (ומתוך כך גם למדו חכמים בדוחק רב את האפשרות להתיר נדר).

עניין נדרים חמור ולכן מקובל מאד להוסיף את הביטוי "בלי נדר" אחר כל אמירה שמשתמע ממנה התחייבות כלשהי. אין הכוונה לזלזל באמירה או להראות שאין שום כוונה אמתית בה, אלא להדגיש שכוונה זו אינו מהווה נדר לפי דיני התורה. לפירוט נוסף עיינו במאמר היחס לנדרים בתורה.

פרק ל"א
ה' מצווה על משה לנקום את נקמת בני ישראל במדיינים. בני ישראל אוספים צבא של 1000 איש מכל שבט (אפילו שראינו שהמגיפה פגעה בעיקר בשבט שמעון) יוצאים למלחמה ונוחלים ניצחון מוחץ. העונש למדיין חמור ומשה מצווה בנוסף גם להרוג את הנשים הבוגרות והזכרים בטף ולהשאיר בחיים רק את הנשים הצעירות.

עונש זה גורם לקורא של ימינו חוסר נוחות, והוא דומה במידת מה לעונשו של עמלק (שם גם את הבהמות היה צריך להרוג). עונשים חמורים אלו אינם חלק מעונשי המלחמה הרגילים, אלא נועדו במקרים מיוחדים כאשר החטא של העמים כלפי ישראל חמור במיוחד ואינו רק מלחמה גרידא, אלא ניסיון לפתות את ישראל ולגרום להם לעבור על עבירות החמורות שבתורה ובמקרה הזה, עבודה זרה וגילוי עריות.

לאחר מכן מופיעה פרשייה קצרה הנאמרת מפי אלעזר הכהן והיא היחידה בתורה שנאמרת מפיו, והוא מונה את דיני הכשרת הכלים שנלקחו בשלל מהגויים. כללים אלו מהווים את הבסיס להלכות טבילת כלים בשינויים מסוימים.

התורה ממשיכה ומתארת את חלוקת השלל בין האנשים היוצאים למלחמה ובין האנשים שנשארו בעורף, וגם את החלוקה לכהנים וללויים שאינם יוצאים למלחמה כלוחמים (אלא כנושאי הארון וכו'). בסיום, באים מפקדי הצבא אל משה ואומרים לו שהם ספרו את החוזרים מהמלחמה וגילו שבאופן ניסי "... ולא נפקד ממנו איש".

כל החיילים שיצאו למלחמה חזרו ממנה בשלום. מפקדי הצבא מרגישים, ובצדק, שזהו אירוע ניסי ומביאים את הזהב שאספו כתרומה למשכן.

פרק ל"ב
סיום הפרשה עוסק בבני גד ובני ראובן. לשבטים אלו כמויות עצומות של מקנה והם רואים שהארץ במזרח הירדן מתאימה להם ומבקשים ממשה לא לעבור את הירדן.

משה נוזף בהם קשות: "האחיכם יבואון למלחמה ואתם תשבו פה?", משה מזכיר להם את חטא המרגלים ותמה, איך הם מתנהגים באותה צורה ולא רוצים להיכנס לארץ.

בני גד ובני ראובן מעלים הצעה חדשה. הם יבנו גדרות לצאנם וערים לטפם ויעברו חלוצים עם כל בני ישראל למלחמה בארץ ישראל ורק לאחר מכן יחזרו למקומם, אולם הם מדגישים כי החלטתם סופית וכי הם ינחלו ממזרח לירדן. משה משנה קצת את ההצעה.

משה מדגיש שקודם יש לבנות את הערים לטף ולנשים ורק אחר כך את גדרות הצאן (ומעמיד אותם על טעותם שנתנו חשיבות יתר לרכושם) וגם מדגיש שהתנאי הוא דו-כיווני ושאם לא יעמדו בתנאים, לא יוכלו לנחול ממזרח לירדן.

בני גד ובני ראובן מקבלים את התנאי, ומשה מצמיד אליהם גם חצי משבט המנשה (השבט שחציו בארץ וחציו ממזרח לירדן והוא המקשר בין השניים), ומציג את התנאי בפני כל ראשי השבטים וממנה את יהושע ואלעזר כעדים לקיום התנאי (ואכן סוף המעשה מופיע בסוף ספר יהושע).

בהמשך התורה מתארת ומונה את הערים שבנו שבטים אלו בעבר הירדן המזרחי.

פרשת מטות - שלל מדין מובא כקורבן למשכן. גררד' הוט, דמויות מהתנ"ך 1728

פרשת מסעי

מאמרים ודברי תורה לפרשת מסעי

עיר מקלט והכוהן הגדול - לרוצח הנמלט לעיר המקלט, מותר לצאת ממנה רק במות הכהן הגדול. המאמר עוסק בקשר בין הרוצח לכוהן.

הפטרת פרשת מסעי - המשך נבואות התוכחה של ירמיהו

פרשת מטות מסעי לילדים - תקציר הפרשה מתאים לילדים וגם למבוגרים.

חידון לפרשת מסעי - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת מסעי

סטטיסטיקה לפרשת מסעי - נתונים סטטיסטיים על פרשת מסעי

תקציר פרשת מסעי

פרק ל"ג
פרשת מסעי היא הפרשה האחרונה בחומש במדבר. הפרשה פותחת בתיאור כל המסעות של בני ישראל מצאתם מארץ מצרים ועד חנייתם בערבות מואב מול הירדן ויריחו. לא פחות מ-42 מסעות ומקומות שונים (בחלקם כבר פגשנו בפרשות הקודמות וחלקם יחידאים במקרא) מוזכרים. אמנם רוב המקומות מוזכרים בקצרה לפי התבנית של "ויסעו מ... ויחנו ב..." אולם בין לבין מפורטים לנו אירועים וניתן לנו מידע נוסף. המידע המענין ביותר הוא תאריך פטירתו של אהרון הכהן, יחידי הוא אהרון בכל המקרא שנכתב תאריך פטירתו, א' באב, ופרשת מסעי נקראת תמיד בסמוך לתאריך זה. גם גילו של אהרון מפורט אולם את הגיל אנו יכולים לחשב שכן גילו בעת יציאת מצרים כבר הוזכר בספר שמות. בהמשך הפרשה מופיע ציווי על הורשת והריסת העבודה הזרה של ערי ארץ ישראל. נושא זה יתפוס מקום מרכזי בנאומיו של משה בחומש דברים.

פרק ל"ד
בפרק ל"ד, התורה מפרטת את גבולות ארץ ישראל, רשימה זו של גבולות ומקומות מהווה מקור לפרשנויות ומחקרים מרובים. חלק מן המקורות מזוהים בצורה ודאית (ים כנרת וים המלח) חלקם מוכרים עוד מספר בראשית וחלקם מוכרים לנו מימינו אך אין לדעת איפה היו בעבר (מעלה עקרבים). לאחר פירוט הגבולות, התורה מפרטת בשמות את נשיאי השבטים, שיובילו את בני ישראל לנחלת הארץ.

פרק ל"ה
פרק ל"ה פותח בציווי על נתינת ערים ללווים בכל ארץ ישראל  שהרי לשבט לוי אין נחלה משל עצמו. לאחר מכן התורה עוסקת בנושא הלא סימפטי של רוצח ורוצח בשגגה. התורה מצווה להקצות ערי מקלט לרוצחים בשגגה (שלא ניתן לחייבם בדיני נפשות בבית דין), על מנת שגואל הדם לא יוכל לפגוע בהם. הרעיון העומד בכך שגם מי שחטא בהריגה ולא ברצח, ידע שעליו לגלות למקום מרוחק. אמנם התורה מודעת לכך שהאיש הרג נפש בשגגה, אך הוא עדיין מכונה רוצח ואחריותו ללקיחת החיים קיימת. כאשר הרוצח נמצא בעיר המקלט, לגואל הדם אסור לפגוע בו (אחרת ייחשב גואל הדם בעצמו לרוצח). לרוצח מותר לצאת מעיר המקלט רק לאחר מות הכהן הגדול. עיר המקלט אינה נותנת הגנה באופן אוטומטי, רוצח במזיד הנמלט לעיר מקלט מוצא משם בעל כורחו.

פרק ל"ו
בסיום החומש כולו אנו חוזרים לנושא שהתורה עסקה בו בפרשת פינחס. בנות צלפחד ביקשו לקבל את נחלת אביהן (ולעשות שם לאביהן שלא יישכח). שבט מנשה מודאגים מהאפשרות שבנות צלפחד ינשאו עם בני שבטים אחרים ושתוך דור אחד הנחלה תעבור ליורשי בעליהן ולמעשה לנחלת שבט אחר. משה לפי ה', מדגיש כי בנות צלפחד תהיינה לנשים למי שהן בוחרות, אך החתנים צריכים להיות בני שבט מנשה. בנות צלפחד אכן עושות כך וכולן נישאות (וכנראה זהו המקרה הראשון בתורה בו הכלה בוחרת את החתן). סיום ספר במדבר מסתיים בצורה דומה מאד לספר ויקרא :"אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן יריחו" אך בועד ספר ויקרא מסתיים במדבר סיני, בחומש במדבר בני ישראל כבר הגיעו לפתחה של ארץ ישראל
חזק חזק ונתחזק

חלוצים לפני ה'

מאמר אורח מאת הרב ירחם שמשוביץ

בפרשת השבוע מופיע לראשונה המושג של חלוצים (במלחמת מדין ובפרשת בני גד ובני ראובן). צריכים אנו לבחון את משמעותו של מושג זה המופיע בפרשתנו לראשונה וגם לאחרונה! (אמנם העניין לעצמו כבר הופיע בקריעת ים סוף עם נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון בים ומכאן מושג ה"נחשונים" אבל כאן הענין מפורש במקרא עצמו. מה שמלמד אותנו שמשמעותה של המילה היא זה היוצא ראשון לפני כולם) 

כאשר באים בני גד ובני ראובן ומבקשים ממשה להשאר בעבר הירדן המזרחי (שגם הוא חלק מארץ ישראל ורק שבזכותם תתגלה הקדושה הטמונה בעבר הירדן המזרחי), מגיב משה בצורה חריפה ביותר ואין אנו מבינים מה חרי האף הגדול הזה ?! 

נכון שבני גד ובני ראובן הקדימו את בהמתם לטפם "גדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפנו" וזה לא בסדר; יש להוכיחם על כך כדי שסדרי העדיפויות שלהם יהיו מתוקנים יותר. אבל חרון אפו של משה המשווה אותם למרגלים מראה שמתיחסים אליהם ממש כבוגדים! למרות שבשום מקום אין הם אומרים שהם לא ישתתפו במלחמה עם בני ישראל, אלא רק שבאותה הזדמנות שמדברים על חלוקת הארץ הם מבקשים שנחלתם לא תינתן להם בגורל אלא שעבר הירדן המזרחי יהיה נחלתם. (וגם אם נאמר שאולי כן היתה כוונתם שלא ישתתפו במלחמה, לפחות היה צריך לעשות איזה שהוא בירור עימהם ולא ישר לתקוף אותם). ולא רק שמשה תוקף אותם, אלא הוא משווה אותם לדבר שנחשב העלבון הגדול ביותר לאותו הדור העומד להיכנס לארץ והוא המרגלים – כאשר רק לפני ימים ספורים נקברו אחרוני השרידים של דור המדבר אשר עליו היתה הגזרה הידועה! 

אלא שאם נתבונן בכל הפרשה נראה מילה אחת שמשתנה בין דבריהם הראשונים של בני גד ובני ראובן לבין דבריו של משה ובעקבות כך לדבריהם השניים של בני גד ובני ראובן! והמלה היא לפני ה' לעומת לפני בני ישראל. 

אומרים בני גד ובני ראובן "נחנו נעבור חלוצים לפני בני ישראל" ומשה מבקש (או דורש) מהם להבין שהם צריכים לעבור חלוצים לפני ה' . ואכן בני גד ובני ראובן בחזרם על הדברים מבינים את הדבר ואומרים שיעברו חלוצים לפני ה' כפי שמשה ביקש מהם. 

ולכן השווה אותם משה למרגלים, לא משום שבדרישתם הם חוזרים על חטא המרגלים חלילה, אלא משום שבכך שאומרים שיעברו חלוצים לפני בני ישראל, ישנה סכנה שבעתיד הרחוק אם לא יבינו שהם חלוצים לפני ה' הם ח"ו יתנתקו בסופו של דבר מהקב"ה בגלל כל הקשיים והמרחק של עבר הירדן ואזי יחטאו במה שהמרגלים חטאו. 

וזו גם הסיבה שמצמיד אליהם משה את חצי שבט המנשה, כדי לגרום לחיבור של קיימא בינם הנמצאים מעבר אחד מזה ובין שאר בנ"י הנמצאים מעבר אחד מזה. 

ובכל זאת נשאלת השאלה מדוע אם כן חוזר משה ופונה ליהושע ולאלעזר הכהן על הדרישה שנדרשה מאת בני גד ובני ראובן ולא מסתפק במה שתיקנו ואמרו; וכן מדוע חוזרים בני גד ובני ראובן ומתחייבים בדבר שוב פעם? 

והתשובה לכך היא שבני גד ובני ראובן אמנם הבינו שצריכים להיות חלוצים לפני ה' אבל חשבו שדרישה זו ואמירה זו היא מפי משה בלבד ולא מאת הקב"ה ולכן אמרו: "כאשר אדוני דובר, כאשר אדוני מצווה" – ומשה חושב הפעם לא יעזור אם אגיד להם, אני צריך שיהיו "חבר נאמנים" אשר ידאג שהדברים ייעשו, כי מי יודע אם אחרי מותי היות שחשבו שזאת "גחמה" פרטית שלי עדיין יקיימו אותה! ולכן הוא פונה ליהושע ולאלעזר הכהן. או אז מבינים בני גד ובני ראובן את טעותם ומשנים את הנוסח שוב פעם ואומרים "כאשר ה' מצווה": הבנו שדרישה זו היא אלקית, או אז מקבל משה את דבריהם.

לדף הראשית של פרשת מטות

דבר תורה לפרשת מטות

שלום לכם, אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת מטות.

בפסוק הראשון בפרשה כתוב כך: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'".
בדרך כלל משה מדבר לכל העם פה משה מדבר לראשי המטות והם לעם.  מדוע ראשי המטות צריכים לשמוע את הדברים ורק אז להעביר לעם, כשהיה אפשר שכמו בדרך כלל משה פשוט יספר לכל העם?

• רש"י אומר שמשה רצה לחלוק כבוד לנשיאים ולכן לימד אותם תחילה. 
• האור החיים אומר שבגלל שמדובר בהיתרי נדרים ולכן אמרו אותם לראשי המטות כדי ללמד אותנו שהיתר ביחיד נעשה רק במומחה כמו הנשיאים. אבל אם אינם מומחים צריך להפר בשלושה הדיוטות. 

לפי דעתי, משה יודע שהוא עומד למות והוא אפילו מינה כבר בפרשה הקודמת את המנהיג החדש. ובגלל שמשה יודע שהוא עומד למות ותהיה הנהגה חדשה ושונה הוא מנסה לשתף את ראשי המטות כדי שיהיו כבר רגילים להשתתף ולהיות חלק מההנהגה ומשה כבר מרגיל אותם.

גם בהמשך הפרשה רואים שראשי המטות מעורבים וזה בגלל שהם נכנסים לארץ וצריך שעוד אנשים יהיו מנהיגים, וגם כדי שבני ישראל יראו מי עומדים להיות המנהיגים החדשים שלהם ואיך ההנהגה הבאה עומדת להתנהל.

אפשר גם לומר שבגלל שבני ישראל קרובים לארץ ישראל הם ליד הרבה שכנים, הרבה עמים אויבים, ואם כל עם ישראל יתכנס למקום אחד השכנים שלהם יכולים אולי לקחת להם רכוש ולהזיק להם שלא כמו במדבר שרק בני ישראל היו שם, ולכן משה אומר לראשי המטות שלא כולם יהיו מכונסים באותו מקום באותו הזמן.

ונעבור לפינת החידה השבועית.   החידה של שבוע שעבר הייתה:  בפרשת פנחס כתוב: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה " איפה עוד מופיע הביטוי אלוקי הרוחות?
 
והתשובה היא בפרשת קרח כשמשה מתפלל לה', כתוב כך: "ויפלו על פניהם ויאמרו קל אלוקי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף".

והחידה השבועית השבוע היא: איש בפרשה ששמו כשם איש צדיק מישראל.

אם אתם יודעים את התשובה לחידה רשמו אותה בתגובת. ובכל מקרה את התשובה נפרסם בשבוע הבא.  אל תשכחו להירשם לערוץ היוטיוב.  נתראה בשבוע הבא ושבת שלום!


לדף הראשי של פרשת מטות

הפטרת פרשת מטות ושמות

הפטרת פרשת מטות (כשאינה מחוברת) היא ההפטרה הראשונה בסדרת תלתא דפורענותא - שלוש הפטרות פורענות בה נקראות לפני תשעה באב. ההפטרה היא בספר ירמיהו מתחילת הספר ועד פרק ב' פסוק ג.
כאשר הפרשות מחוברות - נקראת הפטרה זו בפרשת פינחס (ודוחה את הפטרת פינחס הרגילה).

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

הפטרה זו היא גם הפטרת פרשת שמות למנהג הספרדים (ראו במאמר הבא להפטרת שמות לפי מנהג אשכנז ותימן)
ההפטרה פותחת את ספר ירמיהו בפרשייה המהווה מבוא ומפרטת לנו לא מעט על ירמיהו. שם אביו, שבטו, מקום מגוריו והתקופה המדויקת בה ניבא. ירמיהו ניבא ממש בשנים האחרונות שלפני חורבן הבית, וגם תקופה מסוימת לאחריו עד רצח גדליה וגלות חלק מהנשארים למצרים.

א דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן-חִלְקִיָּהוּ מִן-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן: ב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-ה' אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ: ג וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי:

לאחר הפתיחה מגיעות מספר פרשיות הפותחות כולן בביטוי: "ויהי דבר ה' אלי"

ד וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: ה בְּטֶרֶם (אֶצָּורְךָ) [אֶצָּרְךָ] בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ:
הבשורה על כך שירמיהו הוא נביא מבטן ומלידה (דמיון מסוים לשמשון שהוקדש מבטן להיות נזיר לה') הפתיעה מאד את ירמיהו
ו וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אלוקים הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי-נַעַר אָנֹכִי:
כבר ברור הקשר לפרשת שמות. תגובתו של ירמיהו מזכירה מאד את תגובותיו של משה. ראו מאמר על תהליך ההתגלות וההקדשה של משה. 
ז וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר:
הקב"ה כמובן אינו מאפשר לירמיהו להתחמק מתפקידו. ואומר לו פחות או יותר בלי תירוצים, מה שאני אגיד לך לעשות תעשה.

ח אַל-תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם-ה':
אבל גם קצת מנחם אותו שישמור ויציל עליו (ואכן ירמיהו סבל קשות בגלל נבואותיו וכמעט נהרג בגללן).

ט וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יָדוֹ וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ:
הנגיעה על הפה מופיעה מילה במילה (ויגע על פי) גם בישעיהו פרק ו' בו מוזכרת הקדשתו של ישעיהו לנביא אותו קוראים כהפטרה לפרשת יתרו. כמובן שהמדרש הידוע על משה שלקח גחל פחם לפיו ולפיכך נהיה כבד פה וכבד לשון מקורו בדמיון לנביאים אלו (בפרט לישעיהו). אבל בעוד שישעיהו כמעט מתנדב לתפקיד, הרי ירמיהו נבחר מראש ונגד רצונו.

י רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:
יש לשים לב לשתי נקודות מענינות בפסוק זה. ירמיהו הוא נביא לגויים ולממלכות. לא רק לישראל. לקראת סוף הספר יופיעו נבואות רבות של ירמיהו לעמים השונים. המפרשים כבר הדגישו שמתוך ששת הפעלים המופיעים בפסור ארבעה מתוכם הם פעלים של חורבן והרס ורק שניים של בנייה ושיקום.

יא וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה:יב וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ:
עסקנו כבר בנבואות חזיונות (למשל הפטרת חנוכה ובהעלותך), אולם כאן ירמיהו מקבל שאלות קלות. הוא רק צריך לתאר מה הוא רואה ומבלי לתת לזה משמעות כלשהי, בניגוד לזכריה שהיה צריך לפרש את המראות (ולרוב לא הצליח, והמלאך גילה לו). הקשר באמת לא ברור באופן מיידי.

יג וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה:יד וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:
כאן כבר ירמיהו לא זוכה לתשבחת אלא מקבל מיד את פירוש הנבואה. גם כאן קשה להבין את הקשר, שהרי הסיר עצמו חסר כל תפקיד בנמשל פרט לכיוון הפתח שלו.

טו כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם-ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ- אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם וְעַל כָּל-חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה:
ולאחר פתיחה זו וההבנה שה' שוקד על דברו (אך מבלי לדעת מהו דבר זה) ושהרעה תגיע מצפון, מפרט ה' את הרעה שתבוא על עם ישראל

טז וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל-רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם:
כמובן, שהעבודה הזרה היא החטא העיקרי.

יז וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל-תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן-אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם:
והנה הציווי על ירמיהו. מי אוהב לשמוע דברי תוכחה? אף אחד (היזכרו בנביא עמוס ובמה שנאמר לו - "חוזה לך ברח"). מינהג אותם הימים היה פשוט לפגוע בנביאי האמת וכבר היו מקרים כאלו. חששו של ירמיהו מובן.

יח וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל-כָּל-הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ:יט וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-ה' לְהַצִּילֶךָ:
אמנם ירמיהו כונה נביא לגויים, אבל קהל היעד העיקרי הוא כמובן מלך יהודה. ה' מודיע לירמיהו שהחיים הולכים להיות לא קלים, וזאת בלשון המעטה. ילחמו בו, וירצו לפגוע בו ורק ההגנה של ה' תציל אותו.

פרק ב - א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ב הָלֹךְ וְקָרָאתָ- בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: ג קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָּׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-ה':

אולם ירמיהו מצטווה גם לפתוח את דבריו בדברים המזכירים את העבר האידיאלי (דומה מאד להפטרת שמות במנהג תימן ביחזקאל). את "החתונה" בין עם ישראל לקב"ה שהתבצעה ביציאה ממצרים - מתן תורה והקמת המשכן.

ירמיהו מוקדש לנביא (פסוק ט) - מרק שאגאל - 1957 - מוזיאון האגרטי ניו יורק

לדף הראשי של פרשת מטות
לדף הראשי פרשת שמות

פרשת מטות מסעי לילדים

נושאי הפרשה - פרשת מטות-מסעי

נדר ושבועה (ל, ב-יז)

משה רבנו מכנס את ראשי המטות, ופורס בפניהם את דיני הנדר והשבועה, על מנת שילמדום לכל בני ישראל.
בבסיס העניין עומד הציווי "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". אדם שהתחייב בלשון נדר או שבועה, חייב לקיים את התחייבותו אחרת חילל את דבריו.
בת צעירה בהיותה בבית אביה, תלוי נדרה בהסכמת אביה. כאשר היא בוגרת ונשאת, תלוי נדרה בהסכמת בעלה. כאשר אלה אינם מסכימים למחויבות שקיבלה על עצמה, באפשרותם להתיר את הנדר.

נקמת משה במדיין (לא, א-יב)

בפרשה הקודמת, פרשת פינחס, סימנה התורה את בני מדיין כאויבים לישראל בגלל הנזק הקשה שגרמו להם. עתה מצווה ה' את משה, לפני מותו, לנקום את נקמת ישראל במדיינים.
משה רבנו מגייס אנשי צבא מבני ישראל, אלף איש משבט, סך-הכול שניים עשר אלף חיילים. בראש הכוח עומד פינחס בן אלעזר הכהן, הלוקח עמו אל הקרב את ארון הברית, את ציץ הקודש של הכהן הגדול ואת חצוצרות התרועה.
עם ישראל מנצח בקרב את מדיין, שורף את עריהם, הורג את כל הזכרים, את חמשת מלכי מדיין ואת בלעם נביא-הרשע. את הנשים והילדים ואת כל רכושם, אוספים הלוחמים ומביאים אל מחנה ישראל.

משה קוצף על מפקדי הצבא (לא, יג-כד)

משה קוצף על מפקדי הצבא שהביאו את בנות מדיין, אותן שהחטיאו את בני ישראל, אל המחנה. לכן מצווה משה להרוג את כל הנשים הבוגרות וכן את כל הזכרים. הוא מצווה גם על הלוחמים להיטהר טרם כניסתם למחנה, בגלל שנטמאו מהרוגי הקרב.
אלעזר הכהן ממשיך ומפרט בפני הלוחמים את דיני הטהרה המחייבים ברכושם של המדיינים עובדי-הכוכבים. את המתכות יש ללבן באש, ואת החומרים שאינם מלובנים באש יש לטבול במקווה מים. רק אחר-כך יהיה מותר להשתמש בכלים ובחפצים משלל המדיינים.

חלוקת השלל ומתן התרומות (לא, כה-נד)

הקב"ה מצווה את משה לכמת ולהעריך את השלל שנלקח מהמדיינים. ה' גם קובע את דרך החלוקה של השלל: מחצית ללוחמים, והמחצית האחרת לכל העם. מן הלוחמים יש לקחת אחד מחמש מאות (2 פרומיל) כמכס עבור הכוהנים, ומן העם אחד מחמישים (2 אחוז) כמכס ללויים.
התורה מפרטת באריכות את פריטי השלל ומניינם ואת המכס שהופרש מהם לכוהנים וללויים.
בתום החלוקה, ניגשים אנשי הצבא למשה, ומביעים את רצונם למסור את כל תכשיטי הכסף והזהב שבזזו כתרומה לה'. קורבנם זה, הוא אות תודה לה', על כך שכל הלוחמים שבו בשלום למחנה ואיש מהם לא נפגע במלחמה. משה ואלעזר מקבלים יוזמה זו בברכה, ומביאים את כל תרומת התכשיטים לאוהל מועד, שם יהיו למשמרת ולזיכרון לסיפור הנס והתרומה שבאה בעקבותיו.

נחלת שבטי גד, ראובן ומחצית ממנשה (לב, א-מב)

בני גד וראובן, שלהם צאן רב, פונים למשה, ומבקשים לנחול את נחלתם ממזרח לירדן, מקום עתיר במרעה. משה רואה בבקשתם זו, התחמקות מהצורך להיכנס אל ארץ ישראל המערבית, דבר שיחייב שנים של מלחמות-כיבוש והסדרת הנחלות. הוא חוזר ופורס בפניהם את פרשת המרגלים, שהניאו את לב העם מלהיכנס לארץ ונענשו על כך קשות. משה מקביל את מבוקשם לחטא המרגלים.
נציגי השבטים מבהירים למשה כי אין זו חלילה כוונתם. אדרבא, הם מתחייבים לעבור חלוצים לפני מחנה ישראל במסע הכיבוש אל ארץ ישראל המערבית.
משה מתרשם מכנות דבריהם ומציב בפניהם הסכם מותנה: אם יעברו את הירדן להלחם עם אחיהם, ינחלו את ארץ ישראל המזרחית, ואם לאו לא יקבלו את הנחלה. הוא מוסר את הדברים ליהושע בן-נון תלמידו, המנהיג שעומד להכניס את העם לארץ.
בהנחיית משה מקימים בני השבטים גד וראובן ואיתם חצי שבט מנשה, ערים לנשיהם ילדיהם וצאנם, כשהשם עצמם עושים את ההכנות לחציית הירדן כחלוצים לפני העם.

פרשת מסעי

סיכום מסעות בני ישראל במדבר (לג, א-מט)

פרשת מסעי, המחוברת השנה עם פרשת מטות, מסיימת את ספר במדבר, הרביעי מחמשת חומשי תורה.
התורה מונה את ארבעים-ושניים המסעות והחניות שעברו על בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר. החל מיציאתם מרעמסס שבמצרים בחמשה עשר לחודש ניסן, בהשאירם את המצריים לקבור את מתי בכוריהם, ועד לחנייתם על הירדן בערבות מואב.
במניין המסעות, מוצאת התורה לנכון להזכיר רק אירוע אחד: מיתת אהרון בשנה הארבעים לצאתם מארץ מצרים, בראש חודש אב, והוא בן 123 שנה. התורה גם מציינת ברמז, כי בעקבות מותו של אהרון, מחליט עמלק לנצל את מותו של הצדיק לניסיון להביס את עם ישראל בקרב.

לפנות את הארץ מזרים ומאלילים (לג, נ-נו)

הקב"ה מצווה את משה להעביר לבני ישראל מסר חשוב, ערב הכניסה לארץ: כדי לחיות בארץ בשלווה ולהתנחל בה לבטח, יש לגרש את כל האויבים ולהשמיד את אליליהם. אם הדבר לא יתבצע בשלמות, יהיו הנשארים ברבות הימים לאויבים המצרים לישראל, וגילוליהם יהיו לפיתוי ולפגע רע עבור העם בישראל.

גבולות הארץ המובטחת (לד, א-טו)

ה' מפרט בפני משה את גבולות הארץ על-פיהם יש לנהל את מסע הכיבוש. הארץ שבתוך גבולות אלו תהיה נחלתם של תשעה השבטים וחצי – למעט שני השבטים וחצי שינחלו, כאמור, בעבר הירדן המזרחי.

ראשי החולקים את הארץ (לד, טז-כט)

כבר עתה, בטרם החל מסע הכיבושים, קובע ה' מי יהיו ראשי העם החולקים את הארץ לשבטי ישראל. על-פי קביעה זו, בראש העם יעמדו אלעזר הכהן ויהושע בן-נון, ותחתיהם נשיאי כל שבט, כפי שהתורה מפרטת את שמותם.

נחלת שבט לוי (לה, א-ח)

הלווים אינם נוחלים חלק בארץ כשאר השבטים. נחלתם אינה כוללת שטחי מרעה וחקלאות כיוון שעיסוקם רק בעבודת המקדש ובלימוד התורה. לכן ינחלו במגרשים אשר יוקצו סביב כל אחת מערי ישראל, וכן בארבעים ושמונה ערי מגורים נוספים, מתוכם שש ערים המשמשות מקלט להורגים בשגגה, כפי שהתורה מלמדת בהמשך.

ערי המקלט (לה, ט-לד)

התורה עושה אבחנה בין רוצח בכוונה תחילה, שעליו לעמוד לדין, ובמקרה של הרשעה דינו מיתה, לבין הורג בשגגה. השוגג אינו מחויב בדין, אך מותר לקרובו של הנהרג לנקום בו ולהורגו. כדי להינצל מנקמה זו, יכול ההורג בשגגה לנוס אל אחת משש ערי המקלט שיש להקצות – שלוש בעבר הירדן המזרחי, ושלוש נוספות בארץ ישראל המערבית. משהגיע ההורג בשגגה אל ערים אלו, אסור לגואל הדם לנקום בו ולהורגו. הנמלט יוכל לחזור לעירו בבטחה, רק לאחר מותו של הכהן הגדול של אותו הדור. יציאה מהעיר טרם עת, מאפשרת לגואל הדם להורגו.
בין הדברים מפרטת התורה כמה מהדינים הקובעים את סוג הפשע במקרה של הריגה, וכמה מהכללים להרשעת הרוצח.

בנות צלופחד – נישואין בתוך השבט (לו, א-יג)

לאחר שנפסק, כזכור לנו מפרשת פינחס, כי בנות צלופחד זכאיות לנחלה, בהיותן בנות למשפחה ללא בנים,
באים בני השבט וטוענים לפני משה. לטענתם, נשואי הבנות עם גברים משבט אחר, יעבירו את נחלת הבנות שהיא חלק מנחלת השבט, לשבט אחר. משה מקבל את הטענה וקובע, כי בנות צלופחד, כמו בנות אחרות במצב דומה, יינשאו לטוב בעיניהם – אך רק מבני השבט שלהם. זאת כדי לא להסב נחלה משבט אחד לאחר.
ואכן נישאו בנות צלופחד לבני דודיהם מבני השבט.

פירוש הכתוב

עד מות הכהן הגדול (במדבר לה,כה)

מה דינו של מי שרצח אדם בשגגה? אומרת התורה, שרוצח זה צריך לברוח לאחת מערי-המקלט ולשבת בה "עד מות הכהן הגדול". כל עוד הכוהן הגדול חי, אסור לרוצח לצאת מהעיר ורק לאחר מות הכוהן הגדול הוא רשאי לחזור לביתו.
קישור זה, בין עונשו של הרוצח בשגגה לבין חיי הכוהן הגדול, דורש ביאור. מה הקשר בין רוצח נפש לבין אריכות ימיו של הכוהן הגדול?
משיב רש"י: הכוהן הגדול בא "להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים; אינו כדאי שיהא לפני כוהן גדול"
עונש למי?
אולם רש"י אינו מסתפק בכך ומביא הסבר נוסף: "לפי שהיה לו לכוהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". הסבר זה לכאורה אינו מובן כלל: הלוא העונש אינו לכוהן הגדול אלא לרוצח, ומה הכוונה ש"היה לו להתפלל"?!
אלא כאן בא רש"י להסביר את עומק הקשר בין שני הדברים. עצם הדבר שהתורה מקשרת את עונשו של הרוצח בשגגה עם מותו של הכוהן הגדול, מוכיח שאין זו התניה שרירותית בין דברים שונים אלא יש זיקה מהותית פנימית ביניהם.

מיתה המכפרת

הרוצח אינו רשאי לעזוב את עיר-המקלט כל עוד הכוהן הגדול חי, משום שעדיין לא נתכפר חטאו. רק עם מות הכוהן הגדול הוא זוכה לכפרה על מעשהו. כשם ש"מיתת צדיקים מכפרת" על הדור, כך מותו של הכוהן הגדול מכפר על עוון הרצח בשגגה.
מדוע דווקא מותו של הכוהן הגדול מכפר על עוון הרצח בשגגה ולא מיתתו של צדיק אחר? על כך משיב רש"י: "לפי שהיה לו להתפלל". כלומר, תפקידו הרוחני של הכוהן הגדול הוא להקרין קדושה כה עליונה על עם-ישראל, עד שלא תהיה כלל אפשרות למעשים כאלה. ומכיוון שאירע מעשה כזה בחייו, הדבר תלוי במידה מסויימת בו, ולכן קבע הקב"ה שדווקא מיתתו תכפר על מעשה הרצח.

אהבת-ישראל

מכאן אנו למדים הוראה נפלאה בעניין אהבת-ישראל: הכוהן הגדול והרוצח מייצגים את הקוטביות החדה ביותר - שיא הקדושה והטהרה מצד אחד ושיא השפלות והחטא (שכן מכה נפש בשגגה מעמדו הוא החמור ביותר בין החוטאים שאין דינם מוות). אף-על-פי-כן תלויים הללו זה בזה, שכן גם שני הקצוות הללו הם חלק מעם אחד.
הכוהן הגדול - ממשיכו של אהרון הכוהן, שהיה "אוהב את הבריות" - נדרש מצד אחד "להאריך ימיהם" של ישראל, ומצד שני להתפלל שלא תארע תקלה אפילו על-ידי הפחותים שבהם. זהו תפקידו של הכוהן הגדול בכל דור ודור, ותפילתו מתקבלת, שיהיה אך טוב וחסד לעם-ישראל כל הימים

עוד לפרשת מטות מסעי
הדף הראשי של פרשת מטות
הדף הראשי של פרשת מסעי
חידות לפרשת מטות
חידות לפרשת מסעי
תפזורת לפרשת מטות

חידון לפרשת מטות

לדף הראשי של פרשת מטות

החידון לפרשת מטות מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים הקשורות לנושאים שונים בפרשת מטות. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות (יפורסם לאחר השבת) אולם מומלץ לנסות היטב לבד.

חידות לפרשת מטות

חידות ושאלות באדיבות מר עזרא מרום מחבר "תורה ממרום"

1. "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". איזו מידה כנגד מידה יש בעונש זה? (רש"י)
2. על מה נאמר בפרשתינו: "זאת חוקת התורה"?
3. איזו הלכה נלמדת מהפסוק: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש"?
4. כיצד נקראים התכשיטים באיברים הבאים: א. יד ב. רגל ג. אף ?
5.מי אמר למי: "והייתם נקיים מה' ומישראל"?

תפזורת לפרשת מטות
בהצלחה

תפזורת לפרשת מטות

בתפזורת הבאה לפרשת מטות, מופיעות 15 מילים מהפרשה. יש מספר אפשרויות לפתרון. ניתן לחפש בתפזורת מילים מהפרשה, ניתן לענות על השאלות (ואם צריך להיעזר במקורות המופיעים - מתאים לילדים היודעים לקרוא), ולילדים קטנים, אפשר גם להשתמש ברשימת המילים (המופיעה במהופך). בהצלחה


עוד חידות לפרשת מטות
מאמרים ודברי תורה לפרשת מטות

תפזורת לפרשת מטות

בני גד ובני ראובן

בפרשת מטות, מופיע משא ומתן מענין בין בני גד ובני ראובן לבין משה רבנו. מאמרנו יעסוק במשא ומתן זה כפי שהוא בא לידי ביטוי במקורות השונים בתנ"ך.

תחילת הסיפור בפרק ל"ב:

"וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה". 

שני שבטים אלו התברכו במקנה רב. אין אנו יודעים למה דווקא שני שבטים אלו, אולם שבטי גד וראובן חלקו מחנה אחד (ביחד עם שבט שמעון) ונראה שזוהי הסיבה שהם הולכים ביחד. כמו כן גד וראובן הינם בכורים שנדחו מהבכורה. ראובן הוא בכור יעקב אך נדחה מפני יהודה וגד הוא בכור לאמו, אך לא קיבל מחנה משלו. במצב ענינים זה, נראה שזוהי גם סיבה לגרום לשני שבטים אלו להישאר בצד השני של הירדן. שבט שמעון אינו מצטרף לתוכנית זו, לאחר המכה הגדולה שספג השבט, הוא לא מחפש לעצמו יותר צרות ובסופו של דבר שבט שמעון חוסה בצילו של שבט יהודה.
התורה מתארת את כמות המקנה בתואר כפול. עצום מאד. המילה עצום אינה שכיחה בתנ"ך ומופיעה כ-15 פעמים. בפעם הראשונה נעשה שימוש במילה בדברי ה' על אברהם: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום..." אולם אנו זוכרים את המילה עצום מפרשת בלק בה הוא מתאר את העם כשור הלוחך את השדה ומשתמש גם במילה עצום. ייתכן וחששו של בלק הגשים את עצמו, שני שבטים מישראל, נשארים בעבר הירדן המזרחי, ואלו הם שבטים בעלי מקנה רב הלוחכים את עשב השדה. אם נזכור שמחנה ראובן שכן בצד דרום, הרי שהם היו הקרובים ביותר לבלק ולכן הוא ראה את כמויות המקנה הגדולות שלהם. שני שבטים אלו רואים את האיזור כמתאים להם ומציינים שני מקומות. את יעזר שכבר נכבשה (סוף פרשת חוקת) ואת הגלעד הצפונית יותר..
בני גד ובני ראובן (והכתוב מקדים את בני גד מכאן והלאה, כנראה מפני שיוזמת הרעיון הייתה שלהם, או מפני שהיו חזקים יותר במלחמה ולא יראו לשבת מבודדים כנאמר ברש"י) באים למשה ומוסרים לו מעין דו"ח.

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָֹה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה"

בני גד ובני ראובן מצפים לתגובה שתגיע ממשה, שימסור מרצונו את הארץ להם (הרמזים די ברורים), אולם בצד השני יש שתיקה ולכן בני גד ובני ראובן נאלצים להגיד את בקשתם במפורש:
"וַיֹּאמְרוּ אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן"
עכשיו משה עונה, תגובה ארוכה המתחלקת לכמה חלקים:

"וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: וְלָמָּה (תְנִואוּן) [תְנִיאוּן] אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה': כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה': וַיִּחַר-אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אם -יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא-מִלְאוּ אַחֲרָי: בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה': וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-תֹּם כָּל-הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי ה': וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל: כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל-הָעָם הַזֶּה"

משה רבנו כבר קיבל כמה בקשות מוזרות. האנשים הטמאים שביקשו אפשרות להקריב את קורבן הפסח (פרשת בהעלותך) ובנות צלפחד שביקשו את נחלת אביהן (פרשתך פינחס) ובשני מקרים אלו הבקשה נאמרה בלשון "למה יגרע" במקרים אלו, משה מבקש מה' הכרעה, אולם כאן משה לא פונה לה' וגם לא עונה לבקשה אלא פותח בדברי נזיפה חמורים ביותר, המראים שמשה לא מאמין בכנות בקשותיהם. "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?" זו שאלה רטורית, ומשמעותה היא שמשה לא מבין איך הם יכולים לשבת בנחלתם בעוד שאר בני ישראל נלחמים. לאחר מכן משה משווה אותם למרגלים ואומר להם שצעדם יכול לגרום לכל בני ישראל לא לעבור את הירדן.
בני גד ובני ראובן נאלצים לענות ולנסות להוכיח את תמימות כוונותיהם:

"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי ישְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל-בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַּחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה"

הפנייה כבר נהיית יותר אינטימית. ייתכן ומשה עזב את המקום בכעס, אולם בני גד ובני ראובן ניגשים אל משה ונראה כי כעת הם מדברים רק איתו ולא עם אלעזר ונשיאי העדה. אולם משפטם הראשון מראה שהם נחושים בתוכנית. נבנה לנו כאן גדרות וערים, ורק אחר כך הם עונים לחששו של משה. הם מציעים לעבור חלוצים (ובכך גם להילחם עם בני ישראל וגם להראות שם לא פוחדים), הם מסיימים את דבריהם בכך שהחלטתם התקבלה ואין להם שום כוונה לעבור את הירדן. במצב זה, משה צריך להיות זהיר מאד על מנת שלא לגרום לפיצוץ. למשה צורמים שני דברים. בני גד ובני ראובן מחשיבים את רכושם יותר ממשפחתם, וגם שבדבריהם שם ה' כלל אינו נזכר. תגובתו עונה על שני חוסרים אלו.

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה': וְאִם-לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם: בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ"

משה מדגיש קודם כל את היציאה למלחמה ואת השותפות עם בני ישראל, על כל צעד מוסיף משה את הביטוי לפני ה'. ורק בסוף דבריו הוא מקבל את הצעתם ומאשר להם את בנין הערים לנשים ולטף והגדרות לצאן (בסדר הנכון)
לכאורה היה הסיפור יכול להסתיים כאן, אולם בני גד ובני ראובן חוזרים לאשרר את הדברים:

"וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל-משֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ-שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: וַעֲבָדֶיךָ יַּעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר"

שימו לב לשימוש בצורת היחיד ויאמר. הפעם הם מקדימים את הטף והנשים למקנה וגם מוסיפים את הביטוי לפני ה' לדבריהם. פעמיים בדבריהם הם מדגישים שיעשו ככל שמשה מצווה אותם ונראה כי הם מתאמצים מאד להפיס אותו. משה חוזר שוב על הדברים והפעם בתוקף משפטי ומחייב (ומכאן המקור לדיני תנאי שהינו כתנאי בני גד ובני ראובן)

"וַיְצַו לָהֶם משֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְאֶת-רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִם-יַעַבְרוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי-רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן כָּל-חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת-אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה: וְאִם-לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכֲכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"

 לפי משה אם בני גד ובני ראובן יקימו את התנאי הרי שהם רשאים להתנחל בארץ הגלעד, אולם אם לא הם ינחלו בתוך ארץ ישראל. מכאן ברור למה גם יהושע שותף לתנאי. כל עוד דובר להישאר מחוץ לארץ ישראל, לא היה ליהושע תפקיד (מאחר ותפקידו הוא להכניס את העם לארץ ישראל), אולם כאשר יש אפשרות ששבטים אלו ינחלו בארץ ישראל, יהושע נקרא לשמש כעד.
מול אלעזר ויהושע, בני גד ובני ראובן מאשרים את התנאים

"וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן"

אך הפעם מוסיפים שמבחינתם ציווי משה הוא כמו דבר ה'. רק לאחר זאת משה נותן להם את השטח, וכבונוס מצרף להם את שבט מנשה. שבט מנשה גדל מאד במספרו, ומשה בוחר בו להיות שבט מתווך, חציו בעבר הירדן המזרחי וחציו במערבי והוא ישמור על הקשר בין השבטים. בסוף הפרק מתוארות הערים שבנו, וגם את כיבוש ארץ הגלעד שטרם נכבשה קודם.

נעיר מספר הערות ממקורות אחרים בתנ"ך הקשורים לנושא זה:
בפרשת מסעי, מופיעים שמות של נשיאי השבטים. שמותיהם של נשיא גד ונשיא ראובן לא מופיעים, ויש בזה להראות לנו שהתורה לא מרוצה ממעשיהם. בפרשת דברים מופיע תיאור שונה של הענין ועל ההבדלים בתיאור זה עמדנו בסוף מאמרנו לפרשת דברים. בברכות משה בוזאת הברכה, דווקא נראה לנו שמשה מאשר את המעשה. את ראובן הוא מברך בברכה קצרה: "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר", ברכה הנחוצה למי שהולך להיות חלוץ במלחמה, אולם בברכתו לגד (בעל הנטיות הצבאיות עוד מברכת יעקב, גד גדוד יגודנו), הוא אומר בפירוש "ברוך מרחיב גד..." והכוונה שברוך שנחלתו של גד הורחבה, "כי שם חלקת מחוקק ספון", ואולי מתייחס לכך שקברו של משה עצמו נמצא בנחלת גד, ומבחינה מסוימת הוא נקבר בשטח ישראלי.
קיום התנאי מופיע בתחילת ספר יהושע (ד' יב) : "וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה" ומימושו בסוף הספר (פרק כ"ב):

"אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר-צִוִּיתִי אֶתְכֶם: לֹא-עֲזַבְתֶּם אֶת-אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱלֹקיכֶם: וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹקיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ- וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה-בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם: וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל-אָהֳלֵיהֶם"

יהושע מעיד כי התנאי קוים במלואו ומאשר להם לחזור לנחלתם. יהושע מוסיף להם אזהרות מרובות מאחר וידע כי יהיה להם קושי לשמור על זהותם היהודית בעבר הירדן. כחלק מהנסיון לשמור על זהותם, בני גד ובני ראובן בונים מזבח, ומעלים בכך את חרון שאר העם החושב שהמזבח הוא לעבודה זרה. פינחס בן אלעזר מתערב (ונראה כי בניית המזבח מתרחשת לאחר מות יהושע ואלעזר) ואף מציע להם לחזור ולנחול בארץ ישראל. לאחר שהוא משוכנע כי המזבח הוא לה', מסתיים העניין.

שבט ראובן מוזכר לגנאי בשירת דבורה על שלא עזר לשבטי זבולון ונפתלי (יש קושי מסוים באזכרת ראובן, מאחר ונחלתו הייתה הדרומית ביותר, ושבט מנשה היה קרוב וייתכן ודבורה מכוונת לכל השבטים בעבר הירדן המזרחי).
בימי דוד עוד מצאנו שיש קשר בין השבטים ובני גד באו לעזרת דוד בתקופת בריחתו משאול, ובהמלכתו בחברון, נכחה משלחת מכובדת מעבר הירדן המזרחי :"וּמֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִן-הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בְּכֹל כְּלֵי צְבָא מִלְחָמָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (דברי הימים א' י"ב לח).

אולם הבידוד וההתפשטות של שבטים אלו מזרחה לאורך הסהר הפורה עד כמעט נהר פרת, הקשתה עליהם וגררה מלחמות עם שבטים נודדים באזורים אלו. לפירוט על כך כדאי לעיין בדברי הימים א' פרק ה' אשר מסכם את העניין :"ויָּעַר- אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֶת-רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר וְאֶת-רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ולמעשה שבטים אלו, גלו ראשונים ואיבדו את נחלתם עוד לפני גלות שומרון.

מאמרים נוספים לפרשת מטות

מזבח בני גד ובני ראובן - גררד הוט - דמויות מהתנ"ך 1728. שימו לב לנהר הירדן,

 ולמזבח בצידו.

תשובות לחידון פרשת מטות

אם הגעתם לדף זה לפני שניסיתם את דף החידות לפרשת מטות, גשו בבקשה לדף החידות ונסו לפתור לבד. הנאתכם מפתרון עצמי של החידות רק תגדל.
אם בכל זאת אתם צריכים חילוץ התשובות יופיעו עוד מעט למטה.




מתחילים.
מספר חידות כוונו לרשימת מלכי מדין (ל"א ח). הרמטכל הששי צבי צור, הטנק, אחד מסוגי הרקם (רכב קרבי משורין), ושני רמזים המכוונים לרבע (רבע עיגול, ורבע=חמישית, רבע הוא אחד מחמשת המלכים).
סדרת המספרים היא סדרת המספרים האטומיים של היסודות הכיימים המופיעים בפרשה: זהב - 79, כסף - 47 וכו'. היסוד האחרון עופרת ומספרו האטומי 82.
לימור לבנת היא שרת התרבות (ל"ב יד)
הטבעת והעגיל הם שני תכשיטים מתוך הרשימה המופיעה בפרשה (ל"א נ)
שדה התעופה של ירושלים נמצא בעטרות. עטרות מוזכרת בבקשת בני גד ובני ראובן (ל"ב ג)
גם תמונת הצאן מתייחסת למקנה הרב של בני גד ובני ראובן
תמונת הטירה מתייחסת לטירותם של מדין (ל"א י)
תמונת האבא עם הבת מתייחסת לדיני הנדרים בתחילת הפרשה ובמיוחד לסוף הפרשייה (ל, יז): "אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין-אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ"
מסלול אדום מתיחס למילה מכס המופיעה בענין חלוקת השלל ממלחמת מדיין (ל"א לז), גיגית הכביסה קשורה לאותו נושא, ולדיני הכשרת הכלים והבגדים שצריכים כיבוס (ל"א כד).
בני גד ובני ראובן הבטיחו למשה כי יצאו חושים לפני המחנה. חושים הוא בנו היחידי של דן.

תשובות לחידות עזרא מרום

1. בלעם החליף אומנותו (=החרב) באומנות ישראל (=תפילה בפה), ולכן גם הם השתמשו באומנותו (החרב).
2. בקשר ללקיחת שלל מהמדינים (לא,21).
3. ההלכה= כדרך תשמישו כך דרך הגעלתו.
4. א.צמיד ב.אצדעה ג.נזם.
5. משה אמר לבני גד ולבני ראובן (ל"ב,32).

חידה לפרשת מטות מסעי

דף החידות לפרשת מטות
דף החידות לפרשת מסעי

החידה הפעם קצרה מאד:
"מילה יחידה
שזכתה לשררה
נחשבת לרצויה
אך בפרשתינו דווקא מוזכרת לשלילה"

מה המילה?

לדף הראשי של פרשת מטות

פרשת מטות מסעי - יהושע ואלעזר כמנהיגי העם

בפרשת פנחס, יהושע נבחר על ידי ה' ליורשו של משה רבנו. לפיכך, היינו מצפים שבכל האירועים החשובים בפרשותינו הוא יהיה נוכח. האירוע הראשון בפרשה הוא המלחמה במדיין. ליהושע יש ניסיון צבאי בהובלת עם ישראל, במלחמת עמלק, וגם לאחר שהוא נבחר למנהיג שיילחם בכל עמי כנען, הרי שמצופה ממנו לעמוד בראש המחנה כבר עתה. במקום זאת אנו מוצאים דווקא את פינחס עומד בראש המחנה.

גם כשמשה יוצא לקראת הלוחמים, היינו מצפים שיהושע יצא מיד אחריו, אולם רק אלעזר הכהן מופיע בשמו. משה מנהל משא ומתן מול שבטי גד וראובן, ויהושע בתור המנהיג הבא שאחראי לקיום ההסכם צריך להיות דמות פעילה אבל גם שם מופיעים רק משה ואלעזר.

יהושע בן נון מופיע פעמיים בצורה עקיפה בפרשת מטות ופעם אחת בפרשת מסעי. בשתי פרשות אלו, אין הוא נוכח ואין הוא מדבר. משה מזכיר אותו בתוכחה לבני גד ובני ראובן, כאחד משני האנשים שמילאו אחרי צו ה', לא הוציאו דיבת הארץ והם היחידים שייכנסו לארץ ישראל - במדבר ל"ב י"ב: "בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה'". פעם שניה מופיע כעד להסכם עם שבטי גד וראובן, אולם לאחר אלעזר הכהן (שם כ"ח)": "וַיְצַו לָהֶם משֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְאֶת-רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". אפשר להניח שיהושע נבחר לתפקיד העד בגלל גילו המבוגר שכן הוא היה המבוגר ביותר במחנה בני ישראל (פרט למשה) ולא כמנהיג העתידי של עם ישראל. פעם שלישית (בפרשת מסעי כבר) מופיע יהושע כמי שינחיל את הארץ לבני ישראל אולם גם שם רק לאחר אלעזר הכהן! (ל"ד י"ז) "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן".

קשיים אלו מחזקים את הסברה שהבאנו בעיוננו הקודם על כך שמינוי יהושע התבצע בזמן מאוחר יותר ובזמן מלחמת מדין טרם היה ידוע כי יהושע יהיה המנהיג הבא. במצב זה הגיוני לשלוח את פינחס בראש המחנה מאחר והוא התחיל במהלך ועליו מוטלת המלאכה לסיימו. הדבר היחידי שידוע על יהושע זה שהוא יכנס לארץ ישראל. לכאורה גם כלב יכול להיות מנהיג של כלל עם ישראל. גם הוא לא חטא במרגלים, גם לו הובטח להיכנס לארץ, לפי חישובי הגילאים הוא השני בזקנותו מבין הגברים בכלל עם ישראל (כלב מצהיר על עצמו שהוא בן 85) והוא כמובן משבט יהודה לו הובטחה המלכות, אולם מלכות זו תחכה עוד שנים רבות.

עוד נראה שלכל אורך הפרשות יש לאלעזר הכהן עדיפות על פני יהושע. אלעזר כבר ירש את מקום אביו והוא בניגוד ליהושע מכהן בפועל וכולם יודעים זאת.  הופעתו של אלעזר לאחר משה היא טבעית, כפי שהיה בימי אהרון.

הפסוק שיכול לתת לנו קצת אור בנושא הינו בדיני כלי גויים, המופיע לאחר חזרת הצבא מהמלחמה עם מדיין:
"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חקת התורה אשר ציוה ה'". פסוק זה יחיד בכל התורה שכן לא מצינו שמישהו לימד הלכה לבני ישראל ולא היה משה רבנו. הפרשנים לא מתעלמים מפסוק קשה זה. רש"י: "לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי גויים.." ומצרף מקרים נוספים שהבולט שבהם הוא במי מריבה. לפי גישה זו יש פה שבח לאלעזר שזכה להעביר הלכה. גישה הפוכה לחלוטין מציג החזקוני ואומר: "בשביל שחקת פרה אדומה ניתנה לאלעזר פירשה הוא לישראל והואיל והורה הלכה לפני משה רבו אף על פי שאמרה בשם משה רבו נענש, שהרי כתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ולא מצינו שוב שנצרך לו יהושע".

עיון קצר בספר יהושע מוכיח את טענת החזקוני. יהושע לא נדרש מעולם לאורים ולתומים. היה לו "דיבור ישיר" עם הקב"ה. החזקוני דורש זאת לגנאי של אלעזר אולם בהחלט אפשר לראות פה מעלה יתרה של יהושע, שהצליח להתקרב לדרגת רבו ואולי בנושאים מסוימים (עצירת השמש במלחמת גבעון) אף לעבור אותה.  אלעזר כלל לא מוזכר בספר יהושע בפרקי המלחמות, אלא מוצג לראשונה בפרק י"ד, כאשר מתחילים פרקי נחלת הארץ. ומשם והלאה מופיע פעמים רבות.

החיבור בין יהושע לבין אלעזר אמור להיות כחיבור בין משה לאהרון. ההנהגה המשותפת של העם על ידי שני האישים בתקופת המדבר היתה אמורה לעבוד באותו אופן גם בארץ ישראל. הדבר כנראה לא קרה והיה ריחוק מסוים בין האישים. אין לכך סיבה מפורשת בכתובים אולם חשוב לזכור שאלעזר שימש כבר ככוהן גדול בפועל ביחד עם משה רבנו. באותה תקופה יהושע שנזהר מאד בכבוד רבו (וראו למשל את תגובתו בפרשת המתנבאים) העדיף להתרחק מהזרקורים, וכנראה כמו שנאמר עליו בספר שמות נשאר בתוך האוהל, ולא פיתח כלל התנהגויות של מנהיג עתידי היודע שימיו של המנהיג הנוכחי ספורים והוא רק מחכה לרשת את מקומו. המדרש בדברים רבה מתאר בדרמטיות את יומו האחרון של משה:

קרא את יהושע. אמר לפניו: ריבונו של עולם, יטול יהושע ארכי [=תפקיד] שלי, ואהא חי. אמר הקב"ה: עשה לו כדרך שהוא עושה לך. מייד השכים משה והלך לביתו של יהושע. נתיירא יהושע ואמר: משה רבי בא אצלי?! יצאו להלוך, הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאוהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן, הלך משה אצל יהושע ואמר לו: מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך? אותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת... (דברים רבה ט', ה).

יהושע מתיירא מאד מזה שמשה בא לשרתו, אולם משה מסביר לו שזו גזירה, לעומת זאת יהושע מסרב לספר למשה מה אמר לו הדיבור. אין הוא עושה זאת כנגד משה, אלא שאם משה אינו יודע מה הדיבור, הרי שזה רצון ה' ויהושע אינו יכול לפעול נגד רצון זה, גם במחיר פגיעה ברבו האהוב.

בזכות עובדה זו זכה יהושע כשנהיה למנהיג, לדיבור ישיר מאת ה' ולא הזדקק לאורים ולתומים, אולם כשהגיעו לנחלה והיה צורך בגורל, חוזר אלעזר למרכז הבמה עקב כך שהגורל הוא הוא האורים והתומים וכמובן גם לקיים את ציווי ה' שאלעזר ויהושע ינחילו ביחד את הארץ. תקופה זו מציינת התחלה של ריחוק בין ההנהגה לבין הכהונה, שהגיעה לשיאה בתקופת השופטים בפרשת יפתח, עליה קראנו בהפטרה לפרשת חוקת. פרשת חוקת פתחה את כל מעגל הירושה עם מותו של אהרון ומינויו של אלעזר, בפרשת פינחס יהושע נבחר ליורשו של משה, משם החלו ההיפרדות בין הכהונה להנהגה, היפרדות שאוחדה מחדש בימי שמואל שהיה המנהיג ואף שימש תקופה מסוימת בכהונה.

 מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת מטות

בין משה רבנו לשמואל הנביא

פרשת מטות - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת מטות היא הפרשה ה-42 בתורה וה-9 בחומש במדבר. הפרשה נכתבת ב-190 שורות בספר תורה ויש בה 9 פרשיות (מיקום 30), מתוכן 4 פרשיות פתוחות ו -5 סתומות. בפרשה יש 112 פסוקים (מיקום 24),1484 מילים (מיקום 29) ו-5652 אותיות (מיקום 30). לפי ספר החינוך יש בפרשת מטות 2 מצוות (מיקום 30), מתוכן 1 מצוות עשה (מיקום 31) ו-1 מצוות לא תעשה (מיקום 26).
הערות לפרשת מטות: פרשת מטות מחוברת בדרך כלל פרשת מסעי. הסיבה לחיבור היא שפרשת דברים נקראת תמיד לפני תשעה באב, ופרשות מטות מסעי הן יחסית קצרות בחומש במדבר

לדף הראשי לפרשת מטות

לפרשה הקודמת - פינחס
לפרשה הבאה - מסעי



לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה