פרשת משפטים

פרשת משפטים היא הפרשה השישית בחומש שמות. הפרשה עוסקת במצוות רבות: דיני עבד עברי, דיני נזיקין, מצוות השבת ומצוות החגים ועוד מצוות רבות, בסוף הפרשה מתוארת כריתת הברית בין ה' לעם ישראל. מאמרים ותקציר מפורט מופיעים בהמשך הדף.

מאמרים ודברי תורה לפרשת משפטים

לוחות הברית - המאמר סוקר מספר היבטים בנושא לוחות הברית וההבדלים בין הלוחות הראשונים לאחרונים. המאמר דן בנושאים מי כתב את הלוחות, מה היה כתוב בהם, צורת הלוחות ועוד. כמו כן מובא במאמר סיפור מרגש על גלגולו של לוח שיש מבית הכנסת בעיר לער בגרמניה שנשרף בליל הבדולח ועד לתל אביב.

הפטרת פרשת משפטים - עיון בהפטרת פרשת משפטים בספר ירמיהו

מצוות השבת בספר שמות - עיונים בציווי השבת בפרשות השונות בספר שמות עם מספר הערות על השבת בימינו.

חידון לפרשת משפטים - דף חידה לפרשת משפטים הכולל חידות ציורים ומילוליות.

תפזורת לפרשת משפטים

דברי תורה על פתיחת הפרשה בדיני עבד עברי ועוד באותו נושא בפרשת משפטים לילדים - מדוע בחרה התורה לפתוח את פרשת משפטים דווקא בדיני עבד עברי

סדר האירועים בפרשות יתרו ומשפטים - המאמר מנסה לסדר את האירועים שקרו בפרשות יתרו משפטים לפי שיטת רש"י המקדימה את האירועים בפרשת משפטים ולפי השיטה שגורסת כי כל התיאור הוא לפי הסדר בו הוא קרה (המאמר הופיע גם בפרשת יתרו)

מתי נאמרה פרשת משפטים - מאמר זה ממשיך לנתח את ההבדלים בין פרשת יתרו לפרשת משפטים ואת הדגשים המיוחדים של כל פרשה.

נתונים סטטיסטיים על פרשת משפטים - סטטיסטיקות שונות על הפרשה

תקציר פרשת משפטים

פרשת משפטים פותחת במילים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם..." ו' החיבור מציינת שיש כאן תוספת על המצוות הקודמות ואילו המילה משפטים היא חדשה שכן בפרשת יתרו דובר על חוקי ותורת האלוקים. עיון בפרשת משפטים יראה לנו מיד שבפרשה אכן מדברים על מצוות.

חמישים ושלוש מצוות מופיעות בפרשה והן מהוות הרחבה משמעותית של עשרת הדברות ושל המצוות הנוספות שניתנו עד כה. המצוות הן רובן מצוות בין אדם לחברו ובדיני ממונות והן נאמרות בקיצור רב ובהשמטת דינים חשובים. מסכתות שלמות בגמרא נתחברו על פסוקים בודדים מפרשה זו, והדבר מדגים היטב את הפער בין התורה שבכתב שהינה תמצית וכוללת רק זיקוק של הדין לבין התורה שבעל פה הכוללת הרחבות ואת הפרטים המלאים ובלעדיה אי אפשר להבין את המצוות. בפרט נכון הדבר לפסוקים כגון: "עין תחת עין..." אשר מהתורה נראים כפשוטם והתורה שבעל פה מוסרת לנו שהחיוב הוא פיצוי כספי ואין להטיל מומים כעונש.

פרשת משפטים פותחת דווקא בנושא של עבד עברי. לאחר עשרת הדברות, נראה העיסוק בנושא "בזוי" זה מאכזב, אולם עם ישראל שיצא מעבדות לחירות על ידי ה' (הדיבר הראשון) חייב קודם כל לדעת איך להתנהג עם העבדים שלו (אם יהיו) ולמעשה דיני עבד עברי הם כל כך מגבילים עד שנאמר ש"מי שקנה לעצמו עבד, קנה לעצמו אדון", ומעמדו של עבד עברי לא שונה באופן מהותי מממעמדו של פועל שכיר.

בפרשה מספר רב של פרשיות כאשר כל כמה פסוקים מהווים מעין יחידה בפני עצמה. לא נעבור כאן על כל הדינים בפרשה אך נציין שפסקאות הארוכות בסוף הפרשה מציגות לראשונה את שלושת הרגלים (בפרשת בא דובר רק על פסח) ואת השבת כיום מנוחה (בדומה לעשרת הדברות בפרשת ואתחנן). כמו כן כבר מדובר על ההגעה לארץ ישראל ועל אזהרות מרובות מפני עבודה זרה.

בסיום הפרשה אנו חוזרים לתיאור האירועים שקרו מיד לפני או אחרי מעמד הר סיני (וראו המאמרים המורחבים למעלה בשיטות השונות) המתארים את כריתת הברית עצמה בין בני ישראל לבין ה' (הכוללת טקס של בניית מזבחות וקורבנות), ובסיומה של הפרשה משה עולה להר סיני לתקופה הראשונה של ארבעים יום וארבעים לילה.

אומנות בפרשת משפטים

משה מורה לזקנים להישאר ועולה להר סיני לקבל את הלוחות - איור מתוך ספר "תנך לעניים" של אסדין מאמינס Hesdin of Amiens. הספר נמצא במוזיאון Meermanno בהאג 1450-1455

מיד עם המצאת הדפוס נוצלה ההמצאה החדשה להדפסת כתבי הקודש. מלבד התנ"ך של גוטנברג שהוא ספר הדפוס הראשון הודפסו גם גרסאות  שעיקרם היו ציורים של התנ"ך כאשר הטקסט משני לחלוטין, מאחר ורוב האוכלוסיה לא ידעה קרוא וכתוב (בודאי לא של לטינית), כונו מהדורות אלו "תנ"ך לעניים" או בשם הלטיני biblia pauperum. גם חלונות הכנסיות המציגים ציורים מהתנ"ך, שימשו לצרכים דידקטיים דומים, ומוכנים בשם זהה. האיור מציג חלק מדף התנ"ך לעניים של אסדין מאמינס, נזיר צרפתי מהשנים שחיברו בשנים 1450-1455 שנים בודדות לאחר המצאת הדפוס.

הפרשה הקודמת
פרשת יתרו
הפרשות הבאות
פרשת תרומה
פרשת תצווה
פרשת כי תשא

דבר תורה לפרשת משפטים

דברי תורה קצרים לפרשת משפטים

תשע"ח - דיני רוצח בשגגה

בפרשת משפטים יש 53 מצוות, רובן עוסקות במצוות בין אדם לחברו. אחד מן הציוויים הוא: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת.  וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹוקים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה"

פסוק זה מדבר על הורג בשוגג, והפסוק שאחריו מדבר על הורג במזיד: " וְכִי-יָזִד אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".
מפסוקים אלה ניתן להסיק את שני הדברים הבאים.:

1. אם איש הורג מישהו בשגגה הוא צריך לברוח למקום כלשהו, בהמשך יבואר שזה עיר מקלט.
2. הריגה במזיד היא כל כך חמורה שאם מישהו הרג במזיד, אפילו המזבח אינו מגן עליו.

בגמרא במסכת מכות מבואר, שעיר מקלט זהו בעצם עונש גלות, על הרצח, מהפסוקים אנחנו יכולים להבין שמזבח נחשב כמו עיר מקלט ואפילו יותר,  שכן ה' נותן הוראה מיוחדת לקחת את הרוצח גם מהמזבח.

אני רוצה לשאול, למה מי שעשה משהו בשוגג צריך לגלות, להיענש, הרי הוא עשה את זה בטעות, ואם הוא היה עושה את זה בכוונה הוא היה נחשב מזיד, מדוע הוא צריך לגלות?

רש"י אומר שכנראה היה מגיע לו לקבל את העונש הזה ולכן ה' גרם לכך שהוא יהרוג בשוגג. תשובת רש"י הגיונית אבל האם ה' לא יכל לתת עונש קל יותר מאשר לחיות כל החיים עם יסורי מצפון בגלל שהרגת מישהו?

בגמרא מבואר, שאין רק שוגג ומזיד,  אלא בשוגג יש עוד דרגות:

• שוגג שקרוב לאונס- כלומר כמעט ולא הייתה לו שליטה על המקרה, והוא נזהר מאוד במה שעשה.
• שוגג- מה שאנחנו מכירים היום בתור שוגג, והוא נזהר באופן סביר אבל בכל זאת מישהו מת.
• שוגג שקרוב למזיד – כלומר לא הייתה כוונה להרוג את הבן אדם אך המעשה שעשית היה חסר אחריות ולוקה ברשלנות.
• ומזיד- בן אדם הרג מישהו בכוונה.

בואו ניתן דוגמה לכל מקרה: הגמרא אומרת שקרוב לאנוס זה לדוגמה מישהו שמפיל קיר אצלו בחצר ומישהו נכנס לחצר ללא רשות ונפגע ומת.

שוגג רגיל זה מישהו שהיה צריך לנקוט יותר זהירות לדוגמה מישהו שיורד מסולם במקום ציבורי ולא שם לב ונופל על מי שמתחתיו. כי במקרה השני ברור שברשות הרבים יכולים להיות אנשים וצריך יותר להיזהר מה שלא צריך בחצר שלך שלא אמור להיות איש.

דוגמה לקרוב למזיד: מי שזורק אבן לרשות הרבים וזה הרג מישהו זה קרוב למזיד שהוא היה צריך לבדוק האם יש שם מישהו ורק אז לזרוק את האבן.

העונש של כל דרגה שונה כמובן: אנוס פטור גם מגלות וגם ממות, שוגג גולה לעיר מקלט בכדי לכפר על החטא שלו. קרוב למזיד אינו גולה מכיוון שהחטא שלו כל כך חמור שגלות לא תעזור לו. ומזיד מקבל עונש מוות.

אם כן אנחנו מבינים מדוע התורה אומרת שגם מי שהרג בשגגה מגיע לו עונש.

אני חושב שאפשר ללמוד מכאן שגם אם נראה לנו שעשינו משהו בטעות וזה בכלל לא באשמתנו אנחנו צריכים לדעת שאנחנו חייבים להיזהר יותר.

לדף הראשי של פרשת משפטים




תשע"ז - דבר תורה של יואב בנושא למה פתחה הפרשה בדיני עבד עברי, לאחר דבר התורה של יואב אביא עוד הרחבות בנושא

המשפט הראשון שהפרשה מונה הוא: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם"
הפרשנים שואלים למה הפסוק הזה הוא המשפט הראשון בפרשה ?היה אפשר להתחיל מכל דבר אחר למה דווקא להתחיל מפרשת עבדים.
החזקוני עונה כך:

נסמכה פרשה זו תחילה לפי שפדאם מהיותם "עבדים וצוה להם שלא לשעבד איש באחיו בפרך ולדורות אלא לשש שנים"
החזקוני עונה שעם ישראל יודע וזה טרי בזיכרון שלו מה זה להיות עבד שמשעובד בפרך. אז כשהם זוכרים מה זה ה' אומר להם שלא יעשו ככה לאחיהם. 

הרמב"ן אומר: שמצוות שחרור העבדים בשנה השביעית, מזכירה את יציאת מצרים ואת השבת ולכן המצווה הזאת הקדימו אותה כי היא נכבדת מאוד ומזכירה את מעשה בראשית.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה: איזה  מילה מופיע בהקשר של סדום ועמורה עשרת המכות ומעמד הר סיני?
והתשובה היא: כבשן.
שנאמר:  "ויַּשְׁקֵף עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל-פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן"
ובעניין עשרת המכות נאמר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה.
ובפרשת יתרו נאמר: הַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד.

והחידה השבועית של השבוע היא: איזו מילה מהפרשה יחידה בתנ"ך?



הרחבות שלי בנושא עבד עברי
גישתם של רוב הפרשנים היא כי התורה רוצה להזכיר לנו כי אנו בעצמו היינו עבדים. גם בפתיחת עשרת הדברות נאמר: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". עלינו לזכור את מצבנו בעבר ולדעת להתנהג ממנו לעתיד ובפרט דרך ההתיחסות לעבדים שאולי יהיו לנו.

התורה אינה בעד עבדות, אולם בתקופת קדם העבדות היה מצב נתון שקשה לשנותו. גם כיום נדמה לנו שאין עבדות, אולם בארצות באפריקה ובאסיה העבדות כמעט קיימת. אנשים אינם עבדים במובן שהם רכוש, אולם הם מועסקים בתנאים גרועים ביותר ובשכר נמוך במיוחד.

התורה יוצאת נגד תנאים אלו. על האדון חובה לספק תנאים מינימלים וסבירים לעבד, ולמעשה ההתיחסות לעבד הינה כמו לעובד שכיר. תקופת העבדות הינה מוקצבת בשנים, ולאחריה צריך לשחרר את העבד, ועוד לתת לו מתנות רבות (מעין שכר על עבודתו). ההלכה מרחיבה עוד את הנושא ואף פוסקת שאם יש לאדון שמיכה אחת, עליו לתת אותה לעבדו.

מטרת התורה היא להראות שהעבד אינו שונה כלל ממך. אם בימי קדם, עבדים היו רכוש לכל דבר, והאדון היה יכול לעשות בהם כרצונו (כולל הטלת עונשים גופניים), באה התורה ושוללת זאת מכל וכל. פגיעה גופנית בעבד מובילה לשחרורו המיידי. התורה רואה בעבדות מצב זמני, הנובע מפשעים שנעשו בעבר או מהדרדרות כלכלית, מצב שיכול להישאר רק שנים מעטות וחייב להסתיים לאחר תקופה לא ארוכה.

נקודה חשובה לא פחות ואולי היא הסיבה לפתיחת הפרשה בדיני עבד עברי היא מנקודת מבטו של העבד. סיום הפרשייה הוא: "וְאִם-אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל-הָאֱלֹקים וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:"

רש"י במקום מביא את הגמרא: "אמר רבי יוחנן בן זכאי: (קדושין כב ע"ב) אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע".

ההסתכלות כאן היא על העבד, אחרי שהיית עבד במצרים, ואחרי ששמעת שרק ה' הוא האלוקים, אתה קונה לעצמך אדון? אבל מה היתרון בלהיות עבד? עבד משוחרר מדאגות הפרנסה, ודאגתו על אדוניו. מחיר אובדן החירות הוא מחיר גבוה, אולם לפעמים מתרגלים אליו ואפילו בני ישראל באחת מתלונותיהם אומרים: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָֹה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות ט"ז ג'). בני ישראל כמובן לא נהנו במצרים, אבל פתאום כאשר יש קשיים הם מוצאים נחמה בכך שלפחות מזון כלשהו (ואני בספק אם הוא היה בשר) אכלו. באנגליה של המאה ה-18 עברות של זוטות, כגון גניבה בפרוטות, גררו עונש מוות. המצב היה כל כך גרוע שאנשים העדיפות לעשות עבירה ולהיכנס לכלא בשביל שלפחות יהיה להם מקום לישון שאינו ברחוב וקצת אוכל.

התורה שוללת גישה כזו. גם כאשר יש לך קשיים, אל תותר על החירות שלך, על השליטה בזמן שלך, ועל האפשרויות שלהיות אדם חופשי הכפוף אך ורק לאלוקים. זה המסר של התורה בפתיחת פרשת משפטים.


לדף הראשי של פרשת משפטים

הפטרת פרשת משפטים

הפטרת פרשת משפטים היא בספר ירמיהו פרק לד החל מפסוק ח. הפרק מסתיים בצורה קשה לכן נוספו להפטרה עוד שני פסוקי נחמה מפרק ל"ג. זהו מקרה נדיר ביותר בהפטרות בו חוזרים אחורנית. כמעט תמיד מדלגים קדימה בנביא.
בחלק מהשנים הפטרת פרשת משפטים נדחית בגלל הפטרת שבת שקלים.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

ח הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת- הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר:ט לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:
הקשר לפרשה ברור מאין כמותו. פרשת משפטים פותחת בדיני עבד עברי וכך גם ההפטרה מספרת לנו  שבני ישראל שיחררו את עבדיהם. אומנם הדבר לא נעשה באופן אוטומטי, והיה צריך לכרות לשם כך ברית מיוחדת ולתת תזכורת לנושא זה. הדבר בוצע בימי צדקיהו, מלך יהודה האחרון, שנים מעטות לפני החורבן.

י וַיִּשְׁמְעוּ- כָל-הַשָּׂרִים וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ:
לכאורה נראה שהמצב אידאלי. הנביא העיר למלך, המלך כרת ברית וכל העם שיחררו את עבדיהם.

יא וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי-כֵן וַיָּשִׁיבוּ אֶת-הָעֲבָדִים וְאֶת-הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים (וַיִּכְבְּישׁוּם) [וַיִּכְבְּשׁוּם] לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:
אבל צעד השחרור היה רק מפנים ולחוץ, ובפועל מיד לאחר השחרור נכבשו אותם אנשים שאך זכו לטעום מהחירות שוב לעבדים. הדבר כמובן אינו מוצא חן בעיני ה' וירמיהו נשלח לנבא נבואת זעם בנושא.

יב וַיְהִי דְבַר-ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה לֵאמֹר:יג כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר:יד מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ- אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא-שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם:
כמובן שמדובר על פתיחת פרשת משפטים אולם יש כאן גרם רמז לחיבור המיוחד לעשרת הדברות הפותחות במילים: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כל דיני עבד עברי באים בגלל שלמעשה כל בני ישראל הם עבדיו של הקב"ה ואינם יכולים לשעבד עברי אחר, בוודאי לא לצמיתות אלא רק לתקופה קצרה ומוגבלת מאד.

טו וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו:
העלבון והחטא חמור עוד יותר. מילא אם לא היו משחררים את עבדיהם כלל, אבל בני ישראל כבר עשו את המעשה הישר והנכון ושחררו את העבדים ואז...

טז וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:
לקחת אותם שוב לעבדות. זה ממש לעשות צחוק מהמצוות.

יז לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא- לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם-יְהֹוָה אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם (לְזַוֲעָה) [לְזַעֲוָה] לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:
היינו מצפים לכך שה' יגיד שה' לא נותן לבני ישראל דרור והם יהיו עבדיהם של הגויים, אולם הנביא אומר זאת אפילו בצורה קשה יותר. הקב"ה נותן לעם ישראל דרור. עם ישראל לא יהיה יותר עבדיו של הקב"ה , בכך הם יקבלו דרור מהמצוות. זהו עונש קשה בעצמו אבל חוץ מכך וגם מאחר שיאבדו את ההגנה של הקב"ה הם ישועבדו כעבדים לגויים שיוכלו לעשות בהם כרצונם.

יח וְנָתַתִּי אֶת-הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת-בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא-הֵקִימוּ אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו:יט שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל:
כאן מתוארת הברית שנעשתה לשחרור העבדים ואנו נזכרים מיד בברית בין הבתרים! מנהג הברית היה לבתר בהמה לשניים ולעבור בין הבתרים (אל תשאלו אותי למה, לא נשמע אסתטי במיוחד, אבל זה מה שהיה). ייתכן ודווקא צורה זו של ברית נעשה כדי "להזכיר" כביכול לקב"ה את אותה ברית בין הבתרים מלפני אלף שנים ויותר בה הבטיח ה' לאברהם את ארץ ישראל. אולם כאשר בני ישראל כושלים ומפירים את הברית, הם יצטרכו לגלות ממנה (באופן זמני) מאחר ואינם ראויים לארץ (בפרשת בהר נראה נבואה דומה העוסקת בנושא הגלות כעונש על אי שמירת מצוות השמיטה הקשורה גם לעבד עברי המשתחרר בשנת שמיטה).

כ וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ:כא וְאֶת-צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם:כב הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם-ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת-עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין ישֵׁב:
עונשה של יהודה נגזר כבר מזמן (לאחר חטאי מנשה), אולם היה אולי ניתן לדחותו או להמתיקו ומי יודע אולי שחרור העבדים היה משיב את רוע הגזרה או דוחה אותה, אבל לא, אפילו בניסיון פשוט זה לא עמדו בני ישראל.


התוספות של שני פסוקים מפרק ל"ג שאינם קושרים להפטרה  נועדו לסיים אותה בצורה חיובית כמקובל.
כה כֹּה אָמַר ה' אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי: כו גַּם-זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל-זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי-(אָשִׁוב) [אָשִׁיב] אֶת-שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים:


לדף הראשי של פרשת משפטים

תפזורת לפרשת משפטים

בתפזורת הבאה לפרשת משפטים הוטמנו חמש עשרה מילים מהפרשה, ניתן לחפש ישירות בתפזורות או לענות על השאלות בצד שמאל או להיעזר ברשימת המילים המופיעה במהופך.
בהצלחה!

חידות נוספות לפרשת משפטים

לדף הראשי של פרשת משפטים

תפזורת לפרשת משפטים

פרשת משפטים לילדים

פרשת משפטים פותחת בדיני עבד עברי. לאחר עשרת הדברות, המהווים את עיקר היהדות וכוללים את האיסורים החמורים ביותר (איסור עבודה זרה ואיסור שפיכות דמים - רצח), היינו מצפים שפרשת משפטים תתמקד בנושאים החשובים, אולי דיני שבת, אולי דינים אחרים, אבל הפרשה מתחילה דווקא בנושא של עבד עברי.
התורה רוצה להזכיר לנו כי אנו בעצמו היינו עבדים. גם בפתיחת עשרת הדברות נאמר: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". עלינו לזכור את מצבנו בעבר ולדעת להתנהג ממנו לעתיד ובפרט דרך ההתיחסות לעבדים שאולי יהיו לנו.

התורה אינה בעד עבדות, אולם בתקופת קדם העבדות היה מצב נתון שקשה לשנותו. גם כיום נדמה לנו שאין עבדות, אולם בארצות באפריקה ובאסיה העבדות כמעט קיימת. אנשים אינם עבדים במובן שהם רכוש, אולם הם מועסקים בתנאים גרועים ביותר ובשכר נמוך במיוחד.

התורה יוצאת נגד תנאים אלו. על האדון חובה לספק תנאים מינימלים וסבירים לעבד, ולמעשה ההתיחסות לעבד הינה כמו לעובד שכיר. תקופת העבדות הינה מוקצבת בשנים, ולאחריה צריך לשחרר את העבד, ועוד לתת לו מתנות רבות (מעין שכר על עבודתו). ההלכה מרחיבה עוד את הנושא ואף פוסקת שאם יש לאדון שמיכה אחת, עליו לתת אותה לעבדו.

מטרת התורה היא להראות שהעבד אינו שונה כלל ממך. אם בימי קדם, עבדים היו רכוש לכל דבר, והאדון היה יכול לעשות בהם כרצונו (כולל הטלת עונשים גופניים), באה התורה ושוללת זאת מכל וכל. פגיעה גופנית בעבד מובילה לשחרורו המיידי. התורה רואה בעבדות מצב זמני, הנובע מפשעים שנעשו בעבר או מהדרדרות כלכלית, מצב שיכול להישאר רק שנים מעטות וחייב להסתיים לאחר תקופה לא ארוכה.

הרחבות בנושא עבד עברי

לדף הראשי של פרשת משפטים

תשובות לחידון משפטים

תשובות לחידון פרשת משפטים

למי שטרם ראה את החידון מומלץ לגשת לדף החידון לפרשת משפטים
לאחר שניסתים את כוחכם היטב היטב הנה הפתרונים המלאים. באם חשבתם על פתרונים אחרים אשמח אם תגיבו. לחידות הגיון יכול להיות פתרון שונה ממה שמחבר החידה כתב שיהיה נכון באותה מידה.


מתחילים...
דלת ומזוזה מתייחסים לפרשת עבד עברי ולפסוק (כ"א ו): "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל-הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם".
פנחס ספיר, אבן הספיר, וצילום של מכללת ספיר, כמו גם תמונתה של לימור ליבנת, רומזים כולם לפסוק (כ"ד  י) :"וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר"
שתי העיינים רומזות לפסוק (כ"א כד): "עין תחת עין…"
תמונת הצירעה כמו גם שמה המדעי Hymenoptera מכוונים לפסוק (כ"ג כח): "וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ".
המצות ותמונת ערימות השחת של ואן גוך מכוונת לחג המצות ולחג הקציר (פרק כ"ג טו-טז).
אלדברן הוא שמו של הכוכב הבהיר ביותר בקבוצת הכוכבים שור. הפרשה עוסקת רבות בדיני שוורים.
המטבעות מסתכמים בשלושים שקלים ורומזים לפסוק (כ"א לב): "אִם-עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל"
עצמות האגן מרמזות לפסוק (כ"ד ו): "וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ"
תמונתו של שי עגנון רומזות לביטוי (המופיע מספר פעמים במקרא) תמול שלשום (כא כ"ט): "וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם-בְּעָלָיו יוּמָת"
הקביים רומזים לפסוק (כ"א יט): "אִם-יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל-מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא".
X2 P4 או P5 רומזים על תשלומי כפל (על גניבה רגילה) ותשלומי ארבעה וחמישה (על גניבת שה או שור).
דמות ממגילת אסתר בפרשה – (פרק כ"ג לא): "וְשַׁתִּי אֶת-גְּבֻלְךָ מִיַּם-סוּף וְעַד-יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד-הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת ישְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ".
דבורה בשירתה (שופטים ה' ג) מתייחסת ל: "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים…"  ומתקשרת לפסוק (כ"ד יא): "וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת-הָאֱלֹקים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". כמו כן הדבורה יכולה להיות גם הצירעה המוזכרת בפרשה.

לוחות הברית

לוחות הברית - בסוף פרשת משפטים אנו מתוודעים לראשונה ללוחות האבן עליהם כתובים דברי הברית (פרק כ"ד יב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה-שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם". יותר מאוחר בחומש דברים משה מכנה את הלוחות בשם "לוחות הברית" (מקור 6 למטה). במאמר זה נעיין במספר נושאים הקשורים ללוחות הברית.

המקורות בתורה:

פרט למקור שציינו בפרשת משפטים, מופיעים גם המקורות הבאים המתייחסים ללוחות:
1)    ספר שמות פרק לא יח - "וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים"

2)    ספר שמות פרק לב טו-טז: - "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת"

3)    ספר שמות פרק לד א: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" ובפסוק ד' שם: "וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם משֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים"

בפסוקים ה-כה מופיעות י"ג מידות, אזהרות על עבודה זרה ומצוות השבת והרגלים (בצורה דומה למה שמופיע בפרשת משפטים) ולאחר מכן חוזרים לנושא הלוחות בפסקום כז-כח: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים"


המקורות הבאים מופעים בחומש דברים
4) ספר דברים פרק ד יג :"וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים"

5) דברים פרק ט ט'-יז:

"בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר-כָּרַת ה' עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי: וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת-שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל: וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה' אֵלַי אֶת-שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית: וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן-הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹקיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶתְכֶם: וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם"

6) בדברים פרק י  פסוקים א-ה:

"בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ: וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן: וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי: וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי: וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'"

בתנ"ך מופיעים עוד מספר מקורות במלכים ודברי הימים (פסוק זהה)
7) מלכים א' ח ט: "אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לחות הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"


מי כתב את הלוחות?
ברור מהכתובים כי את הלוחות הראשונים כתב ה' בעצמו. הלוחות הם ניסיים ולפי המשנה באבות הוכנו כבר מבריאת העולם (פרק ה' משנה ו): "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות , ואלו הן , פי הארץ , ופי הבאר , ופי האתון , והקשת , והמן , והמטה , והשמיר , והכתב , והמכתב , והלוחות . ויש אומרים , אף המזיקין , וקבורתו של משה , ואילו של אברהם אבינו . ויש אומרים , אף צבת בצבת עשויה". ניסים אחרים שהיו בלוחות הם שהאותיות נראו היטב משני צדדי הלוחות ושהאותיות היו חוקקות לכל עובי הלוחות והאותיות מם סופית וסמך, שהן חלולות, עמדו ולא נפלו.
בלוחות השניים המקורות ברורים פחות. מפורש בכתובים שהלוחות לא היו ניסיים, אלא נחצבו על ידי משה ועלו עמו ההרה, אולם לגבי הכתיבה עצמה ניתן לפרש לפי מקור 3 (שמות ל"ד כ"ה) כי המילה ויכתב מוסבת על משה או על ה'. בחומש דברים במקור מספר 6 המילה ויכתב חייבת להיות מוסבת על ה' (מאחר ובכל שאר הפיסקה משה מדבר בגוף ראשון).


מה כתוב על הלוחות?
בלוחות הראשונים לא ידוע לנו כלל מה כתוב בהם (רק ידוע שהלוחות הם לוחות אלוקיים וגם המכתב הוא אלוקי) אולם תוכנו לא מפורש. בלוחות השניים מפורש שיכתבו אליהם אותם הדברים שהיו בלוחות הראשונים ושאלו הם עשרת הדברים. שימו לב שהביטוי עשרת הדברות אינו מופיע בתורה (הוא מופיע בתלמוד הבבלי). דיבְּר הוא זכר ולא נקבה ואכן אנו אומרים הדיבר הראשון, הדיבר השני וכו' (האת ב' דגושה) ובכל מקרה התורה מציינת עשרת הדברים (ב' רפה ואינה דגושה) ולכן אולי היה צריך לומר הדבר הראשון, הדבר השני וכו'... לאחרונה ראיתי שכותבי מאמרים החלו לחזור לביטוי המקראי "עשרת הדברים".

הגמרא בירושלמי (שקלים י"ד) מביאה עניינים נוספים בכתיבת הלוחות:

"כיצד היו הלוחות כתובים ר' חנינה (בן אחיה ר' יהודה) בן גמליאל אומר חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה הה''ד "ויכתבם על שני לוחות אבנים" חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה ורבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה הה''ד "ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים" עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה ר''ש בן יוחאי אומר עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה דכתיב "ויכתבם על שני לוחות אבנים" עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה רבי סימאי אמר ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה דכתיב "מזה ומזה הם כתובים" "

אנו מכירים היום בעיקר את הדעה הראשונה, שהדברים חולקו לשתי מחציות. חמישה דברים בכל צד, אולם דעת רבנן (שהם הרוב) סוברת כי הלוחות היו עותקים מושלמים. מאחר והלוחות נועדו לכריתת ברית, הרי שכל לוח הכיל את כל הברית, ולמעשה אלו היו שני עותקים. עותק אחד לבני ישראל ועותק אחד של ה' (שאכן נשמר בארון שבמשכן ובמקדש מבלי שראתה אותו עין אדם יותר). דעות אחרות מכפילות עוד פעמיים את מספר הפעמים שהדברות היו כתובות.


במאמר מוסגר נציין שהחלוקה המקובלת של הדברות המחלקת בין "אנכי ה'", ובין "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" לשני דיברים, ייתכן ואינה נכונה. צורת הכתיבה בתורה, כוללת את הפסוקים האלו בתוך פרשיה אחת ודווקא הדיבר האחרון של לא תחמוד, מופיע פעמיים בשתי פרשיות שונות ונראה כשני דיברים שונים.  בגירסת עשרת הדברים בפרשת ואתחנן הציווים שונים והם לא תחמוד, ולא תתאווה ומשם נראה שאכן אלו שני דיברים שונים. הבדלים אלו מתבטאים בשתי הכתיבות של עשרת הדרים בתורה, המכונות הטעם העליון והטעם התחתון (השטעמים השונים אינם העיקר אלא הם נובעים מהחלוקה השונה של הפסוקים).

כמו כן יש דעה שעל הלוחות הראשונים היה כתוב נוסח הדברים המופיע בפרשת ויתרו ובלוחות השניים שנשתמרו היה כתוב נוסח הדברים בפרשת ואתחנן ולכן לעיתים נמצא את הכיתוב "שמור את" ליום השבת (הדיבר הרביעי) ולא "זכור את". מאחר ורוב הלוחות מפרידים את הדיבר הראשון לשניים, לא ניתן לבדוק תאוריה זו לגבי הדיבר של "לא תתאווה" וגם תוספת האותיות ו' לפני הדיברים הקצרים לא מופיעה. הרחבה בנושאים אלו ראו במאמר על לוחות הברית בבתי הכנסת בגרמניה מאת פרופ' מאיר שוורץ.

צורת הלוחות
צורת הלוחות אינה מפורטת במקרא כלל ואנו נדרשים לגמרא העוסקת בנושא זה במספר מקומות ובסופו של דבר יש שתי דעות:

בבלי מסכת בבא בתרא יד א, (וכן בירושלמי מסכת שקלים כה א, ובמדרש רבה במדבר פרשה ד פסקה כ): "והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה מונחות כנגד ארכו של ארון". הלוחות הם בצורת ריבוע שארוכו 6 טפחים (אמה), ועובין שלושה טפחים. חיבור הלוחות אחד לשני יוצר קוביה מושלמת שאורך צלעה 6 טפחים. לעומת זאת בירושלמי מסכת סוטה (לו א) ובמדרש תנחומא (כי תשא פרק לז) נאמר כי אורכן היה ששה טפחים ורחבן רק שלשה, מה שמקנה להם צורה מלבנית.
ייתכן שהצורה קשורה גם למה שהיה כתוב על הלוחות האם על כל לוח היו כתובים חמישה או עשרה דיברים.
בשתי הדעות צורת הלוחות הינה רבועה ולמרות זאת אנו רגילים לראות את הלוחות עם קצה מעוגל.

הקצה המעוגל של הלוחות הגיע כנראה מהאומנות הנוצרית. לא נראה שיש עניין תיאולוגי בהוספת הקימור, אלא יותר ענין ארכיטקטוני (הלוחות מזכירים את החלונות בבתי התפילה) או אומנותי ליצור צורה המושכת יותר את העין. גם בבתי כנסת רבים מופיעה צורה מעוגלת של הלוחות למרות שבשנים האחרונות יש חזרה יותר ויותר ללוחות מלבניים (אך לא ללוחות רבועיים, אלא אם נניח שמה שמוצג בתור שני לוחות הוא בעצם לוח אחד בלבד)


לוחות הברית מבית הכנסת בעיר לער (Leer)
בית הכנסת הגדול בעיר לער (צפון גרמניה סמוך לגבול עם הולנד), נשרף כמו מאות בתי כנסת אחרים בגרמניה בליל הבדולח ט"ו בחשוון התרצ"ט (9 לנובמבר 1938). את חזית בית הכנסת עיטרו שני לוחות שיש כבדים עליהם היו חקוקים עשרת הדברות (בצד שמאל למעלה בתמונה)

בית הכנסת בעיר לער בגרמניה. נבנה בשנת 1885 נשרף בשנת  1938

בית הכנסת נשרף כליל ושומרים נאצים (בתמונה נראים בבירור שלושה שומרים בפתח בית הכנסת) מנעו  את אפשרות כיבויו.

בית הכנסת בעיר לער בגרמניה בליל השריפה

בית הכנסת בעיר לער למחרת ליל הבדולח. הנאצים מונעים אפשרות כניסה לבית הכנסת

יחיאל הירשברג שהיה אז ילד בן 12 חזה בשריפת בבית הכנסת ומתאר את המאורע: "לעולם לא אשכח את היום הנורא בו נשרף בית הכנסת. גדלתי בעיירה לער, בה היו 300 יהודים. אבי היה מנהל בית הספר וראש הקהל. בלילה ההוא גררו את משפחתנו, תוך כדי מהלומות, לרחבה שלפני בית הכנסת כדי שנחזה בשריפתו. הנאצים איימו עלינו שאם נסב פנינו מהמראה, הם ישליכו אותנו לאש. פרצתי בבכי, כשראיתי כיצד בית הכנסת נשרף. ואז זעקה אמי: 'יחיאל, אל תבכה! אפשר לשרוף בית כנסת אבל לעולם הם לא יוכלו לשרוף את האמונה! היה גאה באמונתך, ואל תבכה' לאחר מכן ריכזו את כולנו בבית השחיטה המקומי, לקחו את הגברים ואת הנשים למחנות ריכוז. הורי ניספו באושוויץ, אני ואחי הצלחנו להגיע לארץ בחנוכה 1939".

בשנת 1982 סיירו יחיאל ויהודית הירשברג בעיר לער עם משלחת של 60 יהודים נוספים שהוזמנו על ידי "החברה לשיתוף פעולה בין נוצרים ליהודים" באחד הערבים אמר הכומר אודו גרונוולד, ראש הארגון, ליחיאל שיש לו הפתעה עבורם. הכומר אודו סיפר על אשה שהתוודתה לפני מספר שנים כי בעלה לקח לוח שיש מבית הכנסת של היהודים לגינתו. הכומר אסף אליו את לוח השיש וגילה לתדהמתו כי על צדו השני של הלוח חקוקה המחצית הראשונה של עשרת הדברות. אותו גרמני לקח את הלוח, ציפה אותו בזפת, הפכו לצידו השני, והניחו בגינתו. מאז המתין הלוח אצל הכומר. יחיאל זיהה מייד את הלוח וביקש מהכומר לתת לו אותו על מנת שיוצב מחדש בבית הכנסת "איחוד שיבת ציון" בית הכנסת של יוצאי גרמניה בתל-אביב, בו התפללתי בילדותי. הלוח הוצב בטקס מרגש, הזכור לי במעורפל מילדותי, בהשתתפות הכומר ושגריר גרמניה בישראל בשנת 1984 והוא מוצב בבית הכנסת (רחוב בן יהודה 86 בתל-אביב) עד היום. למרות שלוח השיש נוקה, הזפת חדרה לתוך האבן ומראה לוח השיש הוא שחור. גורלו של צד שמאל של לוחות הברית אינו ידוע.

תודתי ליחיאל וליהודית הירשברג שנתנו לי את הרשות להשתמש בחומרים המצויים אצלם.

לדף הראשי של פרשת משפטים

יחיאל הירשברג ליד לוח השיש שהוצב מחדש בבית הכנסת איחוד שיבת ציון

לוחות הברית באומנות
לוחות הברית משמשים כפריט עיצובי בבתי כנסת רבים. לעיתים מחוץ למבנה ולעיתים בתוך המבנה ובעיקר מעל ארון הקודש, או רקומים על הפרוכת המכסה את פתח ארון הקודש או כלוח כסף המונח על ספר התורה.

לוחות הברית בבית כנסת בטבריה

לוחות הברית

לוחות הברית - לוח כסף המונח על ספר תורה

בעיר בת ים (בסימטה היוצאת מרחוב אנה פרנק) מוצב פסל מעניין של הפסל אבנר בר חמא, המציג את לוחות הברית ומוטיבים יהודים נוספים

פסל לוחות הברית בבת ים של אבנר בר חמא

מצוות השבת בספר שמות

מצוות השבת מוזכרת לא פחות משש פעמים בחומש שמות. ננסה להבין את ההבדלים בין הציווים השונים ונוסיף מספר הערות על מצב השבת בימינו. נתחיל בהבאת כל המקורות:

1. בפרשת בשלח (פרק ט"ז פסוקים ה,כ"ב-ל)

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ...  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמשֶׁה:  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ: וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה-בּוֹ: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עַד-אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: רְאוּ כִּי-ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי"

2. בפרשת יתרו (מתוך עשרת הדברים - כ' ח-יא):

"זכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ"

3. בפרשת משפטים(כ"ג יב):

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר"

4. בפרשת כי-תשא (ל"א יב-יז):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ"

5. שוב בפרשת כי-תשא לאחר חטא העגל (ל"ד כ"א)

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת"

6. בפרשת ויקהל (ל"ה א-ג)

"ויַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת"

מקורות נוספים קיימים בכל שאר החומשים ובנביאים. המקור הראשון הוא בפרשת בשלח, העם רק יצא ממצרים והציווי הוא נספח לפרשת המן. את המן צריך לאסוף מדי יום ביומו חוץ מאשר ביום שישי בו יש לאסוף כמות כפולה והיא תישמר ליום השבת (בו לא ירד מן כלל). פסוק ה' נאמר כציווי למשה. העם אוסף ביום השישי כמות כפולה והנשיאים באים אל משה לדווח לו (והשאלה היא איך העם ידעו לאסוף כפול למרות שהציווי לא עבר לעם ויש בכך פירושים שונים ועיקרם הוא שכל אחד מצא כמות כפולה ממה שהיה מוצא בדרך כלל והתפלאו על כך). משה אכן מאשר שזהו ציווי ה' ושיש להכין את הכל מבעוד יום ("את אשר תאפו אפו...") ולמחרת בבוקר אפשר לאכול ממה שהוכן מראש. כמו כן מופיע הציווי "שבו איש תחתיו...". אולם לא מופיעים פרטים כמו טעם המצווה ועונשה. אפשר לראות בנושא המן ציווי נקודתי לענין אחד בלבד.
מקור 2 בפרשת יתרו מרחיב מאד את מצוות השבת. הוא נותן טעם לשבת. זכר לשבת בראשית ולבריאת העולם ולמעשה אזכור שלטונו של הקב"ה בעולם. יום השבת הוא יום קדוש שקודש על ידי ה'. האיסור הוא כולל. אסור לעשות מלאכה כלל. לא אתה ולא עבדך וגם לא הבהמה.
פרשת משפטים במקור 3 רק מרחיבה במעט את הציווי של פרשת יתרו. היא מוסיפה כי בשבת פרט לענין הזכירה והקדושה יש גם את ענין המנוחה אך התורה מדגישה שלא רק אתה צריך לנח אלא גם שורך וחמורך, והמעמדות הנמוכים בחברה. פסוק קצר זה דומה מאד לנוסח מצוות השבת בעשרת הדברים שבפרשת ואתחנן ומשלים את שני צדיה של השבת, שבת בראשית ושבת מנוחה.
מקור 4 בפרשת כי-תשא מסכם את נושא השבת. ציווי השבת מופיע בסוף דברי ה' למשה על הר סיני (מיד לאחריהם נכתבים הלוחות) והוא מחדש לנו שהשבת היא ברית בין ישראל לה'. מקור זה גם מפרט את העונש החמור על חילול שבת.
מקור 5 כבר נאמר לאחר חטא העגל. מקור זה הוא רזה במיוחד ומופיע כנספח לעניני שלושת רגלים. אין בו חידושים (פרט לשתי מלאכות המוזכרות בו בפירוש) ויש כאלו שדורשים את חציו השני של הפסוק למצוות שמיטה דווקא.
מקור 6 הוא הציווי של משה לעם ישראל לפני בניית המשכן. ציווי זה מדגיש כי מלאכת המשכן אינה דוחה את השבת (בניגוד לתפעול המשכן השוטף הדוחה את השבת או פיקוח נפש הדוחים שבת). מלאכה נוספת שמופיעה כאן בפירוש היא הבערת אש. מנוסח הדברים למדו רבותינו שהמלאכות האסורות בשבת הן מלאכות ששימשו בהקמת המשכן והמשנה במסכת שבת מונה אותן בפירוש. נזכיר שמלאכה היא פעולה הגורמת לשינוי מהותי בחפץ. אין קשר בין קושי המלאכה לבין חומרת האיסור גם פעולת קלות מאד כגון קשירת קשר אסורות ולעומת זאת פעולות המצריכות מאמץ רב לא בהכרח אסורות. מלאכות אלו הן השתקפות של שבת בראשית. ביום השבת של בריאת העולם לא נוצר שום דבר חדש ולכן כך הן הגדרות המלאכות. אין קשר למאמץ הפיזי הכרוך בביצוע פעולות מסוימות.
מכל המקורות לומדים על מספר מלאכות באופן ישיר (למרות שגם אותן לומדים ממלאכת בניית המשכן) והן אפייה ובישול, הוצאה מרשות לרשות, הבערת אש, חריש וקציר. אין הבדל חומרות בין מלאכות המופיעות בפירוש לבין המלאכות האחרות המוזכרות רק בתורה שבעל פה.
ענין נוסף שכדי לעסוק בו הוא הסתירה בין ציווי השבת לבין פעולות שנעשו במשכן ובמקדש והיו חילול שבת (הקרבת קורבנות ועוד). במשנה מתוארות פעולות נוספות שהיו עושים אך ורק במקדש כגון נטילת לולב. למעשה אין סתירה בדבר. מצוות אלו באות להראות כי אנו עושים את דבר ה'. כאשר ה' אוסר על משהו מסוים הוא אסור וכאשר הוא מצווה על משהו מסוים הוא נהפך להיות חובה. הציווי לעסוק בעבודת המשכן (תוך כדי ביצוע מלאכות אסורות) והאיסור על מלאכות אלו מחוץ למקדש בא מאותו מקור והוא מראה את אמונתנו בקדוש ברוך הוא. "סתירות" נוספות קיימות ופירושן זהה. מצוות ציצית למשל כרוכה בביצוע עברה על מצוות שעטנז. אבל בציצית שתפקידה להזכיר לנו את מציאותו של הקב"ה בעולם זה מותר ואף חובה.

נושא השבת הוא אחד הנושאים המפלגים ביותר את הציבור הדתי והחילוני בארץ. הבדלי התפיסות מתחילים כבר בגן הילדים כאשר השיר "היום יום שישי, היום יום שישי מחר שבת..." ממשיך בשני אופנים שונים. בגן הדתי הוא ימשיך "שבת המלכה. אבא יעשה קידוש, אמא תדליק נרות..." ואילו בגן החילוני הוא ימשיך "שבת מנוחה. היום כולם עובדים, מחר נחים"... שתי תפיסות אלו של השבת, שבת המלכה, שבת בראשית המקודשת, ושבת המנוחה מופיעות שתיהן בתורה והן משלימות אחת את השנייה (מקורות 2 ו-3 כמו גם מצוות השבת בפרשת ואתחנן). בפועל יום המנוחה הרשמי בישראל הוא השבת ואכן משרדי ממשלה וחברות סגורים אולם בתי עסק רבים, כולל רשתות ענק ומרכזי בילוי פתוחים. נושאים כמו תחבורה ציבורית ועוד נתונים במחלוקת קבועה. התומכים בהם מצדדים את זכויות הפרט. זכותי לעשות בשבת מה שאני רוצה, איפה שאני רוצה וחובתם של אחרים היא להעמיד לרשותי את האמצעים לכך. אולם פתיחתם ההמונית של בתי העסקים בשבת גורמת לבעייה אחרת המובאת במקור 3. המקור בפרשת משפטים המתייחס דווקא לשבת המנוחה. אין זה סוד שרבים מהעובדים בבתי עסק אלו הם מהעשירונים התחתונים ביותר בחברה מעמד שהתורה מתכוונת אלו במילים "בן אמתך והגר". אנשים אלו שגם כך מתקשים למצוא עבודה, למעשה חייבים לעבוד בשבת על מנת להבטיח את עבודתם היחידה שהם מוצאים. וכך מימוש הזכויות של העשירונים העליונים (בעלי בתי העסקים שזכותם היא כמובן להרוויח כמה שיותר כסף) ושל מעמד הביניים (שזכותו היא לקנות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ולבזבז את כספו בכל עת) באים על חשבון המעמדות הנמוכים הנדרשים לוותר על יום השבת כיום מנוחה. פתרון לבעיה יהיה להכריז גם על יום ראשון כיום מנוחה (במקום יום שישי). בעולם השטוח והכלכלי יש לזה יתרונות. יום שישי יישאר חצי יום עבודה (ובקיץ אפשר גם קצת יותר), ביום שבת יהיו סגורים מרכזי העסקים וגם חלק ממקומות הבילוי, וביום ראשון יהיו כל המקומות האלו פתוחים. שינוי כזה יכול להיטיב רבות לדמותה הציבורית של מדינת ישראל ולשמירת צביונה היהודי, בלי שיהיה צד המפסיד מכך. למיטב זכרוני הצעה כזו הועלתה בעבר ונתקלה בהתנגדויות מכל הכיוונים מה שאולי רק מחזק את הצורך בה... העבודה המקיפה ביותר בנושא (למעלה מ-300 עמודים) נעשתה על ידי הרב יעקב מדן ופרופ' גביזון ומכונה אמנת גביזון-מדן. האמנה מתייחסת לסוגיות רבות בין דתיים לחילוניים. גדלותה של האמנה היא בכך שהיא מציעה פשרות אמיתיות וכואבות לשני הצדדים ובהחלט מראה ששני הצדדים השכילו לא רק להסתכל על הצד שלהם אלא גם להבין את המכלול הנחוץ לקיום מדינה בימינו.

מדברי הרב מדן: "אף על פי שאני מאמין בכל לב בצורך לקרב את חוקי המדינה לתורה, נראה לי שיש להביא בחשבון שלושה גורמים נוספים. הגורם הראשון: התגברות הניכור בחברה החילונית כלפי מה שריח תורה ומצוות נודף ממנו; הגורם השני: ככל שחולף הזמן, גדל המרחק בין החוק הכתוב, הסטטוס קוו של שנות החמישים, לבין המציאות; הגורם השלישי, עיקר העיקרים: השסע בחברה הישראלית נובע מחיכוך ומריבה מתמדת סביב ענייני דת ומדינה, והוא עלול להתקרב לנקודת פילוג שאולי אין ממנה דרך חזרה."

מדברי פרופ' גביזון: "ברצוני להסביר כיצד יהודייה ישראלית חילונית ציונית וליברלית, בעלת מחויבות לדמוקרטיה ולזכויות האדם, סבורה כי מפעל האמנה אינו רק מתיישב עם מחויבויות אלה - אלא שהוא אף נגזר ומתחייב מתוכן; מדוע עדיף בעיניי לשאוף להגיע לאמנה מסוג זה עם קבוצות אחרות בציבוריות בישראל, במקום להסתפק בגיבושו של "אני מאמין" יהודי-חילוני-ליברלי ולעשות למימושו בפני עצמו, בדרך של 'מהפכה אזרחית' או בדרך אחרת.

במפעל האמנה, אני רוצה להגן על חירותי שלי לקיים את אורחות חיי, מפני שאלה הן אורחות חיי הנבחרות. אבל במקביל אני רוצה להגן גם על עצם הריבוי של אורחות החיים וגם על חירותן הדומה של קבוצות שאורחות חייהן אחרות. הצלחת מפעל האמנה תאפשר לכולנו להיפנות מהמאבק על החירות ונגד הכפייה, אל פיתוח רכיבי "החיים הטובים" כפי שכל אחד תופס אותם. האמנה משחררת את כולנו מן הצורך לשייך עצמנו בלעדית למגזר זה או אחר... האמנה מיועדת לכלל ישראל".

מאמרים נוספים לפרשת ויקהל
מאמרים נוספים לפרשת כי-תשא
מאמרים נוספים לפרשת משפטים
מאמרים נוספים לפרשת יתרו
מאמרים נוספים לפרשת בשלח

שבת -מארק שגל 1910 מוזיאון לודוויג, קלן גרמניה

חידות לפרשת משפטים

דף החידה לפרשת משפטים מציג מבחר ציורים וחידות לפרשה. החידות בדרגות קושי שונות ומיועדות לכל המשפחה (גירסה מיוחדת לילדים בהמשך). כדרכן של חידות מסוג זה פתרון החידה מאפשר היגוי שונה של מילים או שינוי באותויות שנשמעות דומה. כמו כן ייתכן ומספר איורים/חידות מתייחסים לאותו נושא בדיוק. אפשרי מאד שתמצאו פתרון שונה ממה שכתבתי שיהיה נכון באותה מידה. אשמח לשמוע בתגובות. מומלץ להדפיס את דף החידה ולפתור אותו לאחר קריאת הפרשה. למתקשים מצורף קישור לפתרונות אולם מומלץ לנסות היטב לבד לפני שמסתכלים שם.

חידות לפרשת משפטים

הדף הראשי של פרשת משפטים

בדף לילדים מופיעות החידות הקלות ביותר בתוספת רמזי מקום

התייאשתם? נסו להיכנס לדף התשובות

פרשת משפטים - מתי נאמרה פרשת משפטים

כאשר קוראים את פרשת משפטים מיד לאחר פרשת יתרו, קל מאד לדמיין את האירועים ברצף המתחיל בסיום מעמד עשרת הדברות, שלאחריו משה עלה להר, ירד ומסר את פרשת משפטים לבני ישראל, ולמחרת לאחר טקס הברית המתואר בסוף פרשת משפטים שב ועלה להר סיני למשך ארבעים יום נוספים. הנחה זו אינה כל כך פשוטה וסדר הדברים אינו ברור כלל וכלל ופרק כ"ד דורש התבוננות.

בתחילת פרק כ"ד מופיע הציווי על משה רבנו להתקרב להר עם שבעים הזקנים אך לעלות לבדו, משה חוזר לבני ישראל ומספר להם על כל המצוות שקיבל מה' (למעשה כמעט כל פרשת משפטים עד שלב זה) ומשה כותב אותם. למחרת משה בונה מזבח, מקריבים עולות ושלמים, קוראים שוב את ספר הברית (שנכתב ביום הקודם), העם חוזר על אמירת "נעשה ונשמע", משה והזקנים מתקרבים אל ההר ומשה עולה אל ההר לעוד ארבעים יום וארבעים לילה כדי לקבל מצוות נוספות (ובעיקרן פרטי מלאכת המשכן). תאור פשוט ונח זה נראה כל כך טבעי עד שכל מי שיקרא את התורה עם פירוש רש"י ישתומם מאד לגלות שרש"י מעמיד את כל הפרק לפני פרשת מתן תורה ולפני שמשה קיבל מצוות כלשהן מה'. רש"י בפסוק א' אומר פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות בד' בסיוון נאמר לו עלה (ולכן הטקס ואמירת נעשה ונשמע היו בה' סיוון, ולמחרת משה עלה אל האלקים ולא ירד שוב עד לאחר ארבעים יום).

גישה זו מכריחה את רש"י לפירוש שונה ועקבי של כל שאר הפסוקים הבאים, למשל דברי ה' והמשפטים אותם משה מוסר לעם הם שבע מצוות בני נח ומצוות שהצטוו במרה וספר הברית שנכתב בלילה ונקרא ביום לפי רש"י לא פחות מאשר חומש בראשית וחומש שמות עד אותה נקודת זמן! למעשה רש"י מגלה לנו בדיוק את תאריך כתיבתו של חומש בראשית.

פירושו של רש"י נח מאד על מנת ולהבין את סוף פרשת יתרו. האזהרות לכהנים ולעם לא לעלות להר נהיות יותר ברורות שהרי יש קבוצה שעומדות ממש למרגלות ההר, אמירת הנעשה ונשמע היא אותה אמירה ורק חוזרים עליה שוב, ובמיוחד מקבל מובן הפסוק "במשוך היובל המה יעלו בהר" מה עם אותם "המה"? התשובה כעת ברורה. המילה "המה" מתייחסת לכהנים, לשבעים הזקנים וכנראה גם ליהושע. כל הפירושים האלו הינם טקסטואליים אבל להבנה כי ספר הברית הינו ספר בראשית יש חשיבות גדולה מאד במהלכו של רש"י.

אכן יש מקום לכנות את ספר בראשית ספר הברית, מצוות ברית המילה מופיע בו, ברית בין הבתרים מופיעה בו ולכן השיעור ההיסטורי חשוב מאד לבני ישראל בדיוק לפני מתן תורה, עליהם ללמוד את עברם ולהבין מדוע ולמה הם נבחרו לעמוד במעמד הזה וכמובן עליהם לכרות ברית חדשה ועדכנית. כל האירועים האלו אכן קורים באותם שלושת ימי ההכנות.

לפי זה גם ברור מדוע צריכים שלושה ימים. אמנם מצד אחד יש שלושה ימים של פרישות ומה אסור לעשות בהם, אבל תוכן אמיתי אין לאותם ימים. לפי פירוש רש"י היו אלו ימים עמוסים מאד, לימוד התורה, בניית מזבח הקרבת קורבנות וכריתת ברית מחודשת. לבני ישראל בהחלט לא היה זמן פנוי.

גם אם נרצה לקבל את פירושו של רש"י נצטרך להביא מספר נימוקים טובים מדוע יש את ההפרדה הזו בין שני חלקי הסיפור , מדוע הקדימו את מעמד עשרת הדברות ומדוע מיד לאחריו יש אוסף ארוך מאד של מצוות שונות. כדי להבין זאת נבצע עיון מעמיק יותר בעליות ובירידות של משה מהר סיני. למעשה משה רבנו שימש כמתווך בין הקב"ה לבני ישראל ונאלץ לעלות ולרת מההר לפחות שש פעמים!

בפרשת יתרו מגיעים בני ישראל בראש חודש סיון אל הר סיני. העליה הראשונה היא בא' או ב' סיוון (לכל התאריכים יש כמה אפשרויות), שם ה' אומר לו שהוא מייעד את בני ישראל להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ללא פירוט מעשי של מצוות כלשהו, משה חוזר לבני ישראל והתשובה היא כל אשר דיבר ה' נעשה. משה חוזר ביום השלישי לה' עם התשובה ומקבל מספר הוראות פרקטיות לימים הקרובים בלבד (דיני ההגבלה) אך עדיין אין מצוות, ביום השלישי יום מתן תורה משה מוציא את כל העם למרגלות ההר וה' קורא שוב למשה אולם רק בשביל להגיד לו לרדת שוב לבני ישראל ולהזהיר אותם לבל יתקרבו להר! משה אומר שלא יקרה כדבר הזה כי העם הוזהר אולם ה' חוזר על הציווי שרק משה ואהרן והכהנים (אולי הם הזקנים) יעלו. משה יורד ואומר את כל זה לעם אולם לא מוזכרת עלייה נוספת כציווי של ה', אלא רק לאחר מתן עשרת הדברות. עד כאן ספרנו לפחות שלוש עליות להר.

עתה נחזור לפרשת משפטים. הפסוקים בפרק כ"ד אכן יכולים להיות המשך ישיר של אותה עליה מאחר והם חוזרים על פרטי העליה האחרונה שנאמרה ממש לפני עשרת הדברות. אולם לפי פירוש רש"י היו שתי עליות נוספות. הראשונה היא העליה עם הזקנים שהיתה אולי בד' בסיון ושם חזו את ה' והנוספת היתה בה' בסיון, רק לאחריה עלה משה לעליה רצופה של ארבעים יום (עליה אשר לפי הפירוש הכרונולגי היתה רק יום לאחר מתן תורה).

הרב לייבטג במאמרו, מציע לפרש את החלוקה בין האירועים כקבלת התורה מיראה – מעמד הר סיני המרשים, קולות השופר , העם החרד מאד ובין קבלת התורה מאהבה. לדעתי דרוש חידוד מסוים לאבחנה זו. קבלת התורה מוצגת במכוון כמנותקת מהמצוות משום שהיא באמת השלב הבסיסי והראשוני ביותר בין אם היא מאהבה ובין אם היא מיראה.

מעמד הר סיני אינו תלוי כלל במצוות כלשהן, אלא בהכרה ובעובדה שעם ישראל הוא ממלכת כהנים וגוי קדוש. מסיבה זו לא מופיעות כלל מצוות לפני מעמד הר סיני, אלא המעמד כולו הוא ברמה המחשבתית והעיונית, מסיבה זו גם נדרשים כל האיסורים בשלושת ימי ההגבלה, איסורים שכל מטרתם הינה להכין את הנפש למעמד.

אולם יש צורך בכלים על מנת להגיע למטרה וכלים אלו הינם המצוות, ואכן עשרת הדברות מהווים קבוצת מדגם לא רעה בכלל למצוות התורה, מצוות שכליות: "אני ה' ...", מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו, לאחר מכן אף פרשת משפטים בחלקה הראשון כוללת אוסף נבחר של מצוות מכל הסוגים הנ"ל ועוד כמה סוגים. רק לאחריה ניתן לחזור לתיאור של כריתת הברית. התיאור של בני ישראל אוכלים ושותים, יסתור לנו את קדושת המעמד של הר סיני ולכן היה צורך לתאר אותו רק אחרי אותו מעמד נשגב.

לסיום הדברים אי אפשר בלי להזכיר שבחה של ארץ ישראל. מעמד הר סיני נפתח בפסוק "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ". והנושא חוזר על עצמו בהרחבה מרובה מאד בפרשת משפטים בפרשיה "הנה אנכי שולח מלאכי לפניך...". ארץ ישראל תופסת מקום מרכזי מאד בשתי הפרשיות ומהווה עטיפה ונקודת חיבור לכל הענין. המשולש של תורת ישראל המיוצגת במעמד הר סיני לבין עם ישראל המיוצג בפרשת משפטים בביצוע הברית מחובר כולו על ידי ארץ ישראל מתחילתו ועד סופו.

מאמרים נוספים לפרשת משפטים

פרשת יתרו - סדר האירועים בפרשות יתרו ומשפטים

סדר פרשות יתרו ומשפטים

במאמר זה ננסה להתבונן באירועים המופיעים בפרשות יתרו ופרשת משפטים (ללא התייחסות לדינים עצמם) ובסדר בו הם מופיעים ונחזור ונרחיב את הנושאים שדנו בהם במאמר: זמנים מעורפלים בתורה ומתי נאמרה פרשת משפטים (ניתן לקרוא את המאמר בלי לקרוא את המאמרים הקודמים)

לפי מה ישפטו השוטפים אותם מציע יתרו למנות?

פרשת יתרו נפתחת ללא ציון זמן. בוודאי עבר זמן מה מאז המלחמה בעמלק שכאן עם ישראל הגיע מרפידים להר האלוקים (המרחק אינו גדול). כאשר משה מספר ליתרו על הקורות אותם הוא אומר: "וַיְסַפֵּר משֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'" ובפשטות מדובר באירועי יציאת מצרים והמחסור במים ובמזון שקראנו עליו בסוף פרשת בשלח. למחרת יתרו רואה שכל העם בא אל משה. הסיבה לפי משה היא: "כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת-תּוֹרֹתָיו". אולם האירוע נמצא לפני קבלת התורה, ולפני פרשת משפטים הכוללת את רוב המצוות הממוניות (עליהם הולכים לבית דין) וכבר מתגלה קושי. אם משה היה שופט לפי מיטב הבנתו, היינו מבינים, אולם אז לא היתה שום אפשרות למנות שופטים אחרים. קושי זה (וקשיים נוספים שהזכרנו במאמרינו למעלה) גורם לפרשנים רבים להעביר את כל פרשת יתרו לאחר קבלת התורה. נעיין קצת יותר בפרשת יתרו. העצה הראשונה היא כזו (פרק י"ח י"ט-כ):

"עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹקים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹקים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים אֶל-הָאֱלֹקים: וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן".

יתרו מציע למשה לנקוט גישה יוזמת. לא לחכות שבאים שניים למשפט ואז ללמד אותם את התורה, אלא ללמד את התורה לכל העם, כדי שהידע יחלחל לכל העם מגיע חלקה השני של עצת יתרו:

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:  וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ"

הידע יתפזר בין הרבה אנשים (ברמות ידע שונות) וכך יוכלו למעשה כל שלושה מישראל לשבת כבית דין. בכל מקרה עצה זו אפשרית רק לאחר קבלת התורה. בסיום הפרשייה משה משלח את יתרו. גם שילוח זה זמנו לא ברור, אם היה לפני מתן תורה או אחריו.

אירועי מתן תורה בפרשת יתרו

האירועים בהמשך פרשת יתרו עוסקים בקבלת התורה (י"ט א-ב).

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר"

כפי שאמרנו בני ישראל נסעו מרפידים להר-סיני ולכאורה שוב נראה כי פרשת יתרו באה לאחר מכן (שכן המסע לא פורט בסיפור פגישת משה ויתרו אבל ברור שהוא כבר התרחש). תיאור הזמן בפסוק הוא מעורפל. הדרך הפשוטה להתייחס לזמן הוא בחודש השלישי, כלומר חודש סיוון ובמילים "ביום הזה" לראש חודש עצמו.
תהליך קבלת התורה כולל שורה ארוכה של דברים בין ה' לעם בתיווכו של משה. נפרק את הפרק לחלקיו:
בחלק הראשון משה עולה על ה' לשמוע את ההצעה הראשונית (פסוקים ג-ו)

"וּמשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹקים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן-הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

כאן יש תמצית של הרעיון. מוזכרת מחויבות לה'. ממלכת כהנים וגוי קודש אולם המצוות עוד לא מוזכרות כלל.  משה חוזר לבני ישראל ואומר להם את הדברים ובני ישראל עונים (ז-ח)

"וַיָּבֹא משֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה': וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם אֶל-ה'"

משה אמנם פונה לזקנים אבל התשובה היא של כל העם והיא "נעשה" (שימו לב, לא נעשה ונשמע שמופיע אחר כך). אמנם בינתיים אין הרבה מה לעשות כי מופיע רק הציווי "ושמרתם את בריתי" באופן כללי (ואולי אפשר להבין מזה את מצוות קורבן הפסח והשבת ושאר המצוות שכבר ניתנו).
נראה מלשון הפסוקים שמשה חוזר ועולה להר ושם הוא מקבל את הציווי הבא (פסוק ט):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם אֶל-ה'"

כאן כבר מדובר על מעמד בו כל העם רואה את הענן ואת דברי ה' למשה. מעמד זה בא לחזק את משה כנביא כאשר לנבואתו יהיו עדים רבים (לעומת המצב עד כה בו משה נעלם כדי לדבר עם ה'). אמנם מושג הענן אינו חדש. מיד ביציאת מצרים הופיע עמוד הענן וגם בפרשת המן הופיע ה' בענן, אולם החידוש הוא שכל העם ישמע את קול ה' מדבר למשה, כך שהחוויה תהיה בחוש הראייה והשמיעה גם יחד. סיום הפסוק (מופיע בהדגשה) מעורר קושי. היינו מצפים שיהיה כתוב שמשה הגיד את דברי ה' לעם. אין אנו מוצאים תשובה נוספת של העם ועל כורחינו עלינו להניח שמשה ירד, שמע תשובה כלשהי מהעם, וחזר לה' עם התשובה אותה אנו לא יודעים. המשך הכתובים מחזק טענה זו (פסוקים י-יד):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל-הָעָם עַל-הַר סִינָי: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר: וַיֵּרֶד משֶׁה מִן-הָהָר אֶל-הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת-הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם"

מופיע שוב ציווי למשה להגיד דברים לעם (וראינו שכל הציווים האלו נעשים בהר) ובסיומו משה יורד מן ההר ומתחילות ההכנות עצמן שאורכות שלשה ימים (שוב לא ידעו אם אלו ימים מלאים, או שבסוף היום כשמשה ירד מן ההר וההכנות התחילו, נחשב כבר ליום).

סוף-סוף מגיעים ליום השלישי של ההכנות וכנראה לא עברו שלושה ימים מלאים, אלא אולי יומיים וביום השלישי היה המעמד. כך שיטת רש"י שהיו שלוש עליות (א'-ג' בסיון)  ועוד שני ימים מלאים של הכנה (ד' וה' סיון). אך גם ביום זה קורים מספר אירועים. משה מוציא את כל העם אל ההר (פסוקים כ-כה):

"וַיֵּרֶד ה' עַל-הַר סִינַי אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב: וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם ה':  וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' לֹא-יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת-הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:  וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ-רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-ה' פֶּן-יִפְרָץ-בָּם:  וַיֵּרֶד משֶׁה אֶל-הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:"

חילופי הפעלים רד ועלה ברורים. משה עולה שוב להר רק כדי לקבל הוראה לרדת ולהזהיר את העם שלא יעלו אל ההר. משה מודיע לה' שהוא העביר את ההוראה אולם ה' מצווה אליו לרדת ולהזהיר את העם שוב ולעלות הוא ואהרון בלבד (בהערת אגב, שימו לב לביטוי והכהנים שאינו מתייחס בני אהרון, שכן הם טרם קודשו כלל לכהונה. רש"י והרבה פרשנים בעקבותיו מתייחסים לכהנים כאל הבכורים, אולם ייתכן שמדבור בזקני העם כפי שמופיע בפסוקים דומים בפרשת משפטים). הפסוק האחרון מראה שמשה אכן ירד אל העם והזהיר אותם אולם לא מופיע שהוא עלה שוב להר!

ההוכחה שמשה אכן נמצא למטה מופיעה לאחר עשרת הדברות (פסוקים טז-יח -שימו לב לחילופי הלשון בין שמות ה' [כפי שהופיע בפרק י"ט פסוקים י-יד] לשם אלוקות המופיע בפסוקים אלו. חילופי הלשון לאורך פרשות מתן תורה מחייבות מאמר ארוך ונפרד ואולי נזכה בעתיד לעמוד על כך בהרחבה):

"וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה דַּבֶּר-אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקים פֶּן-נָמוּת:  וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹקים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:  וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹקים"

העם מדבר עם משה כלומר משה אכן נמצא למטה ורק לאחר דברי העם הוא עולה אל האלוקים. ייתכן שרצונו של ה' שכל העם ישמע התמלא וייתכן כי העם אינו מוכן לקבל ישירות מאת ה' ומבקש לקבל רק דרך משה (ואולי זו הייתה הכוונה לחזק את מעמדו של משה).

חזרה על האירועים בסוף פרשת משפטים

בסוף פרשת משפטים מופיעים שוב תיאורי אירועים (כ"ד א-ג) המעלים קשיים מרובים:

"וְאֶל-משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל-ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: וְנִגַּשׁ משֶׁה לְבַדּוֹ אֶל-ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: וַיָּבֹא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה"

האם זה המשך? האם זו חזרה? אנו נהיים רק יותר מבולבלים בהמשך (ד-ח)

"וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים:
ו וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"

מעתה נבין את פירוש של רש"י המקדים אירועים אלו למעמד קבלת התורה. אם בתחילת פרשת יתרו ה' אמר למשה שבני ישראל ישמרו את בריתו, הרי שבני ישראל לא רק שמסכימים אלא ממש מקיימים טקס שלם של כריתת הברית, טקס שהוא חלק נפרד והכרחי (אך לא מספיק) לקבלת התורה עצמה. לפירושים האחרים המעונינים לשמור על סדר האירועים חובה להגיד שמשה עלה וירד עוד כמה פעמים להר, שפרשת משפטים (הפרקים הראשונים) נאמרה ביום אחד בלבד לפני עלייתו של משה לארבעים יום, ושכל הארבעים יום על ההר עסקו בעניני המשכן. מאחר ובחלק מהאירועים המופיעים בפרק כ"ד ניתן לראות השלמות של האירועים בפרשת יתרו, יש מקום לשתי השיטות.
פסוקים ט-יא מתארים עלייה נוספת:

"וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:  וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת-הָאֱלֹקים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ"

פסוקים אלו קשים מאד, מי ראה ומה ראה, אולם לי נראה להגיד שהם חלק מכריתת הברית ובו נכבדי עם ישראל זוכים לראות את השכינה, כלומר עם מי הם כורתים ברית, ולמרות המגבלות והקדושות שהיו על ההר, הותר להם לעלות להר לצורך זה.

רק פסוקי הסיום חוזרים לסדר הרגיל והם מתארים את עלייתו של משה השמיימה לארבעים יום ונביאם במלואם:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה-שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:  וַיָּקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרֲתוֹ וַיַּעַל משֶׁה אֶל-הַר הָאֱלֹקים:  וְאֶל-הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ-לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר-נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי-בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:  וַיַּעַל משֶׁה אֶל-הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-ה' עַל-הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה"

חשוב לשים לב לתקופה של שבוע. ששה ימים בהם הענן מכסה את הר סיני ומשה עוד לא ניגש ורק ביום השביעי משה ניגש אל תוך הענן. מה קרה באותם שבעת ימים אין לנו דרך לדעת וכמו כן אין אנו יודעים אם מונים אותם בארבעים יום או לא (שיטות התאריכים השונות לחטא העגל ולקבלת הלוחות השניים שמכוונת את התאריך ליום כיפור כוללות ימים אלו בתוך ארבעים היום, אפילו שמפשט הכתוב נראה שהם לא כלולים).
לסיכום הצגנו את האירועים ופרשנום בדרך שהביא רש"י וגם ניסינו להעמידם כסדרם. ייתכן וקיים שילוב של שתי השיטות גם יחד והפרשיות מתארות לנו את אותם אירועים מנקודת מבט שונות (מנקודות מבטו של ה', של משה ושל העם) כך ששינוי זווית המבט נסתר מאיתנו.

מאמרים נוספים לפרשת יתרו

משה מקבל את הלוחות - מרק שגאל - 1960-1966 מוזיאון שגל, ניס צרפת

פרשת משפטים - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת משפטים היא הפרשה ה-18 בתורה וה-6 בחומש שמות. הפרשה נכתבת ב-185 שורות בספר תורה ויש בה 33 פרשיות (מיקום 3), מתוכן 6 פרשיות פתוחות ו -27 סתומות. בפרשה יש 118 פסוקים (מיקום 22),1462 מילים (מיקום 31) ו-5313 אותיות (מיקום 37). לפי ספר החינוך יש בפרשת משפטים 53 מצוות (מיקום 4), מתוכן 23 מצוות עשה (מיקום 3) ו-30 מצוות לא תעשה (מיקום 5). הערות לפרשת משפטים :

הדף הראשי של פרשת משפטים

לפרשה הקודמת - יתרו
לפרשה הבאה -תרומה