פרשת נשא

פרשת נשא היא הפרשה השנייה בספר במדבר. תקציר הפרשה מופיע בהמשך הדף.

מאמרים ודברי תורה לפרשת נשא

עיון בפרשת קורבנות הנשיאים - עיון בפרשת קורבנות הנשיאים, בתוכן החדש שהיא מוסיפה לחנוכת המשכן ובפירוט הרב שהיא נוקטת.

דחיית שבט ראובן - שבט ראובן הבכור מאבד את כל תפקידיו. דחייתו של השבט היא בעלת משמעות נרחבת ומובילה לשרשרת אירועים המשפיעים על כל עם ישראל.

הפטרת פרשת נשא - הפטרת פרשת נשא עוסקת בלידתו של שמשון.

תפקידי הלויים בפרשת נשא - המאמר עוסק בתפקידים השונים של הלויים המתוארים בפרשות במדבר ונשא.

דבר תורה לפרשת נשא - רעיון קצר בנושא הנזיר

ועוד בעניין הנזיר - האם  מועיל להיות נזיר?

ועוד בעניין הנזיר - קדוש או חוטא? מאמר מאת הרב ירחם שמשוביץ

סטטיסטיקה לפרשת נשא - נתונים סטטיסטיים על פרשת נשא (הארוכה ביותר בתורה).

חידון לפרשת נשא - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת נשא.

תפזורת לפרשת נשא 

פרשת נשא לילדים - ענייני הפרשה ודבר תורה קצר המותאמים במיוחד לילדים וגם למבוגרים.

אסטרונומיה ופרשת נשא - מדוע זכה נשיא שבט יששכר להיות הנשיא השני המקריב את קורבנו בחנוכת המשכן.

משמעות שם פרשת נשא

תקציר פרשת נשא

הנה תקציר הפרשה להאזנה
פרשת נשא היא הפרשה השנייה בספר במדבר וממשיכה בתיאור תפקידי הלויים.

פרק ד'

תפקידי שבט קהת פורטו בפרשת במדבר ותחילת פרשת נשא מתארת את תפקידי משפחות גרשון ומררי ואת המפקד הכללי של הלויים.

פרק ה'

לאחר תיאור זה באה פרשת שילוח הטמאים מן המחנה. כל ציווי הטומאה נאמרו כבר בספר ויקרא, אבל הפעולה המעשית כאשר עם ישראל חונה לשבטיו, מתבצעת רק עכשיו. המצורעים משולחים מחוץ לכל המחנות (מחנה ישראל), הזבים, משלוחים מחוץ למחנה הלויים, וטמאי המת אסורים בגישה לשטח המשכן. לאחר תיאור זה באות שלוש פרשיות מצוות. הפרשיה הראשונה עוסקת בדיני מעילות ודומות לה נשנו כבר בספר ויקרא. זוהי פרשיה קצרה ואין בה חידושים רבים.

שתי הפרשיות הבאות הן ארוכות וקשות. הראשונה היא פרשת סוטה, ומתארת מצב גרוע ביותר בן בני זוג, בו האיש מקנא לאשתו, וחושד בה כי בגדה בו. אם האיש אינו מתרצה, האשה נדרשת לעבור מבחן במשכן (בית המקדש) בו היא שותה מים מיוחדים. מים אלו הם מים רגילים, עם קצת חול, ועם שאריות מגילת קלף בהן נכתבת פרשייה זו כפי שמופיעה בתורה. זהו המקום היחידי בו מותר למחוק את שם ה' (שהוא חלק מהפרשה). בתורה שבעל פה מפרשים שכדי להשכין שלום בין בני זוג, ה' מוכן אפילו למחוק את שמו. האשה שותה מהמים, ובאופן מיידי לא קורה דבר. אם האשה אכן בגדה, עונשה יגיע במוקדם או במאוחר, אם לא, מובטח לאשה כי  יהיה לה זרע. פרשת סוטה משמשת הרבה פעמים כראייה ליחסה המפלה של התורה לנשים. אכן פרשה זו אינה נוחה לקורא בימינו. לימוד העניין בתורה שבעל פה מראה שדרושים תנאים רבים לקיומה. חשדו של הבעל צריך להיות מבוסס ולא גחמתי. על הבעל עצמו להיות נקי מעניינים אלו, ואירועים אלו צריכים להיות חריגים. משרבתה הפריצות בטל כל ענין סוטה. באופן כללי ניתן להגיד שבמצב בו בני זוג הגיעו לחוסר אמון מוחלט כל כך, התורה דורשת צעדים דרסטיים על מנת שהאמון יוכל לשוב בין בני הזוג, כאשר שום דבר פחות מהצעדים המתוארים לא יכול להחזיר אמון זה. דברים אלו נותנים ראייה קצת אחרת על הפרשה, אולם היא עדיין נחשבת לאחת מפרשיות התורה הקשות.

פרק ו'

הפרשייה הבאה מתארת את מעשה הנזיר. הנזיר (בדומה במקצת לנודר נדר המופיע בסוף פרשת בחוקותי), מקבל על עצמו איסורים שאינם נדרשים. התורה אינה משבחת מעשה נזירות זה, אולם כדרכם של נדרים, הנזיר חייב לעמוד בנדרו. הראייה העיקרית לחוסר שביעות רצונה של התורה ממעשה הנזירות הם הקורבנות שהנזיר צריך להביא, ובהם גם קורבן חטאת, המרמז שיש במעשהו מקצת חטא.
לאחר פרשייה זו מופיעה ברכת הכהנים המפורסמת, הברכה בה בירכו אהרון ובניו את עם ישראל בחנוכת המשכן, והיא אכן מהווה הקדמה לתיאור חנוכת המשכן בספר במדבר.

פרק ז'

חנוכת המשכן מתוארת גם בחומשים שמות וויקרא וכל פעם מנקודת מבט אחרת (ראו מאמר מתי הייתה חנוכת המשכן). בפרשת במדבר מתוארים בהרחבה קורבנות הנשיאים. הנשיאים הביאו ראשונים את קורבנם וכל יום הקריב נשיא אחר. הקורבנות היו זהים לחלוטין בתוכנם אולם התורה מקדישה מקום לתיאור נפרד של כל קורבן בפני עצמו להראות על חשיבותו של אותו שבט כחלק מעם ישראל. לו התורה הייתה רושמת בצורה מלאה רק את קורבנו של שבט יהודה, היו מרגישים כל השבטים פחותים וטפלים אליו. הפירוט (שבאמת מעצמו אינו נצרך) נועד על מנת להראות לנו את החשיבות שיש לכל שבט ושבט בעם ישראל.

קורבנות הנשיאים. מקור לא ידוע

הנזיר - קדוש או חוטא?

מאמר אורח מאת הרב ירחם שמשוביץ

בפרשתנו מופיעה דמות מעוררת מחלוקת והיא - הנזיר. הנזיר היוה מקור לויכוח ומחלוקת במשך הדורות, בקשר ליחסה של היהדות לסגפנות ופרישה מתענוגות החיים, שהנזיר משתייך באופן בולט לנטיה זו. בכל דיון ומחלוקת העוסקים בענין זה של פרישה מתענוגות שלא אסרה אותן התורה, מוצאים אנו סימוכין לכל דעה בפרשתנו. דבר זה מביא אותנו למסקנה כאילו לכאורה לא קבעה התורה דעה בנושא, לאמר, האם הנזיר הינו קדוש או שמא הינו חוטא. 

הסיבה לכך שאין מסקנה ברורה במקורות לגבי עמדת היהדות לנזיר, נובעת מכך שבעצם הנזיר הינו חריג בחברה, שאינו צועד בדרך שנכבשה על ידי הכלל. וכמו כל חריגה היא יכולה להיות חיובית, אך היא גם יכולה להיות שלילית. ומוטל עלינו לבדוק האם האדם שמתנזר עושה זאת כדי לבטא שאיפה עצמית להתעלות, רק שלא מצא לעצמו דרך אחרת לתעל אותה, או שמא אין כאן אלא הונאה עצמית, שמקורה בגאווה. 

הנזיר יכול להיות חוטא, או הוא יכול להיות קדוש, הכל הולך אחרי כוונתו. 

אין דבר שמראה זאת טוב יותר מסיפור שמעון הצדיק והנזיר מהדרום: שמעון הצדיק היה מונע בעד עצמו מלאכול מקורבן נזיר, מפני שחשש שאין נזירותם לשם שמים. אך פעם אחת בא למקומו של שמעון הצדיק נזיר מהדרום, ושמעון הצדיק ראהו שהינו יפה עיניים וטוב רואי ושקווצותיו מסודרות לו תלתלים. לא נתאפק שמעון הצדיק ושאלו: בני, מה ראית להשחית שערך זה הנאה? ענה לו אותו הנזיר כאשר הייתי רועה צאן לאבי הלכתי פעם למעיין וראיתי את בבואתי במים ופחז עלי יצרי ונתגאתי בשערי, אמרתי לו רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך ונשבעתי שאגלחנו לשמים. מיד עמד שמעון הצדיק ונשקו על ראשו ואמר לו הלואי ירבו נזירים כמוך בישראל. היות ונזירותו היתה באמת לשם התעלות ולא סתם מעשה גאוה, ברכו שמעון הצדיק. 

הרמב"ם בעצמו חלוק כביכול בדעתו, האם הנזיר הינו קדוש או שמא הינו חוטא. בספרו משנה תורה פוסק הרמב"ם שהנזיר הינו חוטא, ואילו בספרו מורה נבוכים קובע הרמב"ם שהנזיר קדוש הוא. 

הסיבה שעומדת בבסיס חילוק זה בעמדתו של הרמב"ם היא: בבואו לפסוק לרבים בספר משנה תורה, מגדיר הרמב"ם את הנזיר כחוטא, היות ואין הנזירות דרך הרגילה לרבים, זו איננה הדרכה כללית, אין הקב"ה שונא את הגוף, התורה לא באה למנוע מהאדם את צרכי גופו ונפשו. (להבדיל מהכמורה הקתולית, הסוברת שעל האדם לסגף עצמו ולמנוע מעצמו את תענוגות העולם הזה). אולם ליחידים המרגישים צורך ושאיפה להתעלות ואינם מוצאים דרך אחרת חוץ ממניעת עצמם מהמותר להם, קובע הרמב"ם בספרו מורה נבוכים שבהקדמתו אליו מודיע שכתבו ליחיד, שהנזיר הינו קדוש. (כפי שאנו רואים בברכתו של משה ליוסף שקוראו נזיר, אך אין הוא מברך את כלל העם לכך - זו יכולה להיות הנהגה טובה לפרט, אך לא לכלל). 

אך עלינו לזכור שבסופה של התעלות חריגה זו, צריכה להיות חזרה למסלולו של הכלל, שיבה לנורמליות, כפי שמבטא זאת אברהם אבינו לפני התעלותו שלו ושל יצחק, במעשה העקידה באמרו לנעריו "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה עליכם", אסור להשאר מסוגר בהתרוממותו, אלא צריך לשוב למציאות הכללית, הארצית ולהעלותה למדרגות שהצליח להתעלות אליהן בעצמו, זו הסיבה שמוסיף אברהם ל"ונשובה" גם "אליכם", כי לא מספיק לשוב סתם למסלול חיים רגיל, צריך לשוב לכלליות כדי להעלותו עמו. 

אותו עניין הנלמד מסוגיית הנזיר, הנמצא בין חטא לקדושה, אפשר להקיש וללמוד ממנו לנושא שיש בו אקטואליות רבה והוא: ההתיחסות לחומרות וסייגים בהלכה. לא אותן שכל ישראל או קהילות החליטו להחמיר על עצמן, אלא אותה הטעות הנפוצה שלפיה יש חיוביות בחומרות כשלעצמן ובהחמרה יתירה - ואינו כן. מי שיודע בעצמו שיש לו נטיה, להקל יתר על המידה בנושא מסויים, מומלץ לו לנהוג בהחמרה לזמן מה כדי לאזן את הדברים. אולם החומרה היא אות לחולשה ולא לצדקות.  

לדף הראשי של פרשת נשא

האם עוזר להיות נזיר?

בפרשת נשא ה' אומר למשה  את דיני הנזיר:  "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'". יש לנו פה סוג חדש של נדר, נדר נזירות , מה זה נזיר? הספורנו מסביר את הפסוק שהבאנו קודם:

כִּי יַפְלִיא - יַפְרִישׁ עַצְמו מִן הַבְלֵי וְתַעֲנוּגות בְּנֵי הָאָדָם.
לִנְדּר נֶדֶר נָזִיר- לִהְיות נָזוּר וּפָרוּשׁ מִן הַתַּעֲנוּגִים הַמֻּרְגָּלִים.
לְהַזִּיר לַה'- לְהַפְרִישׁ עַצְמו מִכָּל אֵלֶּה לְמַעַן יִהְיֶה כֻּלּו לַה', לְהִתְעַסֵּק בְּתורָתו וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְדָבְקָה בו. 

לפי הספורנו נזיר הוא אדם שפורש מן הגשמיות כדי שיוכל כולו לעסוק ברוחניות, בעבודת ה'.

לכאורה נזיר אמור לפרוש מכל הגשמיות, אך אנחנו רואים בהמשך שיש לו רק שלושה ציווים.

לא לשתות יין או כל מה שקשור לענבים, לא להסתפר ולא להיטמא למת.

לכאורה לא נראה שאלו הדברים שיגרמו לאדם להיות פרוש מהגשמיות, ולא נראה שבזכות זה הוא יוכל להידבק בה' יותר טוב. מילא יין שזו תאווה של האדם ויין הוא באמת מאוד גשמי אבל נגיד שיער אם כבר ההיפך הייתי אומר שנזיר יצטרך לספר את השיער שלו כל יום כדי שהוא לא יגדל ושהנזיר לא יתעסק איתו.

שיער הוא גם גשמי ולכן היינו חושבים שצריך לעקור אותו ולא לגדל אותו, דבר נוסף זה טומאת מת, בטומאת מת התורה נותנת סיבה מדוע אסור להיטמא: "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל-רֹאשׁוֹ" הספורנו מסביר שאם הוא יתחיל להתעסק עם המת הוא בעצם מבזבז את הזמן שלו במת במקום לעסוק בדברי קדושה אחרים.

אבל עדיין קשה כי מצד אחד מת זה דבר מאוד רוחני הנשמה עוזבת את הגוף, יש לנו נפש וגוף ובמת רואים את זה ואי אפשר להגיד שזה יהיה אסור בגלל שזה קשור לגשמיות כי זה גם קשור לרוחניות.

מצד שני נכון שיש בזה בזבוז זמן אבל אפשר גם להגיד שיש בזבוז זמן בלאכול ולישון שזה הרבה יותר תדיר ובכל זאת אנחנו רואים שהתורה לא אסרה זאת אלא רק להיטמא למת שזה די נדיר.

אם הייתם שואלים אותי הייתי אומר לכם שבן אדם שרוצה להיות רוחני צריך לא להתחתן לא לשתות יין להסתפר כל יום, למעט באכילה למעט בשינה ללמוד הרבה קודש ולהתבודד, בדומה למה שעושים הנוצרים.

אם כן ראינו שהמטרה היא להימנע מדברים מסוימים ובכך לעסוק בתורה כולך, אבל ראינו שדווקא הדברים שהתורה אמרה אינם עוזרים דווקא למטרה זו, אם כן מדוע התורה אומרת שאסור לנזיר לעשות דברים אלו ואינה אומרת דברים אחרים כמו שאמרנו?

לפי דעתי, הנזירות אינה באה דווקא כדי לפרוש מהגשמיות אלא כדי לחיות איתה, שימו לב, אם המטרה של נזיר הייתה לפרוש מן הגשמיות כדי לעבוד את ה', אז מי שהיה נזיר היה צריך לנדור שיהיה לתקופה ארוכה לפחות כמה שנים, עד שיתרגל בעצמו וכבר לא יצטרך את נדר הנזירות.

אבל למרות זאת חז"ל אומרים לנו שסתם נזיר זה שלושים יום, כמה כבר אפשר כבר להתקרב לה' בתוך שלושים יום בתור נזיר? הרי רובנו ממילא לא מסתפרים כל חודש ורוב האנשים לא שותים יין כל יום, אז אני בטוח שזה לא יהיה לו כל כך נורא ואני בטוח שרובנו לא הולכים כל חודש לבית קברות אם כן אנחנו רואים שהנדר בכלל לא עוזר וגם לא מפריע, הוא לא באמת יכול לגרום לשינוי בזמן כל כך קצר, אם כן מה הטעם בכלל בלהיות נזיר לזמן כל כך קצר.

אני חושב שבעניין הנזיר התורה מלמדת אותנו שני דברים חשובים מאוד:

הראשון, המשכיות ותהליך - התורה לא אומרת כל כך הרבה איסורים כי היא יודעת שהבן אדם לא יכול לעמוד בזה בהתחלה ולכן היא אומרת את הדבר שהוא בין החשובים יין.

מן הסתם אין הכוונה בנזירות שהאדם יהיה פרוש מן היין שלושים יום, ואחר כך יחזור להיות שיכור כמו בהתחלה, שאם כן, צדיק מה פעל, כלומר הוא לא עשה בנזירות כלום, אלא הכוונה שירגיל את עצמו מעט מעט כי כל התחלות קשות ובל' יום הוי חזקה ששוב לא יהיה להוט אחריו כל כך, כך אומר האור החיים.

המטרה של הנזירות היא לא להיות קדוש בנזירות עצמה אלא להתחיל תהליך של קדושה שבהתחלה תהיה חייב לעשות מכוח הנדר ואחר כך אתה כבר תהיה רגיל בו.
לפי דעתי בגלל זה התורה אסרה גם להיטמא למתים כי בתקופת ההתרגלות לקדושה הוא צריך שלא יהיה לא מסיחי דעת הוא צריך להישאר טהור כדי שאחר כך הוא כבר יהיה רגיל להיזהר בזה.

הדבר השני הוא, שאנחנו צריכים לשלב את הגשמיות ברוחניות, שימו לב התורה אינה אוסרת את כל האיסורים שאמרתי קודם לכן אלא רק שלושה. ושימו לב שבסיום כל התהליך של הנזירות היינו מצפים שהנזיר ישמור את על העבודה שעשה עד עכשיו אבל התורה אומרת לנו דברים הפוכים לגמרי: "גִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת-רֹאשׁ נִזְרוֹ... וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן"

כלומר בסיום התהליך הנזיר צריך לשתות יין וצריך להסתפר כלומר לעבור על שני האיסורים שהיו לו בתקופה הזו.

אני חושב שהתורה אומרת זאת כדי שהאדם יבין שצריך לשמור על הגשמיות כן צריך לשתות יין כן צריך להסתפר וגם לפעמים צריך לגדל את השיער, חשוב להיטמא גם למת מצווה.

אבל הלקח מכל התקופה הזאת והמסקנה מכך שתקופה מסוימת אסור לו לשתות יין ואז מייד הוא שותה.

כל זה בא כדי ללמד אותנו שהגשמיות צריכה לבוא עם הרוחניות אבל הכל צריך להיות במינון הנכון.

שמשון הורג בפלשתים עם לחי חמור - ג'יימס טיסוט

לדף הראשי של פרשת נשא

דבר תורה לפרשת נשא

דבר התורה של יואב לפרשת נשא מביא רעין קצר בעניין הנזיר

בפרשת נשא מדובר על נזיר. בואו נחשוב על זה רגע, מה זה בכלל נזיר?

אם הייתי שואל אתכם מה הדבר הראשון שאתם חושבים עליו כשאני אומר נזיר, סביר להניח שרובכם הייתם אומרים לי שאסור לנזיר לשתות יין, או שאסור לו להסתפר. אבל בעצם אנחנו מדברים פה רק על חסרונות, אז מהם היתרונת של להיות נזיר?
 
בפסוק ב' פרק ו' רשום : "...אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַפְלִא  לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'" מפה רואים שנזיר זה נדר וכמו כל נדר זה גם סוג של התחייבות.

רבי סעדיה גאון אומר: שנזיר זה פרוש, ולהזיר זה להיות פרוש. לפיו הנזירות היא סוג של פרישה מהעולם הגשמי, ואת זה רואים כבר בפסוקים הבאים. שאסור לשתות יין, אסור להסתפר, ואסור להיטמא למת.

אוקיי אז הבנו מה זה נזיר, אבל בואו נחזור להתחלה, למה כדאי להיות נזיר?
 
אפשר לומר שכשאתה מתנתק מהגשמיות ועובר להיות פרוש זו מעלה, מכיוון שבדרך זו תוכל לעבוד את הקב"ה יותר טוב בלי הפרעות גשמיות.

הפסוקים אומרים משהו אחר בפסוקים ז,ח רשום: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא-יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם, כִּי נֵזֶר אֱלֹקָיו עַל-רֹאשׁוֹ" "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדשׁ הוּא לַה'".

מהמילים "נזר אלוקיו על ראשו" מבינים שלנזיר יש איזו קדושה מיוחדת ששמורה רק לו. יש לו איזה שהיא התחייבות לה', יש לו נזר אלוקים על הראש.

לפי דעתי נזר אלוקים זה דימוי לכך שהשכינה קרובה אליו מכולם היא מסתובבת איתו תמיד, וזהו יתרון של נזיר. המילים " כל ימי נזרו קדוש הוא לה'" גם מוכיחות זאת.

והספורנו אומר: "יזכה לאור באור החיים להבין ולהורות כראוי לקודשי הדור".

כלומר מי שיהיה נזיר יזכה לאור הוא יזכה לחכמה ולבינה. והספורנו מוסיף שה"קדוש הוא לה'" זה הבטחה של ה' ולא ציווי, ויש פה הבטחה של ה' שתהיה באור החיים ותבין דברים ואפילו תוכל להורות כראוי לחכמי הדור.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה: מדוע שבט גד יוצא דופן בפרשת
במדבר?
והתשובה היא שכשפוקדים את עם ישראל המספר של כל שבט הוא כפולה של מאות. ואילו שבט גד הוא השבט היחידי שמספרו נגמר בחמישים.

והחידה השבועית השבוע היא:  מי בתורה מכונה נזיר?

לדף הראשי של פרשת נשא

הפטרת פרשת נשא

הפטרת פרשת נשא היא בספר שופטים פרק י"ג ומתחילה את סיפורי שמשון.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

ב וַיְהִי- אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה: ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ-ה' אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן: 
פתיחת הסיפור בהתגלות ניסית לאשת מנוח. בניגוד לבעלה, שם האישה לא מופיע כלל בפסוקים. בתלמוד מנסים לזהות את האשה עם הצללפוני המוזכרת בדברי הימים.

ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא:ה כִּי- הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: 
הבשורה על ההריון בוודאי מפתיעה אולם יש גם מגבלות החלות על האשה. הדבר הראשון שנאסר הוא שתיית יין ואכילת טמא. הכוונה באכילת דבר טמא אינה ברורה כל צרכה מאחר וכל אחד אסור לאכול מאכלות טמאים, וכנראה הייתה כוונה להקפדה יתירה בדבר או בדברים דומים. ההסבר לאיסור מופיע בפסוק הבא. הילד יהיה נזיר מן הבטן ולכל ימי חייו והוא גם זה שיושיע את ישראל מיד הפלשתים שכבר משעבדים את בני ישראל ארבעים שנה.

ו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹקים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹקים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי:ז וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה כִּי-נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ: 
האישה ממהרת לספר לבעלה את מה שקרה. האישה מזהה היטב כי לפניה עומד מלאך ולא איש ונביא. היא מתנצלת בפני מנוח כי לא שאלה לשם  האיש (אך ממילא מסבירה זאת בכך שהוא היה מלאך) ומשום מה בוחרת להשמיט את עניין ההושעה מיד פלישתים.

ח וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-ה' וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹקים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד: 
מנוח מאמין אבל מבקש הוראות נוספות.

ט וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹקים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ- הָאֱלֹקים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ: 
תפילתו נענית, אולם המלאך מתגלה שוב רק אל האישה ולא כבקשת מנוח שיתגלה לשניהם או אליו.

י וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי:יא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל-הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי:יב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ: 
האשה ממהרת לחזור ולספר למנוח שקם והולך אחרי אשתו.

יג וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל-מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר:יד מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא- מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ וְכָל-טֻמְאָה אַל-תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר: 
המלאך פשוט חוזר על הדברים ולא מחדש כמעט דבר. יתרה מכך הוא אומר למנוח כל מה ששיש להגיד כבר אמרתי לאשה. באופן מפתיע משהו הציוויים כאן מתייחסים אך ורק לאשה. מפרשים העירו שמנוח לא צריך את המלאך כדי ללמוד הלכות נזירות המפורטות בתורה החידוש הגדול הוא בכך שבזמן ההריון האיסורים חלים גם על האם.

טו וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ ה' נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים: טז וַיֹּאמֶר- מַלְאַךְ ה' אֶל-מָנוֹחַ אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה' תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא: 
מנוח לא מזהה כי מדובר במלאך וחושב כי מדובר באיש נביא ולכן מציע לו סעודה. האשה מזהה מיד כי מדובר במלאך ואילו מנוח לא.

יז וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי-יָבֹא (דְבָרְיךָ) [דְבָרְךָ] וְכִבַּדְנוּךָ:יח וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא-(פֶּלִאי) [פֶּלִי:] 
מנוח ממשיך לחקור את המלאך לשמו. התשובה שהוא מקבל זהה לחלוטין לתשובה שקיבל יעקב אבינו כאשר שאל את האיש שנאבק עמו (ואולי בגלל חשכת הלילה אי אפשר היה זהות אותו כמלאך) לשמו.

יט וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת-הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל-הַצּוּר לַה' וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים:כ וַיְהִי- בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ-ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה: כא וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא:
מנוח מקבל את עצת המלאך ומעלה את הגדי עולה לה'. תוך כדי כך נעלם מלאך האלוקים ועולה עם הלהבות השמימה. רק אז משתכנע מנוח כי מדובר במלאך אלוקים. האישה לא מוזכרת כי היא ידעה זאת מזמן.

כב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹקים רָאִינוּ:כג וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ- חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת: 
מנוח מתחיל לפחד אחרי שראה את המראה, אולם אשתו מרגיעה אותו. היא הרי כבר ראתה את המלאך ולא קרה לה דבר.

כד וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה': 
סיפור עלילת שמשון סובב סביב נשים. האשה הראשונה היא אמו. אליה המלאך נגלה, היא מבינה מיד שהוא מלאך ולמרות ששמה כלל לא מוזכר, מכל ההפטרה בולט כי בעלה הוא שולי כלפיה. היא גם זו שנותנת לשמשון את שמו (למרות שבמקומות רבים האם בחרה את השם ואין כאן דבר חריג מאד).

כה וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל: 
אנו עדיין איננו מבינים מה כוחו של שמשון ומהי אותה רוח ה'. אבל כבר כנער לשמשון יצא שם במחנה דן. ביתו אמנם בצרעה אבל הוא מוכר גם בעיר אחרת בנחלת שבט דן.

לדף הראשי של פרשת נשא


בפינת האומנות נביא שתי יצירות של רמברנדט
אחת היא רישום

המלאך עולה השמימה - רמברנדט - 1638 - הגלריה הלאומית סקוטלנד

 השני הוא ציור בצבעים. הדמיון לרישום רב בפרט בדמות האשה שדמותה לא מתאימה כלל לדמות מתקופת התנ"ך.

המלאך עולה השמימה - רמברנדט - 1641 גמלדהגלארי - דרזדן

והשנייה ציור בצבעי שמן

דחיית שבט ראובן

כחובב חידות מושבע, אני מתייחס לתורה כאל חידה. פעמים רבות אני נאלץ להסביר לציבור חילוני כי התורה אינה ספר סיפורים או היסטוריה, כספרי מיתוסים מהעולם הקדום מחד ולציבור הדתי כי התורה אינה ספר מצוות. התורה היא ספר בעל משמעות תיאולוגית/פילוספית ופיענוח המסר הינו חידה קשה. למזלנו בתורה מפוזרים לעיתים רמזים שיכולים להקל עלינו בכך.

במאמר זה ננסה להציג את התורה כשרשרת של פרקים המורכבים כל אחד משלוש חוליות: הרצוי, המצוי ומה קרה באמצע והשתבש. ניתן להדגים דגם זה על כל אחד מספרי התורה השונים.

בבראשית אירועים בולטים - הרצוי - גן העדן, המצוי - העולם הרגיל, מה השתבש - האכילה מעץ הדעת (למעשה הראנו בעבר כי כבר בבריאת העולם עצמה השתבשו דברים בצורה שהובילה כתוצאה את אכילת פרי עץ הדעת). דוגמאות נוספות לא חסרות: הרצוי - קין והבל חולקים ביניהם את העולם. המצוי - שושלת שת מתחילה את האנושות. מה השתבש - רצח הבל ודחיית שושלת קין שנכחדה. ועוד דוגמאות רבות, אולי הבולטת שביניהן היא מכירת יוסף.

בספר שמות, אירוע השיבוש הרציני הוא כמובן חטא העגל, בספר ויקרא האירוע הוא מות שני בני אהרון בחנוכת המשכן, ובספר במדבר, למרות היותו מרובה אירועים - האירוע המרכזי הוא חטא המרגלים. אולם לחטא המרגלים, קדמו אירועים אחרים ואותם ניתחנו בהרחבה במאמר על הרצוי והמצוי בפרשת בהעלותך. פרשה בה החלו השיבושים הראשונים -שיבושים המובילים כמו כדור שלג מתגלגל אל החטא הגדול.

במאמר הזה נראה שהתורה פיזרה לנו עוד רמזים לשיבושים שייו כבר בפרשות במדבר ונשא. את הרמזים אנו מוצאים ברשימות השבטים השונות שנמצאות בפרשות אלו - שלוש פעמים בסך הכל

במדבר (נשיאים)	במדבר (מפקד)	במדבר  ב(מחנות)
ראובן	ראובן	יהודה
שמעון	שמעון	יששכר
יהודה	גד	זבולון
יששכר	יהודה	ראובן
זבולון	יששכר	שמעון
אפרים	זבולון	גד
מנשה	אפרים	אפרים
בנימין	מנשה	מנשה
דן	בנימין	בנימין
אשר	דן	דן
גד	אשר	אשר
נפתלי	נפתלי	נפתלי

התייחסנו מעט לסדר השמות בעבר, אולם במאמר זה ברצוני להדגיש את השינוי שחל אצל שבט ראובן.

ראובן הוא בכורו של יעקב. ידוע לנו כי ראובן חטא (בראשית ל"ה כב): "כב וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:  בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלוּן:".

למרות החטא ראובן נשאר הבכור. ידוע לנו כי ברכת יעקב לראובן לפני מותו, לא הייתה בדיוק ברכה (בראשית מ"ט ג-ד): "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה", אולם עדיין ראובן הוא הבכור וכך גם היחס אליו בראש פרשת במדבר (פרק א' כ): "וַיִּהְיוּ בְנֵי-רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל-זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא".

ולמרות כל ההתיחסות הזאת לראובן, כאשר מתארים בפרק ב' את חלוקת השבטים למחנות, אנו נתקלים בהפתעה עצומה. המחנה הראשון כולל את שבט יהודה ולא את שבט ראובן. אנו כבר רגילים לכך אבל קורא ראשוני שאינו מכיר את התורה וקורא בה בפעם הראשונה אמור לעצור ולשאול מה קרה כאן ואיך זה ייתכן? את התשובות אנחנו מכירים וכולן נוגעות לחטאו של ראובן ואולי גם לאוזלת ידו במכירת יוסף אולם אנו לא נותנים את דעתנו להשלכות של השינוי.

התורה עצמה קובעת באופן ברור כי לבכור יש זכויות (דברים כ"א יז): "כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה", ואילו מראובן נלקחות כל הזכויות שיש לו: המלוכה עוברת ליהודה, הכהונה עוברת לשבט לוי והבכורה עוברת ליוסף (שזוכה לשני שבטים - כפול מהאחרים כדין בכור).

תאמרו בצדק שלא תמיד הבכור ראוי, ולמעשה כל ספר בראשית כולל סיפורים על בכורים שנדחו מפני אחיהם הצעירים, אולם כאשר התורה נותנת זכויות לבכור מחד ומפקיעה אותן מאידך, חשוב להבין שלדבר יש השלכות ותוצאות.

המסמר האחרון ברגשות שבט ראובן מגיע בפרשתנו פרשת נשא חנוכת המשכן. ייתכן ויהודה ראוי יותר למלוכה ואולי את זה יבינו גם בני שבט ראובן, אולם כאשר הנשיאים מגיעים להקריב את קורבנם, מסתבר שהנשיא השני אינו משבט ראובן (כמעין פיצוי) אלא יששכר. רש"י מתייחס לכך:

פרק ז (יח - יט) הקריב נתנאל בן צוער - הקרב את קרבנו -
מה תלמוד לומר הקריב בשבטו של יששכר, מה שלא נאמר בכל השבטים?
לפי שבא ראובן וערער ואמר די שקדמני יהודה אחי, אקריב אני אחריו. אמר לו משה מפי הגבורה נאמר לי שיקריבו כסדר מסען לדגליהם."

התורה לא מתארת לנו, אבל קשה שלא לחשוב על כך שבמחנה שבט ראובן דברים לא התנהלו כשורה ואנשים רבים הרגישו פגועים ביותר. ייתכן ובאמת לראובן לא מגיע להקריב שני, אולם כאשר ראובן נפגע בצורה חמורה כל כך, יהיו לדבר השלכות וההשלכות לגבי שבט ראובן היו חמורות במיוחד.

אנשים משבט ראובן היו שותפים לחטא קרח ועדתו. שבט ראובן (ביחד עם שבט גד) לא רצו כלל להיכנס לארץ ישראל ונשארו במזרח הירדן. הפגיעה היא כבר בכל עם ישראל ולא רק בשבט ראובן. ובסופו של דבר השבט אבד עוד לפני גלות עשרת השבטים.

האם היה אפשר אחרת? איני יודע. אולם נראה לי, כי מסר חשוב העולה מן הדברים האו שכאשר פוגעים במישהו, וייתכן ובצדק צריך לנסות לפצותו בצורה אחרת מחד ובעיקר צריך לדעת כי לדבר יכולות להיות השכלות ויש להיערך אליהן ולנסות לצמצמן.

התורה מציגה אידיליה של המצב הרצוי, אולם מצב זה אינו תמיד אפשרי מסיבות שונות. דברים משתבשים, לעפעמים כתוצאה מחטא - כעונש ולפעמים כמהלך טבעי של סיבה ותוצאה. באם נדע לזהות את נקודות השיבוש, נוכל לעיתים למנוע אותם או לפחות לזהות עם מה אנו צריכים להתמודד.

מאמרים נוספים לפרשת במדבר
מאמרים נוספים לפרשת נשא

מיקום פרשיית סוטה

פרשת אשה סוטה בתורה היא אחת הפרשות הקשות שיש. גם עצם העניין קשה, גם הטקס המשפיל קשה והפרשייה משמשת לרוב לניגוח כללי של יחס היהדות והתורה כלפי נשים. בימינו בחלקים נרחבים של הציבור, עניינים כאלו לא נחשבים לעיתים כלל כעבירה ובוודאי לא עבירה ברמת החומרה בה התורה רואה עבירה זו. גם המעיין בתלמוד במסכת סוטה יגלה שבמקרים רבים הטקס לא בודק כלום וגם האיש עצמו, בעלה של האשה, חייב להיות נקי מכל עוון (אחרת הבדיקה לא תעבוד) בנוסף, את העונש מקבל גם האיש ששכב עם האשה ולא רק האשה לבדה. אולם הקשיים בפרשה נותרים בחלקם.
בנושא זה מוסיף ומרחיב הרב שי יהודאי, רב אולפנת צבייה בני-ברק.
אשה סוטה? על מה ולמה?
רבים מסתכלים על הפרשה הזאת ותמהים לעצמם מה הקשר עכשיו לאשה סוטה? מדוע לאחר שדיברנו על –
בני ישראל המהלכים במדבר, על צורת ההליכה, על הדגלים, על תפקידם של הלווים במסע המחנה, מדוע כאן
מגיעה פרשת סוטה?
אלא רוצה התורה לומר לנו התחלנו בפרשת במדבר בשיח על חלוקת המסעות. מהו מקומו של כל שבט במסע –
המחנה. רש''י מספר לנו שלכל שבט היה דגל וצבע משלו, ואנו גם יודעים שלכל שבט הייתה ייחודיות משלו.
ראינו שיש משמעות כלל שבט ושבט, וממילא לכל יחיד ויחיד. אין היחיד בעם ישראל נעלם בתוך הכלל, אלא הוא
חלק חשוב ומהותי בקרב עם ישראל. אך יחד עם זאת, צריך לזכור יסוד מאד חשוב –
מהו הבסיס של עם ישראל? מהו התא היסודי שלנו? בפרשת השבוע הקודמת נאמר:''שאוּ אֶת רֹאשׁ כָל עֲדַת
בְּנֵי יִשְּרָאֵל למִשְּׁפְּחֹתָם לְּבֵית אֲבֹתָם וכו' ''. התא היסודי של עם ישראל הוא המשפחה. עם ישראל ומאז ומתמיד
ניחן בצניעות הייחודית שלו השומרת על הפן המשפחתי. וכאן באה התורה ואומרת לנו את עם ישראל אנו -
סופרים לפי ההתייחסות אל המשפחות. כשבלעם מסתכל על עם ישראל הוא פותח ואומר ''מה טובו אוהליך
יעקב משכנותיך ישראל'' ראה את משפחות בני ישראל סדורים בתוך אוהליהם על פי כללי צניעות מובהקים. –
זוהי גדולתנו!
ועל כן, לאחר שהתורה פירטה לנו את מסע המחנות ואת החשיבות של כל אחד ואחד מבני ישראל, באה התורה
ומדגישה לנו עד כמה המשפחה היא חשובה. ועל כן מדברת התורה באשה סוטה.
עצם העובדה שהתורה מגדירה את האשה, כאשה סוטה, מראה לנו עד כמה חשובה האישה בביתה. עד כמה
היא הציר המרכזי של הבית. אם האשה סטתה, זה יהרוס את הבית, לכן יש צורך לברר את העניין הזה בהקדם.
''חכמת נשים בנתה ביתה'' אומר שלמה המךף, ''ואיוולת בידה תהרסנה'' הכח של האשה בתוך הבית הוא כח -
אדיר. היא המשפיעה והמנתבת. היא נותנת את הכח ואת התמיכה לכל בני המשפחה לצמוח ולהצליח. לכן
התורה רואה באשה את החוסן של הבית היהודי.
בתקופה בה אנו חיים, הרבה רוחות פרצים נושבות מתרבויות זרות ומנוכרות לתרבות עם ישראל. ובתוך הרוחות
הללו, ישנם גם כאלו המאיימים על שלמותה של המשפחה היהודית.דווקא בדור כזה, עלינו לחזק את התא המשפחתי, את הצניעות ואת הנאמנות, ולצמוח מתוך חברה שחרטה על דיגלה את סמל הצניעות והנאמנות לתורת ה'.
שנזכה להקים משפחות צדיקות בעם ישראל, משפחות אשר עליהן נוכל לומר שהן בנו עוד חורבה מחורבות –
ירושלים.

מאמרים נוספים לפרשת נשא

פרשת נשא לילדים

הנושאים בפרשת נשא 

הדף הראשי של פרשת נשא
חידות לפרשת נשא 
תפזורת לפרשת נשא

תפקידי הלווים ומנין הלויים

התורה ממשיכה לפרט את תפקידי משפחות הלויים. בפרשת במדבר כבר תואר התפקיד של משפחת בני קהת ובפרשה ממשיכה בתפקידם של בני גרשון הנושאים את יריעות המזכן ואת מסך השער. בני מררי, אחראים על נשיאת קרשי המשכן האדנים וכל מה שנלווה עליהם. בסיופ כל הפרשייה התורה מפרטת את תוצאות מפקד הלויים:
משפחת קהת: 2,750
משפחת גרשון: 2,630
משפחת מררי: 3,200
סך הכול בני לוי העוסקים במלאכת המשכן: 8,580

מחנה בני ישראל ושילוח הטמאים

מחנה בני ישראל הוא המחנה החיצוני ביותר ובו חונים השבטים כפי שפורט בפרשת במדבר. התורה מצוות על האנשים אשר הם טמאים מסיבות כלשהן לצאת גם ממחנה ישראל, ולשהות בתקופת הזמן בו הם טמאים מחוץ למחנה.

דיני גזילות ומעילות

מי שגזל מחבירו חייב כמובן להשיב את הגזילה, אולם אם נשבע בבית דין כי לא גזל הרי הוא גם מועל מאחר ונשבע לשקר. כאשר הוא מתחרט על דרכו הרעה לא מספיק להשיב את הגזילה אלא צריך לשלם קנס (תוספת רבע ממה שגזל, כך שהקנס בסך הכל הוא חמישית מהתשלום) וגם להביא קורבן מיוחד.

דיני נזיר

התורה אינה מעודדת נזירות אולם מי שנודר להיות נזיר חלים עליו דינים והגבלות נוספים, שאינם חלים בדרך כלל. אזור לו להסתפר, לשתות יין ולהיטמא למת. זמן הנזירות המינימלי הוא שלושים יום. כאשר מסתיימים ימי הטהרה עליו להביא קורבן מיוחד (רמז לכך שהתורה רואה במעשה הנזירות משהו שיש בו גם צד של חטא) ולאחריו הוא חייב בתספורות ואפילו מחויב בשתיית יין כדי לסמן שתקופת נזירותו הסתיימה. ולאחר ההקרבה יגלח את שערות ראשו.

ברכת כהנים וחנוכת המשכן

פרשת נשא הארוכה מסתיימת בתיאור קורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן. הפרשייה פותחת במצווה של הכהנים לברך את עם ישראל ומופיעים בה שלושת פסוקי ברכת כהנים: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך: ישא ה' פניו אליך ויאר לך שלום". לאחר מכאן מתארים את קורבנות הנשאים ביום כלות משה להקים את המשכן. שנים עשר נשיאי בני ישראל הביאו מתנות זהות, אולם ה' מצווה את משה לקבל מתנה אחת מדי נשיא אחד כל יום, כך שלכל נשיא יהיה את היום המיוחד שלו ושל שבטו וכל שבטי ישראל ירגישו שותפים לחגיגה.

דבר תורה קצר לפרשת נשא

פרשת נשא היא הארוכה ביותר בכל התורה (176 פסוקים), בזכות החזרה של התורה על כל 12 קרבנות הנשיאים. והשאלה המתעוררת ,כיצד ייתכן ,שהתורה שמקפידה על כל אות ומילה ,חזרה כאן על אותן מילים 12 פעמים? הסיבה לחזרה זו היא מפני שאמנם כל נשיא הביא בדיוק את אותם מרכיבים בקרבן, אך כוונתו הייתה שונה משל חבירו.
הלקח שיש להפיק מכך: גם מצוות שאנו עושים ושונים "דבר יום ביומו" ותחושתנו היא כאילו מדובר על דבר שבשגרה ,כגון התפילות אותן אנו אומרים במשך כל ימי חיינו כמעט ללא שינוי בטקסט,יש להכניס בהן כוונה מיוחדת ו"נשמה יתירה" ובזה להפוך אותן כל פעם מחדש לדבר מיוחד במינו ,כדוגמת קרבנות הנשיאים.


הדף הראשי של פרשת נשא
חידות לפרשת נשא 
תפזורת לפרשת נשא

תפזורת לפרשת נשא

בתפזורת הבאה לפרשת נשא הוטמנו 14 מילים שונות מהפרשה. ניתן לחפש את המילים ישירות בתפזורת, או לענות על השאלות בצד או להיעזר ברשימת המילים מהופיעה במהפוך.
בהצלחה

עוד חידות לפרשת נשא
פרשת נשא לילדים

הדף הראשי של פרשת נשא

"http://pagead2.googlesyndication.com/pagead/show_ads.js" type="text/javascript">

תפזורת לפרשת נשא

חידון לפרשת נשא

דף החידות לפרשת נשא כולל חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת נשא. כל חידה מרמזת על פסוק או עניין בפרשה. החידות בדרגות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף ולנסות לפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. בהצלחה.
יש גם תפזורת לפרשת נשא
ודף מיוחד לפרשת נשא לילדים

חידות לפרשת נשא

חידות באדיבות עזרא מרום לפרשת נשא ולהפטרה:

1.  מה הקשר בין פרשת נשא,תהילים פרק קי"ט ומסכת בבא בתרא ?
2.  מדוע נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה ?
3." כל ימי נזרו".  מהו משך הנזירות המינימלי (סתם נזירות) ומה הרמז לכך ?
4. מה שמות  א. הנשיא שהקריב ביום הראשון   ב. הנשיא שהקריב ביום האחרון
5. מאיזה פסוק בפרשתנו לקוח שמו של היום האחרון  בחנוכה ?
6.  מה למדים ממילות הסיום של ברכת הכוהנים: "וישם לך שלום"  ?
7.  מה לומד בעל הטורים מהמילה "שלום" בברכת כהנים ?
8.    " יברכך ד, וישמרך". מה מהות ברכות אילו לפי רש"י ?
9." מחרצנים ועד זג לא יאכל(הנזיר)"  .  מהו זג ?
10. מדוע נכללו בקרבנות הנשיאים,3 מיני קרבנות ? (עיין בעל הטורים)

     שאלות על ההפטרה   (שופטים י"ג)

11.  מה הקשר בין הפרשה להפטרה ?
12. לפי ההלכה מה היא : "נזירות שמשון "| ?
13.  "ותחל רוח ד' לפעמו בין צרעה ובין אשתאול".   מה הם צרעה ואשתאול ?
14. מה הקשר בין יהודה לשמשון ?
15. מה משמעות השם: "שמשון" ?
16. מה משמעות השם : "דלילה"  ?
17. מה שם אימו של שמשון ?
18. מנין למדים את מאמר רבי יוחנן" שמשון חיגר  ב 2 רגליו היה" ?


למתקשים ניתן להיעזר בעמוד התשובות. החידות "יעקב ובתיה" ו "לחיים!" הינן ללא פתרון והקוראים מוזמנים לרשום את תשובתם בתגובות.

מאמרים ודברי תורה לפרשת נשא

חנוכת המשכן וקורבנות הנשיאים

תיאור חנוכת המשכן וקורבנות הנשיאים תופס את מרבית פרשת נשא והוא הפרק הארוך ביותר בתורה (89 פסוקים) בפרשה הארוכה ביותר. ננסה לעיין בפרק בקריאה זהירה. הפרק פותח בפסוק:"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם". בפסוק מופיעים שני עניינים. הקמת המשכן מתוארת בפרשת פקודי בספר שמות (מ' יז): "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן". ומשיחת המשכן מוזכרת בספר ויקרא בפרשת צו (ח' י): "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם". במקורות אלו פעולות ההקמה והמשיחה מתוארות באריכות ופסוק הפתיחה של פרשתנו בא לומר לנו שהפרשה היא המשך ישיר לשתי פרשות אלו גם יחד (על ההופעה המשולשת של חנוכת המשכן בתורה ראו במאמר מתי הייתה חנוכת המשכן).
הפסוק השני בפרק ממשיך: "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים". ברור שהפסוק חסר (ואכן המשכו יבוא בפסוק הבא). בפסוק מתוארים הנשיאים, אבל העיקר, מה הקריבו, חסר. אמנם המיפקד המופיע בפרשת במדבר נערך בחודש השני ולאחר חנוכת המשכן, אולם כנראה הסדר של השבטים, בתי האב והמטות כבר עמד על כנו (ואולי המפקד התחיל ותוצאותיו טרם ניתנו וראו גם במאמר מתי היה מפקד בני ישראל).
ההמשך מופיע בפסוק הבא: "וַיָּבִיאוּ אֶת-קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ-עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי-עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל-שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן". הקורבן מוזר. לא מצינו בשם מקום ענין של עגלות הצב, מה גם שזה קורבן המשותף לשני אנשים (וגם דבר זה לא מצינו למעט קורבן הפסח). גם תיאור הבהמות כבקר או במילה שור, ולא במילה פר, מעידה כי בהמות אלו אינן להקרבה על גבי המזבח אלא למטרה אחרת. בתחילת הפסוק רשום שהנשיאים מביאים את קורבנם לפני ה' ואילו בסופו מופיע לפני המשכן. הבדל זה בנוסף לתחילת הפסוק הבא, בו דרושה אמירה מפורשת של ה' למשה, מביא את רש"י להעיר כי:  "ויקריבו אותם לפני המשכן - שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום."
מטרת הקורבן מופיעה בפסוקים ה-ט:

"קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הָעֲגָלֹת וְאֶת-הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם: אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם: וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי-עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאו"

ייתכן ומשה לא ידע מה לעשות עם העגלות והשוורים. במשפחת בני קהת מפורש שהם נושאים את כלי הקודש בידיים ואותה לשון של משא נאמרה גם במשפחות גרשון ומררי, אולם לאחר האמירה מה', משה מחלק את העגלות והשוורים בין משפחות גרשון ומררי, כאשר בני מררי מקבלים שני שליש מהעגלות והשוורים, מאחר ומשקל הדברים שהם נושאים גדול בהרבה. שימו לב להבדל תיאור העבודה בין עבודת אהל מועד, לבין עבודת משפחת קהת, שאינה קשורה לאוהל מועד מאחר והיא רק הכלים, עבודת הקודש.
הפסוק הבא (י) מפתיע מאחר ונדמה כי הוא חזרה: "וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת-קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ". כאן נאמר בפירוש מזבח, אבל לא מצינו שום קורבן שהנשיאים הביאו למזבח. מסתבר שלנשיאים היו שני סוגי קורבנות. הקורבן הראשון המתואר, עגלות הצב והשוורים הוא התרומה
האחרונה שהביאו בני ישראל לצורך התהליך של הקמת המשכן. הבאת התרומה בפרשת ויקהל מתוארת בפרק ל"ה ושם כבר נאמר על הנשיאים (פסוק כז): "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן". פסוק זה משמש לדרשה של ר' נתן המובאת ברש"י:

אמר רבי נתן: מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה?
אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו, ז) והמלאכה הייתה דים, אמרו מעתה מה לנו לעשות?
הביאו את אבני השוהם והמילואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחילה:

הנשיאים סוגרים את מהלך הקמת המשכן על ידי הבאת עגלות הצב (שנועדו לנשיאתו בעת המסע, פירוקו והקמתו מחדש) וכדי לא לחזור על הטעות, הם מביאים את קורבנם (שפרטיו אינם ידועים לנו בשלב זה) ראשונים. כנראה גם בשלב זה משה עומד ומסתפק מה לעשות בקורבנות (משה יודע מה הקורבנות ואילו אנחנו לא), ואיך בדיוק להקריב אותם. לכאורה נראה להקריב את כולם ביום אחד, יום חנוכת המשכן, אולם בפסוק יא מגיע ציווי מה': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ". הציווי הוא שרק נשיא אחד יקריב בכל יום, וכנראה היה צריך לחזור על כך פעמיים מאחר וגם משה וגם הנשיאים התכוונו להקריב את כל הקורבנות ביום אחד.
לאחר מכן התורה מתארת את הקרבת הקורבנות עצמם יום אחר יום, לפי סדר החנייה, כאשר מתחילים ביהודה ומחנהו (וראו במאמר למה זכה יששכר להקריב שני. הנשיאים הביאו קורבן מקיף ביותר הכולל את כל סוגי הקורבנות האפשריים. התורה מתחילה דווקא בתיאור הקורבן הפשוט ביותר. לא הפרים ולא האילים, אלא דווקא הסולת, המנחה, אותה מקריב העני שבעניים (אמנם מוגשת בכלי כסף יקרים). אולי מרמזת לנו התורה על כך שגם קורבן פשוט מאדם עני מוערך יותר מקורבן יקר מאדם עשיר (בדומה לשימוש במילה נפש בתיאור קורבנות המנחה בפרשת ויקרא), אולי רומזת לנו התורה כי לעתיד לבוא, יהיו כל הקורבנות מהצומח (וראו בחזון הצמחונות למרן הרב קוק). לאחר המנחה באה תרומת הקטורת ורק לאחר מכן מתוארים הקורבנות הקרבים אל המזבח. פר, איל וכבש לעולה, שעיר עזים לחטאת, וקורבנות השלמים. לעומת אהרון שבחנוכת המשכן (ויקרא פרק ט'), הקריב קודם כל חטאת, ורק אחר כך עולה (סדר הגיוני, שקודם כל בא להיטהר ולהתוודות על חטאיו), בקורבנות הנשיאים מוזכרת קודם העולה ורק לאחר מכן החטאת. הפרשנים מעירים כי חטאת זו לא באה על חטא מסוים, אלא כחטאת נדבה, או ככפרה על מעשי השבט ולכן שונה היא מקורבן חטאת הרגיל.
למרות שהיה אפשר לתאר את קורבנות שאר השבטים בצורה קצרה ותמציתית שהרי תוכן הקורבן ידוע לנו, וגם שמות הנשיאים ידועים לנו, התורה מקדישה 66 פסוקים לחזרה על הקורבן עבור כל נשיא. יתרה מכך בנשיא השני, נשיא יששכר יש גם צורת כתיבה שונה: "בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשׂכָר:  הִקְרִב אֶת-קָרְבָּנוֹ..." לתת חשיבות גם לקורבנות אלו. הפירוש העיקרי הנאמר בכך היא שהתורה רוצה לתת חשיבות נפרדת לכל שבט ושבט ושירגיש גם השבט המקריב אחרון כי תפקידו בעם ישראל חשוב כמו שבט יהודה המקריב ראשון. קוראים מוזמנים לחפש הבדלים דקים בקורבנות שנים עשר הנשיאים.

אפשרות אחרת שעלתה בדעתי, תדרוש את הנשיאים לגנאי שהם אלו שדווקא התעקשו על הפירוט. אנו רואים בימינו שלפעמים אחרי אירוע מסוים להרבה אנשים יש מה להגיד. הדוגמה הטובה ביותר היא פרסום נתון המדד החודשי. ולאחריו תגובת שר האוצר, האופוזיציה, הקואליציה, התעשיינים ההסתדרות ועוד שלל תגובות צפויות וידועות מראש ולא מחדשות שום דבר. ככה זה בפוליטיקה. כולם חייבים לדבר גם אם אין להם משהו חדש להגיד. שידעו שהם קיימים. לא הייתי מעלה רעיון זה לולא כבר ראינו שיש ביקורת על הנשיאים, וגם בחטא המרגלים, המרגלים מתוארים כנשיאים וכאנשים חשובים, כך שיש לאפשרות זו רמזים בתורה.

הפרשייה מסתיימת בחשבון כל הקורבנות כולם (פד-פח):

"זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי-כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה:  שְׁלשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע-מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כָּל-זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה: כָּל-הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים-עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת: וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שִׁשִּׁים זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ"

הסיום שוב מדגיש את שני סוגי הקורבנות. הקורבן הראשון (עגלות הצב והשוורים) הוגש במלואו ביום חנוכת המשכן, ושאר הקורבנות נמנו אחרי המשח המשכן במשך שנים עשר יום. לאחר פרשה ארוכה זו מסיימת התורה בייעודו של המשכן כמקום שכינה ויצירת הקשר עם משה: "וּבְבֹא משֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו"

מאמרים נוספים לפרשת נשא

סטטיסטיקה לפרשת נשא

פרשת נשא היא הפרשה ה-35 בתורה וה-2 בחומש במדבר. הפרשה נכתבת ב-311 שורות בספר תורה ויש בה 26 פרשיות (מיקום 5), מתוכן 18 פרשיות פתוחות ו -8 סתומות. בפרשה יש 176 פסוקים (מיקום 1),2264 מילים (מיקום 1) ו-8632 אותיות (מיקום 1). לפי ספר החינוך יש בפרשת נשא 18 מצוות (מיקום 10), מתוכן 7 מצוות עשה (מיקום 12) ו-11 מצוות לא תעשה (מיקום 10). הערות לפרשת נשא : פרשת נשא היא הארוכה ביותר בתורה. מספר הפסוקים זהה למספר הפסוקים בפרק התהלים הארוך ביותר ובאופן מפתיע גם למספר הדפים במסכת בבא בתרא בדפוס וילנא.

לדף פרשת נשא

לפרשה הקודמת - במדבר
לפרשה הבאה -בהעלותך

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

תשובות לחידון נשא

בדף זה מופיעות התשובות לחידות פרשת נשא.
אם טרם ניסיתים את כוחכם בפתרון החידות, אנא גשו קודם כל לעמוד חידות לפרשת נשא


תשובות
50>ס>30 - משוואה זו מייצגת את גיל עבודת הלווים בין 30 ל-50 (המשוואה המדוקית היתה צריכה לכלול גם סימני שיוויון, אבל ניחא). מקור: במדבר ד' כג: "מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל-הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד"

הצימוקים וסכין הגילוח, הם דברים האסורים על הנזיר פרק ו' פסוקים ג-ה: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל ...: כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ..."

הסל מרמז לסל המצות אותו מביא הנזיר ביום סיום תקופת הנזירות (ו' טו) :"וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם"

אחד עשר בעקבות אחד - הכוונה לפירוט קורבנות כל הנשיאים לאחר פירוט הקורבן של שבט יהודה.

פיני גרשון מרמז לבו של לוי גרשון, שתפקידיו מתוארים בתחילת הפרשה.

הצבת מרמזת על הביטוי הנאמר בפרשיית סוטה (ה' כב) : "וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן"

תמונת הידיים, הינה חלק ממצבה בבית הקברות היהודי של פראג. הסמל מתאר את ברכת כהנים, ומסמל שהמצבה היא קברו של כהן.

מצבת כהן בבית העלמין היהודי בפראג

סדרת המספרים 1 1 1 1 2 5 5 5 מתארת את קורבנות הנשיאים (פר אחד, איל אחד וכו')

הכף והמזרק הם  חלק מקורבנות הנשיאים.

שתי תורות - גם פרשת סוטה וגם פרשת נזיר מכונות בלשון תורה.

השוורים הרתומים לעגלה והצב מרמזים על מתנות הנשיאים למשכן - עגלות צב ושוורים.

תשובות לחידות עזרא מרום
1.  כולם הארוכים ביותר בסוגם וקשורים למספר 176.  בנשא ובתהילים ק"יט יש 176 פסוקים,  במסכת בבא בתרא יש 176 דפים.
2.  לפי הגמרא סוטה ב, " כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין".
3.  30 יום. נרמז מהמילה " נזיר יהיה". יהיה בגימטריא = 30
4 .  א.  נחשון בן עמינדב נשיא יהודה     ב.  אחירע בן עינן נשיא נפתלי
5. היום האחרון נקרא " זאת חנוכה" .מקורו בפסוק : " זאת חנוכת המזבח"  ז,84)
6.   אמר רבי יהושע בן לוי " לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום"
     (סוף מסכת עוקצין)   .
7.  לפי בעל הטורים שלום=עשו.  ללמדנו להקדים שלום לכל אדם ואפילו לגוי.
8. יברכך= בממון   וישמרך= מהליסטים שלא ישדדו אותך
9. זג= קליפת הענב
10.אילים,כבשים ועתודם כנגד : כהנים לויים וישראלים וכן כנגד תורה,נביאים וכתובים.
11.  שמשון היה נזיר, ובפרשה מדובר על נזיר
12. נזירות שמשון היא נזירות מלידה.יש איסור על גילוח ועל שתיית יין ,אך מותר להיטמא למת !
13.  לפי הגמרא סוטה י:  צרעה ואשתאול= 2 הרים גדולים ועקרן שמשון וטחנם זה בזה".
14.   שניהם פגשו את נשותיהם בישוב תמנה.
15.   שמשון= שמש קטנה. הקב"ה נמשל לשמש" כי שמש ומגן ד' א'"(תהילים פ"ד). לפי סוטה דף י " מה הקב"ה מגן על העולם ,אף שמשון מגן על דורו".
16. דלילה= דילדלה את כוחו,את ליבו ואת מעשיו של שמשון (סוטה ט:)
17. אימו של שמשון= צללפונית (בבא בתרא   צ"א.)
18. מהפסוק :  " דן שפיפון עלי אורח"  (לפי סוטה דף  י). שפיפון=פעמיים שפי שפירושו צולע כמו שכתוב אצל בלעם :"  וילך שפי".כידוע שמשון משבט דן

למה כדאי ללמוד אסטרונומיה

מאחר ואני מנהל גם אתר שעוסק באסטרונומיה (אתר שמים וארץ) אני אוהב למצוא קישורים בין הפרשה לבין אסטרונומיה. בפרשת נשא מצאתי זאת בדברי רש"י. סדר הקרבת הקורבנות הוא כסדר המחנות ומפרש רש"י:

(יח - יט) הקריב נתנאל בן צוער - הקרב את קרבנו -
מה תלמוד לומר הקריב בשבטו של יששכר, מה שלא נאמר בכל השבטים?
לפי שבא ראובן וערער ואמר די שקדמני יהודה אחי, אקריב אני אחריו. אמר לו משה מפי הגבורה נאמר לי שיקריבו כסדר מסען לדגליהם.
לכך אמר הקרב את קרבנו, והוא חסר יו"ד, שהוא משמע הקרב, לשון צווי, שמפי הגבורה נצטווה הקרב.
ומהו הקריב הקרב שני פעמים?
שבשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים:
אחת שהיו יודעים בתורה, שנאמר (ד"ה א' יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים.
ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קורבנות הללו.

ראובן רוצה להקריב שני, את דחייתו על ידי יהודה הוא מבין, אולם מדוע שגם יששכר ידחה אותו? ראובן הרי גדול בהרבה מיששכר. הוא נענה שסדר ההקרבה כסדר המחנות ואולם עדיין, יששכר צריך היה לזכות לכך על ידי משהו. התשובה הראשונה ברש"י ששבט יששכר זכה בגלל שהיו "יודעי בינה לעיתים". עיתים הם הזמנים ושבט יששכר ידע לחשב את הזמנים, כלומר לחשב מתי הירח יתחדש כפי שאומר הרד"ק שם:

ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל -
רבותינו פירשו:

שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, וזהו שאמר לדעת מה יעשה ישראל וזהו: יודעי בינה לעתים, כלומר לזמני העולם שהיו יודעים לחשב בתקופות המזלות, וזכר ענין זה בזה המקום, כי צריך המלך אליהם להתיעץ עמהם כי על פי המלך היה נעשה העבור והקביעות כדבר חזקיה המלך.

ורבי יונה פירש:

ענין משפטים ודינים וכן יודעי העתים כמו שאמר לפני כל יודעי דת ודין, וכן עת ומשפט ידע לב חכם, והיה צריך המלך להתיעץ עמהם על ענין הדינין, אבל לדעת מה יעשה ישראל אין טעמו דבק לזה הפירוש, כי היה לו לומר לדעת מה יעשה המלך.

אבל לפירוש רבותינו יבא בטוב לדעת מה יעשה ישראל, היאך ישמרו המועדים ובאיזה זמן יעשו אותם.

ולכן הידע האסטרונומי זיכה את שבט יששכר להקריב שניים. חוכמת האסטרונומיה מכונה בעברית חוכמת התכונה. לכל דבר יש תכונה, אולם המילה התייחדה לתכונותיהם של גרמי השמים. בני שבט יששכר היו בקיאים בחכמת התכונה.

מאמרים נוספים לפרשת נשא

נשא - דקדוקי לשון לשם הפרשה

ענין חשוב בפרשת נשא הואברכת הכהנים. הברכה השלישית פותחת במילה "ישא", גם חצי מהפרשה עוסק בקורבנות "הנשיאים". שתי מילים אלו זהות לשורש שם הפרשה - נשא. גם תפקיד הלויים הוא לשאת את המשכן. מה שמראה ששם הפרשה הוא ענין בפני עצמו ולא רק אחת מהמילים הראשונות בה. השורש "נ.ש.א" מופיע עשרות פעמים בתורה.
בדף שהביאה בתי הביתה הובא בשם מדרש במדבר רבה י"א (י"ד) "ישא - יעביר כעסו ממך - ואין ישא אלא לשון הסרה, שנאמר ישא פרעה את ראשך מעליך"... הפירוש קשה מעט. גם לשר המשקים, נאמרה לשון דומה: "ישא פרעה את ראשך" והכוונה שם הייתה חיובית, ההבדל הינו במילה מעליך. ההוראה של המילה לשאת היא במובנה המקובל: להרים, להגביה. במקרה של שר המשקים, הרימו את כולו, ובמקרה של שר האופים הרימו רק את ראשו בעוד גופו נשאר באותו מקום. נעיין במקומות נוספים בהם מופיע השורש "נ.ש.א." ובפירושים שלו בכל מקום. למילה פירושים רבים ונסו לחשוב על ההבדל בפירוש בהופעות הבאות של המילה (הפירושים השונים ורוב המקורות ממילון אבן שושן)

1. בראשית ל"ג ה: "וישא את עיניו וירא את הנשים והילדים" -מרים
2. שמואל א' ט"ז כא: "ויבא דוד אל שאול ויעמוד לפניו ויאהבו מאד ויהי לו נשא כלים" - מרים ומטלטל
3. במדבר ט"ז טו: "לא חמור אחד מהם נשאתי" - מרים ולוקח לעצמו
4. בראשית  ל"ו ז "ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם" - להכיל
5. בראשית ד' יג: "גדול עווני מנשא" - להכיל (אין יכולת להכיל)
6. שמות ל"ד ז: "... נשא עוון ופשע..." - סליחה (מרים את העוון)
7. רות א ד: "וישאו להם נשים" - לקיחת אשה (הרמה? - הרי גם הקניין מתבצע על ידי הגבהה)

נמצא שכל הדקויות בפירושים (למעט מספר 5) הן מהשורש להרים. לגבי המילה נשיאים, הפירוש ברור, הנשיאים מורמים מהעם ונמצאים מעליו. גם המילה ישא מברכת כהנים יש לפרש כך, ה' או יעביר את החטא, אבל אז מה קשורים הפנים? ואולי כשם ששופט יושב תמיד מעל הנידון וזו מידת הדין ה' ירים את הנידון לאותו גובה כמו שלו (פנים) וזו הנשיאה, מידת הרחמים.

מאמרים ודברי תורה לפרשת נשא

ברכת כוהנים
ירושלים, כתף-הינום
התקופה הישראלית, שלהי המאה ה-7 לפני הספירה
לוחית כסף
גובה 3.9 ס"מ, רוחב 1.1 ס"מ
רשות העתיקות 1495-80

תפקידי הלויים ומתנות הנשיאים בפרשת נשא

פרשת נשא מהווה המשך ישיר לפרשת במדבר. בסיום פרשת במדבר נמנית משפחת קהת ובפרשת נשא מונים את משפחות גרשון ומררי. אמנם המשפחות כבר נמנו קודם לכן אבל בשונה מבני ישראל הם נימנו מגיל חודש ומעלה (לא מופיעה נקודת סיום ולכן יש להניח שלא הייתה מגבלת גיל למפקד) ואילו בפרשתנו הספירה היא מגיל שלושים ועד גיל חמישים, גיל העבודה. מספר נקודות בולטות מיד כאשר משווים בין המניינים:

• שבט לוי הוא שבט קטן מאד. מגיל חודש ומעלה מונה השבט רק 22,300 איש, שזה אמנם לא הרבה פחות משבטי בנימין ומנשה, אולם המניין של בני לוי כולל את כל השבט. המניין לגיל העבודה (שהינו קצת פחות מבני ישראל) הוא בסך הכל 8580, וגם אם נגדיל אותו כי נספרו שני עשורים בלבד, ולא שלושה כמו יתר בני ישראל, נגיע שגודלו של שבט לוי הוא מחצית מהשבט הקטן ביותר וחמישית מהשבט הגדול ביותר.
• סדר העבודה הולך מהפנים חוצה. משפחת קהת אחראית על הכלים, משפחת גרשון על היריעות והמכסה, ומשפחת מררי על הקרשים והאדנים. גם היקף העבודה הולך וגדל ולמשפחת מררי יש את עומס העבודה הרב ביותר.
• ללויים אין תפקיד פעיל בפעולת המשכן, אלא רק בפירוקו, נשיאתו והקמתו. התפקידים של הלווים ישתנו כאשר המשכן יגיע למקום קבוע או בבית המקדש. כל עבודת הלויים המתוארת בפרשה היא אך ורק לימי המסעות במדבר.

אנו יודעים מהתורה ששבט לוי הוא שבט מבוגר. הגילאים של לוי, קהת ועמרם מפורשים בתורה וכלם חיו מעל 130 שנה. גם מספר הדורות מלוי עד משה הוא שלושה דורות בלבד. לשם השוואה, מספר הדורות בין אפרים ליהושע הוא תשעה כפי שכתוב בדברי הימים א' פרק ז' כג-כז. ניתן גם להגיד שבגלל ששבט לוי, לא היה נתון בקשיי השעבוד במצרים וזכה למעמד מיוחד, הוא לא התברך בפריון יוצא הדופן שהיה בשאר השבטים (ואולי הבדלי המספרים, הם המקור למדרש כי שבט לוי לא היה בשעבוד).
דבר מעניין נוסף על עבודת הלויים הוא גיל התחלת העבודה. בפרשתנו מצוין הגיל של שלושים שנה ואילו בפרשת בהעלותך הגיל הוא עשרים וחמש שנה. רש"י מפרש כי יש חמש שנות חניכה לעבודה (לימוד פירוק והרכבת המשכן), אולם אפשר גם לפרש כי מספרם הנמוך, של הלויים הצריך גיוס כוחות נוספים למשימה והוריד את גיל תחילת העבודה.

לאחר מנין הלויים באה פרשת שילוח הטמאים מהמחנה. הטמאים נמצאים מחוץ למחנה והולכים בשוליו עד שהם יכולים להיטהר. גם שלב זה הוא חלק מהתחלת המסע לארץ ישראל. הפרשות הבאות אחר כך, הן פרשות מצוות שאולי מקומן הטבעי יותר הוא בספר ויקרא. דיני אשמות ומעילות, נזיר וסוטה (ענינים דומים מופיעים בספר ויקרא). מיקום הפרשות דווקא בהכנות לארץ ישראל דורש הסברים. רש"י מקשר בין כל הפרשות, קשר סיבתי. מי שמועל בקודשים סופו שאשתו תמעל בו, ומי שרואה סוטה מוטב לו שיינזר מהיין, אולם הסיבה לכל ההופעה של הפרשות הנ"ל היא תעלומה.
לדעתי יש פה רמזים מוקדמים, לכך שהמסע לארץ ישראל לא הולך להיות פשוט. ספר במדבר עושה הנגדה בין הרצוי למצוי, מפקד המחנות והלווים הוא בבחינת רצוי: הכנות למסע לארץ ישראל, פרשיות אשמות וסוטה הן המצוי, דברים פחות חיוביים שקורים בעם ישראל. המתח בין הרצוי למצוי נשמר עד סוף החומש ובע"ה נתייחס אליו גם בפרשות הבאות.
הפרשה מסתיימת בברכת כהנים כפי הציווי לברך את הכהנים שנאמר ביום חנוכת המשכן בפרשת שמיני (ט' כב-כג):

"וישא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהשלָמִים.   וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם."

אכן הכתוב אומר לנו את זמנה של הפרשה: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן...". הנשיאים הביאו את מתנותיהם ליום חנוכת המשכן, וכולם הביאו את אותם דברים. הקורבנות הגיעו על עגלות ושוורים, שניתנו ללויים לצורך עבודתם. משה ער להבדלי העבודה בין משפחות הלויים ולכן בני קהת לא מקבלים כלום (הם נושאים את כלי הקודש בידיים), בני גרשון מקבלים שתי עגלות וארבעה שוורים ובני מררי ארבע עגלות ושמונה שוורים.
כוונת הנשיאים הייתה להקריב את כל קורבנותיהם ביום אחד, אולם ה' מצווה לפרוש את ההקרבה על פני שנים עשר ימים לפחות, כאשר כל יום מוקדש לנשיא אחר או לשבט אחר.
סיום הפרשה הוא סיומו האמיתי של אירוע חנוכת המשכן. אם בסיום ספר שמות (המקום הראשון בו מתוארת חנוכת המשכן) נאמר (מ' לה):

"וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן."

הרי שפרשת נשא מסתיימת בצורה חיובית הרבה יותר (ז' פט):

"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו."

דברי תורה ומאמרים לפרשת נשא