פרשת פינחס

פרשת השבוע, פרשת פינחס היא הפרשה השמינית בספר במדבר, עיקרה הוא ההבטחה לפינחס, מיפקד בני ישראל, מינוי יהושע למנהיג לאחר משה וקורבנות המוספים.

מאמרים ודברי תורה לפרשת פינחס

פרשת פינחס כפי שלא כתוב בתורה - המאמר מתרכז בצורת כתיבתה הייחודית של פרשת פינחס ומציג אותה ככזו הגורמת להבלטת הנושא העיקרי בפרשה, מינויו של יהושע למנהיג עם ישראל לאחר מות משה.

פרשת פינחס לילדים - תקציר הפרשה ודבר תורה המותאמים לילדים אולם מומלץ מאד גם למבוגרים.

וידבר משה - מאמר קצר על אחד הפסוקים הפשוטים אך המיוחדים ביותר שיש בתורה.

הפטרת פרשת פינחס -  אליהו מתייאש מעם ישראל ומגיע לחורב, הר האלוקים, לשיחה נוקבת עם הקב"ה.

דבר תורה לפרשת פינחס - מדוע היה צריך לצרור את כל בני מדין?

תפזורת לפרשת פינחס

קנאה - רגש הקנאה הוא אחד הרגשות העזים והחזקים ומופיע בתורה ובמקרא לרוב. נראה ששיאו מבוטא במעשהו של פינחס, המאמר בוחן את הקינאה בכלל ואת קינאת פינחס בפרט.

כתיבת השם פינחס - המאמר מתחקה אחר השם פינחס בהופעותיו השונות בתנ"ך ובצורת כתיבתו (מלאה או חסרה).

עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס - הוא ביטוי בעברית שמקורו בפרשה. בטור דעה, נביא מדוע יש לסגור את מפעל הפיס והטוטו ומדוע גופים אלו מדגימים היטב את הביטוי.

חידון לפרשת פנחס - חידות ציורים וחידות מילוליות ותפזורת לפרשת פנחס.

הפסוק הנקרא ביותר בתורה - מהו הפסוק הנקרא ביותר בתורה, נתון סטטיסטי מפתיע.

קריאת התורה בסוכות - קריאת התורה בסוכות היא חלק מפרשתנו. המאמר עוסק בקריאה בסוכות, ובהבדלי הניסוח העדינים בין ימי חג הסוכות השונים.

סטטיסטיקה לפרשת פינחס - נתונים סטטיסטיים על פרשת פינחס

תקציר פרשת פינחס

פרק כ"ה (מפסוק י')

פרשת פינחס פותחת ישירות בהתייחסות לאירועי הפרשה הקודמת (פרשת בלק), ובה פינחס דוקר למוות איש ישראלי המקיים איסורי עריות עם אישה מדינית. מעשהו של פינחס חמור ביותר, אך זוכה דווקא לברכתו של ה', בזכות מעשה הקנאה, המגפה תמה, כעסו של ה' שכך והנזקים החמורים יותר שיכלו לקרות (שכן כבר נהרגו עשרים וארבעה אלף איש) נמנעו. פינחס מקבל ברית שלום מה' (ומעניין שדווקא מעשה הריגה מוביל לברית שלום) והבטחה לכהונת עולם.

לאחר מכן ה' מצווה את משה לצרור את המדיינים על כך שפיתו את העם.

פרק כ"ו 

בפסוק הראשון בפרק ישנה תופעה משונה (עליה עמדנו במאמרנו פרשת פינחס כפי שלא נכתבה בתורה) של פיסקה באמצע פסוק (תופעה נדירה אך קיימת בעוד מקומות בתורה). ה' מצווה את משה ואלעזר (ציווי ראשון לאלעזר המחליף את אהרון אביו) למנות את העם.

המפקד מתבצע ובתוכו גם מפורטות המשפחות הראשיות של כל שבט וניתן לנו מידע נוסף, למשל במניין בני ראובן, אנו חוזרים לפרשת קורח ולומדים שבני קורח לא מתו. במפקד בני מנשה אנו לומדים על מקרה של איש שהיו לו רק בנות, ובמניין בני אשר אנו למדים כי שרח בתו עדיין חיה (ובוודאי גילה כבר מבוגר מאד - וראו מאמר על שרח בת אשר). כמו כן אנו רואים כי שבט שמעון קטן מאד ביחס למפקד בפרשת במדבר ומזה אנו לומדים כי רוב החוטאים בחטא בעל פעור היו משבט זה ונספו במגיפה.

המספר הכללי של בני ישראל הוא 601,730 דומה למדי למספרו בפרשת במדבר. לאחר מכן מופיעים מספר פסוקים על נחלת הארץ ונמנה גם שבט לוי שאין לו נחלה בארץ. המפקד מסתיים בכך שבכל הפקודים לא היה איש אחד מאלו שנפקדו במניין משה ואהרון ארבעים שנה קודם לכן למעט יהושע וכלב.

פרק כ"ז

לאחר המפקד מגיעות בנות צלפחד (משבט מנשה), האיש אשר לו רק בנות ושואלות מדוע יגרע חלקן ולא יקבלו נחלה בארץ. בנות צלפחד מדגישות כי האיש מת בחטאו ולא היה בעדת קורח. משה מקרב את דינן לאלוקים שיכריע ואכן ה' מכריע בעדן, שמגיעה להן לקבל נחלה.

הפסוקים לאחר מכן מתארים את ציווי ה' למשה לעלות להר העברים ולמות. פסוקים אלו מזכירים מאד את ימיו האחרונים של משה בסוף ספר דברים (פרשת האזינו) ולאחר מכן מופיעה עיקר פרשת פינחס, משה מבקש מה' למנות מנהיג אחריו לעם ישראל, וה' מצווה למנות את יהושע.

פרקים כ"ח-כ"ט

לאחר פרשת זו באה פרשת המוספים, אלו הקורבנות אותם מקריבים בנוסף לקורבנות הרגילים בשבתות, ראשי חודשים ומועדים. פרשות אלו של המוספים נקראות כתוספת (מפטיר) בכל החגים ובימי חול המועד.

בנות צלופחד  - איור מתוך ספר שיצא ב-1908.

הפטרת פרשת פינחס

הפטרת פרשת פינחס ממשיכה את סיפורו של אליהו הנביא הגדול בספר מלכים פרק י"ח מו.
כאשר פרשות מטות ומסעי מחוברות קוראים בשבת פרשת פינחס את הפטרת פרשת מטות. הפטרת פרשת פינחס נדירה יחסית ונקראת רק בשנים מעוברות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

אומרים חז"ל כי אליהו הוא פינחס, או גלגולו של פינחס. האיש הקנאי לה', הנוקט במידת הקנאות ויקוב הדין את ההר. אולם בעוד שלפינחס הובטחה הכהונה מאת ה', נראה כי יחסו של הקב"ה לאליהו מורכב הרבה יותר. מחד אליהו הוא מגדולי הנביאים ומצד שני כפי שכבר הראנו, הקנאות היא מידה שיש להשתמש  בזהירות עצומה ובמקרים יוצאי דופן במיוחד ואפילו אליהו הנביא אינו יכול לאחוז בה יותר מדי. זוהי בעיני אחת ההפטרות המרתקות המביאה קונפליקטים אמוניים לעוצמות גבוהות.

כדי להיכנס לעניינים מומלץ להיזכר ולקרוא שוב את תחילת סיפורו של אליהו הנביא המתואר בהפטרה לפרשת כי-תשא. סיפור הר הכרמל נגמר בכך שאליהו הרג את כל נביאי הבעל והגשם חזר לרדת לאחר בצורת של שלוש שנים. רושם גודל אחז את העם ואת המלך אחאב ואליהו אפילו חלק לו כבוד ורץ לפני מרכבתו. כך מתחילה הפטרתנו

מו וְיַד-ה' הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה:
לא מדדתי את המרחק אבל נראה שריצתו של אליהו לפני מרכבת אחאב הייתה למעשה ריצת המרתון הראשונה (או לפחות מוקדמת מאות בשנים לאותה ריצה מפורסמת). אליהו שהוא כמובן יריבו המר ביותר של אחאב (והיריבות רק תתחזק באירוע כרם נבות) חולק למלך כבוד ורץ לפניו.

א וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הָרַג אֶת-כָּל-הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב:ב וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל-אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת-נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם: 
איזבל כמובן אינה מתרשמת מהנס הגדול שהיה על הכרמל והיא עניינית מאד. היא שולחת מלאכים אל אליהו ואומרת לו בצורה גלויה כי היא מתכננת להרוג אותו. מדוע איזבל דוחה את גזר הדין ביום? כנראה בגלל אחאב. אחאב עדיין מתפעל מהנס אולם איזבל יודעת היטב כי תוך היום יתפוגג הרושם הגדול ולא יישאר ממנו הרבה. כך היא דרכם של ניסים גדולים, מרשימים מאד אולם הרושם מתפוגג. כך גם בני ישראל שלאחר הניסים הגדולים וקריעת ים סוף, חטאו בחטא העגל. ייתכן כי איזבל ראתה שאליהו מכבד את אחאב ונותנת לו כמה שעות להיעלם בטרם יתחיל הציד.
שימו לב לביטוי של איזבל: " כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן". המיוחד בביטוי שהוא בלשון רבים! איזבל מאמינה באלילים רבים ולכן צורת הביטוי המופיעה עוד מספר פעמים בתנ"ך ביחס לה' מופיעה כאן בצורה המראה שאיזבל מכוונת לא לה' אלא לאליליה הרבים.

בפסוקים הבאים שימו לב לריבוי הפעלים בכל פסוק.

ג וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת-נַעֲרוֹ שָׁם:
אנו מכירים כבר כמה סיפורים על נער שנשאר. המקרה המוכר הוא אברהם אבינו שהשאיר את שני נעריו עם החמור ועל להר המוריה רק עם יצחק. אולם כאן הרמז הוא לסיפור אחר.

ד וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם (אֶחָת) [אֶחָד] וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי: 
אליהו מתייאש. אולי אתם מכירים עוד נביא ששאל את נפשו למות, ואני מתכוון ליונה הנביא. כמו שמזהים את אליהו עם פינחס כך המדרשים קושרים קשר ישיר וברור בין יונה לבין אליהו ומציעים שהוא בנה של האלמנה מצרפת שאליהו החייה (פרק י"ז, בעיצומם של ימי הרעב הקשים). והנה אליהו עצמו חווה את חווית הרעב וחווית הצמא, גזרות שהוא בעצמו גזר על כל העם ותוך יום אחד של סבל הוא מבקש למות.

ה וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל:ו וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַּת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב:
גם הביטוי צפחת רומז לאותו אירוע, אליהו אוכל ושותה מעט וחוזר לשכב.

ז וַיָּשָׁב- מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ:
האם אליהו בכלל יודע לאן הוא הולך? או שהמלאך מתכונן להוביל אותו?

ח וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב:
הנה חזרנו להר חורב, הר סיני, מקום מתן תורה. גם משך הזמן ארבעים יום וארבעים לילה מזכיר את הזמן שמשה היה על הר סיני, גם אליהו כמשה לא אכל ולא שתה כל אותו זמן. גם יהושע משרת משה נשאר לחכות למשה למרגלות ההר. כל ההקבלות האלו ביחד עם סיפור הריגת נביאי הבעל וחטאו של העם בעבודה זרה מזכירים מאד את חטא העגל (ומה גם שבצדק הפטרת פרשת כי-תשא היא הפרק הקודם בסיפור אליהו).

ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ:

אנו לא מכירים מערה החורב. הדבר היחידי שיכול להזכיר מערה הוא "נקרת הצור" המקום בו משה הכה את הסלע ויצאו ממנו מים (עיינו פרשת בשלח). הנה שוב קשר ישיר למשה רבנו, שאולי יצר את המערה בה לן אליהו כעת.
אבל ההפתעה האמיתית היא דבר ה': "מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ". מה אתה עושה כאן. בשביל מה באת לפה. אם רצית לברוח, יכולת להישאר בבאר שבע. אפשר להרחיב את השאלה מה לך פה אליהו, מה לך פה בעולם הזה?

י וַיֹּאמֶר- קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: 
אליהו לא מתבלבל. הוא מבין שהשאלה היא כללית יותר ומספר בדיוק את מה שקרה. וכי הקב"ה אינו יודע מה שקרה? אליהו מאמין שהצדק איתו. בקנאתו לה' אלוקי צבאות הוא אסר על הגשם לפני שלוש שנים ומאז התגלגלו הדברים. הקב"ה עצמו סייע לאליהו וחולל את הנס הגדול בכרמל רק כמה שבועות קודם לכן. 
 
יא וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפרק- הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה'  לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה':יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: 
איזה מחזה נורא. רוח חזקה, רעש, ואש. שוב אנו חוזרים בדמיוננו למעמד הר סיני. קולות, רעשים וברקים. אולם לא באלו מצוי הפתרון. לפעמים הפתרון הוא דווקא בקול דממה דקה. לפעמים צריך עבודה שקטה ויסודית הבאה מלמטה ולא פעולה חדה ומהירה.

יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: 
אליהו יוצא פתח המערה ושומע שוב את אותה שאלה בדיוק.

יד וַ-יֹּאמֶר- קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:
אליהו עונה את אותה תשובה בדיוק. אין הבדל של מילה. כאילו ביצעו העתק-הדבק. אליהו דוחה את דברי ה'. אליהו לא מקבל את דברי ה' ואינו מוכן לפעול בדרך של קול דממה דקה. אליהו הוא אישיות מיוחדת ונשגבה, אישיות שיכולה לפעול ברוח ברעש ובאש (רק נזכיר כאן את סיום סיפור אליהו ועלייתו באש השמיימה).  כנגד דברי אליהו, אין לקב"ה ברירה. עליו לקבל את דרכו של אליהו, אולם לדרך זו תוצאות חמורות: עבור אליהו, עבור עם ישראל ואולי גם עבור הקב"ה עצמו.

טו וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל-אֲרָם:טז וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ: 
על אליהו לבצע שורה של מינויים. איך הם קשורים? לא ברור. המינוי הראשון הוא בכלל בארם. המינוי השני הוא למלך על ישראל במקום אחאב. הנה נראה שאליהו צודק והוא מנצח את אחאב, אולם באיזה מחיר? המינוי השלישי הוא מינוי של אלישע במקום אליהו עצמו! ומה מטרת כל המינויים?

יז וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע:יח וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל-הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא-כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל-הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא-נָשַׁק לוֹ: 
אליהו הצדיק גזר והקב"ה מקיים. לפי דרכו של אליהו, יישארו בישראל שבעת אלפים איש בלבד. כל היתר כרעו ועבדו את הבעל והם יומתו במלחמות עם ארם ובדרכים אחרות טבעיות יותר או פחות. אולם דרך זו אינה אפשרית מבחינתו של הקב"ה והיא תגרום לכך שגם אליהו יאבד את תפקידו בעולם הזה ואולי כפועל יוצא מכך, לא יגיע לעולם הבא, אלא יישאר במעין עולם ביניים. ידוע שאליהו לא מת. הוא עלה בסערה השמיימה אולם משכך הוא אינו יכול להיות בעולם הבא. אליהו התלונן על כך שבני ישראל עזבו את הברית עם ה' וכתוצאה מכך אומרים חז"ל ועל מנת שיראה שבני ישראל נשארו בברית, בא אליהו לכל ברית מילה. אך גם את קנאותו של אליהו אנו צריכים ואנו מזמינים את אליהו לבוא אלינו בכל סדר פסח, הסדר המציין את יצירת עם ישראל והברית בחלק של שפוך חמתך על הגויים.

יט וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו:כ וַיַּעֲזֹב אֶת-הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשֳׁקָה-נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה-עָשִׂיתִי לָךְ:כא וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת-צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ: 
אליהו פועל בסדר הפוך. קודם כל הוא הולך לאלישע. אלישע מבין רמזים מהר. אליהו לא אומר לו מילה אלא רק משליך את האדרת אבל אלישע מבין היטב את הכוונה, ואולי אפילו היה מוכן ליום בו ייקרא לשרת ולהחליף את אליהו.



 

לדף הראשי של פרשת פינחס

וידבר משה אל ה' לאמר

פסוק אחד קצר, חמש מילים בסך הכל. קוראים אותו לרוב ללא שום תשומת לב מיוחדת, שהרי הוא זהה בדיוק לשבעים פסוקים אחרים בתורה ודומה לעוד עשרות, אבל בקריאה איטית, פתאום מגלים שיש שוני עצום.
"וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-ה' לֵאמֹר" (במדבר כ"ז טו) שונה מהותית מהפסוק הרגיל יותר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר". סדר הודברים אינו הגיוני. משה אמור להיות הנשוא אבל הוא הופך להיות הנושא, והוא מדבר ישירות עם אלוהים. אמנם אנו יודעים כי משה מדבר פנים אל פנים (י"ב ח): "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה", אבל מקום בו דיבור כזה מתרחש לא מצאנו, ואדרבה, אפילו לאחר חטא העגל נאמר בפירוש (שמות ל"ג כג): "וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".
והנה, כאן מופיע בפירוש הדיבור פנים אל פנים. דיבור ביוזמתו של משה רבנו, דיבור בו נראה שיש בלבול בין האדון לעבד, דיבור בו נראה כאילו משה מצווה את ה'. אולי מכאן מקור האימרה: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (והדבר מתאים גם להפטרת פרשת פינחס). בעיני פסוק זה הינו מהמיוחדים ביותר שבתורה.
ומה יכול להצדיק פנייה חריגה כזו מצדו של משה רבנו? רק דבר אחד - הדאגה לעם ישראל. משה יודע כי לא הוא יהיה זה אשר יכניס את בני ישראל לארץ, והדבר המטריד אותו יותר מכל הוא מי ידאג לעם ישראל אחרי. הדאגה לעם ישראל והרצון שיהיה להם מנהיג ראוי הם המביאים את משה להתבטאות נשגבת זו ישירות כלפי אלוהים:

"יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה:  אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה"

משה על הר נבו - רוברט הוק דאולינג - Paisley Museum and Art Galleries, Renfrewshire Council Collections

מאמרים נוספים לפרשת פינחס

פרשת פינחס לילדים

תקציר פרשת פנחס

שכרו של פינחס – ברית שלום (כה, י-טו)

ה' פונה אל משה ומשבח את פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. במעשה גבורתו, כמתואר בסוף הפרשה הקודמת, השיב פינחס את חמתו של ה', וכיפר על בני ישראל. שכרו – 'ברית שלום' עם הקב"ה וקבלת תואר ותפקיד כהונה לו ולכל הדורות שיבואו אחריו. לעומת הזכרת הצדיק ושבחו, מזכירה ומפרשת התורה את שמם של החוטאים וחטאם: זמרי בן סלוא מנשיאי שבט שמעון, וכזבי בת צור ממשפחת המלוכה במדיין.

מדיין מסומן כאויב (כה, טז-יח)

הקב"ה מצווה את משה לסמן את המדיינים כאויבים שיש להכותם עקב להיטותם להחטיא את בני-ישראל ולהעבירם על דתם.

מפקד בני-ישראל (כו, א-נא)

לאחר המגיפה שהפילה חללים רבים בבני ישראל (כמתואר בסוף הפרשה הקודמת), מצווה ה' את משה לשוב ולמנות את בני-ישראל הבוגרים – מגיל עשרים ומעלה. משה ואלעזר הכהן מעבירים את ההנחיה לעם, וכך התורה מונה באריכות את כל משפחות בני-ישראל ומספרם. סך כל מניין הגברים מגיל עשרים ומעלה - שש מאות ואחד אלף שבע מאות ושלושים (601,730)

עקרונות חלוקת הארץ (כו, נב-נו)

ה' מגדיר את עקרונות חלוקת הארץ לבני ישראל. על-פי עקרונות אלו, לא תהיה חלוקה שווה בין השבטים, שכן שבט שאוכלוסייתו רבה, יקבל שטח רב יותר. החלוקה תיעשה על-פי גורל מוכוון מהקב"ה.

מפקד שבט לוי (כו, נז-סה)

בני שבט לוי, ובתוכם הכוהנים בני שבט זה, אינם חולקים בארץ יחד עם אחיהם. להם מוקצים שטחים מיוחדים למגורים, ללא אדמות חקלאיות. משום כך גם לא נמנו הלוויים יחד עם כל בני ישראל, והם נמנים עתה בפני עצמם. מניינם, זכרים מגיל חודש ומעלה, עשרים ושלושה אלף נפש.

נחלת בנות צלפחד (כז, א-יא)

לפי כללי חלוקת הארץ, הנוחלים הם גברים, ראשי המשפחות. חמש בנות צלפחד משבט מנשה, שאביהם מת במדבר ולא הותיר בנים, באו לפני משה וטענו כי מצב זה פוגע באביהם ובמשפחתו, היות והמשפחה לא תזכה כלל לנחלה בארץ. משה העביר את טענתם לקב"ה. התשובה הייתה כי אכן הבנות צודקות. יש להעביר להן נחלה על-שם אביהן. ככלל, ממשיך ה' ומצווה, במקרה שלמשפחה אין בנים, תעבור הנחלה לבנות, ואם גם בנות אין תעבור הנחלה לפי סדר העדיפות הבא: אחיו, אחי אביו, כל קרוב משפחה.

משה צופה אל הארץ (כז, יב-יד)

ה' מזכיר למשה את חטאו ב'מי מריבה' ואת עונשו למות במדבר ולא להיכנס אל ארץ ישראל. ה' מאפשר לו לעלות אל הר העברים, משם יוכל לצפות אל הארץ.

ממלא מקום למשה (כו, נז-סה)

משה רבנו, בדאגה אמיתית לעם ישראל, מבקש מה' שיבחר וימנה ממשיך שיוכל להנהיג את העם אחרי מותו, ולהכניסו לארץ. ה' מצווה עליו להסמיך את יהושע בן-נון בנוכחות אלעזר ולעיני בני ישראל, כדי שיקבלו את מרותו.

קורבנות התמיד, השבת והמועדים (כח, א-לט)

התורה מפרטת את הקורבנות, המנחות והנסכים שיש להביא ולהקריב במועדים השונים: קורבן התמיד הקרב בכל יום שחרית ומנחה, מוספי השבת ומוספי ראש חודש, קורבנות הפסח, חג הביכורים, ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות ויום שמיני עצרת החותם את חג הסוכות. כל חג ומועד וקורבנותיו.

פירוש הכתוב - דבר תורה קצר לשבת על פרשת פינחס

למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו (במדבר כז,ד)

ערב הכניסה לארץ-ישראל התייצבו לפני משה רבנו והנשיאים בנותיו של צלפחד, ותבעו אף הן לקבל חלק ונחלה בארץ-ישראל. וכך אמרו-"אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח, כי בחטאו מת, ובנים לא היו לו". טענו אפוא הבנות: "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו?".
מפרש רש"י, שבדבריהן התכוונו בנות צלפחד לומר, שאביהן לא השתתף בחטא ציבורי, כמו חטא המתלוננים או מחלוקת קורח, אלא "בחטאו לבדו מת, ולא החטיא אחרים עמו". ומה היה חטאו? מביא רש"י שתי דעות: "רבי עקיבא אומר, מקושש עצים היה, ורבי שמעון אומר, מן המעפילים היה".

כיבוד אב

הסיבה שהבנות לא ציינו במפורש את חטאו של אביהן, הייתה בגלל מצוות כיבוד אב. אילו היו מציינות במפורש את החטא, במעמד זה שבו נמצאים משה רבנו ונשיאי העדה, היה זה הביזיון הגדול ביותר לאביהן. לכן הבהירו שלא היה מהמתלוננים או ממשתתפי עדת קורח, וממילא יובן מאליו מה היה חטאו. אבל עדיין עלינו להבין, למה בכלל היה חשוב לדעת מהו חטאו של צלפחד. בנותיו טענו טענה שעומדת לכאורה בזכות עצמה: מכיוון שאין להן אחים, הן מבקשות לקבל את נחלת אביהן. למה חשוב לדעת איך ומאיזו סיבה מת אביהן?קיום ההבטחה
בנות צלפחד הסתמכו על הבטחת הקב"ה לבני-ישראל במצרים "והוצאתי אתכם... והבאתי אתכם אל הארץ... ונתתי אותה לכם מורשה". הבטחה זו ניתנה לכל אחד ואחד מיוצאי מצרים, אלא שדור המדבר איבד זכות זו, בחטא המרגלים, ואז העביר הקב"ה את זכות ירושת הארץ לבניהם.
טענו אפוא הבנות, שגם אביהן קיבל את ההבטחה לרשת את הארץ, אולם הוא לא חטא בחטאים הקשורים לארץ-ישראל, אלא "בחטאו מת", ולכן לא ייתכן שאיבד לחלוטין את הזכות לנחלה בארץ-ישראל, עד שגם בנותיו אינן זכאיות לכלום.

כוח התשובה

וכאן נחלקו רבי עקיבא ורבי שמעון. רבי עקיבא, שהיה רגיל לזכות את ישראל, מפרש ש"חטאו" היה חילול שבת - "מקושש עצים היה". זה היה חטא פרטי של אדם אחד, והוא גם קרה קודם מתן תורה, ולכן אינו חמור כל-כך. לעומתו, רבי שמעון סבור שצריך להיות קשר בין החטא לבין טענת הבנות, ולכן לדעתו "מן המעפילים היה". ה'מעפילים' מסרו את נפשם למען ארץ-ישראל, ולכן ודאי שבנותיו זכאיות לקבל חלק בארץ.
העובדה שהקב"ה קיבל את טענת בנות צפלחד מוכיחה את גודל כוחה של התשובה. כשם שמסירות-הנפש של ה'מעפילים' זיכתה את הבנות בנחלה בארץ, כך על-ידי תיקון סיבת הגלות, נזכה במהרה לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.
הדף הראשי של פרשת פינחס
חידות לפרשת פינחס
תפזורת לפרשת פינחס

משה סומך את יהושע - מארק שגאל - 1957, מוזיאון האגרטי ניו-יורק

תפזורת לפרשת פינחס

שתי תפזורות לפרשת השבוע. המילים מוטמנות. אפשר לחפש מילים מהפרשה או לענות על השאלות או להציץ בתשובות.... בהצלחה

תפזורת לפרשת פינחס

והנה עוד תפזורת לפרשה

תפזורת לפרשת פינחס

המילים בתפזורת הן התשובות לשאלות הבאות:

1)מי היה אבא של פינחס
2) מי היה האיש המוכה
3)מי היתה האישה המוכה
4) מאיזה גיל ספרו אהרון ומשה את האנשים
5) מי פתחה את פיה
6)איך קראו לבנות צלופחד
7)על איזה הר עולה משה כדי לראות את הארץ
8)מי יחליף את משה בהנהגת בני ישראל
9)באיזה מדבר התרחשה מריבת קדש
10)מה ה' ציווה לאכול בפסח

רשימת המילים מופיעה במהופך:

חידון לפרשת פנחס

לדף הראשי של פרשת פינחס

החידון לפרשת פינחס מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים הקשורות לנושאים שונים בפרשת פינחס. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות  אולם מומלץ לנסות היטב לבד.
בהצלחה

חידות לפרשת פינחס

חידות לפרשת פינחס באדיבות עזרא מרום

1. באילו פרשות בתורה נזכרים כל מועדי השנה ?
2.   ידוע מאמר חז"ל : " פנחס זה אליהו ". כיצד רמוז הדבר בפסוק : "ונתתי לו את בריתי שלום" ? 
3.  לאליהו יש 3 כינויים: נביא, תשבי וגלעדי       א.לאילו מתפקידי אליהו קשורים הנ"ל ?
     ב. מה רמוז בשם : "תשבי "  ?
4.  מי נקראים בפרשתנו" קריאי העדה " ?
5. באיזה גיל ילדה יוכבד את משה ?
6. פרט את שמות בנות צלפחד.
7. מי היה צלפחד בן חפר ? (גמרא שבת צ"ו :   )
8. בפרשת בנות צלפחד  "נתעלמה הלכה ממשה". מדוע ?
9. מהיכן נלמדים דברי המדרש : " גדול כוחן של הנשים משל האנשים " ?
10. מה שמות  א. בתו של אשר    ב. בנו של דן ?
11. בפיוט "לכה דודי " נאמר : "ימין ושמאל תפרוצי...על יד איש בן פרצי " . 
      א.  מי האיש ?       ב. מאיזה שבט היתה משפחת הפרצי ?
12. כמה ילדים היו ל:   א. בנימין ?      ב. דן ?
13. "קח לך את יהושע בן נון : "איש אשר רוח בו ". כיצד מפרש רש"י  כינוי זה ?
14.  הביטוי "  ה' אלוקי הרוחות " נזכר רק פעמיים בתורה, האחד בפרשתנו והשני היכן ?
15. " ונתת מהודך עליו  " . למה נמשלו משה ויהושע ?

קנאה ומעשה פינחס

"הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם", כך המשנה במסכת אבות, אולם בפרשת פינחס אנו מופתעים לראות כי מעשה הקנאה דווקא הציל את בני ישראל מכיליון, הצליח לכפר על חטא וזיכה את עושהו בברית שלום וכהונת עולם.

במאמר נסביר את יחודיות מעשהו של פינחס, את העובדה שהוא זכה להכרה על כך משמים ולמרות זאת לביקורת מבני אדם, ובוודאי שאין לראות בכך דוגמה לימינו.

סיפור המעשה עצמו מופיע בסוף פרשת בלק:

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-ה' מִיִּשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר:  וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף"

בני ישראל חוטאים בחטא של זנות, חטא של בגידה באלוקים ומעבר לאלוקים אחר. עשרות אם לא מאות פעמים בתורה ובנביאים, מדמים את ההליכה אחרי אלוקים אחרים, כבגידה של אשה בבעלה. התורה נוקטת בלשון "ויצמד" המשתמעת לשני כיוונים, גם ההיצמדות הפיזית לבנות מואב (וחטא העריות) ובאותה שעה ממש ההיצמדות לבעל-פעור, לעבודה הזרה של מואב. הציווי של ה' למשה מפורש "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה'" אך לא לגמרי ברור. משה מעביר את הציווי הלאה, אל שופטי ישראל והוא כבר ברור לחלוטין "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור", אולם לא קורה שום דבר וההוראה לא מבוצעת. המצב רק מחמיר שכן החטאים כבר לא נעשים בשולי המחנה אלא במרכזו מול פרצופו של משה. במצב זה רק פינחס מתגבר על ההלם ומבצע הלכה למעשה את מה שמשה אמר קודם, לוקח רומח והורג את האיש והאשה. פעולה זו גורמת מיידית לעצירת המגיפה ומסיימת את הפרשה.

מיד לאחר מכן ה' מוסר למשה את סיכום האירוע:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:  פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:  לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם:  וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

מעשהו החריג  של פינחס זוכה להערכה. גם המגיפה נפסקה וגם פינחס זוכה לכהונת עולם ולברית שלום.

וכאן ישנה נקודה שלא קיבלה תשומת לב במהלך פרשנות הדורות. המגיפה בעיצומה בעת עשיית החטא, הציווי של ה' אינו בא רק כעונש לחוטאים אלא כדרך לעצור את המגיפה. התמהמותו של משה ושופטי העם גורמת לכך שהמגיפה נמשכות ובני ישראל, ושבט שמעון בפרט, מתים כמו זבובים.
מעשהו של פינחס אינו רק מעשה קנאות, אלא גם מעשה הצלה, הקישור בין מעשהו לבין העבודה שהמגפה נעצרה ברור ומפורש.

היה אפשר לומר, שלא מעשה הבעילה עצמו הוא מה שהפריע לפינחס, ושבאופנת הפוסט-מודרנזים שכל אחד יעשה מה שבא לו, וישכב עם מי שבא לו ויעבוד איזה אלוהים שבא לו, ומה לפינחס בכלל איכפת? אבל אפילו המנטרה הפוסט-מודרנית מכירה בכך שכל אחד יעשה מה שבא לו כל עוד הוא אינו פוגע באחרים. במקרה המתואר, בוודאי הייתה פגיעה באחרים, בשבט שמעון ובכל עם ישראל.
פינחס במעשהו עוצר את זה ולמרות שלא ופולארי להזכיר מילים אלו היה אפשר לטעון שעשה זאת מדין רודף. ולמרות אפשרות מפתה זו, אין התייחסות כזו לפינחס. ואם אין, חובה עלינו לחפש למה, כי האפשרות הייתה מונת לפני הפרשנים והם בחרו שלא להביא אותה.

אולי הסיבה היא שאמנם מעשהו של זמרי פגע בעם ישראל, אולם זו הייתה פגיעה שנעשית על ידי אלוהים. לו זמרי היה עומד והורג 24,000 איש הרי ברור שיש להורגו כמה שיותר מהר, אולם לא זה היה המקרה. הזקיה בין המעשים ברורה, אבל הסיבתיות היא סיבתיות שמיימית ולא סיבתיות ארצית, סיבתיות שיכולה לדון בבית דין של מטה. במקרה כזה, אין אפשרות לדון דין רודף, גם אם אתה מאמין שמעשהו של אחד פוגע בעם ישראל כולו, האם פגיעה זו היא פגיעה שמיימית. "לא בשמים היא".

הקנאות בעייתית לא פחות ולמרות שפינחס קיבל הכרה משמים, הוא לא קיבל אותה מבני אדם. ננסה להבין מדוע.

מעשהו של פינחס הוא מיוחד וחריג, רבים רוצים ללמד זכות על עצמם בעשותם מעשים חריגים שהם כפינחס, אולם לא כך הדברים. ידוע הפתגם: "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר בפינחס" וייתכן שהכוונה היא שגם מי שעושה מעשה ומנסה להצדיק אותו בקנאות, טעמו לא נכון, ורק ה' בוחן כליות ולב יכול להעיד על כך. בתנ"ך דוגמאות רבות לכך. אליהו הנביא, שהמדרשים אומרים שהוא פינחס בעצמו, טוען על קנאותו לפני ה' ונראה שה' אינו מרוצה מקנאות זו (ראו מאמר מורחב להפטרת פרשת פינחס ). דוגמא חריפה יותר היא ביהוא שלמפרע מתברר כי חיסול בית אחאב שביצע לא נבע מקנאות אלא בעיקר כדי להבטיח שלא יישאר יורש שילחם בו.

דעת חכמים, וגם העם, אינה נוחה ממעשי קנאות. זוהי דרך מסוכנת ואינה יכולה להיות דרך רגילה בחברה מתוקנת. כל אחד יכול לטעון למניעים נעלים ומוסרים אולם מספר האנשים שבאמת יהיו מונעים רק ממניעים כאלו הוא זערורי. שימוש בקנאות כתירוץ הוא פתח לאנרכיה ולאלימות. ההבדל בין מעשהו של פינחס לבין מעשים אחרים הוא שלנו ידוע שהוסכם עליו משמים, ואולם שוב, "לא בשמים היא".

גם בתורה עצמה השאירו רבותינו רמז  על מעשהו החריג של פינחס. התורה כידוע כתובה באותיות בלבד על גבי קלף. אין ניקוד, אין טעמים, אולם בתורה מופיעות כתיבות חריגות לרוב ולכולן טעם. בתחילת פרשת פינחס מופיעות שתי כתיבות כאלו. השם פינחס מופיע כאשר האות י' בו היא קטנה. גם במילה "שלום" מופיע כתיבה חריגה והו' מקוטעת (עם רווח באמצע הקו האנכי). שתי כתיבות חריגות אלו משמשות תזכורות נוספות שמעשהו של פינחס היה כזה, אך הוא היוצא דופן, שאינו מלמד על הכלל, אירוע חריג, שאין רשות לחזור עליו.


נספח א - מעט על השורש קנא
לשורש "קנא" מובנים שונים כפי המופיע במילון אבן-שושן:

1. רגז על הצלחת הזולת, הייתה עינו צרה בטובת מישהו.
2. חשד בבגידה, רגז על גילויי אהבה לאחרים.
3. התנגד קשות לכל מי שפגע בדבר היקר לו מאד.

השורש "קנא" מופיע עשרות פעמים במקרא, באחד ממובניו, ויסודו עוד מספר בראשית, בין אם במדרשים ובמקומות בהם לא מופיע שורש זה במפורש ובין אם בהופעתו כמו בקנאת רחל באחותה ובעקבותיה, קנאת בני יעקב ביוסף.

גם בספר במדבר מופיעה הקנאה לרוב. בפרשת נשא בפרשיית סוטה מדובר רבות על קנאה מהסוג השני. קורח ועדתו מקנאים במשה ואהרון (קנאה מהסוג הראשון) ויהושע המציע לכלוא את אלדד ומידד המתנבאים ננזף בידי משה בשורש זה ממש "המקנא אתה לי..." במשמעותו השלישית. גם ה' מכונה אל קנא, ויותר מכך, קנא הוא אחד מהשמות של ה'! (שמות ל"ד יד): "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא"

נספח ב - נתעלמה הלכה
רש"י ופרשנים אחרים דורשים שנתעלמה מכולם הלכה ורק פינחס נזכר בה וזו הלכה "שהבועל כנענית קנאים פוגעים בו", והלכה ואין מורים כן. אם משה ציווה להרוג את האנשים, מהי ההלכה שלא ידעו? את התשובה שמעתי מהרב יעקב מדן. משה התכונן לביצוע דין מסודר באנשים, ובית דין לדיני נפשות דורש עדים, התראה ו-23 שופטים. פינחס הבין שבמצב חמור זה אין את האפשרות לחכות ל-"הליכים המקובלים" ונדרשת פעולה חריגה (מאד חריגה). הציווי של משה "הרגו איש אנשיו" מזכיר מאד את ציווי משה לאחר חטא העגל (שמות ל"ב כז): "וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ", לפי הרב מדן, מעשה זה, היה התקדים למעשה פינחס וממנו למד פינחס, שבשעות קשות יש לנקוט את המעשה מיידית ולא לחכות ל"הליכים הפרוצדורליים הרגילים". לפי הסבר זה, זוהי ההלכה שנתעלמה ממשה רבנו.

נספח ג  - פינחס ובני ישראל
דברי ה' נאמרו למשה בלבד, וייתכן כי בני ישראל לא ידעו מהם כלל ולא קיבלו עליהם את פינחס בתור כהן, שהרי פינחס הרג אנשים ואיך הוא יכול להיות כהן? רק בסוף ספר יהושע (בפרק כ"ב וכנראה לאחר מות יהושע, למרות שמות יהושע מתואר בפרק כ"ג וכ"ד) פינחס מקבל את הגושפנקה מבני ישראל. באותו אירוע שבטי גד וראובן בונים מזבח, ובני ישראל חוששים שהוא לעבודה זרה ורוצים לצאת עליהם במלחמה, וקוראים לפינחס (הידוע כבר במלחמתו בעבודה זרה), אולם פינחס משתכנע באמיתות הכוונות של בני גד ובני ראובן שהמזבח הוא לזכור שהם חלק מעם ישראל, ומשכין שלום בין השבטים. מכאן רואים שפינחס אכן מצדיק את ברית השלום הנתונה לו, והוא ראוי לכהונה.


מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת פינחס

תשובות לחידון פינחס

אם הגעתם לדף זה לפני שניסיתם את דף החידות לפרשת פינחס, גשו בבקשה לדף החידות ונסו לפתור לבד. הנאתכם מפתרון עצמי של החידות רק תגדל.
אם בכל זאת אתם צריכים חילוץ התשובות יופיעו עוד מעט למטה.

מתחילים.
פרשת פינחס עשירה בשמות ומרבית החידות כוונו לשמות בפרשה

• המצפן מכוון לצפון בן גד
• שאול מופז מכוון לשאול בן שמעון
• טוב ורע הכוונה ליצר ממשפחת נפתלי
• התמרור ימינה, הכוונה לימין בן שמעון
• פוספט = זרחן מרמז לזרח ממשפחת יהודה
• אחד מהעמודים = יכין (אחד מזוג העמודים בבית המקדש), עוד בן של שמעון
• כרמי גילון, ראש השב"כ לשעבר, כרמי הוא מצאצאי ראובן
• הסמל עם האות n הוא סימלה של חברת נעמן, אחד מבני בנימין
• מספר הטלפון 1201, שלא נצטרך, הוא של עמותת ער"ן, ערן הוא מבני אפרים
• זה הכל בשבילך = סימלה של עמותת חבר, מבני אשר
• גם פרץ (עמיר) הוא ממשפחת יהודה
• חוגלה (תמונת הציפור) היא אחת מבנותיו של צלפחד
• שופט בן האח של עצמו - בספר שופטים מסופר על שופט משבט יששכר, תולא בן פואה, בפרשתינו גם תולע וגם פוה הינם מבני יששכר. כנראה שמות אלו היו נפוצים במשפחה.
• הולך ופוחת - פרי המוספים בקורבנות חג הסוכות.

תשובות לחידות עזרא מרום


1. בפרשות פנחס ואמור.
2.רמוז במילה "את "  ראשי תיבות של : אליהו תשבי ". הוא ישכין שלום ע"י ישוב מחלוקות
    כפי שרמוז במילה תיקו    ר"ת= תשבי   יתרץ     קושיות    ובעיות !.
3. א. נביא= מבשר הגאולה  , תשבי= מחזיר בתשובה שנאמר: "והשיב לב אבות על בנים"
        (מלאכי ג' ), גלעדי= מיושבי לשכת הגזית במקדש שנקרא גלעד רמז לחכמתו הגדולה בתורה.
     ב.  תשבי= ראשי תיבות של: תורה, ש"ס , בבלי,  ירושלמי  !   בקי בתורה שבכתב ושבע"פ !
4.  דתן ואבירם (כ"ו, 9)
5. בגיל  130 שנה !
6. מחלה ,נעה, חגלה, מילכה ותירצה.
7. לפי רבי עקיבא=מקושש העצים בשבת  שנסקל .   לפי רבי שמעון= אחד מהמעפילים.
8. בגלל שהיה שמץ של גאווה בדבריו  " הדבר הקשה יביאון אלי ".
9. מבנות צלפחד שאמרו למשה " תנה לנו אחוזה "  לעומת הגברים שאמרו " נשובה מצרימה ".
10. א. שרח     ב. חושים
11. א. המשיח      ב. שבט יהודה
12. לבנימין 10 ילדים ולדן ילד אחד בלבד ולמרות זאת שבט דן היה גדול במספרו משבט בנימין !.
13. איש אשר יוכל לפעול כנגד רוחו של  כל אחד , מנהיג שיכול לגשר בין דעות שונות.
14. בפרשת קרח אומרים משה ואהרן  לה' :" קל  אלוקי הרוחות... האיש אחד יחטא ועל כל העדה     תקצוף " ?
15. נמשלו לשמש וירח :" פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה " (בבא בתרא ע"ה . )

קריאת התורה בסוכות

סוכות, ככל שאר החגים, משנה את סדר קריאת התורה, ובמקום קריאת פרשת השבוע קוראים מעניני החג.

כפי שעמדנו במאמר על מועד חג הסוכות, אין בתורה פרשייה המתארת אירוע שהיה בסוכות, ולכן קוראים בחג סוכות את פרשיית המועדות הכללית בפרשת אמור שבספר ויקרא. בפסח קוראים את סיפור יציאת מצרים ובשבועות את מתן תורה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

בשבת חול המועד סוכות, קוראים את פרשת "ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה", שהיא חלק מפרשת כי-תשא, ועוסקת בעיקרה בירידת משה מהר סיני עם לוחות הברית השניים וכוללת גם אזכור קצר לשלושת הרגלים.

בשמיני עצרת קוראים את פרשת וזאת הברכה (הפרשה היחידה שאינה נקראת בשבת) ומסיימים את התורה, וכדי להראות את חיבתנו לתורה מתחילים מיד בקריאת הפרק הראשון של חומש בראשית. פרשת בראשית המלאה נקראת כרגיל בשבת שאחרי שמחת תורה.

בניגוד לפסח, בו בכל יום של חול המועד יש קריאה שונה בתורה, בחול המועד סוכות החיים לבעלי הקריאה פשוטים מאד. קוראים את קורבן המוסף של אותו יום.

הקריאה היא קצרה מאד, שלושה פסוקים בסך הכל (שזה המינימום לקריאה), וחוזרים על אותם פסוקים ארבע פעמים (בחול המועד עולים לתורה ארבעה אנשים).

בחוץ לארץ המצב קצת יותר מסובך בגלל יום טוב שני של גלויות ולכן קוראים שם בכל יום את המוספים של שלושה ימים שונים. למזלנו אנחנו בארץ והדברים פשוטים. למעשה רוב האנשים יודעים לקרוא את הפסוקים הנ"ל בתורה, מאחר ומספיק לשמוע את הקריאה פעמיים בשביל לזכור אותה בעל פה.

דבר מעניין בקריאת סוכות הוא שהתורה עושה לנו משחק מצא את ההבדלים. במבט ראשון הקריאות נראות זהות לחלוטין אולם קריאה זהירה תגלה הבדלים ברורים ואני מזמין את הקוראים לפתוח את ספר במדבר פרק כ"ט ולמצוא את ההבדלים.

אודה גם אם ידועים לכם מדרשים המתייחסים להבדלים אלו ותרשמו אותם בהערות. לדעתי, אולי כיוונה התורה מראש לעשות הבדלים בין יום ליום ולגרום לנו גם כשהקריאה נשמעת זהה לחלוטין, להתרכז, לקרוא מתוך הכתוב ולשים ליבנו להבדלים הקטנים, ולא לקרוא מהזכרון קריאה המתאימה בכלל ליום אחר.

הנה רשימת ההבדלים שאני מצאתי, אני מניח שיש נוספים ובפרט אם נחפש גם הבדלים בטעמים ובניקוד.

• ביום הראשון מופיע פסוק פתיחה שאינו מופיע בשאר הימים (מאחר והם אינם מקראי קודש) וגם פסוק סיום שאינו מופיע באף יום אחר (פסוק טו - "וְעִשָּׂרֹון עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים". ניתן לומר שמנחות והנסכים מופיעים פעם אחת וזהים ביותר הימים ואין צורך לפרטם שוב. הבדל נוסף ביום הראשון, בכבשים מופיע "תְּמִימִם יִהְיוּ", המילה יהיו לא מופיעה בשאר הימים.
• מספר הפרים הולך ויורד. מתחיל ב-13 ומסיים ב-7. סך הכל מוקרבים בחג שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם. הירידה בפרי החג הייתה המקור לדעת בית שמאי להדלקת נרות חנוכה בסדר דומה, שמונה נרות ביום הראשון וכל ערב מפחיתים נר.
• הצירוף פרים בני בקר מופיע רק ביום הראשון והשני, לאחר מכן נאמר פרים סתם.
• בימים השני והשישי מופיע סיום שונה: ביום השני - "וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם", ביום השישי - "מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ" ובשאר הימים - "וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ". ביום השביעי מופיע המילה "כמשפטם" לעומת "כמשפט" ביתר הימים.  המדרש דורש הבדל זה (מובא ברש"י) כמו שאמרו רז"ל:  "בשני ונסכיהם. בששי ונסכיה. בשביעי כמשפטם. מ"ם יו"ד מ"ם, הרי כאן מים, רמז לנסוך המים מן התורה בחג". מדרש זה מופיע בגמרא במסכת תענית.
• ביום השביעי השינוי של המילה כמשפט והוספת מם סופית גורמת לכך שכל המילים בפסוק יסתיימו באות מם. למשמעות הענין ראו בחידה לפרשת וישלח.
• ההתיחסות לשעיר העיזים משתנה. ביום הראשון השני והרביעי: "וּשְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד חַטָּאת" ביתר הימים: "וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד".
• ביום הרביעי, פסוק כד פותח "מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם" לעומת "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם".
• קורבנות שמיני עצרת שונים מהותית אבל שמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו ולכן לא נעשה אליו השוואה

כתיבת השם פינחס בתנ"ך

שלושה אנשים בתנ"ך נקראו בשם פינחס ושלושתם כהנים. הראשון הוא פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. השני הוא פינחס בן עלי הכהן, ובספר עזרא אנו מוצאים את אלעזר בן פינחס, שגם הוא כהן (עזרא ח' ל"ג): "וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי נִשְׁקַל הַכֶּסֶף- וְהַזָּהָב וְהַכֵּלִים בְּבֵית אֱלֹקינוּ עַל יַד-מְרֵמוֹת בֶּן-אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ אֶלְעָזָר בֶּן-פִּינְחָס וְעִמָּהֶם יוֹזָבָד בֶּן-יֵשׁוּעַ וְנוֹעַדְיָה בֶן-בִּנּוּי הַלְוִיִּם".

בכל הפעמים חוץ מפעם אחת מופיע השם בצורת הכתיבה המלאה "פינחס". מאחר וה' נתן לפינחס את ברית שלומו, אפשר לשער כי האות י', שהיא שמו של ה' הוספה לפינחס באופן קבוע.

אכן בפעם היחידה שהשם מופיע חסר, הוא ביחס לפנחס בן עלי, מיד בפתיחת ספר שמואל (א ג'): "וְעָלָה- הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהֹוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה'".

ייתכן ויש כאן רמז מטרים על חטאיהם של חפני ופנחס (ב' י"ב): "וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת-ה'". גם האות י' חסרה וגם מנוסח הפסוק נראה שהם נמצאים לפני אביהם, שכן השאלה המיידית מהפסוק, היא היכן עלי? ושאלה זו עולה כמובן אחר כך, היכן היה עלי בחינוך ילדיו, ומדוע גם כשהוא בא בביקורת אליהם היא מהוססת ורכה מאד ואינה תקיפה כמו שצריך.

אולם גם בפתיחת פרשתינו, הי' הראשונה בשם פינחס היא י' קטנה יותר (אחת מהאותיות הגדולות והקטנות בתורה), ואולי גם בכך יש לרמז על מעשהו של פינחס שהיה יוצא דופן מאד ואין ללמוד ממנו הלכה למעשה.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת פינחס

פרשת פינחס - פרשת פנחס כפי שלא כתובה בתורה ומינוי יהושע

לדף הראשי של פרשת פינחס
במאמר זה ננסה לקרוא את פרשת פינחס כפי שאינה כתובה בתורה. אני מציע לקוראים להחזיק חומש בידם ולעקוב אחרי הפסוקים (במדבר כ"ה י'):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן-סָלוּא נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת-צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן הוּא. {פ}

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צָרוֹר אֶת-הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה עַל-דְּבַר-פְּעוֹר. וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה {פ} וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. וַיִּצְבְּאוּ עַל-מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר. וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת-טַפָּם וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל-טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ. וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל-הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיָּבִאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשְּׁבִי וְאֶת-הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת-הַשָּׁלָל אֶל-הַמַּחֲנֶה ; אֶל-עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. {ס}

מי שמתחיל לקרוא את פרשת פינחס רואה מיד שלא כך כתוב בתורה.

סיפור המלחמה במדין שמופיע כאן בצורה רציפה והגיונית, מחולק בתורה לשני סיפורים, כאשr רוב פרשת פינחס וחלק מפרשת מטות מפרידים ביניהם. התורה אפילו מדגישה את פעולת החיתוך הזו על ידי צורת כתיבה נדירה של סיום פרשייה באמצע פסוק לאחר המילים: "ויהי לאחר המגפה", צורה נדירה ביותר.

למעשה פרקים כ"ו עד ל' נכנסים באמצע פרשת פינחס והם מהווים את כל פרשת פינחס. הפרשיות בפינחס אינן במקומן אלא נלקטו ממקומות שונים ואפילו מזמנים שונים בתורה. נעמוד על מקומן "הנכון" של הפרשיות וננסה להסביר מדוע הן מובאות או יוצרות את פרשת פינחס ומה מחבר ביניהן.

פרק כ"ו מתאר את המפקד השני של בני ישראל במדבר. מדוע צריך מפקד שני? לכאורה המפקד קשור לצבא ויכול להצביע על כך שיש קשר בין המפקד לבין מלחמת מדיין אולם זה רק לכאורה. המפקד השני נחוץ על מנת לשחזר את תחילת ספר במדבר שהתחילה במפקד. הצבא שנבחר בסוף להילחם במדיין הינו מצומצם ביותר. אלף איש למטה בלבד. המפקד מיועד לרגל הכניסה לארץ ישראל ולחלוקת הארץ. בפרשת חוקת כבר הגיעו לגבול ארץ ישראל ולכן ראוי לחזור על המפקד. פרשיית המפקד ארוכה אך מתחבאים פרטים מענינים לרוב, למשל:

• מפקד שבט ראובן – חזרה על סיפור קרח תוך ציון פרט חשוב על בני קרח שלא מתו.
• בני שמעון – מספרם פחת מאד בעקבות חטא בעל פעור. ציון זה מהווה הטרמה לעתידו העגום של שבט שמעון (השבט אינו מקבל ברכה ממשה בפרשת וזאת הברכה ולא נוחל את הארץ בספר יהושע)
• מנשה – לפני אפרים למרות שסדר המחנות לא כך. בשבט מנשה המשפחות רבות ועמוקות מאד (דור שביעי) ומגיעות עד צלפחד – הקדמה לפרשיה הבאה.
• אשר – שרח בת אשר מוזכרת בשמה כנראה היתה המבוגרת ביותר מאלו שנכנסו לארץ.

סיום המפקד – פה באה המטרה האמיתי של המפקד – המספר הסופי של בני ישראל כמעט זהה (למרות הבדלים עצומים במניין השבטים ובפרט שמעון ומנשה) אך דור שלם התחלף והמפקד בא להדגיש זאת.

למרות כל זאת המפקד אינו מופיע במקומו ההגיוני. הוא היה צריך לבוא אחרי פרשת מלחמת מדיין ולכאורה יש שני מקומות בולטים לשבצו. או לפני עניין בני גד ובני ראובן (מאחר והמפקד הוא ליורשי הארץ ואלו ויתרו על נחתלם) או בתחילת פרק ל"ה, מיד אחרי שמות הנשיאים של השבטים שנכנסים לארץ על מנת לחזור על מבנה המפקד בתחילת ספר במבדבר (נשיאי השבטים ומיד אחר כך מפקד כל שבט). מאחר ושמות הנשיאים כוללים רק שבטים שנוחלים את הארץ, אנו רואים מעין עונש לנשיאי גד וראובן ששמם אינו נזכר ולעניות דעתנו מיקומו של פרק המפקד יהיה בתחילת פרק ל"ב.

פרק כ"ז
פרק כ"ז עוסק בבנות צלופחד וגם פרשייה זו מחולקת לשניים. בסיום ספר במדבר באים בני שבט מנשה וטוענים שבנות צלופחד צריכות להינשא לבני שבט מנשה בלבד. בכך למעשה מסתיים הספר. חלוקה זו של הסיפור היא מלאכותית. ברור שבני שבט מנשה טענו את טענתם מיידית לאחר מתן ההלכה שבת יורשת נחלה. יותר מזה מסיפור הכתובים ניתן אפילו להבין שהיה ויכוח מר בין בנות צלפחד לבין יתר שבט מנשה שבעקבותיו בכלל הגיעו אל פתח אוהל מועד. ולכן היה ראוי להעביר את כל סיפור בנות צלופחד לסוף הספר (או לחילופין לסיימו כאן) ולא לפצלו לשניים.

בהמשך הפרק מופיע תיאור מותו של משה רבנו. פרשייה זו אינה במקומה. נשווה בין פרשיה זו לפרשת האזינו ביומו האחרון של משה רבנו:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ.  כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם:  הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן. "

אל מול דברים ל"ב

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו: עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר-צִן עַל אֲשֶׁר לֹא-קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"

הביטויים המודגשים מראים כי מדובר כמעט באותו ציווי ובאותו טקסט עצמו ונראה שהפרשה הועתקה בשינויי נוסח קלים מפרשת האזינו למקומנו.

פרקים כ"ח-כ"ט
קורבנות – פרשיה שלא במקומה (נאמרה בא' בניסן בשנה השניה) כמו פרשת פרה. למה מופיעה פה ולא בספר ויקרא?

פרק ל'
נדרים – פרשיית נדרים כבר אינה בפרשת פינחס ומופיעה בפרשת מטות ועדיין קוטעת את הרצף עד להמשך תיאור המלחמה במדיין.


דומה שכל הפרקים הנ"ל מכוונים משני צדדים לפרשייה האמצעית שהשמטתי עד כה, ושעוסקת במינוי היורש למשה. זהו עיקרה של פרשת פינחס. משה מנושל מההנהגה בפרשת חוקת, פרשת בלק רובה מתרחשת מחוץ למחנה. האירועים בסוף פרשת בלק רק מחזקים את הצורך במנהיג, ואולי זה יהיה פינחס, היחידי שקם לעשות יוזמה?

הפרשייה נפתחת באחד הפסוקים המיוחדים ביותר בתורה (ט"ו).

 "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹר". 

הפסוק התמים לכאורה הינו יחידאי במקרא. הוא אינו הפסוק הרגיל שאנו מכירים: "וידבר ה' אל משה לאמר". השוו זאת לפנייה אחרת של משה רבנו  מיד לאחר חטא העגל: "וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹקיו..." . איזה הבדל. בחומש שמות יש לשון בקשה. מודגש גם היטב הבדל המעמדות ואילו אצלנו דיבור ישיר. לא שאלה ולא בקשה אלא אמירה ואולי אפילו ציווי של משה לה'. פסוק זה על אף פשטותו מהווה מפתח להבנת נושא הפרשיה וחשיבות עניין היורש ובני ישראל עד כדי שהוא מצדיק פניה ישירה (ואולי אפילו חצופה) כזו ממשה.

משה ממנה וסומך את יהושע, 1860 תחריט עץ על ידי  Julius Schnorr von Carolsfeld

בעיוננו הבא על פרשת מטות נתעכב יותר על דמותו של יהושע. בינתיים נסתפק האם יהושע בחירה טובה? האם יהושע מחובר יותר לעם? מתוך התורה ידועים לנו רק פרטים מעטים על יהושע.

• יהושע לא מש מתוך האוהל
• יהושע לא היה ארבעים יום עם העם כשחיכו למשה
• יהושע הוביל קרב אחד מול עמלק
• יהושע נקרא פעם הושע והיה אחד מהמרגלים שלא הוציאו דיבת הארץ
• יהושע מקנא למשה בפרשת המתנבאים
• יהושע הוא משרתו הנאמן של משה. 

האם בימינו כאשר מנהיג מבקש למנות את משרתו למנהיג תחתיו אנו מרוצים מהמהלך? ברור שלא. ולכן דרושה הסכמה אלוקית למהלך וגם לבצע אותו לעיני כל ישראל. במפרשים מופיעה הסברה שמשה רצה שבניו יתמנו לתפקיד. סברה זו אינה יכולה להיות לפי הפשט. בני משה אינם נזכרים כלל בתורה לאחר לידתם. גרוע מכך פעמיים בהם מוזכרות תולדות אהרון ומשה בספרינו (פרקים ג' וכ"ו כפי שהוכר למעלה) התולדות הם של אהרון ומשה אולם רק בניו של אהרון נזכרים. התורה מתעלמת לחלוטיין מבני משה. אנו שיודעים זאת בודאי לא נצפה שבני משה יתמנו לתפקיד כלשהו.

להבדיל המעבר מאהרון לאלעזר הינו פשוט וטבעי. אהרון עולה להר ואלעזר יורד ממנו ובכל הפסוקים הבאים מחליף אלעזר את אהרון (למשל כ"ו א'). ענין בחירת המנהיג לעם ישראל הוא מרכז פרשת פינחס, כאשר כל השאר, המפקד, נחלת הארץ, בנות צלופחד, ואפילו הקורבנות (הציבור) והנדרים שלא הקריבו במדבר ויתחייבו בהם עם הכניסה לארץ (רמב"ן), או לפי פירוש רש"י (צווה את בני עלי), יהיו באחריות המנהיג. בחירת המנהיג חשובה וחיונית, ומצדיקה אפילו פנייה ישירה לקב"ה. מה שמשה לא עושה בשביל עצמו (למשל פנייה על מנת לאפשר לו להיכנס לארץ ישראל) הוא עושה למען עם ישראל, שלא יישאר כצאן שאין לו רועה. שוב מתגלה משה כדמות הרועה הנאמן הדואג לעמו גם על חשבונו האישי.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת פינחס 

פרשת פינחס - סטטיסטיקה בפרשה

פרשת פינחס היא הפרשה ה-41 בתורה וה-8 בחומש במדבר. הפרשה נכתבת ב-280 שורות בספר תורה ויש בה 35 פרשיות (מיקום 2), מתוכן 10 פרשיות פתוחות ו -25 סתומות. בפרשה יש 168 פסוקים (מיקום 2),1887 מילים (מיקום 9) ו-7853 אותיות (מיקום 4). לפי ספר החינוך יש בפרשת פינחס 6 מצוות (מיקום 23), מתוכן 6 מצוות עשה (מיקום 15) ו-0 מצוות לא תעשה (מיקום 32). הערות לפרשת פינחס :

מאמרים לפרשת פינחס
פרשת פינחס כפי שלא כתובה בתורה ומינוי יהושע

לפרשה הקודמת - בלק
לפרשה הבאה -מטות

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה