פרשת צו

פרשת צו היא הפרשה השנייה בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה בדיני הקורבנות אך הפעם את הדינים לכוהנים ומתארת את ההכנות של הכוהנים לכניסה לתפקידם. תקציר מלא ומאמרים לעיון בהמשך הדף.

מאמרים לפרשת צו

קורבנות החמץ - ברוב הקורבנות החמץ אסור לחלוטין. ישנם שני קורבנות בהם חמץ הוא חובה וחלק מקיום המצווה. המאמר ינסה להסביר מתי החמץ אסור ומתי הוא הכרחי.

העברת הכהונה ממשה לאהרון - מה מגלים לנו טעמי המקרא על העברת הכהונה ממשה לאהרון

הפטרת פרשת צו - עיון בהפטרת הפרשה בספר ירמיהו

חידון לפרשת צו - חידות ציורים, חידות מילוליות ושאלות על פרשת צו.

דבר תורה לפרשת צו - דברי התורה של יואב לפרשת צו. על חשיבות הכוונה בקורבן, ודברים הקשורים לפסח ומופיעים בפרשה.

תפזורת לפרשת צו

סטטיסטיקה לפרשת צו - נתונים סטטיסטיים על פרשת צו.

פרשת צו לילדים - דבר תורה המתאים במיוחד (אבל לא רק) לילדים על פרשת צו

תקציר פרשת צו

פרשת צו מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון בפרקים ו-ז' הוא המשך ציווי הקורבנות אבל הפעם לא לבני ישראל המביאים את הקורבן אלא לאהרון והכהנים המקבלים את הקורבן.

הפרשה מפרטת את דיני הקורבנות השונים מבחינת הכהנים המקריבים אותם וגם את המנחה שאותה הכהנים עצמם צריכים להביא כול כהן חדש הנכנס לעבודתו מביא מנחה  והכהן הגדול מביא מנחה בכל יום.

חלקה השני של הפרשה מתאר את ימי המילואים של הכהנים. אלה היו שבעה ימים קודם חנוכת המשכן, ועליהם נצטווה משה בפרשת תצווה.

את שאר ענייני הכנת המשכן התורה כבר פירטה בפרשות ויקהל ופקודי אולם משיחת הכהנים מתוארת רק בפרשת צו. בתקופה זו של שבוע המילואים, שימש משה בתפקיד הכהן הגדול, כאשר את כל פעולות המשכן ביצע הוא ואפילו קיבל את חזה התנופה (אחת ממתנות הכהונה) כפי הנאמר בפרק ח' כ"ט: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה".

במאמרנו לפרשת תצווה הדגשנו את בחירת אהרון ובניו לכהונה אולם חלקו של משה לא נגרע והוא זכה לשמש תקופה קצרה בכהונה זו.

משה מושח את אהרון ובניו - תנך הולמן 1890

מעבר הכהונה ממשה לאהרון

בפרשת צו נמשחים הכוהנים ואהרון מתחיל לכהן בקודש. אלו הם שבעת ימי המילואים, שבסיומם, ביום השמיני, הוא יום חנוכת המשכן. התורה מתארת בהרחבה את פרטי חנוכת הכוהנים, ולמעשה חוזרת על פרטים שנאמרו בפרשות הקודמות בספר שמות, כפי שחזרה על ענייני הקמת המשכן.

בפועל מבוצע כאן מעבר של הכהונה ממשה לאהרון, עובדה שכמעט מוסווית בתוך הטקסט וניתן למצוא לה הדים דווקא בטעמי המקרא. טעמי המקרא אינם מיועדים לניגון המוזיקלי אלא בעיקר כסימני פיסוק והגייה נכונים של המילים וגם משמשים לפרשנות.

במיוחד אפשר לומר זאת על הטעם שלשלת (ב֓), טעם נדיר ביותר בתורה המופיע בה ארבע פעמים בלבד. אין ספק שהבחירה לשים טעם זה היא גם אמירה פרשנית, שהרי יש טעמים אחרים בעלי אופי דומה שהיה אפשר להשתמש בהם. בנביאים,הטעם  שלשלת מופיע עוד פעמיים ובכתובים פרט לספרי תהלים, משלי ואיוב פעם אחת בלבד. בספרי אמ"ת, משמעות הטעם שונה והוא נפוץ בהם.

מה משמעות טעם השלשלת? נראה שהוא מביע היסוס, התלבטות או חוסר יכולת להכריע. נבחן את שלושת ההופעות של השלשלת בספר בראשית.

1. כאשר המלאכים מצויים על לוט להימלט מסדום, הטעם הוא על המילה ויתמהמה בפסוק: "וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר". לא פשוט לעזוב את מקומך ללא חפציך ולצאת אל הלא נודע. כל אחד היה מתמהמה אבל איחור עלול לעלות ביוקר רב.
2. בסיפור עבד אברהם, המיוחס לרוב כאליעזר, הבא לחפש אישה ליצחק, הטעם שלשלת הוא על המילה ויאמר בפסוק: "ויֹּאמַר ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה-חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (פרק כ"ד יב). רבות נאמר על תנאי אליעזר והאם היה תנאי ראוי וגם אני כתבת על כך, ובכל זאת ייתכן שאף אליעזר עצמו לא היה כל כך בטוח במעשהו והתלבט האם לנקוט צעד זה.
3. בסיפור אשת פוטיפר המפתה את יוסף הטעם מופיע במילה וימאן בפסוק: "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדִי". הפרשנים אומרים כי סירובו של יוסף בא רק לאחר שכמעט נכנע ליצר הרע ולאחר התלבטות. למרבה המזל יוסף בחר בדרך הנכונה אף שהיא עלתה לו בשנות מאסר ארוכות.

גם בפרשת צו, מופיע הטעם שלשלת כאשר נשחט איל המילואים בפסוק (פרק ח' כ"ג): "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח משֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן-אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית".

לא ברור מדוע כאן יש התמהמהות ואפשר לפרש כי פעולות אלו היו למעשה העברת הכהונה הגדולה ממשה לאהרון. כל עוד אהרון לא נחנך ולא עברו ימי המילואים, שימש משה ככהן גדול. העברת הכהונה לאהרון הייתה לא צפויה אולם חלקו של משה לא נגרע והוא זכה לשמש ככהן גדול ואף להנות ממתנות הכהונה כפי הנאמר בפרק ח' כ"ט: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה".

בוודאי שאין לחשוד במשה, העניו מכל אדם, שהייתה לו קנאה כלשהי באהרון, ובכל זאת יש למשה איזה היסוס קטן,שנייה אחת של עצירה, שכן הוא יודע שלאחר מעשה זה, הוא לא יזכה לשמש יותר ככהן גדול. בעצירה קלה זו משה נפרד מתפקידו אותו הוא מעבר לאחיו.

עוד עניין שיש לשים לב אליו הוא שהטעם שלשלת מופיע במילה הראשונה בפסוק. להתלבט זה בסדר אבל צריך להחליט. אצל לוט, לוט לא מצליח להכריע והמלאכים נאלצים לתפוס אותו ולהוציא אותו מיד מחוץ לעיר. ואילו אצל אליעזר, הוא אמנם מתלבט אבל מבין שיש לו הזדמנות שאסור להחמיץ. גם יוסף מתלבט ומבין שאם לא יכריע מיד ויעמוד כנגד יצר הרע הוא חלילה עלול לחטוא וגם משה, לא מניח לשום רגש קנאה להיכנס אליו ומיד מבצע את מה שהצטווה ומעביר את הכהונה לאהרון.

משה ואהרון - פסל על אוניברסיטת סורבון -פריז

לדף הראשי של פרשת צו

דבר תורה לפרשת צו

דברי התורה של יואב לפרשת צו

שנת תשע"ח - החשיבות בכוונה בהבאת הקורבן

בפרשת צו ה' אומר למשה באיזה אופן להקריב כל קורבן. כשה' מגיע לקורבן שלמים אנחנו נתקלים בדבר מאוד מעניין: "אִם עַל-תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן" 
 
וארבעה פסוקים אחר כך כתוב: "וְאִם-נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת-זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל".

כלומר אנחנו רואים שיש דינים שונים לאותו קורבן, והסיבה לדין השונה הוא סיבת הרצון להביא את הקורבן, הכוונה של הבן אדם לגבי הקורבן משפיעה על דיני הקורבן עצמו למרות שזה אותו קורבן.
דבר זה די ייחודי שבגלל שהתכוונת למשהו מסוים דיני המצווה ישתנו, דבר זה נדיר וברוב המצוות לא קיים, חוץ כמובן פיקוח נפש שזה תמיד משנה הכל.

הסיבה למה אתה עושה משהו כמעט תמיד לא משפיעה על התוצאה אבל בקורבנות הכוונה חשובה מאד, ומחשבה לא נכונה של הכוהן יכולה לפסול את הקורבן כולו. למה כאן הכוונה משנה לעניין הקורבן? מה מיוחד בקורבן שלמים?

לפי דעתי בגלל שקורבן שלמים הוא מרצון, לא חובה, ה' רוצה לדעת למה אתה נותן לו אותו. ה' רוצה לדעת למה נתת לו את הקורבן?

האם זה בגלל שאתה רוצה לומר לו תודה או בגלל שהיה לך רע ונדרת שאם יהיה לך יותר טוב תביא קורבן? או שסתם בא לך להביא קורבן לה'?

המשמעות של הקורבן שונה ביחס לסיבה שהבאת אותה, המחשבות שלך שונות הדרך שאתה עושה היא שונה וממילא הצורה שבה הקורבן יהיה מוקרב שונה.

התורה מייחסת חשיבות רבה לכוונה.

אנחנו יכולים לעשות מעשה עם כוונה עם טוב בלב ואנחנו גם יכולים לעשות את אותו מעשה עם אדישות ואי אכפתיות.

הכוונה של המעשה תשפיע על ההרגשה ועל התגובה שלנו לאותו מעשה.


לדף הראשי של פרשת צו




שנת תשע"ז - ענייני פסח בפרשת צו

השבת נקראת גם שבת הגדול- השבת שלפני יום טוב ראשון של פסח. למעשה בכל שנה שאינה מעוברת שבת הגדול יוצא בפרשת צו.

ואני חושב שזה לא מקרה כי בפרשת צו מוזכרים עניינים שונים הקשורים לפסח ומזכירים לנו שפסח מתקרב ובא.
הבה ונראה כמה מהדברים הקשורים לפסח:

פרק ו' פסוק ט': " וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל-מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ"

הכוהנים צריכים משארית קורבן המנחה לאכול מצות.  הפסוק הבא גם קשור לפסח פרק ו' פסוק י': "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" ואחרי שאמרו שמשאריות המנחה צריך לאכול מצה התורה חוזרת ואומרת לא לאפות חמץ.  מדוע?

האבן עזרא עונה שהוא העיקר במצוות פסח ולפיכך מדגישה התורה את איסור האפייה. ולפי מה שאני חושב התורה מדגישה זאת כי עוד מעט פסח.

עוד מקום שמוזכר חמץ הוא בפרק ז' פסוק י"ג: "עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל-זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" . שימו לב שרשום "חלות לחם חמץ"  מודגש פה שהלחם צריך להיות דווקא חמץ. למה זה רשום? מספיק שלא אמרו שהלחם צריך להיות מצה כמו קודם וברור שהוא חמץ.
אני חשבתי על שתי אפשריות.

• שכמעט בכל שאר הקרבנות מוזכר שאסור שיהיה חמץ ודווקא בקורבן תודה חייבים שיהיה, ולא רק אפשר שיהיה, ולכן מדגישים את זה. 
• שהתורה רוצה לומר לפני פסח שרק בימים רגילים תוכל לאכול לחם חמץ אבל תזכור שבפסח אסור לך. 

ונעבור לפינת החידה השבועית. החידה של שבוע שעבר הייתה: איזו דמות מספר בראשית מופיעה בפרשת ויקרא. יש כמה תשובות אפשריות:

• אדם הראשון שרשום "אדם כי יקריב מכם"
• אשר שרשום "אשר נשיא יחטא"
• יוסף שרשום "וחמישתו יוסף עליו". 
• אפשר גם לומר שיעקב מופיע בתור ישראל שרשום פעמים רבות בני ישראל. 

והחידה השבועית של השבוע היא: בפרשה רשום שבני אהרון ואהרון צריכים לאכול את הלחם אשר בסל המילואים. נביא חלק מפסוק ל"א בפרק ח' : " כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ".

המילה יֹאכְלֻהוּ היא מילה קצת מוזרה לנו אז החידה השבוע היא איפה עוד בתנ"ך מופיעה המילה "יֹאכְלֻהוּ"?

לדף הראשי של פרשת צו
הרחבות בעניין קורבן התודה שהוא דווקא מחמץ

תפזורת לפרשת צו

בתפזורת לפרשת צו מילים קשות מהרגיל ולכן הפעם אין שאלות אלא רק את רשימת המילים.
בהצלחה

תפזורת לפרשת צו

לדף הראשי לפרשת צו
חידות לפרשת צו

הפטרת פרשת צו

הפטרת פרשת צו היא בספר ירמיהו פרק ז' פסוק כא ועד פרק ח' פסוק ג' בתוספת פסוקים כב וכג מפרק ט'.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

הפטרת פרשת צו היא הפטרה נדירה ביותר שנקראת פעמים ספורות בלבד. מבט בתוכן ההפטרה יראה לנו שאולי היא תוקנה בכוונה להיות נדירה. מעין דברים שהם נכונים, שהם קיימים, שצריך להזכיר אותם מפעם לפעם אבל לא יותר מדי מרוב שהם לא נעימים לשמיעה. זוהי אחת מהפטרות התוכחה הקשות ביותר של ירמיהו. אנו נראה תופעה דומה גם בהפטרת פרשת אחרי מות.

כא כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר: כב כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: 



אמנם נביאים רבים דיברו על כך שלה' אין חפץ בקורבנות וזבחים (וראו הפטרות לשבת זכור והפטרת פרשת דברים כדוגמה) אבל התבטאות חריפה כל כך נגד הקורבנות, כאילו ה' כלל לא ציווה עליהם לא שמענו והדבר קשה. במיוחד בהפטרה של פרשת צו שמסיימת שתי פרשות שלמות שעוסקות רק בקורבנות ובפרט שרק דקות לפני קריאת ההפטרה קרראנו בפרשה עצמה (ז' לח) כך "אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי". יש תירוצים בדבר. שזה לא היה ביום היציאה ממצרים (למרות שגם שם הציווי הראשון הוא קורבן הפסח) אלא רק אחר כך, או שזה לא הדבר הכי חשוב, אבל אלו הם תירוצים והשאלה מהדהדת בחוזקה.

כג כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:
גם עניין זה שבסך הכל צריך לשמוע בקול ה' חוזר בנביאים רבים. אמנם שמיעה בקול ה' אינה דבר כה פשוט מאחר והתורה כוללת מצוות והדרכות רבות, אולם ברור שבני ישראל באופן קבוע הקפידו בעבודת הקורבנות והזניחו מצוות אחרות, עד כדי כך שבעבודת הקורבנות עצמה לא היה שום טעם.
כד וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים: כה לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ:
תפקיד הנביא אינו רק לנבא את העתיד אלא בעיקר להביא את דבר ה' אל העם בעיקר על מנת להדריכו ללכת בדרכי הישר. ירמיהו מנבא ערב החורבן והוא מהנביאים האחרונים שהיו לעם ישראל.
כו וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם: 
שימו לב לכתיבה המשונה של המילה שנראת כמילת שלילה לא אולם אפשר לראות אותה גם כמילת בקשה לו. מובא כאן גודל הפספוס, לו רק היו שומעים בקול ה'.
כז וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה:
ה' כבר מזהיר את ירמיהו שכמו שהעם לא שמע לקול (ולכל) הנביאים עד עכשיו, גם אליו לא ממש ישמעו, אולם הנביא אינו רשאי לכבוש את נבואתו רק בגלל שלא ישמעו אליו וחובה עליו לנבא את דבר ה'.
כח וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם: 
האם באמת אבדה האמונה? לפחות בימי אליהו (ראו הפטרת פרשת כי-תשא) הבעייה הייתה שעבדו גם את ה' וגם את האלילים אולם ייתכן כי שושלות של מלכים חוטאים הרחיקו את האמונה בה' עוד יותר מאת העם.

כט גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל-שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס ה' וַיִּטֹּשׁ אֶת-דּוֹר עֶבְרָתוֹ:
פסוק זה כבר מזכיר לנו את קינות ירמיהו המופיעות באיכה. עם ישראל יאבד את כתרו ויצטרך לשאת קינות.
ל כִּי-עָשׂוּ בְנֵי-יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻם-ה' שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ: 
בית המקדש עצמו הפך מקום לעבודה זרה
לא וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי: לב לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְלֹא-יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם כִּי אִם-גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם: לג וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד: 


מבין העבודות הזרות, עבודת המולך, הריגת הבן הבכור הינה אחת המתועבות ביותר. התורה הרי שללה אותה מזמן בעת ניסיון העקדה של אברהם אבינו ואסרה עליה אחר כך פעמים רבות, והנה דווקא בעבודה זרה זו חטאו בני ישראל.
לד וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ: 
אנו מכירים את הביטוי בפסוק משירי החתונה, אבל למעשה הביטוי מופיע גם בהקשרים של פורענות ולא רק של נחמה.
א בָּעֵת הַהִיא נְאֻם-ה' (ויוֹצִיאוּ) [יוֹצִיאוּ] אֶת-עַצְמוֹת מַלְכֵי-יְהוּדָה וְאֶת-עַצְמוֹת-שָׂרָיו- וְאֶת-עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי-יְרוּשָׁלָם מִקִּבְרֵיהֶם: ב וּשְׁטָחוּם- לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ: ג וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן-הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכָל-הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם ה' צְבָאוֹת:  

סיום רע זה מזכיר לנו את הפטרת שבת ראש חודש בספר ישעיהו המדברת בדיוק על כך. גופות שלא יקברו ויהיו לדומן ולריקבון כך שכל העולים לירושלים יראו אותן. עניין כמעט זהה מצאנו בנבואת יחזקאל על מלחמת גוג ומגוג (שהיא גם ההפטרה לשבת חול המועד סוכות). גם שם ההרוגים יהיו רבים כל כך עד שהקבורה תיקח חודשים רבים. הנביא מציין תקופה של שבעה חודשים ואולי זו תקופה שבה מתאפשר מחזור שלום של רגלים מפסח ועד סוכות.

המנהג הוא לסיים הפטרות בדבר טוב ולא ניתן לסיים במקום זה. למעשה המשך הפרק בירמיהו הוא ההפטרה לתשעה באב. על מנת למצוא מעט פסוקים טובים מדלגים עד פסוק כ"ב בפרק ט'.
כב כֹּה אָמַר ה' אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כג כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-ה': 
סיום ההפטרה מפרט מעט יותר את המידות הטובות אותן ה' דורש. קודם כל צניעות וענווה. וישמן ישורון ויבעט ואמירת כוחי ועוצם ידי הם שורש החטאות, הגורמות לאדם להאמין בעצמו ולשכוח שהצלחתו היא מאת ה'. רצונו של ה' הוא בעשיית חסד משפט וצדקה ואלו הדרישות הבסיסיות ביותר מהמאמינים.

לדף הראשי לפרשת צו

פרשת צו לילדים

תקציר פרשת צו

דיני עבודת המזבח (ו, א-ו)
התורה מונה כמה דינים ועניינים הקשורים בעבודת הכוהנים על המזבח. סדר מערכות העצים והאש, זמנים המותרים להקרבה, הפרשת דשן הקורבנות והאפר מן המזבח וחובת יקידת אש תמיד על המזבח.
תורת המנחה (ו, ז-יא)
התורה מלמדת כלל במנחות לפיו תמיד תהיה המנחה טעונה שמן ולבונה. לאחר הקטרת הקומץ והלבונה מותרת המנחה באכילה לכוהנים טהורים. המנחה נאכלת אך ורק כמצות ללא התפחת הבצק וחימוצו.
מנחת הכוהנים (ו, יב-ז)
כהן העובד לראשונה מביא מנחה לציון חנוכת עבודתו. המנחה, עשירית איפה סולת, מחציתה יביא בבוקר ומחציתה בערב. הסולת מטוגנת במחבת עם שמן ואחר כך פותתים את הבצק המטוגן לפתיתים. מנחה כזו מקריב הכוהן הגדול בכל יום.
תורת החטאת (ו, יז- ז ז)
החטאת נשחטת, כמו העולה, בצפון העזרה. יש בה דינים מיוחדים של קדושה, ולאחר הקרבתה, יתרת בשרה נאכל לכוהנים. האשם מוגדר קודש קודשים, ומשמעות הדבר שלא ניתן להקריב קורבן בתמורתו כאשר נאבד או נפסל במומו. גם האשם נשחט בצפון העזרה ודמו נזרק סביב לקרנות המזבח. לאחר הקרבת כמה מאבריו הפנימיים, הוא נאכל בעזרה לכוהנים הטהורים חברי אותו המשמר.
זכויות בקורבנות (ז, ח-י)
התורה מונה כמה מהזכויות שיש לכוהנים בקורבנות. קורבן עולה: נשרף כולו על המזבח, אולם את עורו מפשיטים לפני ההקרבה ונותנים לכוהן. מנחות: נאכלו לבני בית האב שמקריבים באותו יום.
תורת השלמים (ז, יא-כא)
אדם שנעשה לו נס, ניצל ממוות או היה במצב של סכנת חיים, חייב בקורבן שלמים הנקרא 'תודה'. יחד עם הקורבן יש להביא מנחות. הכוהן מקבל חלק מהמנחות ואת החזה והשוק מהבשר, ושאר הקורבן ומנחותיו נאכלים לבעלים משך כל יום ההקרבה ובלילה שאחריו.
כאשר קורבן השלמים אינו קשור ב'תודה' אלא מוקרב כנדר או כנדבה, זמן אכילתו גם ביום שלמחרת ההקרבה. התורה מזהירה בחומרה את האוכל מהבשר לאחר הזמן המותר וכן את האוכל ממנו והוא טמא. התורה אוסרת אכילת חלב בהמות וכן את דם הבהמות והעופות.התורה מלמדת כמה דינים נוספים באשר להבאת קורבן השלמים, דרך הקרבתו, וזכויות האכילה המתחלקות בין הכוהנים לבעלים.
מינוי הכוהנים וימי המילואים לפני חנוכת המשכן (ח, א-לו)
הקב"ה מצווה על משה למנות את אהרון ובניו הכוהנים ולקדשם לעיני כל ישראל. לשם כך עליו לקחת את אהרון ובניו, את בגדי הכהונה המיוחדים, את שמן המשחה ואת קורבנות הכוהנים: פר החטאת, שני האילים וסל המצות. משה עושה כמצוות ה' ומכנס את בני ישראל אל מול אוהל מועד. לעיניהם הוא מלביש את אהרון בבגדיו, מושח את המשכן ואת כל כליו ואת אהרון ובניו. גם את בני אהרון הכוהנים מלביש משה בארבעת בגדי הכהונה אל מול ישראל.
משה לוקח את פר החטאת ומביאו לפני אהרון ובניו. הכוהנים סומכים את ידיהם על ראש הקורבן. משה שוחט את הפר, מזה מדמו על המזבח ומקיים את כל דיני ההקרבה. כך גם עושה משה לשני האילים. מדם האיל השני מושח משה, על פי ציווי ה', את אוזנם הימנית של הכוהנים וכן את בוהן ידם הימנית ובוהן רגלם הימנית.
אהרון ובניו מקיימים מצוות תנופה כאשר על ידיהם חלת מצה וחלת שמן ורקיק אחד וכן החלבים ושוק הימין. משה לוקח את כל אלה מידיהם לאחר התנופה ומקטיר על המזבח.
לאחר שמשה מקיים את כל מצוות ה' הוא מצווה על אהרון ובניו הכוהנים לבשל את הבשר שלא הוקרב ולאכול אותו. להישאר באוהל מועד שבעה ימים רצופים הנקראים 'שבעת ימי המילואים'.

דבר תורה קצר לפרשת צו
פרשת צו היא הפרשה השנייה בחומש ויקרא והיא נחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון של הפרשה משלימים את הלכות הקורבנות השונים וחוזרים עליהם, הפעם מנקודת המבט של הכוהנים המקריבים אותם. בחלקה השני של הפרשה מתוארות הפעולות של משיחת הכהנים הגדולים, הלבשת אהרון בבגדים המיוחדים, והכנתם של אהרון ובניו לתפקיד הכהונה.
תפקיד הכהונה היה קיים גם אצל עמים אחרים, אולם בעם ישראל התפקיד שונה מאד. על הכוהנים מוטלות למעשה הגבלות רבות מאד, הרבה מעבר למגבלות שיש לאנשים שאינם כוהנים. בכל תקופת המילואים, לכוהנים נאסר לצאת מפתח אוהל מועד. עבודת הכוהנים היא עבודה מסוכנת. גם בפרשת תצווה וגם בפרשתנו הכוהנים מוזהרים שעליהם להקפיד מאד על כל ההוראות אחרת הם מסתכנים במיתה. האזהרות אינן אזהרות סרק ובפרשת שמיני, הפרשה הבאה אחרי פרשת צו, נראה ששני בני אהרון הגדולים, נדב ואביהוא, לא הקפידו ונענשו בעונש מיתה. גם מבחינה חומרית, הכוהנים תלויים בעם ישראל, הם אינם עובדים למחייתם ומתפרנסים רק מהתרומות ומהקורבנות המובאים למקדש. גם בדיני אישות חלות על הכוהנים החמרות, כוהן אינו יכול להתחתן עם אשה גרושה (הקפדה הנמשכת עד ימינו) והקפדות רבות נוספות שאינן חלות על שאר בני ישראל.
בניגוד לעמים אחרים, בהם הכהנים היו מעין שליטים, מעמד גבוה שרשאי לעשות כמעט הכל וכטוב בעיניו, ביהדות, לכהנים יש מגבלות רבות מאד, אך גם זכויות הנובעות ממעמדם והזכות העיקרית היא כמובן הזכות לעבוד במשכן ובבית המקדש.

מאמרים נוספים לפרשת צו
חידון לפרשת צו

חידון לפרשת צו

החידון לפרשת צו מורכב מחידות ציורים וחידות מילוליות המתייחסות כולם לנושאים השונים בפרשה. החידות בדרגות קושי שונות ומותאמות למבוגרים ולצעירים. מומלץ לפתור את החידות לאחר קריאת הפרשה.

חידות לפרשת צו

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת צו

למתקשים, התשובות בלשונית למעלה (לשבוע זה בלבד) או בקישור הקבוע לדף הפתרונות

תשובות לחידון צו

להלן התשובות לחידות לפרשת צו. אם טרם ראיתם את דף החידות לפרשת צו אנא פיתחו אותו ונסו לפתור לבד לפני שאתם מעיינים בפתרונות.



הפתרונות

• אריזת הדשן מתייחסת לדשן - השאריות משריפת העצים והקרובנות על גבי המזבח (ו' ג): "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ"
• העצים השונים יכולים להיות העצים הנשרפים על המזבח (ו' ה): "וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים"
• 10% וגם היכן איה או where מתייחסים לכמות המנחה אותה הכהן צריך להביא (ו' יג): "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב"
• העגה הכמונה גם תופין (כינוי לעוגה בחושה הנאפית כולם בפעם אחת) היא אחת מאפשרויות המנחה (ו' יד): "עַל-מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָֹה"
• העץ עם הפריחה הוורודה הוא כליל החורש. המילה כליל מופיעה בפרשה, למשל בפסוק ו' טו: "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק-עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר"
• אקונומיקה הינה חומר חיוי ויכולה לשמש את (ו' יט): "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד"
  מכונת הכביסה דרושה על מנת לכבס את הבגדים המלוכלכים והטמאים (כ): "כֹּל אֲשֶׁר-יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל-הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדשׁ"
• ואילו מדיח הכלים דרוש על מנת לנקות את הכלים (כא): "וּכְלִי-חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל-בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם-בִּכְלִי נְחשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם"
• הכליות הן חלק מהקורבן שאינו נאכל (ז' ד): "וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת-הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל-הַכְּסָלִים וְאֶת-הַיֹּתֶרֶת עַל-הַכָּבֵד עַל-הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה"
• התנור (הרבה מכשירי חשמל השבוע) מוזכר בפרק ז' פסוק ט: "וְכָל-מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל-נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל-מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה"
• Thank you - תודה, מזכיר את קורבן התודה המוזכר בפרשה (ז' יב): "אִם עַל-תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן"
• הפולקע הוא השוק, אחת  ממתנות הכהונה (ז' לג) :"וְהַמַּקְרִיב אֶת-דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת-הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה". תוצאה של חילוק 2/3 או 3/4 למשל מכונה גם מנה.
• משחת השיניים שייכת לאהרון ולבניו (ז' לה): "זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה' בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לה'"
• שער מהר הבית , הכוונה לטעם השלשלת במילה וישחט.
• טעות בסימן - סימנן המסורה לפרשת צו הא המילה "צו" אולם בפרשה 97 פסוקים ולא 96.

סטטיסטקה לפרשת צו

פרשת צו היא הפרשה ה-25 בתורה וה-2 בחומש ויקרא. הפרשה נכתבת ב-169 שורות בספר תורה ויש בה 8 פרשיות (מיקום 34), מתוכן 7 פרשיות פתוחות ו -1 סתומות. בפרשה יש 97 פסוקים (מיקום 36),1353 מילים (מיקום 38) ו-5096 אותיות (מיקום 38). לפי ספר החינוך יש בפרשת צו 18 מצוות (מיקום 10), מתוכן 9 מצוות עשה (מיקום 9) ו-9 מצוות לא תעשה (מיקום 13).
הערות לפרשת צו : סימן המסורה לפרשת צו הוא המילה צו עצמה. אולם בחלוקת של ימינו יש בפרשה 97 פסוקים ולא 96. האם מדובר בטעות, עיגול פינות, חלוקה שונה שהייתה בעבר? אין לי תשובה.
בכל השנים הפשוטות (63%), פרשת צו היא השבת שלפני פסח, שבת הגדול. בשנים מעוברת היא יכולה להיות פרשת פרה (16%) או פרשת זכור (6.66% בלבד! רק בשנים מסוג השג) בשאר השנים (14%) ייתכן ושבת צו תהיה בדיוק בשושן פורים, מה שיגרום בירושלים לקריאת הפטרה אחרת. ולכן בירושלים הפטרתה המקורית של פרשת צו נקראת רק ב-6% מהשנים, מה שהופך אותה להפטרה הנדירה ביותר (יותר אפילו ממקץ). בשאר העולם, הפטרת מקץ נדירה יותר מהפטרת צו.

מאמרים נוספים לפרשת צו

לפרשה הקודמת - ויקרא
לפרשה הבאה -שמיני
לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

פרשת צו - קורבנות חמץ

מה שלומדים בגיל צעיר זוכרים וקשה להוציא מהראש. "גרסא דינקותא" שיש לרובנו ולילדינו על נושא החמץ גורסת שבפסח לא אוכלים חמץ בגלל שבני ישראל לא הספיקו להכין אותו. עיון בפרקי ספר שמות שלפני יציאת מצרים מראה שהציווי לפסח דורות היה עוד לפני היציאה ממצרים ושטעם החמץ הינו גזירת הכתוב.

הרבה מפרשים רואים בחמץ מושג שאינו פיזי או כימי אלא מושג רעיוני שאותו אלינו לבער. למרות זאת המושג הרעיוני מתבסס על מהותו הכימית של החמץ שננסה להסבירה.

הלחם אינו מוצר פשוט. מבין מוצרי המזון שאנו אוכלים, הכנתו מורכבת (לעומת ירקות, ביצים חלב ובשר) משלבים רבים. רובם מן הסתם התגלו בצורה של ניסוי וטעייה או במקרה. מאידך הלחם לפחות בתקופות הקודמות ובמידה מסוימת גם בימני היה מזונו העיקרי של האדם. סיבוכיות וחשיבות זו של הלחם, בדומה ליין הביאה לכך שניתקנה לו ברכה מיוחדת.

ההלכה קובעת שחמשת מיני דגן שבאו במגע עם מים מתחמצים לאחר 18 דקות (זמן הליכת מיל). למעשה, מה שקורה לעיסה הוא שמתווספים עליה שמרים. בימי קדם השמרים הגיעו מהאוויר ובימינו מוסיפים שמרים לזרז את התהליך. השמרים הינם פטריות הניזונות מן העמילן הנמצאים בקמח ומפרישות אלכוהול ופחמן דו חמצני. חלבונים מיוחדים בקמח יוצרים למעשה רשת סבוכה הלוכדת את הגזים ומנפחת את הבצק ומאידך שומרת על העיסה שלא תתפרק. פעולת ניפוח זו היא התפיחה הנותנת ללחם את מרקמו לעומת המצה השטוחה. אותם חלבונים לא נמצאים במיני דגן אחרים ואכן אלו מינים שקשה הרבה יותר לעשות מהם בצק. לא לחינם זכו חלבונים אלו לשם גלוטן (GLUE - דבק).

בשמונה עשרה דקות לא קורה הרבה. נסו בפעם הבאה שאתם מכינים חלות לראות מה קורה אחרי 18 דקות (בלי להוסיף שמרים), אבל זוהי תחילת הפעולה. התורה לא מחכה לתוצאה המוגמרת, ולמוצר המושלם (והמקולקל במידה) אלא אוסרת את התהליך בראשיתו. דברים גרועים יש לעצור מהר ובזמן ועדיין בטרם רואים כלל את ההתפתחות והתוצאה שלהם ולא לחכות כשכבר מאוחר מדי.

מכאן שהרבה ראו בחמץ את מידת הגאווה ומידות דומות לה. לא מפתיע שעוד בספר שמות אנו מוצאים איסורים על הקרבת חמץ.

• "לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין חֵלֶב-חַגִּי, עַד-בֹּקֶר" ( פרק כ"ג יח)
• "לֹא-תִשְׁחַט עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין לַבֹּקֶר, זֶבַח חַג הַפָּסַח" (פרק ל"ד כה)

ואיסורים אלו חוזרים ביתר שאת בספר ויקרא:

• "כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'--לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ב' יא)
• "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ו' י).

האיסור אינו מפתיע. כאשר אדם נמצא מול הקב"ה, אין הוא יכול להרגיש אפילו שמץ של גאווה ובודאי שכאשר הוא בא להתוודות על חטאיו עליו לעשות זאת ממקום נמוך ככל האפשר.
מפתיע אם כן לגלות שדווקא שני קורבנות מחייבים חמץ. קורבן תודה וקורבן שתי הלחם בשבועות:
ויקרא ז' יג: עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ, יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל-זֶבַח, תּוֹדַת שְׁלָמָיו"
וכ"ג יז: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים, לה'"

שמעתי מהרב מדן שהטעם יכול להיות שבני ישראל רצו מאד מאד לאכול חמץ בפסח. בני ישראל כעם של עבדים לא היו יכולים להרשות לעצמם את המותרות של אכילת חמץ. ההמתנה לתפיחה, הלישה והאפייה, כל אלו פעולות ארוכות שלעבדים אין זמן לעשות. בעולם העתיק העבדים הסתפקו לעיתים בזרעונים ובגרגרים עצמם (מבחינה תזונתית יש את אותם ערכים), אבל במצרים היה שדרוג ובני ישראל הורשו לאכול מצות (כמה דקות והמצה מוכנה). בני ישראל שידעו שהם הולכים לצאת ממצרים ושנאסר עליהם לצאת מהבית, החליטו סוף סוף וכאות ליציאתם מעבדות לאכול לחם אמיתי.

אבל בפסח, החג בו אנו חוגגים את חירותנו אבל מצווים לזכור "כי עבד היית בארץ מצרים", דווקא בפסח אסור לאכול חמץ ויש לאכול את המצה, היא לחם העוני, לחם העבדים. עד כאן הרב מדן.
ועניין דומה אפשר להגיד ביוצאי דופן. קורבן התודה, בו אדם שניצל מסכנה מודה לקדוש ברוך הוא מורכב מחלות מצות ומלחם חמץ. כמות הקמח המשמשת לשני סוגי הלחמים זהה, אולם מספרים של חלות המצות גדול פי שלושה. האדם שניצל מהסכנה, יכול להיות שמרגיש קצת גאווה, עצמאות וחופש, אולם עליו לזכור שמול כל זה, הוא עדיין כמצה לגבי הקדוש ברוך לו הוא מביא קרבן. המצה שכמותה הגולמית זהה לחמץ, כמותה המוחלטת רבה הרבה יותר והיא היא הקובעת את גישתו של האדם. המצה מנצחת את החמץ אך הבאת החמץ הכרחית על מנת שהאדם ירגיש שהצלתו וישועתו באו לו מהקדוש ברוך הוא.

בשבועות ניתן להגיד דבר דומה, אמנם את חג החירות אנו מציינים בפסח במועד צאתו ממצרים, אבל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כאשר אנו עוסקים בתורה ובשבועת עושים זאת באופן מיוחד ומציינים את חג מתן תורתנו, אז אפשר לחגוג את היציאה לחירות האמיתית, אז אפשר וצריך להביא את החמץ. לא גאווה מסמל החמץ בשבועות אלא את החירות האמיתית של בני ישראל העוסקים בתורה.

מאמרים נוספים לפרשת צו