הפטרת פרשת חוקת היא בספר שופטים פרק י"א ומספרת על מלחמתו של יפתח בבני עמון.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.
גם כאן עלינו להקדים מספר פסוקים מפרק י'. ההתנהלות של ספר שופטים באופן כללי היא: בני ישראל חוטאים, כעונש על חטאיהם הם משועבדים בידי עם זר, עקב הצרות ה חוזרים בתשובה, שופט מושיע את העם, שקט למספר שנים וחוזר חלילה.
בפרק י' מוזכרים שני שופטים, לא מסופר עליהם הרבה אולם משך כהונתם ביחד הוא 45 שנה. תקופה ארוכה. השופט האחרון המוזכר בפרק י' הוא יאיר הגלעדי ולאחר מותו חוטאים בני ישראל ומשועבדים 18 שנה בידי עמון ופלשתים.
לאחר תוכחת ה' (לא מוזכר נביא ואפילו לא איש אלוהים), העם חוזר בתשובה וסוף פרק י' הוא:
טו וַיֹּאמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה' חָטָאנוּ עֲשֵׂה-אַתָּה לָנוּ כְּכָל-הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ אַךְ הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה: טז וַיָּסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת-ה' וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל: יז וַיִּצָּעֲקוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְעָד וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּמִּצְפָּה: יח וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָׂרֵי גִלְעָד אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד:
המלחמה בלתי נמנעת אך אין מי שמוכן לקחת פיקוד ולעמוד בראש הצבא. שנים של שעבוד והפסדים דכדכו את רוח העם. נביא ואיש אלוקים אשר ימנה שופט אין.
מכאן מתחילה ההפטרה וסיפורו של יפתח.
א וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן-אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת-יִפְתָּח:
יפתח אינו רק גלעדי במוצאו אלא גם במשפחתו. הוא כבר ידוע כגיבור חיל ואנו נזכרים מיד בשופט הגדול גדעון שכונה בדיוק כך על ידי מלאך ה'. גם בהמשך הנ"ך מופיע התואר ביחס לאישים כדוגמת שאול וירבעם.
ב וַתֵּלֶד אֵשֶׁת-גִּלְעָד לוֹ בָּנִים
וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי-הָאִשָּׁה וַיְגָרֲשׁוּ אֶת-יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ
לֹא-תִנְחַל בְּבֵית-אָבִינוּ כִּי בֶּן-אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה:
נראה מסדר הפסוקים שיפתח גדל בבית אביו ושאביו הכיר בו. אולם לאחר שאשתו החוקית של גלעד ילדה, גירשו הצעירים את אחיהם המבוגר מביתו. גירוש זה נראה שלא כדין התורה (דברים כ"א טו-טז):
נראה מסדר הפסוקים שיפתח גדל בבית אביו ושאביו הכיר בו. אולם לאחר שאשתו החוקית של גלעד ילדה, גירשו הצעירים את אחיהם המבוגר מביתו. גירוש זה נראה שלא כדין התורה (דברים כ"א טו-טז):
"טו כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ-לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה: טז וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: יז כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:"אמנם אפשר לדון ארוכות במעמדו של יפתח והאם הוא בן של אשה או בן של פילגש או אפילו זה לא, אך בכל מקררה יפתח לא זוכה להגנה מפני אחיו הרוצים לנשלו.
ג וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ:
יפתח נאלץ לברוח מביתו. לא רק לעזוב ולהיות מגורש אלא ממש לברוח, מפחד שיפגעו בו.
יפתח נאלץ לברוח מביתו. לא רק לעזוב ולהיות מגורש אלא ממש לברוח, מפחד שיפגעו בו.
ד וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן עִם-יִשְׂרָאֵל:
כל סיפור הולדת וגדילת יפתח היה בתוך 18 שנות השעבוד ופסוק זה מחזיר אותנו לפרק י'.
כל סיפור הולדת וגדילת יפתח היה בתוך 18 שנות השעבוד ופסוק זה מחזיר אותנו לפרק י'.
ה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-נִלְחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן עִם-יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת-יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב:
בסיום פרק י' זקני גלעד מציעים הצעה מפורשת של מי שיעמוד בראש הצבא ויילחם ימונה לראש הגלעד. יפתח אינו מעוניין. אולי הוא ברח כל כך רחוק וההודעה כלל לא הגיעה אליו. בכל אופן, שמו יצא למרחקים וזקני גלעד נאלצים ללכת אליו.
ו וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן:ז וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׁנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרֲשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם:
זקני גלעד מציעים את הצעתם ליפתח, אולם שלא כמו בסיום פרק י' הם לא מספרים לו מה התשורה אל רק מבקשים ממנו לעמוד בראש הצבא. יפתח תמה ומזכיר להם כי הם גירשו אותו מבית אביו. כנראה זקני גלעד תמכו באחיו והיו נגדו.
ח וַיֹּאמְרוּ- זִקְנֵי גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד:
הזקנים מתעלמים מהתוכחה וכאן ההצעה כבר יותר מפורטת וכוללת את ההצעה להתמנות לראש.
ט וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל-זִקְנֵי גִלְעָד אִם-מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ:י וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי-גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם-לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה:
יפתח עדיין לא משוכנע לחלוטין והזקנים נאלצים לענות לו בצורה המזכירה שבועה.
יא וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם-זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת-כָּל-דְּבָרָיו לִפְנֵי ה' בַּמִּצְפָּה:
לראשונה מופיע שם ה' ואנו רואים שיפתח אמנם אינו נביא אבל רוח ה' שורה עליו.
יב וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן לֵאמֹר מַה-לִּי וָלָךְ כִּי-בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי:
בני עמון כבר נלחמים במשך שנים ובני ישראל לא ריכזו צבא עד כה. לפני ההליכה למלחמה, יפתח מנסה לפתור את הבעיה בדרכים דיפלומטיות. זוהי הלכה מפורשת בתורה שיש לדבר דברי שלום לפני מלחמה. ואמנם בתורה מדובר במלחמת רשות. במלחמה כמו זו כאשר האויב כבר נלחם ומציק במשך שנים, אין צורך בכך, ועדיין לפנים משורת הדין, יפתח מציע הזדמנות למלך עמון לסגת.
יג וַיֹּאמֶר- מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן אֶל-מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק וְעַד-הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם:
גם מלך בני עמון נדיב. הצעתו היא המקבילה המקראית לשטחים תמורת שלום ובדגש על שטחי עבר הירדן המזרחי.
יד וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן:טו וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת-אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן:טז כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד-יַם-סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה:יז וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ- אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ:יח וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת-אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא-בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב:
יפתח מעביר שיעור קצר בהיסטוריה הלקוחה מתוך הפרשה שלנו. בני ישראל כלל לא נלחמו בעמון (ובפרשת דברים נראה שנאסר עליהם להילחם במואב ובעמון). יפתח מכוון לכך שאמנם סיחון בעבר הרחוק לחם בעמון ולקח מהם שטחים, אולם בני עמון איבדו מזמן זיקה שלטחים אלו ולא יכולים לתבוע בעלות עליהם. הדבר מסופר בפרשה (כ"א כו): "כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת-כָּל-אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד-אַרְנֹן". אמנם מדובר שם על מואב, אולם עמון ןמואב הם עמים שכנים וקרובים.
יט וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצְךָ עַד-מְקוֹמִי:כ וְלֹא-הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל:כא וַיִּתֵּן ה' אֱלֹקי-יִשְׂרָאֵל אֶת-סִיחוֹן וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא:כב וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל-גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק וּמִן-הַמִּדְבָּר וְעַד-הַיַּרְדֵּן:כג וְעַתָּה ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ:
בני ישראל גם הציעו לסיחון הסכם שלום ולא היו צריכים להילחם איתו כלל, אולם סיחון יצא נגדם למלחמה ונחל מפלה צורבת והפסיד את שטחי ממלכתו. סיום פסוק כ"ג הוא בשאלה. ה' הוריש את האמורי מפני בני ישראל והאם אתה, מלך עמון תוריש אם בני ישראל?
כד הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִיֹשְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת- כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹקינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ:
יפתח עונה לשאלה ותשובתו היא בוודאי שלא. מה שכמוש אליל עמון הוריש זה מה שיש לך ואל תגע לנו בנחלה.
כה וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרֹב רָב עִם-יִשְׂרָאֵל אִם-נִלְחֹם נִלְחַם בָּם:כו בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל-הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא-הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא:
יפתח משווה את מלך עמון לבלק בן ציפור. אין לעמון שום עימות ישיר עם ישראל והוא נטפל אליו ללא סיבה סתם מתוך שינאה לעם ישראל.
כז וְאָנֹכִי לֹא-חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן:כח וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל-דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו:
כמובן שמלך עמון לא ממש מתרשם מהדברים ואינו נסוג.
כט וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן:
יפתח יוצא למלחמה וה' איתו.
ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי:לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה:
וכאן מגיעה הטעות הגדולה. הנדר הנורא של יפתח. לא ברור מה יפתח חשב, אבל מנוסח הדברים נראה שהוא בהחלט כיוון לקורבן אנושי כלשהו. היוצא אשר יצא - בחירה אקראית, מה ומי שלא יהיה. ומי כבר יכול לצאת מדלת ביתו אם לא קרוב משפחה היוצא לקבל את המנצח השב משדה הקרב?
גם שומעיו של יפתח טעו והיו צריכים להפר את נדרו מיד ובמקום. אין להשוות כלל בין נדרו של יפתח לבין תנאי אליעזר על המים. תנאו של אליעזר היה רק מעין מבחן סינון ראשוני, לא מחייב כלל ובוודאי שלא יכול לגרום לתוצאות טרגיות. יפתח לעומת זאת הולך בצורה ברורה אל התהום.
גם בפרשת חוקת מופיע נדר, נדרם של בני ישראל היוצאים למלחמה נגד הכנעני מלך ערד, אולם שם ההתחייבות הייתה להחרים את הערים שיכבשו.
לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה'בְּיָדוֹ: לג וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר- וְעַד-בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
ההפטרה נגמרת בנצחון גדול אך הטרגדיה של יפתח רק מתחילה. כידוע נדרו הבעייתי היה בעוכריו, והראשונה שיצאה אליו (ואפשר לפרש שזה היה בידיעה ובהכרה מוחלטת של הנדר) הייתה בתו היחידה. לנו כיום הדבר לא מובן כלל ואיך ייתכן שקרה כדבר הזה. גם המפרשים התקשו ותירוצים שונים ניתנו. ייתכן ומדובר בהבנה שגויה של הפסוק בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ז כט - "כָּל-חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן-הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת"). גם כיום ישנם תועים וטועים המביאים פסוק זה בתור הוכחה שהתורה מתירה ואף תומכת בקורבנות אדם. אולם בעיקר הדבר מראה על החוסר בהנהגה רוחנית קבוע ורציפה באותה תקופה (עשרות רבות של שנים ללא נביא), על כך שהתורה אינה במוקד, בוודאי התורה שבעל פה שאינה מחלחלת לכל העם, ועל התוצאות הקשות של חוסר זה.
לדף הראשי של פרשת חקת
בסיום פרק י' זקני גלעד מציעים הצעה מפורשת של מי שיעמוד בראש הצבא ויילחם ימונה לראש הגלעד. יפתח אינו מעוניין. אולי הוא ברח כל כך רחוק וההודעה כלל לא הגיעה אליו. בכל אופן, שמו יצא למרחקים וזקני גלעד נאלצים ללכת אליו.
ו וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן:ז וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׁנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרֲשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם:
זקני גלעד מציעים את הצעתם ליפתח, אולם שלא כמו בסיום פרק י' הם לא מספרים לו מה התשורה אל רק מבקשים ממנו לעמוד בראש הצבא. יפתח תמה ומזכיר להם כי הם גירשו אותו מבית אביו. כנראה זקני גלעד תמכו באחיו והיו נגדו.
ח וַיֹּאמְרוּ- זִקְנֵי גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד:
הזקנים מתעלמים מהתוכחה וכאן ההצעה כבר יותר מפורטת וכוללת את ההצעה להתמנות לראש.
ט וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל-זִקְנֵי גִלְעָד אִם-מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ:י וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי-גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם-לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה:
יפתח עדיין לא משוכנע לחלוטין והזקנים נאלצים לענות לו בצורה המזכירה שבועה.
יא וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם-זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת-כָּל-דְּבָרָיו לִפְנֵי ה' בַּמִּצְפָּה:
לראשונה מופיע שם ה' ואנו רואים שיפתח אמנם אינו נביא אבל רוח ה' שורה עליו.
יב וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן לֵאמֹר מַה-לִּי וָלָךְ כִּי-בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי:
בני עמון כבר נלחמים במשך שנים ובני ישראל לא ריכזו צבא עד כה. לפני ההליכה למלחמה, יפתח מנסה לפתור את הבעיה בדרכים דיפלומטיות. זוהי הלכה מפורשת בתורה שיש לדבר דברי שלום לפני מלחמה. ואמנם בתורה מדובר במלחמת רשות. במלחמה כמו זו כאשר האויב כבר נלחם ומציק במשך שנים, אין צורך בכך, ועדיין לפנים משורת הדין, יפתח מציע הזדמנות למלך עמון לסגת.
יג וַיֹּאמֶר- מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן אֶל-מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק וְעַד-הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם:
גם מלך בני עמון נדיב. הצעתו היא המקבילה המקראית לשטחים תמורת שלום ובדגש על שטחי עבר הירדן המזרחי.
יד וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן:טו וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת-אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן:טז כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד-יַם-סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה:יז וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ- אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ:יח וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת-אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא-בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב:
יפתח מעביר שיעור קצר בהיסטוריה הלקוחה מתוך הפרשה שלנו. בני ישראל כלל לא נלחמו בעמון (ובפרשת דברים נראה שנאסר עליהם להילחם במואב ובעמון). יפתח מכוון לכך שאמנם סיחון בעבר הרחוק לחם בעמון ולקח מהם שטחים, אולם בני עמון איבדו מזמן זיקה שלטחים אלו ולא יכולים לתבוע בעלות עליהם. הדבר מסופר בפרשה (כ"א כו): "כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת-כָּל-אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד-אַרְנֹן". אמנם מדובר שם על מואב, אולם עמון ןמואב הם עמים שכנים וקרובים.
יט וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצְךָ עַד-מְקוֹמִי:כ וְלֹא-הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל:כא וַיִּתֵּן ה' אֱלֹקי-יִשְׂרָאֵל אֶת-סִיחוֹן וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא:כב וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל-גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק וּמִן-הַמִּדְבָּר וְעַד-הַיַּרְדֵּן:כג וְעַתָּה ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ:
בני ישראל גם הציעו לסיחון הסכם שלום ולא היו צריכים להילחם איתו כלל, אולם סיחון יצא נגדם למלחמה ונחל מפלה צורבת והפסיד את שטחי ממלכתו. סיום פסוק כ"ג הוא בשאלה. ה' הוריש את האמורי מפני בני ישראל והאם אתה, מלך עמון תוריש אם בני ישראל?
כד הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִיֹשְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת- כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹקינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ:
יפתח עונה לשאלה ותשובתו היא בוודאי שלא. מה שכמוש אליל עמון הוריש זה מה שיש לך ואל תגע לנו בנחלה.
כה וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרֹב רָב עִם-יִשְׂרָאֵל אִם-נִלְחֹם נִלְחַם בָּם:כו בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל-הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא-הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא:
יפתח משווה את מלך עמון לבלק בן ציפור. אין לעמון שום עימות ישיר עם ישראל והוא נטפל אליו ללא סיבה סתם מתוך שינאה לעם ישראל.
כז וְאָנֹכִי לֹא-חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן:כח וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל-דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו:
כמובן שמלך עמון לא ממש מתרשם מהדברים ואינו נסוג.
כט וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן:
יפתח יוצא למלחמה וה' איתו.
ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי:לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה:
וכאן מגיעה הטעות הגדולה. הנדר הנורא של יפתח. לא ברור מה יפתח חשב, אבל מנוסח הדברים נראה שהוא בהחלט כיוון לקורבן אנושי כלשהו. היוצא אשר יצא - בחירה אקראית, מה ומי שלא יהיה. ומי כבר יכול לצאת מדלת ביתו אם לא קרוב משפחה היוצא לקבל את המנצח השב משדה הקרב?
גם שומעיו של יפתח טעו והיו צריכים להפר את נדרו מיד ובמקום. אין להשוות כלל בין נדרו של יפתח לבין תנאי אליעזר על המים. תנאו של אליעזר היה רק מעין מבחן סינון ראשוני, לא מחייב כלל ובוודאי שלא יכול לגרום לתוצאות טרגיות. יפתח לעומת זאת הולך בצורה ברורה אל התהום.
גם בפרשת חוקת מופיע נדר, נדרם של בני ישראל היוצאים למלחמה נגד הכנעני מלך ערד, אולם שם ההתחייבות הייתה להחרים את הערים שיכבשו.
לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה'בְּיָדוֹ: לג וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר- וְעַד-בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
ההפטרה נגמרת בנצחון גדול אך הטרגדיה של יפתח רק מתחילה. כידוע נדרו הבעייתי היה בעוכריו, והראשונה שיצאה אליו (ואפשר לפרש שזה היה בידיעה ובהכרה מוחלטת של הנדר) הייתה בתו היחידה. לנו כיום הדבר לא מובן כלל ואיך ייתכן שקרה כדבר הזה. גם המפרשים התקשו ותירוצים שונים ניתנו. ייתכן ומדובר בהבנה שגויה של הפסוק בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ז כט - "כָּל-חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן-הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת"). גם כיום ישנם תועים וטועים המביאים פסוק זה בתור הוכחה שהתורה מתירה ואף תומכת בקורבנות אדם. אולם בעיקר הדבר מראה על החוסר בהנהגה רוחנית קבוע ורציפה באותה תקופה (עשרות רבות של שנים ללא נביא), על כך שהתורה אינה במוקד, בוודאי התורה שבעל פה שאינה מחלחלת לכל העם, ועל התוצאות הקשות של חוסר זה.
 |
| בת יפתח - אדגר דגה -1860 - מוזיאון סמית נורתהמפטון |
לדף הראשי של פרשת חקת
