פרשת שמיני

פרשת שמיני היא הפרשה השלישית בחומש ויקרא. הפרשה מתארת את טקס חנוכת המשכן, את מותם של נדב ואביהוא בני אהרון וכן מצוות שונות לבני ישראל ובפרט המאכלים המותרים והאסורים. תקציר מלא ומאמרים, חידות ועוד בהמשך הדף.

מאמרים לפרשת שמיני

מתי הייתה חנוכת המשכן - המאמר דן במחלוקת אודות תאריך חנוכת המשכן, אירוע המוזכר בתורה שלוש פעמים, בשלושה חומשים שונים.

הפטרת פרשת שמיני - עיון בהפטרת פרשת שמיני בספר שמואל.

דבר תורה לפרשת שמיני - מדוע מנסים למצוא סיבה לחטא נדב ואביהוא שלכאורה מפורש בכתוב.

זיהוי העופות בתורה- המאמר מציג את הבעיתיות בזיהוי מיני העופות בתורה, מביא מספר הבדלים בין הפרשנים ובין שמות המוכרים בימינו לבין השמות שהיו מוכרים בזמן התורה.

חידון לפרשת שמיני - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת שמיני.

תפזורת לפרשת שמיני

סטטיסטיקה לפרשת שמיני - נתונים סטטיסטיים על פרשת שמיני.

תקציר פרשת שמיני

פרשת שמיני מכונה כך על שום היום השמיני לשבעת ימי המילואים, הוא יום חנוכת המשכן.

קיימת מחלוקת במפרשים האם היום השמיני היה בא' בניסן או בח' בניסן. באותו יום, אהרון מקריב את קורבנו לראשונה. מאותו רגע כפי שבארנו בפרשת צו, משה חדל לשמש ככהן גדול (וככהן בכלל) והכהונה עוברת לאהרון ולבניו, כולם כהנים משוחים שיכולים למלא את תפקיד הכהן הגדול.

באותו יום אהרון מתנסה בכל הקורבנות. קודם כל קורבן חטאת לכפר על עוונותיו ולהיכנס לתפקידו נקי, לאחר מכן קורבן עולה, את מנחת הכהן, ולבסוף את זבח השלמים. לאחר הקרבת כל הקורבנות, אהרון מברך את העם והפרשנים מעירים שאהרון ברכם בנוסח הידוע של ברכת כהנים, נוסח המופיע רק בחומש במדבר.

לאחר הברכה מופיעה ברכה נוספת לעם מאת משה ואהרון, כולם יוצאים מאוהל מועד, כבוד ה' נראה אל העם ואש ניסית יוצאת ואוכלת את הקורבנות.

באותו רגע קורה אירוע טרגי. נדב ואביהוא בני אהרון הכהנים מקריבים קטורת לפני ה' ועושים פעולה שלא נצטוו עליה. העונש מיידי וקשה, אותה אש שיצאה וקיבלה את הקורבנות פוגעת גם בהם והם מתים. העונש חמור אולם לאהרון ולבניו (הנמצאים במעמד של כהנים גדולים) אסור להתאבל והם נדרשים להבליג על סיבלם וכאבם הפנימי. לעומת זאת, במחנה בני ישראל כולו, שאינם חייבים אבלות מוכרז אבל כללי על מות בני אהרון.

אהרון, עקב גדלותו והבנה שמעמדו הציבורי אוסר עליו להפגין את רגשותיו זוכה באופן מיידי לדיבור מאת ה'. זהו הדיבור היחידי בתורה שהוא לאהרון בלבד (פרק י' פסוק ח): "וידבר ה' אל אהרון לאמר". דיבור זה מזהיר את אהרון ובניו לא לשתות יין ושכר כלל בעת שהם עוסקים בקודש. מכאן מסיקים חלק מהפרשנים כי נדב ואביהוא שתו יין ועקב כך עשו מעשה אשר לא צוו עליו. הזהירות הנדרשת מן הכהנים גדולה מאד.

משה מצווה על אהרון ובניו לאכול את בשר הקורבנות. כפי שראינו בפרשת ויקרא ובפרשת צו, אכילת הקורבן על ידי הכהן, במקום ובזמן הנכונים היא חלק חשוב מפעולת ההקרבה, אולם אהרון ובניו אינם אוכלים את קורבן החטאת  והוא נשרף כולו. משה כועס (התורה משתמשת בפועל ויקצוף - פועל נדיר המופיע שמונה פעמים בתנ"ך, שלוש פעמים מתוכם ביחס למשה), אך נוהג כבוד באחיו הגדול והתורה כותבת כי הוא כועס על אלעזר ואיתמר אחייניו.

תשובת אהרון היא כי אמנם כלפי חוץ אין הוא יכול להפגין אבלות אולם ביום בו קרה לו אסון כזה אין הוא יכול לאכול מבשר הקורבן, ובצינעה כאשר רק משה אהרון אלעזר ואיתמר רואים ויודעים הוא יכול לנהוג מנהגי אבלות. תשובה זו של אהרון מניחה את דעת משה.

המשך פרשת שמיני עוסקת  בחיות הטמאות והטהורות ובחיות המותרות למאכל. לחיה ולבהמה ניתנים שלושה סימני טהרה. העלאת גירה, הפרסת פרסה ושוסעת שסע. התורה אף מביאה דוגמאות לחיות שיש להן רק חלק מסימני הטהרה ולכן הן אסורות לאכילה. לגבי החיים במים, הדרישות הן שלדג יהיו סנפיר וקשקשים (וזו הסיבה שכרישים וצלופחים למשל אינם כשרים למאכל).

לגבי העופות, התורה מביאה רשימה ארוכה של עופות אסורים באכילה ללא סימנים אולם בתורה שבעל פה מופיעים גם סימני הטהרה בעופות, לבסוף מתארת התורה שאת שרצי העוף, סוגים מסוימים של חרגולים וארבה המותרים באכילה (מסורת זו של אכילת ארבה נוהגת בחלק מיהודי תימן עד ימינו).

בהמשך מפרטת התורה את דינו של הנוגע בנבלת חיה טהורה או טמאה, מפרטת שמונה חיות המכונות שרצים הגוררות איתן טומאה ועוברת לעסוק בנושאים הסבוכים של טומאה וטהרה שילוו אותנו גם בשתי הפרשות הבאות - תזריע ומצורע.

נדב ואביהוא - ג'יימס טיסוט Tissot 1898

דבר תורה לפרשת שמיני

דברי התורה של יואב לפרשת שמיני

דבר תורה - שנת תשע"ח

בפרשת שמיני יש תופעה שחוזרת על עצמה שלוש פעמים. היום נדבר על תופעה זו ועל מה שמסביבה. התופעה היא שמנהיג גדול של העם במקרה שלנו בניו של הכהן הגדול חוטאים בעבודתם.
המקרה הראשון בפרשתנו הוא: " וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'".  נדב ואביהו מתים בעקבות כך שהקריבו אש זרה, כלומר אש שה' לא ציווה אותם להקריב.

המקרה השני:  "וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר.  מַדּוּעַ לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת-עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'". משה כועס על אלעזר ואיתמר בגלל שהם שרפו את קרבן החטאת ולא אכלו אותו.
 
המקרה הבא אפילו עוד יותר נדיר: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". כאן בעקבות שני המקרים הקודמים בטחונו של אהרון מתערער, והוא שואל את משה אם גם הוא חטא בדבר מסוים ועל כן באו עליו הצרות הנוראיות?

הפסוק לא אומר במה אהרון חשב שטעה אלא "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" יש כמה הסברים במה הוא חטא ונביא אחד: אהרון היה אונן כלומר מתו לו בניו ועוד לא קברו אותם. לאונן אסור לאכול את קורבן החטאת אבל מצד שני מכיוון שאהרון הוא הכהן הגדול אסור לו להתאבל על בניו ולכן הוא אינו נחשב אונן.

שאלה זו שאל אהרון את משה. ובתגובה כתוב:  "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

בואו נסכם את מה שעבר על אהרון בפרשתנו. שני בניו מתים, מזהירים אותו בשלוש אזהרות שונות שאם הוא עובר על אחת מהן הוא ימות, שני בניו טועים בעבודה ומשה כועס עליו, הוא שואל את משה שאלה ולא בטוח אם הוא צודק או לא.
להיות כהן זו עבודה קשוחה, אהרון חווה יום יום את הסכנה שבעבודה, כל טעות קטנה יכולה לגרום למוות.
רשלנות אחת וקוצפים וכועסים עליך, במקום לנסות להפטר מהתפקיד, מה עושה אהרון שואל את משה שאלה.
אהרון רוצה להמשיך לעבוד במשכן רוצה להתגבר על הקשיים רוצה לעבוד כמו שצריך ולעשות את מה שצריך, הוא לא מתיאש.
וכמו שאומר הספורנו על כך שזה וייטב בעיני משה:  שָׂמַח עַל טוּב סְבָרַת אָחִיו וּבָנָיו שֶׁהֵיטִיבוּ לִרְאות וּלְהורות
משה שמח שאחיו ובניו מתעניינים בעבודה ורוצים לבצע אותה כמו שצריך.
ומה שאנחנו יכולים ללמוד מאהרון זה שגם אם טיפה קשה טיפה מלחיץ אסור לנו להתיאש ואנחנו צריכים לנסות להמשיך.

לדף הראשי של פרשת שמיני


דבר תורה - שנת תשע"ז

בתחילת פרק י' מסופר על נדב ואביהו שהקריבו אש זרה ומתו. כתוב כך: "וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ ,וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"

בסיבות לחטא זה יש במפרשים הרבה דעות.
נביא כמה: על שנכנסו שתויי יין, וע"י שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגליים, שהיו בלי המעיל, על שלא היו להם בנים, על שלא נשאו נשים, ועל שהורו הלכה בפני משה רבם.

לכל הדעות האלה יש סימוכים בפשט אבל התורה מכחישה את כל אלה ורושמת: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם" מכאן שהם חטאו בהקרבת אש זרה ואין מקום וצורך בכלל לדרוש עוד סיבות למותם.

אם כן למה דרשו כל כך הרבה סיבות למותם שהתורה אומרת בפירוש את הסיבה?

הכלי יקר עונה שהיה קשה למי שדרש את הדרשות האלה שנאמר ויקרא פרק א' פסוק ז': "ונתנו בני אהרן הכהנים אש", אם כן למה רשום "אשר לא ציווה אותם" אם אנחנו רואים שה' כן ציווה, למה לכעוס עליהם?

ולכן דרשו את הדרשות האלה למרות שסיבת המוות לכאורה מפורשת. הדרשות נועדו כדי לענות על הקושיה למה הוא הרג אותם למרות שציווה עליהם לעשות זאת.

בנוסף למדרשים שהבאתי בתחילה האברבנאל עונה שלמרות שה' ציווה אותם להקריב אש פה הם הקריבו אש זרה כלומר לא ממזבח העולה, וזה היה החטא שלהם.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של פרשת צו הייתה: כתוב : "כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ" איפה עוד בתנ"ך מופיעה המילה "יֹאכְלֻהוּ"?
והתשובה היא שמופיע עוד שלוש פעמים:
אז פעם אחת כמו שאמר אחד הצופים שגב סופר בפרשת בא "על מצות ומרורים יאכלהו"
פעם נוספת בדיוק באותם מילים אך הפעם בספר במדבר בנושא פסח שני.
ופעם שלישית בישעיהו ס"ב שרשום: "כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת ה' וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי"

והחידה השבועית השבוע היא: איזה פעולה נדירה עשה משה בפרשה. ולמתקדמים איפה עוד משה עושה פעולה זו.

אם אתם יודעים את התשובה לחידה רשמו אותה בתגובות ונשמח גם אם  תרשמו לנו בתגובות מה חשבתם על הסרטון. נתראה בשבוע הבא ושבת שלום!



 לדף הראשי של פרשת שמיני

הפטרת פרשת שמיני

הפטרת פרשת שמיני היא בספר שמואל ב' פרק ו' וחלק מפרק ז' (למנהג אשכנז). ההפטרה היא אחת מההפטרות הארוכות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

א וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת-כָּל-בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף:ב וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹקים אֲשֶׁר-נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו: 
ארון ה' נמצא כבר שנים רבות בבית אבינדב בגבעה. הארון הוצא על ידי בני עלי כאשר בני ישראל נלחמו בפלשתים (ראו שמואל א' פרק ד), אולם בני ישראל הפסידו בקרב וארון הברית נלקח. לאחר שנגרמו לפלישתים נזקים רבים הם החזירו את הארון (למעשה שלחו אותו לשטח בני ישראל) והארון הגיע לאחר כמה תחנות לביתו של אבינדב. כעת רוצה דוד להעלות את הארון לעירו - ירושלים.

ג וַיַּרְכִּבוּ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹקים אֶל-עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת-הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:ד וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹקים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: 
אנו יודעים מספר במדבר שיש דרך מסוימת בה נושאים את הארון. קודם כל הוא חייב להיות מכוסה בבד על ידי הכהנים, אבל כנראה שהכיסוי אבד במהלך הזמן. לאחר מכן את הארון נושאים עם בדיו בידיים ולא על עגלה וזאת על ידי לויים משבט קהת. כאן נושאים את הארון בצורה שונה בעגלה וגם היא נהוגה על ידי בני אבינדב שאיננו יודעים אם הם היו כהנים או לויים.
למעשה הדבר כן ברור ומופיע בצורה מפורטת ביותר בספר דברי הימים פרק טו (ועד פרק יז). דוד מינה כהנים ולויים לשאת את הארון בכתף ולא בעגלה והסיפור שם מפורט מאד. לא נערוך השוואה בין הסיפורים ואתם מוזמנים לקרוא לבד.

ה וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצְלִים: 
העלאת הארון הייתה אירוע חגיגי וככזה דוד הוביל את שיירת הריקודים. אולי בכך היה מעט חוסר רצינות שהוביל לאסון המתואר בפסוקים הבאים

ו וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹקים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:ז וַיִּחַר-אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹקים עַל-הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹקים:ח וַיִּחַר לְדָוִד עַל- אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: 
נראה שעוזה חשב שהארון עומד ליפול מהעגלה וניסה להחזיקו. הקשר להפטרת שמיני ברור ביותר ומותו של עוזה מזכיר את מותם של בני אהרון.

 ט וַיִּרָא דָּוִד אֶת-ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה' : 
דוד מפחד להמשיך במסע העלאת הארון

י וְלֹא-אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת-אֲרוֹן ה' עַל-עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד-אֱדֹם הַגִּתִּי:יא וַיֵּשֶׁב- אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת-עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת-כָּל-בֵּיתוֹ: 
וכנראה משאירים את הארון במקום הראשון האפשרי בדרך ואפילו אצל מישהו שאינו מעם ישראל.

יב וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת-בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹקים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל- אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹקים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה: 
לאחר שדוד שומע כי עובד אדום התברך בגלל שהארון אצלו מחליט דוד להעלות שוב את הארון.

יג וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן-ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא:
הפירוש המקובל הוא כי כל שישה צעדים זבחו שור ומריא אבל פירוש זה לא כל כך הגיוני. מעבר לכמויות הבלתי נתפסות של הבקר, הקרבה כזו לוקחת זמן רב והמסע היה אורך כמה שנים. נראה שההקרבה הייתה באופן חד פעמי אחרי מספר צעדים כאשר ראו שאפשר להתקדם ולא קרה שום דבר.

יד וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז לִפְנֵי יְהֹוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד:
דוד מתנהג קצת כמו כהן ולובש בגדי כהונה (אפוד בד).

טו וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר: 
בשני הפסוקים האחרונים חוזרים שלוש פעמים על המילה "ודוד" כדי להראות עד כמה דוד היה פעיל בהעלאת הארון.

טז וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ: 
חדי השמיעה אולי כבר יזכרו בפעם הקודמת שהופיעה בתנ"ך המילה נשקפה. זה היה בסיפור מלחמת דבורה וברק בסיסרא ובשירת דבורה מופיע כי אם סיסרא נשקפה מבעד לחלון והמתינה לבנה. אולי יש כאן כבר רמז מטרים לכך שמשהו לא טוב עומד לקרות. גם ההצגה של מיכל בתור בת שאול ולא בתור אשת דוד אינה מרמזת טוב. מיכל בזה לדוד. מדוע מלך ישראל צריך להתנהג בצורה של ליצן? אמנם מיכל בזה לדוד בליבה ולא מלגלגת עליו בפני אחרים, אולם בוז זה מראה שחל ביחסיהם של מיכל ודוד שבר. עומקו של השבר יתגלה לנו במהרה.

יז וַיָּבִאוּ אֶת-אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה-לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים: 
מסע העלאת הארון הסתיים בהצלחה. מקומו אינו ידוע לנו. אוהל מועד המקורי אבד וחרב בחורבן שילה ודוד היקצה מקום מיוחד ואוהל מיוחד לארון (אין לנו ידיעה היכן היו שאר כלי המשכן).

יח וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת-הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת:יט וַיְחַלֵּק לְכָל-הָעָם לְכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל-הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ:
דוד מחלק לכל העם חלת לחם אשפר ואשישה ואולי הם גם חלק כלשהו מהקורבנות הרבים שהוקרבו. מנהג חלוקת הלחם התגלגל גלגולים שונים ובחצרות חסידים מקובל שבטיש בערב שבת, הרבי מחלק את הלחם שברך עליו לחסידים וכל אחד מקבל חתיכה קטנה. גם דת הנצרות אימצה מנהג זה תוך גלגולים אחרים.
הספרדים מסיימים את ההפטרה כאן ואילו האשכנזים ממשיכים לפרשה קשה במיוחד.



כ וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת-בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: 
דוד סופסוף חוזר הביתה אך במקום קבלת פנים חמה הוא מקבל אמירה מלגלגת מאשתו.
כא וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם ה' עַל-יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה':
שלוש מילים מיותרות אמר דוד. שלוש מילים בלבד! כמה צריך אדם להיות זהיר בלשונו. תשובתו של דוד הייתה יכולה להיות ראויה לו רק היה משמיט את המילים "מאביך ומכל ביתו". האהבה הגדולה בין מיכל לדוד פגה ולא הייתה עוד. מיכל פגועה מאד. גם ככה היא נקרעה במשך שנים רבות בין נאמנותה לאביה ובין נאמנותה לבעלה. בפרקים הקודמים קראנו איך בית שאול הושמד כמעט כולו, ומכיל עדיין מתאבלת על משפחתה. הצגתה כבת שאול ברורה מאד. היא רצתה להיות מכונה כך כדי להעמיד זכר לאביה ולמשפחתה. כמו כן מפורט שדוד לקח לעצמו נשים נוספות וגם נישואים אלו באו על חשבונה של מיכל. ובכל זאת דוד עונה לה בצורה קשה מאד ומזכיר לה שהוא נבחר על פני אביה ועל כל ביתו. לנעוץ את הסכין ואז לסובב. השלכות מעשה זה ירדפו את דוד כל ימי חייו.
כב וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה:
כאן תשובתו של דוד ענינית. הוא משפיל את עצמו כלפי ה' ועדיין האמות והעבדים מכבדים אותו.
כג וּלְמִיכַל בַּת-שָׁאוּל לֹא-הָיָה לָהּ (יָלֶד) [וָלָד] עַד יוֹם מוֹתָהּ:
טעות נפצוה בהבנת פסוק זה היא כי דוד קילל חלילה את מיכל. ממש לא. הכתוב מציין כאן עובדה ממנה אנו למדים עוד יותר על כאבה העצום של מיכל. כמה קיוותה לילד. אולי אפילו לקרוא לו שאול על שם סבו המלך הראשון. כמה היה יכול ילד זה להתאים להיות היורש - זרע דוד מלך יהודה וזרע שאול מבנימין ושבטי ישראל. האיחוד הרצוי בין בני לאה ובני רחל היה מתרחש. אבל מיכל עקרה ובעקבות דבריו של דוד נוצר ביניהם פער בלתי ניתן לגישור, פער שהוביל לכך שגם יורש לא יוולד (לפי דעות מסוימות, מיכל ילדה לבסוף אולם מתה בלידתה).

א וַיְהִי כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל-אֹיְבָיו:
בהמשך הפרקים נראה שמתוארות עוד מלחמות רבות של דוד, לחילופין, כבר בפרק הקודם מסופר לנו על לידת שלמה (כאשר מעשה בת שבע טרם התרחש). לא ניכנס כאן לכל בעיות הסדר (שבנביא הן פחות חמורות ממילא). ייתכן והפרק הוקדם מזמנו האמיתי, בשביל לסמוך אותו לסיפור הקודם.

ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹקים ישֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה: ג וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ה' עִמָּךְ:
גם מפסוק זה נראה שעבר זמן מה מהעלאת הארון ועד פרק זה. דוד המלך שם לב לחוסר ההיגיון בכך שארון הברית אינו נמצא במבנה קבוע אלא באוהל. אמנם הוא אינו מפרט את תוכניותיו אבל מההשוואה שדוד עורך בין בית ארזים ובין יריעה נתן מבין היטב מה דוד רוצה. מדרשים מספרים שדוד קיבל את תוכניות המקדש ישירות משמואל הנביא שנים רבות קודם לכן. נתן מברך את דוד ומאחל לו הצלחה. במקומות קודמים בספר שמואל ראינו שדוד נעזר רבות באפוד (באורים ובתומים) כדי לשאול את ה' ישירות. כאן דוד שואל את הנביא דווקא. ייתכן ושאלות באורים ובתומים היו בעיקר לענייני כלל העם (ובעיקר להוראות האם לצאת למלחמה) ואילו בנושאים רוחניים, השאלה בנביא ראויה יותר.

ד וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-נָתָן לֵאמֹר: 
לא ברור למה מצויין שה' נגלה אל נתן הנביא דווקא בלילה.

ה לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-עַבְדִּי אֶל-דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: 
זוהי כמובן שאלה רטורית. תשובת ה' לדוד היא סוג של סנוקרת. ה' אינו רוצה שדוד יבנה לו בית. השאלה היא כמובן למה.

ו כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: ז בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים: 
האם גם פסוקים אלו הם חלק מהדיבור של נתן לדוד או שהם נאמרו רק לנתן? שתי האפשרויות סבירות. האם יש ציווי לבנות מקדש, בניין קבע לארון? נציין שבמדבר סיני המשכן היה מורכב מקרשים שהיו מכוסים ביריעות (המילה משכן עצמה מתייחסת גם למבנה בכללותו אבל גם לשכבה אחת של היריעות). במשכן שילה הקירות היו מאבנים ועליהם היו פרושות אותן יריעות. האם דוד מעוניין לבנות בית מעץ (ארזים) או שבית ארזים הוא מונח המציין בית חזק (מאבן) ובעיקר, מאחר והמשכן חרב והיריעות אבדו או נגנזו, מה יהיה גג המבנה?

ח וְעַתָּה כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל-עַמִּי עַל-יִשְׂרָאֵל: ט וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת-כָּל-אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: י וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא-יֹסִיפוּ בְנֵי-עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה: יא וּלְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי-בַיִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ ה': יב כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת-אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת-זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת-מַמְלַכְתּוֹ:יג הוּא יִבְנֶה-בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת-כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד-עוֹלָם:
ההנחה שלנו היא כי דוד מקבל את הנבואה הזו בתדהמה מוחלטת. כוונתו בהחלט נראית רצויה, נתן כבר העניק את ברכתו למהלך וכנראה דוד היה מתחיל בעבודות מאד מוקדם בבוקר. שוב נשאל למה דוד לא יבנה את המקדש ורק בנו שיבוא אחריו יבנה את המקדש. לעניות דעתי, הסיבה העיקרית היא יחסו למיכל בת שאול בפרק הקודם. שימו לב למילה נגיד המופיעה בפסוק כ"א בפרק הקודם וכאן בפסוק ח' מופיעה המילה שוב.שימו לב להדגשה שלמיכל לה היה ילד ולפסוק י"ב המתאר את היורש הרצוי, היורש שהיה יכול להיוולד מדוד ומיכל. גירסה אחת מופיעה בספר דברי הימים א' כב ח: "וַיְהִי עָלַי דְּבַר-ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי". פסוק זה נאמר בסוף כהונת דוד בשעה שהוא מעביר את המלוכה לשלמה ונואם לעם (אירועים שאינם מתוארים כלל בספר שמואל ועמדנו על כך מעט במאמר על הפטרת פרשת חיי שרה).
אילו דמים דוד שפך? יש הרבה הסברים. באופן כללי דוד נלחם הרבה מלחמות והרחיב את גבולות הממלכה. הפירוש המקובל הוא שרצון ה' שבית המקדש ייבנה על ידי מלך שמלכותו שלווה ושקטה ושאין לו אויבים. פירושים אחרים יטענו שיש כאן עונש על מעשה בת שבע בו נהרג אורייה החיתי, אולם לפחות לפי סדר המקראות, מעשה זה טרם התרחש.
לי נראה שסמיכות הסיפורים בספר שמואל באה להראות שהיה כאן עונש על התנהגות דוד למיכל ובכך שמעשיו שמנעו ממיכל ילדים, היו אפילו מעין שפיכות דמים. זהו פירוש שיכול להיראות קיצוני מעט ברגע הראשון, אולם אם מחפשים את נקודת ההתחלה לצרותיו הרבות של דוד המלך (והיו לו הרבה: מות תינוקה הראשון של בת שבע, מעשה אמנון ותמר, אבשלום ההורג את אמנון, מרד אבשלום, המגפה שפרצה בעם ועוד...) נראה שכאן היא נמצאת.
והנה כאן רומז ה' לדוד, בנך יבנה המקדש, ומיהו אותו בן, אם לא הבן הראוי מזיווגם של דוד ומיכל המשלב את שבט יהודה ושב יוסף ויוכל לאחד תחתיו את כל בית ישראל?


יד אֲנִי אֶהְיֶה-לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם:טו וְחַסְדִּי לֹא-יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִירֹתִי מִלְּפָנֶיךָ:טז וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד-עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד-עוֹלָם:יז כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל-דָּוִד:
ה' ממתיק מעט את דבריו. אמנם גם אותו בן יצטרך כמובן ללכת בדרכי ה', אבל חסדו של ה' לא יסור ממנו. יש כאן הבטחה להמשכיות השושלת של בית דוד לדורות רבים ולא רק לדור אחד או שניים.

בפינת האומנות נביא שלוש תמונות של ג'יימס טיסוט שצוירו כולן בצבעי מים ומוצגות במוזיאון היהודי בניו-יורק

מות עוזה - ג'יימס טיסוט

דוד רוקד לפני הארון- ג'יימס טיסוט

מיכל בזה לדוד - ג'יימס טיסוט

לדף הראשי של פרשת שמיני

תפזורת לפרשת שמיני

בתפזורת הבאה הוטמנו מילים ומושגים מפרשת שמיני. ניתן לחפש ישירות בתפזורת או להיעזר ברשימת השאלות או להיעזר ברשימת התשוובת המופיעה במהופך. בהצלחה

חידות לפרשת שמיני
הדף הראשי של פרשת שמיני

תפזורת לפרשת שמיני

זיהוי עופות בתורה

פרשת שמיני כוללת בתוכה רשימה של בעלי חיים המותרים והאסורים במאכל. לגבי עופות, התורה אינה נותנת סימנים אלא רשימה של עופות שאסורים באכילה, ומכלל לאו אתה שומע הן - כל העופות שאינם ברשימה מותרים.
מאמר זה לא יתרכז בנושאים ההלכתיים אלא בנושאים הטקסומניים ויצביע על הבעיות שיש בזיהוי העופות. נתחיל בפסוקי התורה (פרשת שמיני, פרק י"א יג-יט):

"וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת-הַנֶּשֶׁר וְאֶת-הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה: וְאֶת-הַדָּאָה וְאֶת-הָאַיָּה לְמִינָהּ: אֵת כָּל-עֹרֵב לְמִינוֹ: וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף וְאֶת-הַנֵּץ לְמִינֵהוּ: וְאֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַשָּׁלָךְ וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף: וְאֶת-הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת-הַקָּאָת וְאֶת-הָרָחָם: וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת-הַדּוּכִיפַת וְאֶת-הָעֲטַלֵּף"

התורה מפרטת עשרים סוגי ציפורים (כאשר במשפחת העופות המודרנית יש אלפי מינים). ולמרות שאת רוב השמות אנו מכירים מהעברית של ימינו, אין אפשרות להשליך מכך לאיזה עוף התורה התכוונה. נביא מספר דוגמאות והבולטת שבהן היא הבלבול בין הנשר לעיט, בלבול הרווח בשפות רבות.
כולנו מכירים את הסמל האמריקאי - הנשר. אף רכב הנחיתה של אפולו 11 על הירח כונה נשר, וקריאת הסיסמה "הנשר נחת" מסמלת על הצלחתה של משימה מורכבת. אבל הנשר בעברית שהינו עוף אוכל נבלות מתורגם בלועזית ל-Vulture ואילו הנשאר האמריקאי Eagle כמו במשפט: The eagle has landed הוא למעשה עיט (הנשר האמריקאי אם לדייק הוא עיטם לבן ראש). הבלבול קיים גם בתורה וגם במקורות מאוחרים יותר ההופכים בין המושגים. למשל, בברית בין הבתרים מופיע הפסוק הבא (בראשית ט"ו יא): "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל-הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". התנהגות ושל העיט מזכירה יותר את הנשר שהוא עוף אוכל נבלות. אף בנבואת יחזקאל על גוג (ל"ט ד') מוזכר העיט כעוף אוכל נבלות: "עַל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל אַתָּה וְכָל-אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים אֲשֶׁר אִתָּךְ לְעֵיט צִפּוֹר כָּל-כָּנָף וְחַיַּת הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה". גם הפסוק "... על כנפי נשרים..." אינו יכול להתייחס לנשר שאינו נושא את גוזליו על כנפיו. התנהגות זו אופיינית דווקא לעיט בעת בה הוא מלמד את גוזליו לעוף. להרחבה נוספת בענין ההבדלים בשמות ראו באתר השפה העברית

רש"י מנסה לתת זיהוים לכל העופות וכך לשונו:

כל עוף שנאמר בו למינה, למינו, למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה, לא במראיהם ולא בשמותם, וכולן מין אחד: (טז) הנץ - אישפרויי"ר [נץ]:
(יז) השלך - פירשו רבותינו:זה השולה דגים מן הים.

וזהו שתרגם אונקלוס:ושלינונא:
כוס וינשוף - הם צואיטי"ש [כוס] הצועקים בלילה ויש להם לסתות כאדם. ועוד אחר דומה לו שקורין יב"ן [לילית]:
(יח) התנשמת - היא קלב"א שורי"ץ [עטלף] ודומה לעכבר ופורחת בלילה. ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה, ואין לה עיניים וקורין לה טלפ"א [חפרפרת]:
(יט) החסידה - זו דיה לבנה ציגוני"ה [חסידה].ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה במזונות:
האנפה - היא דיה רגזנית. ונראה לי שזו היא שקורין לה היירו"ן [אנפה]:
הדוכיפת - תרנגול הבר וכרבלתו כפולה ובלע"ז הירופ"א [דוכיפת],ולמה נקרא שמו דוכיפת? שהודו כפות, וזו היא כרבלתו.

רב סעדיה גאון, שחי לפני רש"י בבבל, נותן שמות ערביים לכל העופות. בתרגום של הרב קפאח (המופיע כהערות לפירוש הרס"ג במהדורת תורת חיים מקראות גדולות של מוסד הרב קוק) מופיעים הסברים נוספים על כל מין ומין בהתאם לזיהוי הערבי. בעיית הזיהוי בולטת כבר בין הפרשנים. למשל את העוף נשר, מתרגם הרס"ג - נסר, פרס - עקאב (בעברית של ימינו הפרס והעקב הם שני עופות נפרדים לחלוטין) והעוזנייה - ענקא. על פירוש זה אומר ראב"ע:

טעה הגאון שתרגם אותה אלענקא, כי זה השם בלשון ישמעאל על דבר שלא נמצא בעולם ולא היה ולא נברא אלא למשל, וכן יודו חכמי לשונם, אם כן לא יתכן שיאסר השם הדבר שלא היה.

האבן עזרא, שידע ערבית לא הכיר עוף זה אולם הרב קפאח בהערותיו מוסיף: "אך כנראה היה ידוע לרס"ג עוף מציאותי בשם "ענקא". ובתימן יש עוף טורף גדול צבעו חום אפרפר, בעל ראש גדול ומקור כפוף רחב מעט בעיקרו, ונמצא בהרי בראע ויערות הריה העבותים, ונקרא אצל הכפריים "טיר" עוף בסתם, אבל הנודדים הערביים קוראים אותו "ענקא", ויראים ממנו מאד כי הוא חוטף בין רגליו גדיים וטלאים ואף תינוקות קטנים מידי אומניהם ומגביה בהם עוף ואח"כ משחררם כנגד שן סלע למען ירוטשו בנפלם ממרומים ויורד ואוכלם". תיאור זה מתאים מאד לסוגים של עיטים. ומראה עד כמה קשה זיהוי העופות המקראיים פרט לאלו המוכרים היטב. נביא דוגמה נוספת לגבי הדוכיפת, ציפור המוכרת לנו היטב כיום, אך כנראה אין קשר בינה לבין הדוכיפת המקראית.
רש"י פירש תרנגול הבר. ייתכן וסוג של פסיון גדול או אפילו טווס. הרס"ג מתרגם "הדהד" - ובהערות הרב קפאח - עוף בעל כתר של נוצה נאה על ראשו ומקורו ארוך" (וייתכן כי אולי זה גם סוג של עגור). ואילו הראב"ע אומר על הדוכיפת - "אמרו הצדוקים כי היא התרנגולת, ואלה טפשי עולם, כי מי הגיד להם". משפטו האחרון של הראב"ע רק מוכיח כמה קשה באמת לזהות את המינים.

דוכיפת - כנראה לא זו המקראית אבל עדיין לא כשרה

במינים מסוימים השם הלועזי שרש"י נותן השתמר עד ימינו וניתן לסמוך עליו (לעומת העברית שהיא שפה בה חודשו מילים רבות). למשל על האנפה אומר רש"י היירון ושם זה נשתמר עד ימינו באנגלית ובצרפתית) Heron. בארץ אנו מכירים בעיקר את אנפית הבקר והלבנית הקטנה - עופות מאד דומים, אולם במשפחה יש למעלה מ-65 מינים מה שמצדיק מאד את התוספות בתורה: "האנפה למינה...".

אנפה - האם זו האנפה המקראית?

קושי אחר נובע כבר מהתורה עצמה. החיה תנשמת מוזכרת גם ברשימת העופות וגם ברשימת השרצים כאשר כבר מההקשר בתורה ברור שמדובר בחיה אחרת. רש"י מפרש כי תנשמת הינה העוף עטלף (למרות שעטלף הוא למעשה יונק, הרי שהוא בעל כנפיים) והשרץ הינו החפרפרת, אולם אחרים מתייחסים לתנשמת המוכרת לנו כיום כעוף אשר נשימותיו נשמעות בחוזקה (ואם עמדתם פעם ליד תנשמות אתם מכירים את הנשיפות שלהן).

אמנם התורה נוקטת בלשון ומינו לגבי חלק העופות מה שמרחיב את הרשימה וחכמים בתורה שבעל פה נתנו סימנים גם בעופות. עופות דורסים הם תמיד טמאים, ונדרשים גם סימנים אחרים (אצבע אחורית, זפק, קורקבן נקלף ולא נקרע). הקשיים בזיהוי העופות (ושאר החיות) דורשים שפרט לסימני הטהרה שהם תנאי הכרחי תהיה קיימת גם מסורת שחיטה על אותו מין ולכן קיימות ציפורים שלהן כל סימני הטהרה איך אינו נאכלות עקב כך שאין מסורות על כשרותן. כזו היא למשל ציפור הדרור. ציפורים אחרות נאכלות למרות שהייתה מחלוקת לגבי המסורת (תרנגול הודו, שהיא ציפור שלא הייתה קיימת באזורנו) וציפורים שמסורות עתיקות עליהן חודשו, כדוגמת השלו.

מאמרים נוספים לפרשת שמיני

ברווז, אינו מופיע בתורה ולו כל סימני הכשרות והמסורת

חידון לפרשת שמיני

החידון לפרשת שמיני מציג כרגיל מבחר חידות לפרשה. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות לילדים ולמבוגרים. מומלץ לנסות ולפתור לאחר קריאת הפרשה. בהצלחה

מאמרים נוספים לפרשת שמיני

חידות לפרשת שמיני

לא הצלחתם? לא נורא... נסו את דף הפתרונות.

תשובות לחידון שמיני

להלן פתרון החידות לפרש. שמיני. אם טרם ניסיתם את כוחכם אנא גשו קודם כל לדף החידות לפרשת שמיני ונסו לפתור את החידות.







מתחילים:

• אחד מארבעה הפוך בפרשה. הכוונה למילה בלולה, הנקראת בצורה הפוכה - הלולב, אחד מארבעת המינים של סוכות
• משה עשה את זה שלוש פעמים וגם פרעה נעמן ואחשוורוש מתייחסים למילה "ויקצוף", מילה נדירה בתנ"ך המופיעה שמונה פעמים בלבד. שלוש פעמים ביחס למשה רבנו, פעם אחת ביחס לה', פעם אחת לכל אחד מהאישים בחידה ופעם נוספת לאיש האלוקים המנבא בספר מלרים ולא נזכר בשמו.
• איזה חלק של האח? - הכוונה היא לאותיות המרכיבות את המילה אח ולתאריכים האפשריםי בחודש ניסן בהן ארעה חנוכת המשכן, א' בניסן לפי רש"י או ח' בנסין לפי הרמב"ן.
• שם אחד לשני מינים - הכוונה לנתשמת המופיעה פעם אחת ברשימת העופות הטמאים ופען אחת ברשימת שמונה השרצים. הפרשנים מסכימים כי מדובר בשני מינים שונים.
• בכף הרגל הרואים בתמונה יש בבירור פרסה שסועה. זוהי רגלו שלהיעל, חיה כשרה למאכל. לעומת היעל, שפן הסלע הוא חיה שאינה כשרה למאכל. שתי חיות אלו נצפות בשמורת עין גדי.
• שמעון פרס והכוס הם עופות טמאים ואינם כשרים לאכילה. הברבור לא מוזכר בפרשה אך הוא עוף כשר לאכילה.
• הדבורה הינה שרץ העוף שאינו כשר מאכל, זאת לעומת החרגול שסוגים שונים שלו דווקא כשרים למאכל (לפי מסורת. לא כל הסוגים כשרים).
• כלי העבודה רומזים לכלים המוזכרים בפסוק לב בפרק י"א :"וְכֹל אֲשֶׁר-יִפֹּל-עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל-כְּלִי-עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ-עוֹר אוֹ שָׂק כָּל-כְּלִי אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב וְטָהֵר"
• פרסת הסוס מייצגת את הפרסה, אחד מסימני הטהרה בבהמות ובחיות.
• התנהגות לא מנומסת חיונית - העלאת גירה. התנהגות לא מנומסות אבל סימן טהרה הכרחי בבהמות וחיות.

סטטיסטיקה לפרשת שמיני

פרשת שמיני היא הפרשה ה-26 בתורה וה-3 בחומש ויקרא. הפרשה נכתבת ב-158 שורות בספר תורה ויש בה 6 פרשיות (מיקום 39), מתוכן 3 פרשיות פתוחות ו -3 סתומות. בפרשה יש 91 פסוקים (מיקום 41),1238 מילים (מיקום 41) ו-4670 אותיות (מיקום 41). לפי ספר החינוך יש בפרשת שמיני 17 מצוות (מיקום 12), מתוכן 6 מצוות עשה (מיקום 15) ו-11 מצוות לא תעשה (מיקום 10).
בשנים פשוטות (לא מעוברות - 63%) פרשת שמיני נקראת תמיד אחרי פסח. בשנים מעוברות, פרשת שמיני היא פרשת פרה (21%) או פרשת החודש (16%)

מאמרים נוספים לפרשת שמיני

לפרשה הקודמת - צו
לפרשה הבאה -תזריע

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

מתי היתה חנוכת המשכן?

הקורא את ספרי התורה בעיון יופתע לגלות רשומון. אותו אירוע מתואר בשלושה מקומות שונים, בשלושה חומשים שונים, כאשר כל פעם הוא מתואר מזווית אחרת שונה לחלוטין מקודמתה, עד כדי כך שקשה לזהות שמדובר באותו אירוע.

על חשיבותו של יום א' בניסן כבר עמדנו במאמר החודש הזה לכם ראש חודשים ועל ערפול התאריכים בתורה עמדנו גם כן בפרשת יתרו. שני נושאים אלו מתחברים יחדיו בפרשת שמיני בתאריך המיוחד של חנוכת המשכן.

נעיין במקורות השונים של חנוכת המשכן:

סוף חומש שמות (פרק מ')

יז וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית--בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: הוּקַם, הַמִּשְׁכָּן. יח וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּתֵּן אֶת-אֲדָנָיו, וַיָּשֶׂם אֶת-קְרָשָׁיו, וַיִּתֵּן אֶת-בְּרִיחָיו; וַיָּקֶם, אֶת-עַמּוּדָיו. יט וַיִּפְרֹשׂ אֶת-הָאֹהֶל, עַל-הַמִּשְׁכָּן, וַיָּשֶׂם אֶת-מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו, מִלְמָעְלָה--כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדוָד, אֶת-מֹשֶׁה.

ויקרא פרק ט

א וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.

במדבר פרק ז

א וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וַיִּמְשָׁחֵם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. ב וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים.

התאריך של חנוכת המשכן מופיע אך ורק בספר שמות, בספר ויקרא מתואר האירוע ביום השמיני (שהוא היום הבא אחרי שבעת ימי המילואים שקדמו לחנוכת המשכן) וממילא מדובר באותו יום, ובספר במדבר מוזכר האירוע ללא תאריך, משה סיים להקים את המשכן והנשיאים הביאו את קורבנם (כולם ביום הראשון – ההקרבה הייתה אחר כך במשך שנים עשר יום) לחנוכת המשכן.
רש"י מפרש כך:

"שעיר החטאת, שעיר מוספי ר"ח ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים ושעיר נחשון ושעיר ר"ח ומכולן לא נשרף אלא זה ..."

ומצאנו גם בתלמוד (שבת פז:)

"ת"ש ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן תנא אותו יום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים ראשון לכהונה ראשון לעבודה ראשון לירידת האש ראשון לאכילת קדשים ראשון לשכון שכינה ראשון לברך את ישראל ראשון לאיסור הבמות ראשון לחדשים"

אמנם רבים אינם מקבלים תאריכים אלו, ובפרט דוחים את היום השמיני לח' ניסן ויש עוד שיטות, אולם טעמם העיקרי הוא כי כמות האירועים רבה ודחוסה מדי עבור יום אחד. במאמרנו נאמץ את השיטה הפשוטה יותר שאכן כל המאורעות הללו קרו ביום אחד, שנראית לעניות דעתי כמכוונת יותר לפשט. והקורא יכול לעיין בדעות נוספות בנושא

להבנת העניין יש לעיין בסיומו של חומש שמות:

לד וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְדוָד, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ידוד, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לו וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. לז וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. לח כִּי עֲנַן ידוד עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם.

הסיום משונה במקצת. משה לא יכול כלל להיכנס לאוהל מועד, ומפורטים דיני המסעות הנמצאים דווקא בפרשת בהעלותך:

טו וּבְיוֹם, הָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה הֶעָנָן אֶת-הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל הָעֵדֻת; וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל-הַמִּשְׁכָּן, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ--עַד-בֹּקֶר. טז כֵּן יִהְיֶה תָמִיד, הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ; וּמַרְאֵה-אֵשׁ, לָיְלָה. יז וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן, מֵעַל הָאֹהֶל--וְאַחֲרֵי-כֵן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבִמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן--שָׁם יַחֲנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יח עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ: כָּל-יְמֵי, אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן--יַחֲנוּ. יט וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן, יָמִים רַבִּים--וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה, וְלֹא יִסָּעוּ. כ וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן, יָמִים מִסְפָּר--עַל-הַמִּשְׁכָּן; עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ. כא וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה הֶעָנָן, מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר, וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר, וְנָסָעוּ; אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. כב אוֹ-יֹמַיִם אוֹ-חֹדֶשׁ אוֹ-יָמִים, בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו, יַחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִסָּעוּ; וּבְהֵעָלֹתוֹ, יִסָּעוּ. כג עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ: אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה שָׁמָרוּ, עַל-פִּי יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה.

לעומת זאת סיומו של פרק קורבנות הנשיאים בפרשת נשא דווקא מתאים לתחילת חומש ויקרא:

פט וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו.

והשוו לפסוק הראשון בחומש ויקרא

א וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

אין זאת כי אם ספר שמות מתפצל לשני ספרים מקבילים (אשר מקבילים גם בזמנם) ספר ויקרא וספר במדבר (מתחילים שניהם בחנוכת המשכן וממשיכים כחודש לאחר מכן עד המסע הראשון (בע"ה בפרשת בהעלותך נעמוד על פרשיית "ויהי בנסוע הארון", לענינו נניח כי היא חותמת את חלקו הראשון של ספר במדבר).

עיקרם של החומשים הוא כך:
ספר ויקרא – ספר התורה (החומש כולל הרבה מאד מצוות). דן בהיבטי הקדושה: קדושת האדם הזמן והמקום טומאה וטהורה קודש וחול..
ספר במדבר – ספר ארץ ישראל – ההכנות והעיכובים בדרך לכיבוש הארץ. אמנם כלולות מספר פרשיות מצוות בחומש במדבר אך רובן ככולן למעשה שייכות לספר ויקרא (דיני הפלאה, קורבנות המוספים/נזיר/סוטה).

הקבלות נוספות קיימות בפסוקים. כל תיאור שבעת ימי המילואים מופיע במדויק בפרשת תצווה.
היינו מצפים שחלק זה של פרשת צו יופיע כולו בסוף ספר שמות (שהרי פרשת ויקרא כבר נאמרה במשכן לאחר שבעת ימי המילואים, ולמעשה באמצע פרשת צו חוזרים אחורה בזמן)
לעומת זאת על היום השמיני אין כלל ציווי! אלא ההכנה וימי המילואים תגרום להתגלות השכינה שעליה לא ניתן למעשה לצוות והיא צריכה פשוט לקרות.
המשכן הוא הגורם לחזרת השכינה למחנה ישראל לאחר חטא העגל ולאפשר את המשך המסע לארץ ישראל וממילא ההופעה של חנוכת המשכן וחזרת השכינה מתוארת בשלוש דרכים שונות. זו הסיבה לרשומון, עלינו לראות כל אירוע מזווית המבט הנכונה לאותו איזכור ולבנות לנו את התמונה השלמה בכוחות עצמנו.

בספר שמות – חזרת השכינה בזכות תפילותיו של משה רבינו
בספר ויקרא – חזרת השכינה בזכות העבודה/קורבנות
בספר במדבר – חזרת השכינה בזכות קורבנות הנשיאים

ניתן להמשיל שלושה גורמים אלו לתורה (משה) לעבודה (קורבנות) וגמילות חסדים (נשיאים). שלושת הדברים המקיימים את העולם כולו.
מדוע הנשיאים קשורים לגמילות חסדים? משום שלא ניסו להביא כל אחד יותר מהשני (תחשבו איזה יתרון יש לנשיא האחרון שכבר יודע מה הביאו כולם) וכן משום שתרמו כלים שיאפשרו את נשיאת המשכן ללויים.

אפשרות נוספת להקבלה היא בין ארץ ישראל (במדבר – החומש העוסק במסע) תורת ישראל (ויקרא – החומש עם הריכוז העיקרי של מצוות) ועם ישראל (שמות – החומש המתאר את תהליך יצירתו של עם ישראל).

מאמרים נוספים לפרשת שמיני