פרשת תצווה

פרשת תצווה

פרשת תצווה היא הפרשה השמינית בחומש שמות וממשיכה את ציווי המשכן: הדלקת הנרות, הבגדים המיוחדים של הכוהנים ואת ההקדשה של אהרון ובניו לכוהנים. הפרשה מסיימת בשלוש מצוות שיהיו במשכן - קורבנות התמיד, הדלקת הנרות (שמופיעה גם בתחילת הפרשה) והקרבת הקטורת. מאמרים נוספים ותקציר מפורט מופיעים בהמשך.

מאמרים ודברי תורה לפרשת תצווה

הדלקת הנרות - המאמר עוסק בשתי ההופעות בתורה של פרשת ציווי ההדלקה, בפרשות תצווה ואמור ובהבדלים ובחידושים ביניהם.

דבר התורה של יואב לפרשה והרחבה שלנו במאמר  אהרון הכהן - פרשתנו מציגה לראשונה את מינויו של אהרון לכהן, מה כולל תפקיד זה ומדוע אהרון קיבל את התפקיד.

המצוות החשובות בפרשת תצווה - המאמר עוסק במצוות חשובות וקבועות שאנו מכירים מפרשות אחרות אך מופיעות לראשונה כבר בפרשת תצווה.

הפטרת פרשת תצווה - עיון בהפטרת פרשת תצווה בספר יחזקאל.

הפטרת שבת זכור - אם פרשת תצווה לפני פורים, קוראים הפטרה בספר שמואל על מלחמת שאול בעמלק.

מדע בפרשה - על אבני חן, גמולוגיה ומכרות פתוחים בעולם.

פרשת תצווה לילדים - דבר תורה קצר לפרשת השבוע המותאים לילדים (אבל לא רק).

חידון לפרשת תצווה - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשה להנאת כל המשפחה

תפזורת לפרשת תצווה

סטטיסטיקות לפרשת תצווה 

תקציר פרשת תצווה

פרשת תצווה ממשיכה את פרשת תרומה בדיני והלכות המשכן. לאחר שפורטו הלכות כלי המשכן עוברת התורה לתאר את הציוויים הקשורים לעובדים במשכן, אהרון הכהן וארבעת בניו. הפרשה פותחת במצוות העלאת נר התמיד ולאחריו מתארת את הבגדים והמלבושים שיש לעשות לכהנים: חושן ואפוד, מעיל וכתונת תשבץ, מצנפת ואבנט.

לאחר תיאור הבגדים עוברים לתיאור טקס החניכה של הכהנים המלווה בהכנות הנמשכות שבוע שלם ובקרבנות רבים ובשימוש הייחודי בשמן המשחה, שמן שנועד למטרה זו בלבד (משיחתו של כהן גדול).

בפרשה מוזכרות מצוות כהונה חשובות (הרחבה במאמר לעיל) כגון, מצוות קורבנות התמיד, מתנות כהונה, הקטרת הקטורת במשכן ועבודת יום הכיפורים.

הכהן הגדול וכלי המשכן מתוך תנך הולמן 1890

הטקסט המלא של פרשת תצווה מאתר מכון ממרא

הפרשה הקודמת
פרשת תרומה
הפרשות הבאות
פרשת כי תשא
פרשת ויקהל
פרשת פקודי

דבר תורה לפרשת תצווה

דברי תורה של יואב לפרשת תצווה:

שנת תשע"ח - השמן למאור

הפסוק הפותח את פרשת תצווה הוא: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"
ה' אומר למשה לצוות את עם ישראל להביא שמן למאור לנר התמיד.
 
פרשה זו נפתחת בניגוד מוחלט לפרשה הקודמת, נזכיר שבפרשת תרומה ה' אומר:  "מאת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי"  כלומר אין חובה להביא תרומה, אלא רק מי שרוצה וכמו שאמרנו קודם בפרשה שלנו ה' מצווה ומחייב להביא שמן.
 
האם זה שאצלנו אלוקים מחייב ואילו בפרשת תרומה אלוקים אינו מחייב אומר שהשמן יותר חשוב ממוצרי המשכן ולכן, התורה מצווה כדי שלא יהיה מצב שלא יהיה, לא כמו בפרשת תרומה שם זה לא משנה אם יהיה או לא?

האם מזה שכאן אלוקים אמר שחייבים ואילו בפרשת תרומה אלוקים אינו מחייב אני יכול להבין, שהשמן יותר חשוב מכל המשכן? מה שלא נראה הגיוני.

עוד שאלה שעולה מהפסוק היא מדוע ה' אומר להביא שמן למאור, הרי כבר בפרשת תרומה ה' מציג את רשימת הדברים שאפשר לתרום למשכן וביניהם "שמן למאור" ורש"י אומר לנו שם: שמן זית זך להעלות נר תמיד, אנחנו רואים שבכלל השמן למאור הוא לא חובה להביא אותו שהרי מסופר כבר בפרשת תרומה שזה אחד מן התרומות שרק מי שרוצה מביא.
אם בפרשה הקודמת ראינו שהשמן הוא נדבה, מדוע ה' עוד פעם אומר להביא שמן למאור והפעם בציווי? האם הבאת השמן היא חובה או רשות?
 
לגבי השאלה הראשונה לפי דעתי זה לא שהשמן למאור היה יותר חשוב מהמשכן, אלא שהשמן היה הרבה יותר נדיר לעומת כל שאר הדברים שפורטו בפרשת תרומה.

שמן לא היה אפשר לייצר במדבר וגם לא מסופר שעם ישראל יצא עם מלא שמן ממצרים. לעומת זאת כן מסופר שבני ישראל יצאו עם כלי כסף וכלי זהב, דבר שבדור המדבר היה כנראה מאוד נפוץ בעקבות הנסים שה' עשה לעם ישראל.
עוד סיבה שכנראה זהב כסף יתנו יותר משמן מכיוון שאת הכסף והזהב עם ישראל יודע בוודאות שזה בזכות ה' אז יותר קל לחשוב שבעצם "החזרת" את זה לה' לעומת זה השמן אתה בעצמך עשית, יותר קשה לתת אותו.

לפי דעתי בגלל דברים אלו ה' החליט שאת המשכן עם ישראל יתרום, ובטוח יהיה מספיק חומרים, ואילו את הדבר היותר נדיר השמן עם ישראל יהיה חייב לתת כדי שלא ייוצר מצב שלא יהיה.

לגבי השאלה השניה, גם הספורנו חש קושי ולכן הוא מנסה לתרץ הספורנו אומר שה' מצווה שיקחו שמן רק כאשר השמן מהנדבה כבר נגמר כלומר הספורנו אומר שהציווי והנדבה מדברים על מקרים שונים הראשון הוא המצב ההתחלתי והשני הוא אחרי שייגמר מה שהיה בהתחלה.
לפי דעתי הספורנו מתבסס על המילה שמופיעה בפסוק והיא המילה "תמיד" ממילה זאת אנחנו מבינים שפעם בכמה זמן צריך להביא שמן חדש. בעצם השמן בפרשת תרומה מדבר על "הנגלה" הראשונה של השמן ואילו השמן בפרשת תצווה מדבר על העתיד.

אלוקים בעצם אומר לנו מסר חשוב: ההתחלה צריכה לבוא מההם, מנדבה, אחרי שהעם יביא מרצונו, אז אפשר להתחיל  לדבר. אבל קודם חייבים שאנחנו נעשה משהו מרצוננו, אנחנו נתחיל אותו, ואז יבוא הציווי והעזרה האלוקית בדבר הזה. שבת שלום

לדף הראשי של פרשת תצווה

שנת תשע"ז -  בבחירתו של אהרון. באתר יש מאמר מורחב בנושא.

תדמיינו לכם שאתם לא יודעים שום דבר מהתורה. אבל שום דבר , כלום. אתם לא יודעים אם עם ישראל הגיע בסוף לארץ או איך היה לו שם או שיהושע החליף את משה או מה התפקיד של המשכן ומי עובד בו. את כל אלה אתם לא יודעים.

עכשיו נתחיל את הדבר תורה ועדיין תצאו מנקודת הנחה שאתם לא יודעים כלום.

רשום בפרשה "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ-לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן"

מפסוק זה עולה שאלה אחת עיקרית מדוע אהרון ובניו זוכים לשרת במשכן היינו מצפים שהאיש שעשה כל כך הרבה ניסים האיש שהכי קרוב לה' הוא יהיה זה שגם ישרת אותו.

האבן עזרא עונה שכשרשום "ואתה הקרב אליך" זה מלמד שבהתחלה משה היה כהן הכהנים.

אז מה השתנה שאהרון נהיה כהן הכהנים האבן עזרא אומר שמשה עסוק בללמד את העם מצוות ולדון כל דבר קשה כמו שראינו בפרשת יתרו ולכן למשה אין  את הזמן להיות כהן.
האבן עזרא גם אומר שרצו לתת כבוד למשפחת נחשון.  איך הם קשורים? אהרון התחתן עם אחותו של נחשון.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר היתה: מילה שבפרשת תרומה היא קישוט ובמקומות אחרים בתנ"ך שם של מקום.  והתשובה היא: כפתור שהכפתור היה קישוט למנורה . וגם היה שם של מקום שנאמר  למשל בירמיהו "שארית אי כפתור".

והחידה השבועית של השבוע היא: "על אהרון וגם בעיתון".

הרחבה לנושא בחירתו של אהרון במאמר על אהרון ובניו.

הפטרת פרשת תצווה

הפטרת פרשת תצווה היא בספר יחזקאל פרק מ"ג מפסוק י' ועד סוף הפרק. בשנים שאינו מעוברות, לפעמים הפטרה זו נדחית בגלל הפטרת זכור (השבת שלפני פורים). קיימת אפשרות נדירה יותר בה פורים יוצא ביום שישי ולכן שושן פורים הוא בשבת. בשבתו כזו שהיא גם פרשת תצווה, לא יראו בערים המוקפות חומה (ירושלים ועוד) את ההפטרה הרגילה של פרשת תצווה אלא את ההפטרה של פרשת זכור (פעם שנייה!).

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

בפרשת תצווה אנו עושים אתנחתא מהעיסוק בבניית בית המקדש הראשון (אליו נחזור בפרשות ויקהל-פקודי) ומפליגים לעבר בית המקדש לעתיד לבוא.
הפטרתנו נמצאת בסוף ספר יחזקאל שעוסק בנבואות עתידיות על בית המקדש. חלק זה של ספר יחזקאל מתחיל מפרק מ' ועד סוף הספר. יחזקאל מנבא אותו ארבע עשרה שנה לאחר החורבן ולמעה למרות שהוא בבבל הוא מקבל מעין "סיור מאורגן" בבית המקדש החדש. נבואות יחזקאל קשות מאד. הפרטים לא מסתדרים לנו, לא עם מידות בית המקדש ולא עם הלכות הקורבנות המופיעים בתורה. קשיים אלו גרמו לחכמים להתלבט האם לכלול את ספר יחזקאל בקאנון של כתבי הקודש (התלבטויות דומות היו גם על ספרי קוהלת, שיר השירים ועוד). מומלץ לקרוא אפילו ברפרוף את הפרקים הקודמים להפטרה. הפסוקים קשים מאד והתיאורים האדריכליים לא ברורים. ראו למשל שני פסוקים מפרק מ"ב: "ה וְהַלְּשָׁכוֹת הָעֶלְיוֹנֹת קְצֻרוֹת כִּי-יוֹכְלוּ אַתִּיקִים מֵהֵנָּה מֵהַתַּחְתֹּנוֹת וּמֵהַתִּיכוֹנוֹת בִּנְיָן: ו כִּי מְשֻׁלָּשׁוֹת הֵנָּה וְאֵין לָהֶן עַמּוּדִים כְּעַמּוּדֵי הַחֲצֵרוֹת עַל-כֵּן נֶאֱצַל מֵהַתַּחְתֹּנוֹת וּמֵהַתִּיכֹנוֹת מֵהָאָרֶץ". מומלץ להיעזר במפרשים, אולם גם שם ובוודאי במחקר המודרני דעות שונות וסותרות בפרטים השונים.

הנה פסוקי ההפטרה
י אַתָּה בֶן-אָדָם הַגֵּד אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת-תָּכְנִית:


כבר הזכרנו את הפתיחה "בן אדם" האופיינית לספר יחזקאל. הביטוי מופיע בספרים אחרים אולם תמיד במשמעות כללית. רק במקום אחד נוסף מצאנו פנייה לאיש ספציפי בכינוי בן אדם (דניאל ח יז: "וַיָּבֹא אֵצֶל עָמְדִי וּבְבֹאוֹ נִבְעַתִּי וָאֶפְּלָה עַל-פָּנָי וַיֹּאמֶר אֵלַי הָבֵן בֶּן-אָדָם כִּי לְעֶת-קֵץ הֶחָזוֹן") ולא ככינוי גנרי לאיש כלשהו.. הנביא יחזקאל קיבל זה עתה סיור אישי בבית המקדש (מפרק מ' ועד תחילת ההפטרה) ובדומה להתגלות שהייתה לו בתחילת הספר (אותה קוראים בהפטרה לחג השבועות) גם כאן הוא רואה את השכינה הנמצאת בבית המקדש שכבר חרב. תפקידו של יחזקאל הוא לנבא על הקמת בית המקדש הבא. יותר מכך, עצם העובדה שבני ישראל לא עוסקים בהקמת הבית היא עוון עליו הם צריכים להיכלם.

יא וְאִם-נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר-עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל-(צוּרֹתָו) [צוּרֹתָיו] וְאֵת כָּל-חֻקֹּתָיו- וְכָל-(צוּרֹתָו) [צוּרֹתָיו] וְכָל-(תּוֹרֹתָו) [תּוֹרֹתָיו] הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת-כָּל-צוּרָתוֹ וְאֶת-כָּל-חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם:
יב זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל-רֹאשׁ הָהָר כָּל-גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִנֵּה-זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת: יג וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה-רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל-שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ: יד וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד-הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד-הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת וְרֹחַב הָאַמָּה: טו וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת (וּמֵהָאֲרִאֵיל) [וּמֵהָאֲרִיאֵל] וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע: טז (וְהָאֲרִאֵיל) [וְהָאֲרִיאֵל] שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו: יז וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ וְהַגְּבוּ-ל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה וְהַחֵיק-לָּהּ אַמָּה סָבִיב וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים: 
הפסוק הראשון מתייחס לפרקים שהופיע לפני ההפטרה ובו תוארו כל מידות הבית. שאר הפסקה מתייחסת רק למרכיב אחד במקדש - המזבח. הפרטים קשים מאד להבנה ולא תואמים כלל את מקדש שלמה. ייתכן ובית המקדש שנבנה לאחר שיבת ציון היה דומה במידותיו למה שנכתב כאן. אנו מכירים יותר את בית המקדש כפי שנראה לאחר ההרחבות העצומות שעשה הורדוס.

יח וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם כֹּה אָמַר ה' אלוקים אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם: יט וְנָתַתָּה אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם- מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם ה' אלוקים לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת: 
בבית המקדש עבדו כוהנים מהרבה בתי אב ולא רק מזרע צדוק. גם כוהנים גדולים היו ממשפחות רבות.

כ וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל-אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל-אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל-הַגְּבוּל סָבִיב וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ: כא וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ: כב וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר-עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר: כג בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַר בֶּן-בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן-הַצֹּאן תָּמִים: כד וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי ה' וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַה': כה שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר-חַטָּאת  לַיּוֹם וּפַר בֶּן-בָּקָר וְאַיִל מִן-הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ:
אנו רואים כאן מעין טקס חדש של חנוכת המקדש שאפשר להקביל אותו לטקס חנוכת המשכן המתואר בפרשת צו ולטקס חנוכת בית המקדש הראשון המתואר בספר מלכים.



כו שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ (יָדָו) [יָדָיו]: כז וִיכַלּוּ אֶת-הַיָּמִים וְהָיָה- בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת-שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם ה' אלוקים: 


לדף הראשי של פרשת תצווה

אבני חן גמולוגיה ומכרות

בפרשת תצווה מופיעות 12 האבנים היקרות שיש לשבץ בחושן של הכהן הגדול, אבן אחת עבור כל שבט האבנים הן: אודם, פיטדה, ברקת, ספור נופך, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שוהם, ישפה. קיימות הצעות מרובות לזיהוי האבנים המקראיות לפי תיאורים שונים שיש במקרא ואפשרויות היסטוריות של עיבוד האבן, אולם יש לקחת את ההצעות האלו בעירבון מוגבל.
אבני חן הן אבנים סלעיים או מינרליים, בעלי צורה וצבע יפים בעיני בני האדם. מטבען אבני החן יכולות להיות יקרות מאד, כאשר שער האבן בעיקר תלוי ביופיה, גודלה ונדירותה והשתנה תדירות במהלך הזמנים בהתאם לחוקי השוק. אבני החן מורכבות מיסודות רבים בתרכובות שונות, למשל אבן הברקת היא Be₃Al₂(SiO₃)₆::Cr וכוללת את היסודות הבאים: בריליום, אלומינים, סיליקון, חמצן וכרום בקשרים כימיים מורכבים. שימו לב לנוכחות היסודות המתכתיים, הם אלו שבהתרכבות עם החמצן נותנים לאבן את צבעיה המיוחדים. שינויים קלים בריכוזי החומרים, יגרמו להבדלי גוונים בין אותן אבני החן. אבן החן הבודדת המורכבת מיסוד אחד בלבד היא היהלום המורכב מהיסוד פחמן בלבד. מסיבה זו יהלומים נקיים הם שקופים לגמרי, קיימים יהלומים "שהזדהמו" בחומצות מתכתיות והם אכן בעלי גוונים שונים. עוד אבן חן יוצאת דופן היא העינבר. היא לא בדיוק אבן, אלא שרף עצים שהתקשה והתאבן תחת לחץ, ההרכב הכימי של העינבר מכיל רק בעיקר מימן, חמצן ופחמן בלבד. לעיתים בגוש הענבר נתן למצוא חרקים ולהפיק מהם DNA. בסרט הידוע פארק היורה, נעשה שימוש ברעיון זה והדינוזאורים שוחזר מ-DNA שנמצא ביתוש (שעקץ דינוזאור) בגוש עינבר. יצירה נוספת בעינבר היא חדר העינבר, חדר שלם המכוסה כולו עינבר שהיה בארמון יקטרינה ליד סנט פטרסבורג. החדר נבזז על ידי הצבא הנאצי ועקבותיו נעלמו, החדר שוחזר בשנים האחרונות...

אבני חן. מקור ויקיפדיה. ראו בדף התמונה לזיהוי האבנים

הענף המדעי העוסק בנושא הוא הגמולוגיה, והוא ענף המתמחה באבני חן, גם מהבחינה המדעית, תכולתן, הרכבן ודרכי יצירתן וגם מהבחינה העיסקית, הערכת השווי של האבנים, אפשרויות החיתוך והעיבוד שלהן ועוד. עסקאות מסחריות באבני חן דורשות לרוב תעודות ממכונים גמולוגיים מוסמכים שיעידו ויאשרו על האותנטיות של האבן ועל איכותה. לצערנו, קיימות מספר מדינות בעולם, ביבשת אפריקה במיוחד, בהן מתבצעות עבודות כרייה בעבודות כפייה ולמימון מלחמות וטרור, יהלומים אלו מכונים "יהלומי דמים" והמסחר בהן אסור, אולם כמובן שמבריחים ימצאו דרכים להכניס גם אותן לשוק. כמו כן, כיום קיימות שיטות ליצירת אבני חן בצורה מבוקרת במעבדה, באמצעות שיטות של גידול גבישים. איכותן קרובה לאיכות של אבני חן טבעיות ונדרשת מומחיות להבדיל ביניהן, שכן ממראה החיצוני, אדם רגיל לא יראה שום הבדל. מחירן כמובן זול בהרבה.

את אבני החן אוספים בכרייה ממעמקי האדמה, בדומה למתכות, לעיתים, במבט חיצוני האבן נראית ככל אבן רגילה ויש לקלף שכבות חיצוניות שלה ולהגיע לאבן הפנימית היפה והמבריקה. ככל שהמכרות מוצו, יש להעמיק אותם יותר ויותר והדבר יצר מכרות ענקיים. חלק מהמכרות הם מכרות פתוחים, חופרים בור ולאט לאט מגדילים אותו (כמו חיריה, רק למטה במקום למעלה). הנה שתי דוגמאות, מכרה רוסי בסיביר - מכרה מירני

מכרה מיר (מירני) ברוסיה. מקור: ויקיפדיה

ומכרה דייאביק על אי לא מיושב ושומם בקנדה . מומלץ לקרוא מעט על המכרה באתר האינטרנט שלהם ובמיוחד על הגישה הסביבתית של המכרה...

מכרה דייאויק. התמונה באדיבות המכרה

מאמרים נוספים לפרשת תצווה

פרשת תצווה לילדים

תקציר פרשת תצווה

פרשת תצווה מהווה המשך ישיר לפרשת תרומה ונידונים בה שאר עניני המשכן, מצוות המשכן ובגדי ותפקידי הכהנים.
ה' מצווה על הכנת שמן זית זך למנורת המשכן. נרות המנורה ידלקו בשמן זה בכל יום. ההדלקה תהיה לעת ערב ויש לשים די שמן לבעירת האש עד הבוקר.
יש להכין לכוהנים בגדי כהונה מיוחדים. לכהן הגדול שמונה בגדים: אפוד, חושן, מעיל, ציץ, כותונת, מצנפת אבנט ומכנסיים. לכהן רגיל - הדיוט, רק ארבעה בגדים: כתונת, מגבעת, אבנט ומכנסיים.

 
האפוד: כמין סינר אותו לובש הכהן מאחוריו, מגובה החזה ועד לעקבי רגליו. מחלקו העליון של האפוד יוצאים שני זוגות רצועות. זוג אחד המקיף את גופו של הכהן ונחגר מלפניו, וזוג שני כמין כתפיות העוברות מעל צווארו. על כתפיות אלו, מעל גובה החזה מוצמדים שני אבני השוהם עליהם חרוטים שמות שבטי ישראל, ששה שמות על כל אבן.

החושן: על גבי בד ארוג מחמשה מיני חוטים שובצו שניים עשר אבנים יקרות ועליהן חרוטים שמות שבטי ישראל - שבט לכל אבן. בנוסף, חרוטים על האבנים אותיות היוצרות יחדיו את המילים - "אברהם, יצחק, יעקב, שבטי ישרון". את החושן נשא הכהן הגדול על חזהו מעל האפוד. הוא תלוי באמצעות שתי שרשראות זהב קצרות המשתלשלות מן האפוד ונאחזות בשתי טבעות זהב המחוברות בחלקו העליון של החושן. מתחת לאבני החושן, בחלק מקופל של האריג, משולבות שתי טבעות, אחת בכל צד, לתוכן נתחבו פתילי תכלת כדי לחגור את החושן אל גופו של הכהן כדי שלא יתנדנד בזמן הליכתו. בין קפלי אריג החושן נתפר קלף ועליו השם המפורש. החושן שימש כ"אורים ותומים". כלומר, הכהן הגדול היה נשאל בשאלות מהותיות הקשורות לציבור, ואותיות החושן היו מבהיקות ומגלות את התשובה השמימית.

המעיל: על גבי כותנתו לבש הכהן מעיל ארוג כולו מחוטי צמר בצבע תכלת. למעיל נקשרו שבעים ושניים פעמונים שהיו מצלצלים בזמן תנועת הכהן.

הציץ: על מצחו של הכהן הגדול היה מונח טס של זהב ועליו מובלטות המילים "קודש לה'" בצורת כתיבת השם המפורש. הטס חובר בשני חוטי תכלת המקיפים את ראשו ונקשרים מעל עורפו. חוט תכלת נוסף הושחל בחלקו העליון של הציץ באמצעו, ונמשך מעל ראשו ומעל מצנפתו של הכהן לאחוריו, כשהוא נקשר לאחור עם שני פתילי הרוחב.

הכותונת: הכותונת עשויה כולה פשתן, ארוגה משבצות-משבצות וסגורה מכל עבריה כל שניתן ללובשה רק דרך בית הצוואר. את הכותונת לבש הכהן על גופו, חגר אותה באבנט ועליה לבש את המעיל ואת האפוד.

 
המצנפת/מגבעת: הכהן הגדול חבש על ראשו מצנפת עשויה פשתן. המצנפת כמין פס ארוך, אורכה שש-עשרה אמה (כשמונה מטרים), והכהן מסובבה סביב ראשו עד שמתקבלת צורת מצנפת. גם לכהן ההדיוט כובע דומה, אלא שהוא הקיף בו את ראשו בצורת מגבעת.

האבנט: האבנט אף הוא פס ארוך אך דק מן המצנפת. אורכו שלושים ושתיים אמה (כששה עשר מטרים) והא ארוג מארבע מינים שונים: פשתן, תכלת, אגמן ותולעת שני. הכהן חוגר אותו כשהוא מסובבו שוב ושוב סביב גופו עד תום כל אורכו.

המכנסיים: את המכנסיים ארגו מחוטי פשתן. הכהן לבש את המכנסיים למעלה מטבורו, קרוב ללב, והם הגיעו עד ברכיו.

אהרון ובניו הכוהנים נבחרו על-ידי הקב"ה לשרת במשכן, וגם אחר-כך בבית המקדש העתיד להבנות בארץ ישראל, יהיו הכוהנים, צאצאיו של אהרון משבט לוי, הממונים הבלעדיים על העבודה במקדש.

אולם כדי לקדשם בפועל לעבודה זו מצווה ה' לעשות כמה דברים: להקריב קורבנות ומנחות מיוחדים, להלבישם בבגדי הכהונה, יציקת שמו מיוחד הנקרא 'שמן המשחה' על ראשם. כל זאת יש לעשותך שבעה ימים מיום הקמת המשכן, ואז תהיה קדושתם מושלמת לצורך עבודת ה'.

גם את המזבח המיועד להקרבת הקורבנות יש לקדש. בהקרבת הקורבנות המיוחדים ובמשיחתו בשמן המשחה בנשך שבעה ימים, הופך המזבח קדוש ומוכשר להקרבה תמידית של הקורבנות. הקב"ה מבטיח, כי לאחר כל ההכנות האלו ישרה את שכינתו במשכן, ובאמצעותו תהיה השכינה הקדושה על כל בני ישראל
בנוסף למזבח העולה שעמד בחצר המשכן להקרבת הקורבנות, היה בתוך ההיכל מזבח קטן יותר מצופה זהב, שנועד להקטרת הקטורת.

מזבח זה יש לעשות מעצי שיטים, שטחו רבוע - אמה על אמה (כחצי מטר על חצי מטר) וגובהו שתי אמות (כמטר אחד). כאמור המזבח צופה זהב טהור, ועליו זר וטבעות להכניס בהם את הבדים לנשיאתו בעת מסעות בני ישראל.
פעמיים בכל יום, בבוקר ובערב, הקטיר הכהן קטורת העשויה משחיקת עשבים שונים, על גבי מזבח זה.

דבר תורה קצר לפרשת תצווה

פרשת תצווה עוסקת רבות בכוהנים ובבגדי הכוהנים. ברור לנו שהבגדים של הכוהנים ובפרט הכוהן הגדול מיוחדים ומפוארים מאד. התורה עצמה כותבת (שמות כ"ח ב'): "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". אנו רגילים שאנשים חשובים גם לבושים בצורה הולמת. בודאי נכון הדבר למנהיגים ואפילו במגרשי הכדורגל, המאמנים לובשים חליפות ועניבות. אולם לבגדים יש חשיבות נוספת והיא בכך שהם מגבילים את האדם. גם אנחנו, כאשר אנו לבושים בגדי שבת וחג, נזהרים יותר, כדי שהבגדים לא יתלכלכו. הבגדים של הכהנים מטילים עליהם מגבלות רבות. הבגדים אינם קלים, על ראש אהרון הכהן יש ציץ מזהב. לציץ אסור ליפול מהראש. דבר זה מחייב את אהרון ללכת לאט ולא לבצע תנועות התכופפויות פתאומיות. כמו כן לכוהנים יש אבנט, מעין חגורה סביב הגוף. האבנט ארוך מאד, וכריכתו על הגוף יוצרת מעין צמיג באיזור הבטן. עם בגד כזה אי אפשר להסתובב מהר מדי ולרוץ.
מטרת הבגדים, פרט לפאר את הכוהנים שלובשים אותם, היא להזכיר לכהנים באופן קבוע, מה הם עושים ועד כמה עליהם להרתכז בתפקידם. הבגדים מגבילים את הכוהנים ומכריחים אותם לבצע תנועות איטיות, שקולות ומדודות. בעבודה המשכן אין מקום לריצות ולתנועות חדות ומהירות, הכל צריך להיעשות ברצינות ובנחת.

לדף הראשי של פרשת תצווה

תפזורת לפרשת תצווה

בתפזורת הבאה לפרשת תצווה הוטמנו שמונה עשרה מילים מהפרשה. ניתן לחפש ישירות בתפזורת או לענות על השאלות (הפעם כל המילים משתייכות לשתי קבוצות בלבד) או להיעזר ברשימת המילים המופיעה בהיפוך בתחתית הדף.
בהצלחה

תפזורת לפרשת תצווה

לדף הראשי של פרשת תצווה
חידות נוספות לפרשת תצווה

עיון במצוות השמן למאור

הציווי על הדלקת הנרות ולקיחת השמן לצורך כך מופיע בתורה פעמיים בהרחבה. פעם נוספת מוזכר ביצוע המצווה. בפעם הראשונה בפרשת תצווה ובפעם השנייה בפרשת אמור. עוד קודם לכן בפרשת תרומה, מופיע "שמן המאור" ברשימת החומרים הנדרשים לבניין המשכן (שמות כ"ה ו). ננסה למצוא את הסיבות לחזרה הכפולה על עניין זה ותחילה נביא את המקורות (ההבדלים בין המקורות מודגשים לנוחיותכם).
המקור הראשון - פרשת תצווה - שמות כ"ז כ-כא:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

המקור השני - פרשת אמור כ"ד א-ד:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת-הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד"

ביצוע המצווה על ידי אהרון מוזכר בתחילת פשרת בהעלותך, במדבר ח א-ה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:  וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה:  וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת-משֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת-הַמְּנֹרָה"

נתרכז כאן אך ורק בשני הציווים. ההבדל הבולט ביותר הינו לשון הדיבור: "תצווה" מול "צו", והחידוש הגדול הוא בפסוק האחרון בפרשת אמור המזכיר את המנורה עצמה, שלא הוזכרה כלל במקור בפרשת תצווה.
 הבדל לשון זה ותוספת ענין המנורה מסבירים את ביאורו של רש"י לפסוק: "זו פרשת מצוות הנרות. ופרשת ואתה תצווה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה. וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך". הענין העיקרי מוזכר פה, וענין הדלקת הנרות נזכר במלאכת המשכן כדי שנדע לצורך מה נדרשת המנורה. ואולם ענין המנורה אינו מקדים מייד את המקור הראשון. בין תיאור המנורה בפרשת תרומה לפרשת תצווה עוד ענינים רבים ואכן הרמב"ן חולק על רש"י:

"ואיננו נכון בעיני, שאין הפרשה ההיא סמוכה לפרשת המנורה, וכבר נאמר (שם מ כה): ויעל הנרות לפני ה' כאשר ציווה ה' את משה, והנה המצווה והמעשה נזכרים ונעשים כבר. אבל צורך הפרשה הזאת לשני דברים, ששם ציווה ויקחו אליך שמן זית זך מאת בני ישראל, כלומר מאת כל איש אשר נמצא אתו שמן זית זך למאור עם שאר תרומת המשכן, וכן עשו כמו שנאמר (שם לה כז כח): והנשיאים הביאו וגו' את הבושם ואת השמן למאור. ואע"פ שאמר שם "חוקת עולם לדורותם", הוא על ההדלקה, ועכשיו כלה השמן ההוא שהביאו הנשיאים נדבה, וציוה שיקחו בני ישראל משל צבור לדורותם שמן זית זך כתית כשמן הראשון, כטעם ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט ב), שיבקשו אותה ויביאוה הצבור. ושם עוד לא אמר אלא יערוך אותו אהרן ובניו וגו', והיה במשמע על המנורה או בלא מנורה אם תשבר או תאבד כאשר היה בשובם מן הגולה, ועכשיו אמר בפירוש (פסוק ד): על המנורה הטהורה, שלא ידליקו אלא על מנורה הטהורה"

לפי הרמב"ן הפסוקים הנוספים כאן מחדשים לנו. המילה תמיד (המופיעה שלוש פעמים ופעמיים בנפרד מהמונח "נר תמיד" - המופע היחידי בשמות) מדגישים כי המצווה הינה חובת הציבור לדורות, ואינה תלויה בתרומות, ובנוסף המצווה תלויה במנורה ובקיומה ומתקיימת רק בה.
הבדל דק נוסף הוא בנמען לציווי. בפרשת תצווה הציווי הוא ל-"אהרון ובניו" ואילו בפרשת אמור רק אהרון מופיע. ייתכן ואין בשינוי לשון זה כלום וייתכן שיש כאן אמירה ברורה שהכהן הראשי (הגדול) הוא אהרון (למרות שגם אלעזר ואיתמר היו כהנים משוחים ובמדרגת כהנים גדולים), וזאת על מנת למנוע אסונות נוספים כאסון אשר קרה לנדב ואביהוא, בניו הגדולים של אהרון. דווקא תחילת הפרשה יכולה לסייע לטענה זו. בתחילת הפרשה הניסוח הוא (ויקרא כ"א א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". הציווי אינו לאהרון כלל. הציווי לאהרון מופיע רק בפסוק י: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת-יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת-הַבְּגָדִים אֶת-רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם". בכל מקרה קיים קושי בפסוקים אלו. בני אהרון, הינם כוהנים משוחים ואסור להם להיטמא לאף מת (ואכן משה אוסר עליהם להיטמא אלחיהם המתים בפרשת שמיני). אבל גם הניסוח השני אינו מתאים, לאהרון אין אחים כהנים (למרות שמשה שימש בכהונה תקופה קצרה של שבוע). אפרש לפרש את כל הציווי לדורות ואפשר גם לפרשת את פסוק י' כמדבר על אלעזר. אכן כאשר אלעזר מתמנה במקום אהרון אביו אין אנו מוצאים שהוא נמשח (משיחה זו תהיה מיותרת, הוא כבר נמשח בחנוכת המשכן), אבל מעבר התפקיד התבצע באמצעות העברת הבגדים המיוחדים (במדבר כ' כ"ו): "וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם". מכאן ואילך העברת תפקיד הכהונה בוצעה הן במשיחה והן בהעברת הבגדים.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת אמור
מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת תצווה

אהרון והמנורה - מרק שגאל 1957 - מוזיאון הגארטי, מילווקי

חידון לפרשת תצווה

כרגיל דף חידה לפרשת תצווה המכיל חידות מילוליות וחידות ציורים לפרשת תצווה. החידות בדרגות קושי שונות, מיועדות לידלים ומבוגרים ויסבו הנאה מרובה בנסיון לפותרן מסביב לשולחן השבת. ייתכן וגם תגלו פתרונים שלא חשבתי עליהם, כדרכן של חידות הגיון כולם יהיו נכונים כל עוד התשובה מסתדרת. למתקשים מצורף קישור שאפשר להציץ בתשובות אבל רק לאחר נסיון טוב לפתור לבד. בהנאה ובהצלחה.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת תצווה 
תפזורת לפרשת תצווה

חידות לפרשת תצווה

למקרי חירום ניתן להיעזר בדף התשובות

פרשת תצווה - אהרון ובניו הכהנים

תרגיל טוב בלימוד פרשת שבוע הוא לשכוח את כל הידוע לנו ולהתייחס לפרשה שאנו קוראים כאילו זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בה כאשר אנו יודעים רק את מה שנכתב לפניה. אנחנו נהיה מופתעים מאד בפרשת תצווה.

לפי הבנתנו, המשכן הוא מקום עבודה, והאיש המרכזי שיבצע את העבודה צריך להיות משה רבנו. פרשת תרומה מחזקת רושם זה. דיני המשכן נמסרים למשה, למעט הארון בו נאמרה המילה "ועשו" כל שאר הציוויים פותחים במילה "ועשית" וגם מפורש כי משה יהיה זה שייכנס למשכן ויוועד עם ה' (כ"ה כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ואילו בפרשת תצווה מיד בפתיחה אנו שומעים על מצוות המנורה (כ"ז כא): "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָֹה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

ניחא, נאמר לעצמנו, אהרון גם מקבל איזו סוכריה. בכל זאת הוא סייע רבות למשה ומגיע גם לו משהו, אולם הפסוק הבא (פרק כ"ח א) טופח עלינו בתדהמה: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ-לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" ואנו מבינים כי הכהונה, ניתנת לאהרון ולבניו וכלל לא למשה רבנו.

מאחר ואנו יודעים מגיל 3 כי אהרון הוא הכהן אנו חולפים על פני פסוקים אלו באדישות ומפסידים את ההפתעה הגדולה הטמונה בהם. משה אינו מתווכח, ואינו מערער ואין אנו יודעים כלל מה הוא חשב על כך. התורה לא סיפרה לנו ואנו יכולים רק לנחש.

מבין הפרשנים הקלאסיים רק הראב"ע מתייחס לנושא כך:

"אתה - בעבור היות משה כוהן הכהנים בתחלה. על כן טעם הקרב אליך. וכבר רמזתי לך למה נבחר אהרן להקדישו לשם, בעבור כבוד משפחת נחשון, שיהיו הכהנים מכפרים על בני ישראל. ואין לדבר על משה אדוננו כי בורח היה ומי יתן לו עברית.
ועוד: כי טורח כל ישראל על משה ללמדם המצוות ולדון כל דבר קשה."

הראב"ע מסביר כי משה אכן היה ושימש ככהן גדול גם במעלות וגם בפועל (בשבעת ימי המילואים) אולם לאהרון יחוס מעט טוב יותר מאחר והוא קשור גם למשפחת נחשון (ממנה תצא המלוכה) לעומת משה שהתחתן עם בת יתרו וגם כי למשה לא היה זמן מאחר והיה עסוק בשפיטת העם (כפי שראינו בפועל בפרשת יתרו). מגמתו של הראב"ע היא מגמה אפולוגטית ומראה כי אכן היה ראוי וצריך משה לשמש ככהן גדול כל התקופה אולם עקב אילוצים אחרים שימש בתפקיד זה שבוע בלבד ולאחר מכן העביר את הכהונה לאהרון ולבניו במסורת שנמשכת עד ימינו.

הסיבות לבחירתו של אהרון אינן מפורשות בתורה כלל למעט חלקו הרב של אהרון בהוצאת בני ישראל ממצרים ואנו ננסה לדלות רמזים נוספים.

כאשר משה עלה להר סיני  הוא מינה את אהרון וחור כממלאי מקומו, וגם מצאנו שהם ליוו את משה במלחמה בעמלק. אכן בחירתו של אהרון, עתידה לעורר קשיים ובמיוחד את מחלוקת קרח ועדתו ובה מתגלה כי בחירת אהרון היא בידי ה' ולא בידי משה.

לאהרון צפויים קשיים רבים, בחטא העגל הוא נשאר לבדו מול העם (חור לא מוזכר, והמדרשים מפרשים שהוא נהרג על ידי ההמון הזועם). התורה מתייחסת לאהרון בסלחנות אולם בפרשת עקב אנו לומדים מפי משה כי (דברים ט' כ): "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם-בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא".

מבחנו הגדול של אהרון הוא ביום החגיגי של חנוכת המשכן, וביום זה קורה אותו אסון נורא ושני בניו הגדולים מתים (פרשת שמיני פרק י'). כבר בפרשה אנו למדים שהשירות בקודש טומן בחובו סכנת מוות (כ"ח לה): "והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות", גם פסוק זה לא זוכה לתשומת לב מספקת והסכנה אכן מתממשת.

משה מורה לאהרון לא להתאבל ומנחם (?) אותו במשפט הסתום: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". בפרק זה באים לידי ביטוי ההבדלים הגדולים בין מנהיגי הדור אהרון ומשה. משה, רואה את האסון, ומנסה להמשיך את חנוכת המשכן כפי הציוויים שיש לו מאת ה'.

אהרון, לאור האסון שאירע לו נודם ואינו מגיב. על חוסר תגובה זו (שבוודאי לוותה בתגובה פנימית קשה מנשוא) זוכה אהרון בכך שהדיבור הבא הוא אליו בלבד ולא אל משה (פרק י' פסוק ח). משה שאולי אינו מודע לדיבור זה מנסה להמשיך בהוראות חנוכת המשכן, אולם מגלה שאהרון לא ביצען במלואן ולא אכל מבשר החטאת. משה כועס על אלעזר ואיתמר (משה מכבד את אהרון,אחיו הגדול, ולא בא כועס ישירות עליו, אלא מפנה את התלונה לבניו אלעזר ואיתמר) ואז אהרון עונה את משפט המפתח (פסוק יט): "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'".

אהרון מבין שעל מה שקרה אי אפשר להמשיך בסדר היום כרגיל ושינוי כלשהו חייב להיות, אכן לאהרון אסור להיראות אבל מול העם, אבל בענין פנימי המעסיק רק קומץ אנשים במשכן הוא יכול לבטא את אבלו גם במחיר החריגה מציווי ה'. משה אכן משתכנע.

תפיסה זו של אהרון מציבה אותו במקום המתאים יותר לכהונה, אהרון ממוקם יותר עם רגלים על הקרקע, והוא מחובר יותר לעם (שכן הוא היה עם העם במצרים בניגוד למשה שגדל בארמון פרעה, נעלם והגיח מחדש אחרי שנים ארוכות). תפקיד הכהונה מחייב קשר אישי ואינטימי עם העם, אנשים ונשים. הם באים להתוודות על חטאיהם וצריכים אוזן רגישה וקשבת (ועיינו בפסוק כ"ה ל"ח: "והיה על מצח אהרון ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל..." - הכהונה היא משא כבד).

לתפקידים אלו אהרון מתאים יותר ועל כך זוכה בכהונה. בפטירתו של אהרון נאמר שהתאבלו עליו (במדבר כ' כט): "וַיִּרְאוּ כָּל-הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" ההדגשה היא על המילה כל. כל העם התאבל (במשה נאמר רק בני ישראל). אהרון היה אהוב על כל העם והמשנה מתארת אותו כך (אבות פרק א משנה יב): "...הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

להלן שיחה קצרה שלי ברדיו קול הנגב בתוכנית פרשים בלילה. בסוף השחה יש לקח חינוכי חשוב הנלמד מאהרון הכהן

אהרון הכהן ובגדי הכהונה מתוך הספר ההיסטוריה של התלבושות, בראון ושנייידר 1861-1880

סטטיסטיקה בפרשת תצווה

פרשת תצווה היא הפרשה ה-20 בתורה וה-8 בחומש שמות. הפרשה נכתבת ב-180 שורות בספר תורה ויש בה 10 פרשיות (מיקום 25), מתוכן 2 פרשיות פתוחות ו -8 סתומות. בפרשה יש 101 פסוקים (מיקום 35),1412 מילים (מיקום 35) ו-5430 אותיות (מיקום 32). לפי ספר החינוך יש בפרשת תצווה 7 מצוות (מיקום 21), מתוכן 4 מצוות עשה (מיקום 20) ו-3 מצוות לא תעשה (מיקום 20).

לדף הראשי של פרשת תצווה



לפרשה הקודמת - תרומה
לפרשה הבאה -כי תשא

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

תשובות לחידון תצווה

אם טרם הספקתם לראות את החידות כדאי מאד לעבור לחידות לפרשת תצווה לנסות לפתור ולחזור רק במקרה הצורך. פתרון עצמי של החידות מהנה הרבה יותר

אם בכל זאת הגעתם עד לפה הנה הפתרונים המלאים, חשבתם על אחרים, עדכנו אותי…

• נר החרס מרמז על מצוות נר התמיד המוזכרת בפתיחת פרשת תצווה
• רק 3 = 1/14 מכוון לפסוק "ועשית משבצות זהב" אחד מארבע עשר פסוקים בתורה בהם יש רק 3 מילים ועיינו במאמר פסוקים קצרים בתורה.
• וופי גולדברג ודני גלובר מככבים בסרט "הצבע ארגמן" המופיע רבות בפרשה כאחד מצבעי בגדי הכוהנים.
• הנין של נח הינו תרשיש (בן יוון בן יפת) אחת מאבני החושן.
• הרב אריה לייב הלר הוא מחברו של הספר "קצות החשון" ביטוי הלקוח מפרשתנו
• רבי יעקב בן אשר הוא מחברם של "ארבעה טורים" או "הטור".
• המצות מתייחסות למנחה אותה מביאים הכוהנים בחניכתם לעבודה (כ"ט ב): "וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם"
• תשבץ, כובע הגמדים והאפוד הצבאי מרמזים על בגדי הכהונה (כ"ח ד): "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ-לִי"
• הפצצה עם הפתיל הבוער מרמזת על פתיל התכלת (כ"ח לז): "וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל-פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל-הַמִּצְנָפֶת אֶל-מוּל פְּנֵי-הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה"
• סרט התחרה רומז לפסוק (כ"ח לב): "וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ"
• המעטפה הצבאית (אותה רובנו לא ממש אוהבים לקבל וחלקנו ממש רוצים לקבל) לקבל מרמזת על ימי המילואים של הכהנים.
• רק שניות ושעות – לא דקות = עבות (כ"ח יד): "וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָתַתָּה אֶת-שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל-הַמִּשְׁבְּצֹת"
• פעמון החירות בפילדלפיה ורימון (המוצג ברחבת בית המשפט העליו בירושלים) – בגדי אהרון (כ"ח  לד):"פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב"
• המחרשה רומזת על אבני האפוד (כ"ח יא): "מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם"
• השפתון רומז על אבן האודם.
• LUX ET VERITAS – יודעי הלטינית יתרגמו מיד את הביטוי לאור ואמת אבל המילים המדויקות הן אורים ותומים. מילים אלו (בעברית!) מופיעות על סמלה של אוניברסיטת ייל היוקרתית בארצות הברית. זו לא האוניברסיטה היחידה בה יש מילים אותיות בעברית או משפטים מהתנ"ך
• 

סמל אוניברסיטת יל - אורים ותומים

פרשת תצווה - המצוות החשובות בפרשה

עיקר פרשת תצווה

פרשת תצוה היא השנייה ברצף פרשיות המשכן ומהווה המשך ישיר לפרשת תרומה. בפרשת תרומה ציווה הכתוב על בניית כלי המשכן, והדגש בפרשת תצוה עובר אל האדם המשרת במשכן: הכהן; בגדיו וטקס חניכתו וכן עבודת המקדש הקבועה. רוב האנשים ידעו להגיד שפרשת תצוה היא היחידה מספר שמות ואילך ששמו של משה אינו מופיע בה והדבר נכון, אולם חסרון שמו של משה הביא כנראה מזל ביש לפרשה כולה עד כדי כך שעניינים חשובים ביותר ובהם הפסוק החשוב ביותר בתורה (לדעת אחת מתוך כמה) הנמצאים בה מוכרים לנו מפרשות אחרות. נפרט שלוש מצוות כאלו.

העלאת הנרות

מצוות הדלקת המנורה מופיעה מיד בתחילת פרשתנו, אבל רובנו מכירים אותה  מפרשת בהעלותך. הסיבה אינה ברורה. פרשת בהעלותך נקראת בסך הכל פעם אחת יותר בחנוכה, וגם המצווה בפרשתנו מופיעה בראשון של הפרשה הנקרא יותר פעמים בציבור. הנה שני הקטעים:

שמות כז: "כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: כא בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל":

לעמת במדבר ח: "א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: ב דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: ג וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'  אֶת-משֶׁה: ד וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת-משֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת-הַמְּנֹרָה:"

התיאור בפרשתנו מלא יותר. מופיע חומר הבעירה (שמן זית זך כתית למאור), מתואר מיקום ההדלקה המדויק, ומתואר זמן ההדלקה. בפרשת בהעלותך, התיאור מצומצם ותמוה. ברור שכשמדליקים את הנרות הם מאירים וגם נאמר כבר קודם שהמנורה נעשתה בדיוק כפי שה' הראה את משה. מה החידוש בפשט הפרשה, איני יודע ואשמח לקבל רעיונות. ואם תאמרו שבפרשתנו לא נזכרה המנורה כלל, נביא להשלמת העניין כי ציווי המנורה מופיע פעם נוספת בספר ויקרא כד: " א וַיְדַבֵּר ה'  אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: ב צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: ג מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: ד עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת-הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד: " תיאור זהה כמעט לפרשתנו חוץ מהפסוק האחרון המצרף את מעשה המנורה למעשה ההדלקה וכורך אותן יחדיו. החזרה על עניינים זהים בחומשים שמות ויקרא ובמדבר היא נושא רחב שאי"ה יזכה למאמר בפני עצמו.

קורבנות התמיד

מצווה נוספת הנזכרת לראשונה בפרשתנו הינה קורבנות התמיד (כ"ט לח ואילך). את קורבנות התמיד אנחנו מכירים בעיקר מפרשת המוספים בחומש במדבר. פה הסיבה ברורה, הפרשה נקראת בכל ראש חודש (כ-16 פעם בשנה) ורבים אף יכולים לקרוא אותה בטעמים מרוב שהיא מוכרת. גם הסיבה לחזרה בחומש במדבר ברורה. יש פרשה מיוחדת המתארת את כל קורבנות המוספים ואך טבעי לפתוח אותה בקורבנות התמיד. הניסוח בן הפרשות כמעט זהה. נחלקו שלושה מהתנאים: מהו הפסוק החשוב ביותר בתורה. יש דעה אחת שאומרת כפי שאמר ר' עקיבא שהפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' - הוא העיקר. דעה שנייה (בן עזאי שם בסיפרא) אומרת: שהפסוק 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה א) זה כלל גדול ממנו. ודעה שלישית (תמצא בחבור עין יעקב בהקדמת 'הכותב) היא: 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים' (במדבר כח ד'). מצאנו שמצוות התמיד היא החשובה ביותר בעיקר משום שמה. תמיד. ההתמדה היא קשה. לעשות משהו גדול ככל שיהיה באופן חד פעמי זוהי משימה קשה, אבל לעשות את אותו דבר יום אחרי יום ללא שום הפסקה, זהו משהו קשה אפילו יותר. לא סתם מונים את ביטול התמיד באחד מחמישה מאורעות קשים שאירעו בי"ז בתמוז. אולם גם המדרש מביא את המקור למצוות התמיד בחומש במדבר ולא בפרשתנו ותמוה.

יום הכיפורים

הענין השלישי המופיע בפרשתנו הינו יום הכיפורים. ענייני היום וציוויו הרבים מוכרים לנו מפרשת אחרי מות (הנקראת בעיצומו של יום), אולם מופיע לראשונה כבר בסוף פרשתינו (ל ז-יא) " וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם: לֹא-תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו: וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא לַה':"

מופיעה מצווה מיוחדת המתרחשת רק פעם בשנה, בקדש הקדשים ומכונה ממש בשם כיפורים. יותר מכך סיום הפרשה קושר את מצוות המנורה, מצוות התמיד (הביטויים תמיד, בבוקר בוקר ובין הערבים) ויום הכיפורים.

דגם המשכן במוזיאון התנ"ך באמסטרדם

ישנה מחלוקת האם ציווי הקמת המשכן בא לפני או אחרי חטא העגל, לעניות דעתי, הציווי הגיע לפני חטא העגל, כסדר הפרשות בתורה וייתכן כי העבודה במשכן הייתה מצומצמת לקורבנות התמיד, הנרות ויום הכיפורים בלבד. אלו המצוות החשובות ביותר הגורמות להשראת השכינה בתוך מחנה בני ישראל. במצב של לפני חטא העגל לא היה צורך בקורבנות יחיד וציבור נוספים. חטא העגל גרם לשינויים רבים, הוצאת אוהל מועד אל מחוץ למחנה (וקושיה גדולה היא האם אוהל מועד נשאר מחוץ למחנה לאחר חנוכת המשכן והאם אוהל מועד והמשכן חד הם או שני מוקמות שונים כמו שנראה מחלק מהמקורות), הוספת קורבנות רבים לציבור וליחיד (הן קורבנות חובה והן קורבנות נדבה), הוספת קורבנות המוספים ועוד.