במאמר זה לקט דברים בנושא אלדד ומידד
בפרשת בהעלותך העם מתלונן על כך שאין לו בשר, והוא אומר זאת למשה: "וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי משֶׁה רָע".
השאלה שמיד עולה היא התגובה המוזרה גם של הנער, שהפסוק כותב "וירץ" כולמר הוא מיהר, וגם של יהושע שמרחיק לכת עד לכך שצריך לכלוא אותם.
בתנ"ך מצאנו התייחסות לשמות אנונימיים בכינוי, שהפך למטבע לשון "פלוני אלמוני" (וגם לשתי סמטאות בעיר תל אביב היוצאות מרחוב המלך ג'ורג'). למשל בשמואל א' כ"א ג: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי". במקרה זה אולי החשאיות גרמה לצינזור השם המופיע. במגילת רות נכתב: "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב", ואולי שם אפשר לדרוש את האזכור לגנאי שבגלל שהגואל לא גאל את רות, לא הוזכר שמו.
ולכאורה נראה שהיה אפשר לכתוב גם כאן פלוני אלמוני. השמות אלדד ומידד דומים בהגייתם ונראה שהם סימבולים וקשורים לנבואה ודווקא לשבח ולכן. סיום השם, דד, מרמז על היניקה מהקב"ה, וגם הקידומת "אל" ו-"מי" הן קידמות חיוביות ומראות שהם מתנבאים מה' ומביאים את דבריו כמו מים מה'.
רעיון נוסף על נבואתם של אלדד ומידד.
בתוך פרשת מינוי הזקנים בפרשת בהעלותך, יש קטע מסתורי על אלדד ומידד (במדבר י"א כו: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה".
לא נענה על כל השאלות אך נביא רעיון קצר בקשר לפירושו הידוע של רש"י לשאלה האחרונה: "לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". מעניין לציין שרש"י מביא פירוש זה לא על הפסוק שהבאנו אלא על פסוק מאוחר יותר בו יהושע מציע או דרוש ממשה לכלוא את אלדד ומידד, וגם פירושה של כליאה זו אינו ברור.
בכל אופן, מה יכול להיות המקור לפירוש זה המביא נבואה משונה למדי? כמובן שרש"י הכיר את המשך העלילה וייתכן כי רק נבואה כזו הצדיקה עונש כלשהו (לפחות לדעתו של יהושע שאולי לא יודע כי זו נבואת אמת, תהיה מה שתהיה).
לדף הראשי של פרשת בהעלותך
- דבר תורה של יואב האם אלדד ומידד ראויים לנבואה
- מי היו אלדד ומידד
- על תוכן נבואתם של אלדד ומידד
בפרשת בהעלותך העם מתלונן על כך שאין לו בשר, והוא אומר זאת למשה: "וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי משֶׁה רָע".
לאחר מכן משה אומר זאת לה' ואז אנחנו מגלים משהו מיוחד משה רבינו נמצא בסוג של משבר: "יא וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי"/
משה אומר במילים שלנו: נמאס לי, אין לי כח יותר, ה' בבקשה תסביר לי למה עשית לי את זה.
משה מציע פתרון בפסוק י"ד: משה אינו מתייאש הוא אינו רוצה להעביר את הנטל למישהו אחר אלא מבקש עזרה. ה' בתגובה עוזר למשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ"/
ה' אומר למשה לאסוף שבעים אנשים שהם זקנים ושוטרים מעם ישראל כלומר אנשים שראויים לעזור למשה בהנהגת העם, ולא סתם אנשים. והתפקיד שלהם יהיה: "...וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" התפקיד שלהם יהיה לשאת ביחד את משה את המשא שנקרא "עם ישראל".
ה' מחליט לתת נבואה ממשה לשבעים הזקנים: "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ".
הם מסיימים להתנבא, אבל אנחנו רואים שני אנשים שבכל זאת נשארים: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה כז: וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה כח: וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם"
השאלה שמיד עולה היא התגובה המוזרה גם של הנער, שהפסוק כותב "וירץ" כולמר הוא מיהר, וגם של יהושע שמרחיק לכת עד לכך שצריך לכלוא אותם.
רש"י מסביר לנו את התגובה של שניהם:
"במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות, וע"י גורל, לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, שישה שישה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמישה חמישה.אמר משה: אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה? נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים זקן, ועל שנים חלק וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים. אמר להם: טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן, נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לא חפץ בך"
כלומר לפי רש"י אלדד ומידד היו שני האנשים שה' לא בחר בהם להיות בין הזקנים, וגם זה רמוז בפסוק כ"ו במילים שהדגשתי, הכתוב קורא להם אנשים ולא זקנים וגם כתוב שהם לא יצאו האהלה כלומר הם לא היו כמו שאר הזקנים, אם כן אנחנו מבינים את התגובה של יהושע ושל הנער, שראו באלדד ומידד אנשים שאינם ראויים לנבואה ואינם ראויים לעזור למשה וה' אפילו לא בחר בהם מתנבאים, וזה לא בסדר.
לעומת זאת התגובה של משה די מתונה ואפילו מעודדת את מה שהם עשו: " כט :וַיֹּאמֶר לוֹ משֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". משה אומר הלוואי שכל העם יהיו נביאים וכמו שאומר החזקוני: הן במחנה הן באוהל מועד להקל מעלי. כלומר מה זה משנה איפה הם מתנבאים העיקר שהם מקילים עליי.
משה גם אומר שזה לא משנה שה' לא בחר בהם אלא עצם זה שהם רוצים לעזור לי ולקבל נבואה זה כבר מספיק. בתנ"ך בהמון מקומות מופיעים מנהיגים שהתמנו להיות מנהיגים אבל הם חטאו למרות שבתכלס הם רצו לעזור אבל הם לא הצליחו להתגבר על הפיתוי, והם היו מנהיגים לא טובים , לדוגמה: בני שמואל ובני עלי.
אי אפשר לקחת סתם אנשים ולמנות אותם למנהיגים, ולכן אולי דבריו של יהושוע מוצדקים ומשה לא נהג כשורה?
משה אינו טועה. מנהיג ובייחוד העוזרים שלו חייבים תכונות מיוחדות, אבל אולי משה עושה פה מבחן האם ה' יסכים בפעם שניה שהם יהיו הזקנים, הרי אם הם לא היו מתאימים ה' לא היה נותן להם להתנבא, עצם זה שהם הצליחו להתנבא מראה שה' חושב שהם מתאימים להנהגה.
דבר שני משה אומר" כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" כלומר אם ה' יחליט שמישהו כלשהו בעם ראוי לנבואה ולמנהיגות לי אין בעיה עם זה, רואים זאת בפרשת קרח שאז קרח רוצה את המנהיגות ולהבדיל מכאן משה אינו נותן לו להיות חלק מהמנהיגות כי ה' לא אמר כך ואילו פה ה' כן רמז או אפילו אפשר להגיד הסכים שהם יהיו בין המנהיגים, וזה מה שעושה את ההבדל.
לסיכום: אדם יכול לחשוב שהוא יודע מי יכול להיות מנהיג או נביא והאם הוא יהיה טוב או רע אבל כמו שה' אומר לשמואל: "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם ה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" ה' הוא היחיד שיודע האם אדם רואי לתפקיד מסוים או לא.
מי היו אלדד ומידד
השמות אלדד ומידד מיוחדים. כמעט כל השמות המופיעים בתורה, מופיעים בצורה "X בן Y", או בצורה אחרת שתעיד על יחוס משפחתי כלשהו. כך שמות הנשיאים ושמות המרגלים. לפעמים אפילו הולכים כמה שמות אחורה, אולם אלדד ומידד מופיעים כך סתם ללא שום שם ולכן נראה שאלו לא שמותיהם האמתיים. דבר דומה אפשר למצוא במיילדות העבריות שפרה ופועה המוזכרות בתחילת פרשת שמות.בתנ"ך מצאנו התייחסות לשמות אנונימיים בכינוי, שהפך למטבע לשון "פלוני אלמוני" (וגם לשתי סמטאות בעיר תל אביב היוצאות מרחוב המלך ג'ורג'). למשל בשמואל א' כ"א ג: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי". במקרה זה אולי החשאיות גרמה לצינזור השם המופיע. במגילת רות נכתב: "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב", ואולי שם אפשר לדרוש את האזכור לגנאי שבגלל שהגואל לא גאל את רות, לא הוזכר שמו.
ולכאורה נראה שהיה אפשר לכתוב גם כאן פלוני אלמוני. השמות אלדד ומידד דומים בהגייתם ונראה שהם סימבולים וקשורים לנבואה ודווקא לשבח ולכן. סיום השם, דד, מרמז על היניקה מהקב"ה, וגם הקידומת "אל" ו-"מי" הן קידמות חיוביות ומראות שהם מתנבאים מה' ומביאים את דבריו כמו מים מה'.
רעיון נוסף על נבואתם של אלדד ומידד.
בתוך פרשת מינוי הזקנים בפרשת בהעלותך, יש קטע מסתורי על אלדד ומידד (במדבר י"א כו: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה".
לא נענה על כל השאלות אך נביא רעיון קצר בקשר לפירושו הידוע של רש"י לשאלה האחרונה: "לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". מעניין לציין שרש"י מביא פירוש זה לא על הפסוק שהבאנו אלא על פסוק מאוחר יותר בו יהושע מציע או דרוש ממשה לכלוא את אלדד ומידד, וגם פירושה של כליאה זו אינו ברור.
בכל אופן, מה יכול להיות המקור לפירוש זה המביא נבואה משונה למדי? כמובן שרש"י הכיר את המשך העלילה וייתכן כי רק נבואה כזו הצדיקה עונש כלשהו (לפחות לדעתו של יהושע שאולי לא יודע כי זו נבואת אמת, תהיה מה שתהיה).
רמז נוסף הוא בכך שמשה בעצמו אומר כמה פסוקים קודם כאשר הוא שומע את תלונות בני ישראל (יד-טו) :"לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".
רעיון נוסף אפשר להביא מדיוק לשוני בפסוק ל' המסיים את העניין: "וַיֵּאָסֵף משֶׁה אֶל-הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". לכאורה משה ויתר הזקנים חוזרים על המחנה, אולם המילה וַיֵּאָסֵף מציינת בתורה (בנביא יש חריג) אך ורק אדם שנפטר כדוגמת (בראשית כ"ה ח'): "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו" וכך נאמר גם על יצחק ויעקב.
בפרק י"ב מופיעה המילה בצורה דומה והפעם מתיחסת למרים שלקתה בצרעת בפרשת האשה הכושית. שם מופיע (י"ב טו): "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם". הפשט הוא כמובן שחיכו שבוע בלבד, אולם כפי שנראה בפרשת חוקת בפרק כ', מותה של מרים הנביאה בשנת הארבעים לנדודים במדבר, הוא זה שלמעשה התחיל את המסע לארץ, ואכן עד אז העם למעשה לא נסע - לא נסע לארץ ישראל.
לדף הראשי של פרשת בהעלותך
