הדף הראשי לטו בשבט. עיקר מנהגי היום ומאמרים נוספים.
טו בשבט
תפזורת לטו בשבט
חידון לטו בשבט - חידות ציורים וחידות מילוליות לטו בשבט למבוגרים וילדים.
סדר טו בשבט - מהו סדר טו בשבט ומבחר קישורים לסדרים שונים מהם תוכלו לחבר יחדיו סדר המתאים לכם.
קרובה לטו בשבט - אדר נזלי ישע - קרובה הנאמרת בתפילת העמידה בשחרית של טו בשבט.
מקורותיו הקדומים של טו בשבט
חלקים ממאמר מבוססים על מאמרו של אברהם יערי. למאמר המלא לחצו כאן
"טו בשבט הגיע חג לאילנות" - המקור לטו בשבט הינו במסכת ראש השנה במשנה א': "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי. באחד בתשרי, ראש השנה לשנים לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות. באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו".
המשנה מונה מספר ראשי שנים, מכולם מוכר לנו מאד ראש השנה של א' בתשרי אולם שאר הימים, אינם מוכרים כימים טובים, שבתונים או מקראי קודש, והם מהווים מעין תאריכים קובעים בלוח השנה בהם מפרידים בין שנה אחת לחברתה.
המשנה מציינת את היום לא כיום חג כלשהו אלא כתאריך טכני. כל הפירות שגדלו עד טו בשבט שייכים לשנת פירות מסוימת לעניין הפרשת תרומות ומעשרות ופירות שגדלו לאחר מכן שייכים לשנה הבאה. כל זאת מאחר ותרומות ומעשרות יש להפריש מפירות אותה שנה ולכן צריך קו המבדיל בין שנים (בדומה לתאריך המבדיל בין שנתונים בגני הילדים). הזמן הקובע הינו זמן חניטת הפרי (המעבר מפרח לפרי) ויש לזכור בקטיף שיכול להיות חודשים ארוכים לאחר מכן לאיזו שנה שייך כל פרי (האם חנט לפני או אחרי טו בשבט).
המיוחד בתאריך ט"ו בשבט הוא שרוב מיני האילנות כלל עוד לא מתחילים לפרוח (קל וחומר להוציא פירות) ולכן מאד קל להבדיל בין הפירות השונים מבחינת לאיזו שנה הם שייכים (כיום כאשר בארץ מגדלים פירות ממקומות רבים בעולם, יש יוצאים מן הכלל והשסק הוא דוגמה טובה לפרי שחונט בדיוק בתקופה זו ומהווה בעיה לדעת איזה פרי חנט לפני ואחרי התאריך). גם שיר הילדים הידוע "השקדייה פורחת" מרמז על כך שרק השקדייה (ויותר נכון לומר השקד) מקדימה לפרוח ושאר העצים לא.
את ברכת האילנות עצמה, ברכה הנאמרת פעם בשנה כאשר רואים עצי פרי פורחים, מברכים רק החל מראש חודש ניסן, חודש וחצי או אפילו חודשיים וחצי במקרה של שנה מעוברת לאחר ט"ו בשבט.
ייתכן ומקורו של ט"ו בשבט הוא דווקא בחג פגאני שנחוג עוד בתקופתו של אברהם אבינו בבבל, לוחות אבן בכתב יתדות מתארות חגיגות בחדש "שבתו" במשך מספר ימים, סביב אמצע החודש. הלוחות ותרגומם מוצגים במוזיאון ארצות המקרא בירושלים כחלק מתערוכת הקבע. כמובן שביהדות אין לעבודת אלילים שום מקום, אולם ייתכן שקביעת ההיום דווקא במועד זה באה מתוך מטרה של עקירה עבודת האלילים והחלפתה בפולחן האל היחיד.
ד"ר גילה וכמן הביאה לתשומת ליבי את המקור השומרי הבא: "טו בשבטו, יום קודש לנינסיאנה אלת הצדק". נינסיאנה בפולחן השומרי מיוצגת על ידי כוכב הלכת נוגה, ובלוחות חמר שנמצאו מימי המלך עמיצדוקה נכתב: "אם בחודש שבטו, בט"ו בו, נעלמת נינסיאנה בשמי המערב, שלושת ימים מצפינה עצמה מעין ונגלית מחדש בי"ח שבטו - המעינות ינבעו, אדר יוריד את גשמיו, אאה יציף את ארץ, ומלכים ישלחו זה לזה מסרים של פיוס."
הטקסט עצמו קשה הבנה מבחינה אסטרונומית ולמעשה הוא חסר משמעות. הרי נוגה לא תמיד במערב בתקופה זו, לפעמים הוא יכול להיות כוכב בוקר, וכמובן שנוגה לאנעלם לשלושה ימים. נראה שהכוונה שאם בתקופה זו שהיא כבר לקראת סוף החורף, ומרבית הגשמים ירדו, עדיין מעונן כל כך כמה ימים ברצף הרי שגם חודש אדר יהיה מאד גשום, הנהרות יעלו ויהיה שפע חקלאי שיגורם למלכים למחוות שלום, כי שפע כלכלי הוא תמיד גורם ממתן למלחמה (ובעיקר ההיפך בעיות כלכליות גורמות ליציאה למלחמה).
ברור גם שט"ו בשבט אינו מהווה יום דין לאילנות בצורה דומה שראש השנה הוא יום דין לבני אדם. דבר זה מפורש במשנה הבאה במסכת ראש השנה ולפיה בעצרת (שמיני עצרת) נידונים הפירות. אולם האמונה העממית והמסורת ראתה ביום טו בשבט, גם מעין חג לאילנות וגם מעין יום דין לאילנות. הדבר בא כבר לידי ביטוי בשרידי פיוטים קדומים (מתקופת הגאונים) שהתגלו על ידי מנחם זולאי, בין קטעי הגניזה הקהירית. המתייחסים לטו בשבט, נאמרים על סדר תפילת שמונה עשרה (צורת פיוט המוכנה קרובה) ובכך בית נזכר עץ אחר עליו מתפללים שפריו יצליח (רשימת העצים מעניינת והיא כוללת רק עצים מקוריים לארץ ישראל - ראו אדר נזלי ישע). הפיוטים נאמרו כחלק מהתפילה ביום זה ולכן נראה שכבר מתקופות קדומות ראו בו יום חגיגי מצד אחד אך גם יום דין מצד שני. עם הגלות והכיבוש הצלבני נשכחו המסורות אולם כבר רבינו גרשום מאור הגולה פסק שביום זה אין לגזור תענית והמהרי"ל מביא שביום זה לא אומרים תחנון. בפסיקה הספרדית הקדומה לא מצינו זכר לכך אולם ר' יוסף קארו בספר בית יוסף כותב "ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בו" וכך גם פסק בשולחן ערוך.
את המקור הראשון להרבות אכילת פירות מוצאים אצל ר' יששכר סוסאן, בן המאה ה-16 שמציין כי זהו מנהג בני אשכנז בלבד, וכן מופיע המנהג בספר מנהגים שהודפס בשנת 1590.
במאה ה-17, בספר חמדת ימים (ספר קבלי שמחברו אינו ידוע, והתחבר בצפת) מופיע לראשונה "סדר טו בשבט", מנהג אכילת מיני פירות רבים, מאמרות ותפילות על כל פרי ופרי ולימוד פסוקים מהתנ"ך הקשורים לנושאים אלו. מחבר הספר חידש הדבר מדעתו, ובכתבי חכמי הקבלה של צפת ובפרט האר"י לא נמצא זכר לכך. בעל חמדת-ימים קובע סדר ברור, מחלק את מיני הפירות לכאלו הנאכלים בשלמותם (עם החרצנים) כאלו שרק קליפתם נאכלת (ללא הגלעין כמו זיתים) וכאלו שרק התוך נאכל (בעלי קליפה קשה כגון אגוזים ושקדים), מוסיף קטעים מהתורה (בריאת הצומח ביום השלישי וכו'). הסדר נתפשט במהירות בקהילות ישראל השונות ובכל ארץ וארץ וקהילה וקהילה הוסיפו, ושינו בהתאם לפירות המצויים שם על סדר זה. גם בימינו רבים עושים סדר טו בשבט, עם מיני פירות שונים, וקטעי לימוד, בתנ"ך, הלכה מדרש ואגדה. גם מקומות שאינם דתיים עושים סדרים מעין אלו ומוסיפים פרקי ספרות ושירה מתאימים.
נטיעות טו בשבט
בימינו מצטייר ט"ו בשבט כחג האילנות, וכולל תוספות שלא היו קיימות בימי קדם. המנהג החל רק בסוף המאה ה-19 כאשר זאב יעבץ, מנהל בית הספר במושבה זכרון יעקב, יצא עם התלמידים לטעת עצים. המנהג האהוב והיפה המשיך וטו בשבט ידוע היום כיום נטיעות, יום חגה של קרן קיימת לישראל, יום בו יוצאים לטיולים ביערות ונוטעים שתילים חדשים. בעבר שתלו בארץ ישראל הרבה עצי אורן ועצים נוספים שאינם טבעיים לארץ ישראל. בימינו, מרבים לנטוע נטיעות של עצי חורש טבעיים, חרובים, זיתים ושקדים שהיוו את נוף הארץ במשך מאות שנים. מדינת ישראל ידועה בכך שהיא בין המדינות הבודדות בעולם שמספר העצים הניטעים כל שנה גדול בהרבה ממספר העצים הנעקרים. בתקופה בה שטחי יערות רבים, ובפרט יערות הגשם, מבוראים והופכים שטחי גידול חקלאיים, דווקא בישראל, מרבים כל הזמן בנטיעות.
קישורים נוספים
מאגר חומרים וקישורים לטו בשבט מאתר מכללת קיי
טו בשבט
תפזורת לטו בשבט
חידון לטו בשבט - חידות ציורים וחידות מילוליות לטו בשבט למבוגרים וילדים.
סדר טו בשבט - מהו סדר טו בשבט ומבחר קישורים לסדרים שונים מהם תוכלו לחבר יחדיו סדר המתאים לכם.
קרובה לטו בשבט - אדר נזלי ישע - קרובה הנאמרת בתפילת העמידה בשחרית של טו בשבט.
 |
| השקדיה פורחת - ויותר נכון השקד פורח |
מקורותיו הקדומים של טו בשבט
חלקים ממאמר מבוססים על מאמרו של אברהם יערי. למאמר המלא לחצו כאן
"טו בשבט הגיע חג לאילנות" - המקור לטו בשבט הינו במסכת ראש השנה במשנה א': "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי. באחד בתשרי, ראש השנה לשנים לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות. באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו".
המשנה מונה מספר ראשי שנים, מכולם מוכר לנו מאד ראש השנה של א' בתשרי אולם שאר הימים, אינם מוכרים כימים טובים, שבתונים או מקראי קודש, והם מהווים מעין תאריכים קובעים בלוח השנה בהם מפרידים בין שנה אחת לחברתה.
המשנה מציינת את היום לא כיום חג כלשהו אלא כתאריך טכני. כל הפירות שגדלו עד טו בשבט שייכים לשנת פירות מסוימת לעניין הפרשת תרומות ומעשרות ופירות שגדלו לאחר מכן שייכים לשנה הבאה. כל זאת מאחר ותרומות ומעשרות יש להפריש מפירות אותה שנה ולכן צריך קו המבדיל בין שנים (בדומה לתאריך המבדיל בין שנתונים בגני הילדים). הזמן הקובע הינו זמן חניטת הפרי (המעבר מפרח לפרי) ויש לזכור בקטיף שיכול להיות חודשים ארוכים לאחר מכן לאיזו שנה שייך כל פרי (האם חנט לפני או אחרי טו בשבט).
המיוחד בתאריך ט"ו בשבט הוא שרוב מיני האילנות כלל עוד לא מתחילים לפרוח (קל וחומר להוציא פירות) ולכן מאד קל להבדיל בין הפירות השונים מבחינת לאיזו שנה הם שייכים (כיום כאשר בארץ מגדלים פירות ממקומות רבים בעולם, יש יוצאים מן הכלל והשסק הוא דוגמה טובה לפרי שחונט בדיוק בתקופה זו ומהווה בעיה לדעת איזה פרי חנט לפני ואחרי התאריך). גם שיר הילדים הידוע "השקדייה פורחת" מרמז על כך שרק השקדייה (ויותר נכון לומר השקד) מקדימה לפרוח ושאר העצים לא.
את ברכת האילנות עצמה, ברכה הנאמרת פעם בשנה כאשר רואים עצי פרי פורחים, מברכים רק החל מראש חודש ניסן, חודש וחצי או אפילו חודשיים וחצי במקרה של שנה מעוברת לאחר ט"ו בשבט.
ייתכן ומקורו של ט"ו בשבט הוא דווקא בחג פגאני שנחוג עוד בתקופתו של אברהם אבינו בבבל, לוחות אבן בכתב יתדות מתארות חגיגות בחדש "שבתו" במשך מספר ימים, סביב אמצע החודש. הלוחות ותרגומם מוצגים במוזיאון ארצות המקרא בירושלים כחלק מתערוכת הקבע. כמובן שביהדות אין לעבודת אלילים שום מקום, אולם ייתכן שקביעת ההיום דווקא במועד זה באה מתוך מטרה של עקירה עבודת האלילים והחלפתה בפולחן האל היחיד.
ד"ר גילה וכמן הביאה לתשומת ליבי את המקור השומרי הבא: "טו בשבטו, יום קודש לנינסיאנה אלת הצדק". נינסיאנה בפולחן השומרי מיוצגת על ידי כוכב הלכת נוגה, ובלוחות חמר שנמצאו מימי המלך עמיצדוקה נכתב: "אם בחודש שבטו, בט"ו בו, נעלמת נינסיאנה בשמי המערב, שלושת ימים מצפינה עצמה מעין ונגלית מחדש בי"ח שבטו - המעינות ינבעו, אדר יוריד את גשמיו, אאה יציף את ארץ, ומלכים ישלחו זה לזה מסרים של פיוס."
הטקסט עצמו קשה הבנה מבחינה אסטרונומית ולמעשה הוא חסר משמעות. הרי נוגה לא תמיד במערב בתקופה זו, לפעמים הוא יכול להיות כוכב בוקר, וכמובן שנוגה לאנעלם לשלושה ימים. נראה שהכוונה שאם בתקופה זו שהיא כבר לקראת סוף החורף, ומרבית הגשמים ירדו, עדיין מעונן כל כך כמה ימים ברצף הרי שגם חודש אדר יהיה מאד גשום, הנהרות יעלו ויהיה שפע חקלאי שיגורם למלכים למחוות שלום, כי שפע כלכלי הוא תמיד גורם ממתן למלחמה (ובעיקר ההיפך בעיות כלכליות גורמות ליציאה למלחמה).
ברור גם שט"ו בשבט אינו מהווה יום דין לאילנות בצורה דומה שראש השנה הוא יום דין לבני אדם. דבר זה מפורש במשנה הבאה במסכת ראש השנה ולפיה בעצרת (שמיני עצרת) נידונים הפירות. אולם האמונה העממית והמסורת ראתה ביום טו בשבט, גם מעין חג לאילנות וגם מעין יום דין לאילנות. הדבר בא כבר לידי ביטוי בשרידי פיוטים קדומים (מתקופת הגאונים) שהתגלו על ידי מנחם זולאי, בין קטעי הגניזה הקהירית. המתייחסים לטו בשבט, נאמרים על סדר תפילת שמונה עשרה (צורת פיוט המוכנה קרובה) ובכך בית נזכר עץ אחר עליו מתפללים שפריו יצליח (רשימת העצים מעניינת והיא כוללת רק עצים מקוריים לארץ ישראל - ראו אדר נזלי ישע). הפיוטים נאמרו כחלק מהתפילה ביום זה ולכן נראה שכבר מתקופות קדומות ראו בו יום חגיגי מצד אחד אך גם יום דין מצד שני. עם הגלות והכיבוש הצלבני נשכחו המסורות אולם כבר רבינו גרשום מאור הגולה פסק שביום זה אין לגזור תענית והמהרי"ל מביא שביום זה לא אומרים תחנון. בפסיקה הספרדית הקדומה לא מצינו זכר לכך אולם ר' יוסף קארו בספר בית יוסף כותב "ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בו" וכך גם פסק בשולחן ערוך.
את המקור הראשון להרבות אכילת פירות מוצאים אצל ר' יששכר סוסאן, בן המאה ה-16 שמציין כי זהו מנהג בני אשכנז בלבד, וכן מופיע המנהג בספר מנהגים שהודפס בשנת 1590.
במאה ה-17, בספר חמדת ימים (ספר קבלי שמחברו אינו ידוע, והתחבר בצפת) מופיע לראשונה "סדר טו בשבט", מנהג אכילת מיני פירות רבים, מאמרות ותפילות על כל פרי ופרי ולימוד פסוקים מהתנ"ך הקשורים לנושאים אלו. מחבר הספר חידש הדבר מדעתו, ובכתבי חכמי הקבלה של צפת ובפרט האר"י לא נמצא זכר לכך. בעל חמדת-ימים קובע סדר ברור, מחלק את מיני הפירות לכאלו הנאכלים בשלמותם (עם החרצנים) כאלו שרק קליפתם נאכלת (ללא הגלעין כמו זיתים) וכאלו שרק התוך נאכל (בעלי קליפה קשה כגון אגוזים ושקדים), מוסיף קטעים מהתורה (בריאת הצומח ביום השלישי וכו'). הסדר נתפשט במהירות בקהילות ישראל השונות ובכל ארץ וארץ וקהילה וקהילה הוסיפו, ושינו בהתאם לפירות המצויים שם על סדר זה. גם בימינו רבים עושים סדר טו בשבט, עם מיני פירות שונים, וקטעי לימוד, בתנ"ך, הלכה מדרש ואגדה. גם מקומות שאינם דתיים עושים סדרים מעין אלו ומוסיפים פרקי ספרות ושירה מתאימים.
נטיעות טו בשבט
בימינו מצטייר ט"ו בשבט כחג האילנות, וכולל תוספות שלא היו קיימות בימי קדם. המנהג החל רק בסוף המאה ה-19 כאשר זאב יעבץ, מנהל בית הספר במושבה זכרון יעקב, יצא עם התלמידים לטעת עצים. המנהג האהוב והיפה המשיך וטו בשבט ידוע היום כיום נטיעות, יום חגה של קרן קיימת לישראל, יום בו יוצאים לטיולים ביערות ונוטעים שתילים חדשים. בעבר שתלו בארץ ישראל הרבה עצי אורן ועצים נוספים שאינם טבעיים לארץ ישראל. בימינו, מרבים לנטוע נטיעות של עצי חורש טבעיים, חרובים, זיתים ושקדים שהיוו את נוף הארץ במשך מאות שנים. מדינת ישראל ידועה בכך שהיא בין המדינות הבודדות בעולם שמספר העצים הניטעים כל שנה גדול בהרבה ממספר העצים הנעקרים. בתקופה בה שטחי יערות רבים, ובפרט יערות הגשם, מבוראים והופכים שטחי גידול חקלאיים, דווקא בישראל, מרבים כל הזמן בנטיעות.
 |
| טו בשבט - כרזה חגיגית בעיצוב של רוטשילד ליפמן מארכיון קקל |
קישורים נוספים
מאגר חומרים וקישורים לטו בשבט מאתר מכללת קיי