פרשת לך לך

פרשת לך לך

פרשת השבוע, פרשת לך לך היא הפרשה השלישית בחומש בראשית והיא מתארת את קורותיו של אברהם אבינו מצאתו לארץ ישראל ועד הולדת ישמעאל. במרכז הפרשה עומדת "ברית בין הבתרים" בין הקב"ה לאברהם אבינו.

דברי תורה ומאמרים לפרשת לך לך

פרשת לך לך - והכנעני אז בארץ  - תיאור הקשיים בפסוק, התמודדותם של הפרשנים השונים, סוד הי"ב של אבן עזרא, פסוקים המקדימים את זמנם וביקורת ביקורת המקרא, והצעות נוספות (מהן אחת מקורית) לפתרון הקושי.

אומנות המלחמה - בסדרת מדע בפרשה, תיאור המלחמה הראשונה בתורה ומעט השוואה לספרו של המצביא הסיני סאן טסו - אומנות המלחמה

מדוע סרב אברהם לקבל את מתנתו של מלך סדום - והאם צריך להתחשב בדעתם של הגויים?

דחיית לוט - עיון בפרשת הריב בין רועי לוט לרועי אברהם ומדוע נידחה לוט ממשפחת אברהם.

הצחוק בבשורת לידת יצחק - גם אברהם וגם שרה צחקו בשמיעת הבשורה על הולדת יצחק אולם יחסו של הקב"ה שונה. מה ההבדל בין סוגי הצחוק ואיך הוא מסביר את היחס השונה למעשה.

פרשת לך לך לילדים - תקציר פרשת לך לך מעובד במיוחד לילדים

הפטרת פרשת לך לך - מאמר על הפטרת פרשת לך לך

ברית בין הבתרים - עיון קצר בפרשת ברית בין הבתרים, אחת מאבני הדרך בחייו של אברהם.

חידות לפרשת לך לך - דף החידות עם חידות ציורים וחידות מילוליות

כמה כוכבים יש בשמים - בפרשה ה' מורה לאברהם לצאת ולספור את הכוכבים. כמה כוכבים יש בכלל בשמים?

טעמי הקורבנות לפי הרש"ר הירש - רש"ר הירש רואה בברית בין הבתרים דגם ומקור לכל נושא הקורבנות.

תפזורת לפרשת לך לך

סטטיסטיקה לפרשת לך לך - נתונים סטטיסטיים על הפרשה

דבר תורה לפרשת לך לך - דברי תורה קצרים לפרשה

תקציר פרשת לך לך

לאחר פרשות בראשית ונח העוסקת ביחד בתקופה של למעלה מ-2000 שנה. באה פרשת לך לך ומציגה את אברהם (שבשלב זה עדיין קרוי בשם אברם) אבינו ואת ראשיתו של העם היהודי.

הפרשה מתארת תקופה קצרה של עשרים וארבע שנים בלבד אך מתארת אירועים חשובים  והתקציר יהיה ארוך מהרגיל.

אברהם מצטווה ללכת מארצו ממולדתו ומבית אביו, וכבר עמדו חכמים שבכל שלב הציווי נהייה קשה יותר, אל ארץ לא ידועה שאפילו שמה לא נאמר לו. לאברהם מובטח שייעשה לגוי גדול.

אמנם כבר בפרשת נח ראתה התורה לציין ששרה (שנקראה בשם שרי) היא עקרה אולם בשלב זה לידות בגילאים אלו לא נחשבו חריגים (לפחות אצל גברים). גם תרח ילד רק בגיל שבעים, הרן אחיו הצעיר של אברהם כבר הוליד ואילו נחור גם לא הוליד. אברהם מגיע למספר מקומות בארץ ישראל ובונה בהם מזבחות.

לאחר מכן (פרק י"ג) מגיע רעב לארץ ואברהם יורד למצרים. אברהם חושש מהמוסר המצרי שאומנם מקפיד על נושא אשת איש, אך אין לו בעיה להפוך את האשה לאלמנה ובכך לפנויה לנישואין ומבקש משרה להציגה כאחותו של אברהם.

החשש אכן מוצדק ושרה נלקחת בית פרעה, ואברהם מקבל תמורתה רכוש רב, כדרך עסקאות החליפין בימי קדם (ובתרבויות מסוימות עד היום). אולם ה' גורם לנגעים גדולים בבית פרעה ופרעה מבין מיד את הבעיה וכועס על אברהם, מחזיר לו את שרה ומבקש ממנו ללכת ואברהם חוזר לארץ ישראל. כאשר אברהם חוזר הוא כבר מתואר כאיש עשיר מאד: "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב".

הנושא הבא בפרשה עוסק בפרידת לוט ואברהם. בין רועי לוט לרועי אברהם היו מריבות. אברהם יודע שמריבות בין הרועים יהפכו מהר מאד למריבות משפחתיות בינו לבין לוט, מציע להיפרד ונתן ללוט את זכות הבחירה לאן ללכת. לוט בוחר את איזור כיכר הירדן המתואר כאזור פורה ופורח ומתאים מאד לגידול צאן. לאחר הפרידה מלוט אברהם מקבל את הברכה הראשונה מה' על קבלת ארץ ישראל ועל ריבוי זרעו ומתיישב בחברון.

הפרשייה הבאה (פרק י"ד) מתארת את המלחמה הראשונה בתורה. אמנם בפרשת נח יש ציווי מפורש האוסר שפיכת דם במילים "שופך דם האדם באדם דמו יישפך", ראייה לכך שייתכן ויצר שפיכות הדמים, הוא ההשחתה הגדולה של דור המבול. בכל אופן, היתר אכילת בעלי החיים לאחר המבול אינו מרסן את יצר שפיכות הדמים (כמו בחשש של אברהם מפני הריגתו על ידי המצרים) ותופעת המלחמה פושטת בעולם.

המלחמה מתוארת בפירוט רב:  שמות, מקומות ושנים. מלכי סדום ועמורה וחבורתם משועבדים למלכים מהמזרח, מורדים בהם ולאחר שנה במסגרת מסע מלחמות כללי, מגיעים מלכי המזרח לאיזור ולאחר שהיכו כבר את הרפאים הזוזים והאימים ועוד כמה עמים, הם נתקלים בחמשת המלכים מאזור סדום וכמובן מנצחים אותם בקלות.

אברהם מקבל על כך הודעה מהפליט, איש שניצל מהמלחמות. המדרשים מתארים איש זה כעוג מלך הבשן וייתכן שהוא פליט מהמבול עצמו או פליט ממלחמת המלכים ברפאים שכן בפרשת דברים אנו מוצאים כי רק עוג נשאר לפליטה מהרפאים. אברהם יוצא עם חניכי ביתו ואליעזר עבדו (ויש אומרים שיצא עם אליעזר לבדו), רודף אחרי המלכים עד איזור דמשק, מנצחם ומשחרר את כל אנשי סדום.

אברהם מסרב לקבל את הרכוש ממלך סדום ורק מאשר לנערים שהיו איתו לקחת את חלקם. יש להתייחס לעובדה כי אברהם אינו מסרב לקבל רכוש ממלך מצרים, אולם סירב כאן לקבלת הרכוש ממלך לוט. בנוסף, מתוארת פגישה בין אברהם למלכיצדק, כהן לאל עליון. לפי הפרשנים מלכיצדק מזוהה עם שם, בנו של נח, האישיות הבכירה ביותר באותה תקופה.

בפרשייה (פרק ט"ו) הבאה אברהם מקבל שוב הבטחות על זרעו ועל ירושת הארץ. יש לזכור שלאברהם אין צאצאים בשלב זה וגם הקשר עם לוט משובש וחסר יורש טבעי. בפרק ט"ו מופיעות שתי התגלויות, אחת בלילה בה אברהם נדרש לספור את הכוכבים כמשל לכמות זרעו והשנייה ידועה כברית בין הבתרים, אירוע סימובלי מכונן רב משמעות.

פרק ט"ז עוסק בלידת ישמעאל. שרה מציעה לאברהם לבוא אל שפחתה ונותנת אותה לאברהם. הגר, שפחת שרה נכנסת להריון ומזלזלת בשרה גבירתה. שרה באה בתלונות אל אברם ומענה את הגר שנאלצת לברוח ממנה. הגר זוכה להתגלות מלאך האומר לה לשוב לשרה ולדעת שמהבן שיוולד לה היא תזכה לזרע רב, כמו כן הוא מצווה אותה לקרוא לבן ישמעאל ומודיע לה שהוא יהיה פרא אדם. ישמעאל נולד כאשר אברהם בן שמונים ושש שנה.

שלוש עשרה שנה עוברות ללא שום אירוע, ואברהם זוכה הלתגלות נוספת בה הוא מצווה על מצוות ברית המילה ומתבשר גם שיהיה לו זרע משרה, בן ששמו יהיה יצחק. אברהם צוחק בלבו, הוא הרי כבר כמעט בן מאה ושרה בת תשעים ומבקש ברכות לישמעאל. ה' עונה לו ששרה תלד בן ושהבן הזה ימשיך את הברית, אולם בקשתו לישמעאל תתקבל וישמעאל יהיה עם רב וגדול. באותו מעמד ה' משנה את השמות של אברם ושרי לאברהם ושרה. סיום הפרשה מתארת את ברית המילה אשר עשו אברהם וישמעאל.

אומנות בפרשה

גם פרשת לך לך, ככל פרשות ספר בראשית עשירה בנושאים אומנותיים ומבחר התמונות לפרשה עצום ונמדד במאות. התמונה הפעם מציגה תחריט על נחושת של האמן ההולדני קספר לויקן Luiken Caspas  שחי בשנים 1672-1708.

פרידת אברהם ולוט

פרשות סמוכות
פרשת נח
פרשת וירא
פרשת חיי שרה
פרשת תולדות

שמיני עצרת שמחת תורה ופרשת וזאת הברכה

שמיני עצרת, שמחת תורה ופרשת וזאת הברכה

פרשת וזאת הברכה

פרשת וזאת הברכה היא הפרשה האחרונה בתורה ובשונה מכל פרשיות התורה היא נקראת בחג, שמחת תורה ולא בשבת (למרות שלעיתים מחת תורה יוצא בשבת). הפרשה קצרה מאד וכללת את הברכות שבירך משה רבנו את עם ישראל. חשוב לשים לב לברכות ובפרט לדברים הבאים:

• למרות שראובן נדחק מפני שבט יהודה, בברכות הוא מופיע ראשון
• חלק מהברכות קצרות מאד וחלקן ( לוי ויוסף) ארוכות מאד
• יש עוד שינויים בסדר, בנימים מוקדם ליוסף. יוסף מופיע כשבט אחד ורק בסיום הברכה מוזכר שהוא למעשה שני שבטים.
• זבולון ויששכר מופיעים באותו ברכה.
• משה רבנו מתייחס לעצמו בברכתו לשבט גד (במילים כי שם חלקת מחחוקק ספון - מתייחס משה לקברו הנמצא בנחלת שבט גד)
• שבט שמעון - אינו זוכה לברכה כלל, בגלל חרון אפו של משה על פרשת בעל פעור.

כמובן שכל ברכה בפני עצמה, כולל פסוקי ההקדמה והסיום מצריכים עיון. לאחר הברכות מתואר בפירוט מותו של משה רבנו. בגמרא מופיעה מחלוקת האם השורות האחרונות בתורה נכתבו על ידי משה בנבואה, או על ידי יהושע בן נון.

 שמיני עצרת ושמחת תורה

חג זה הוא למעשה שני חגים שהתאחדו להם למועד אחד. החג הראשון הוא שמיני עצרת, רגל בפני עצמו הבא מיד לאחר שבעת ימי סוכות. עיקר מנהגו של החג הוא בתפילת הגשם ובכך שמתחילים להגיד "משיב הרוח ומוריד הגשם" החל מתפילת מוסף, וכן מפסיקים בו את מצוות סוכות, אוכלים בתוך הבית ולא נוטלים שבעת המינים
החג השני הוא חג שמחת תורה, בו אנו מסיימים לקרוא את התורה. לחג זה מנהגים רבים מאד (למרות שאין לו מקור כלל, וההתחקות אחר התפתחות הינה נושא נפרד). ממנהגי החג הם ערכית הקפות חגיגיות בבית הכנסת בשירה ובריקודים עם ספרי התורה. העלאת כל הציבור בביתה כנסת לתורה (על ידיד קריאת חלקה הראשון של פרשת וזאת הברכה פעמים רבות), כיבוד שני אנשים בתפקידי החתנים. חתן התורה, המסים את קריאת התורה, וחתן בראשית, הפותח מיידית את מחזור הקריאה החדש בקריאת הפרק הראשון של פרשת בראשית. קריאה והעלאה של נערים מתחת לגיל בר-מצווה לתורה ועוד מנהגים שונים ובינהם מנהג הכנת דגלים על ידי הילדים.
נציין שבחוץ לארץ שנוהגים ים טוב שני, מפרידים בין החגים ואת מנהגי שמיני עצרת עורכים ביום הראשון, ומנהגי שמחת תורה ביום השני (אולם תפילות העמידה עצמן זהות ובשנים מוסיפים את אזכור יום שמיני עצרת), וקריאות התורה שונות בשני הימים.

מאמרים לפרשת וזאת הברכה ושמת תורה

תואריו של משה וסיום התורה  - המאמר עוסק בתואריו של משה רבנו ובנסיון למצוא את המסר אותו רוצה התורה להעביר בפסוקיה האחרונים.

הפטרת שמחת תורה - מאמר העסוק בהפטרת שמחת תורה בספר יהושע.

למה שמחים בשמחת תורה - המאמר מנסה למצוא את הפשר לשמחה המיוחדת בחג שמחת תורה ובפרשת וזאת הברכה.

חידון לשמחת תורה ולפרשת וזאת הברכה - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת וזאת הברכה ולחג שמחת תורה.

סטטיסטיקה לפרשת וזאת הברכה - סטטיסטיקות ומידע כללי על פרשת וזאת הברכה.

דגל שמחת תורה. מאוספי הספריה הלאומית. הדגל צויר ביד על ידי צבי לבני באזור שנת 1950

פרשת האזינו

מאמרים לפרשת האזינו

פרשת האזינו - עוד צורה לגאולה - המאמר סוקר את שירת האזינו ואת הגאולה הרמוזה בה. גאולה שונה מהגאולה המתוארת בפרשת ניצבים.

הפטרת פרשת תשובה - כאשר פרשת האזינו נקראת לפני יום הכיפורים.

הפטרת פרשת האזינו - כאשר פרשת האזינו נקראת ביום יום הכיפורים לסוכות.

פרשת האזינו - סטטיסטיקה בפרשה

תקציר פרשת האזינו

פרשת השבוע, פרשת האזינו, כתובה בפרק אחד בתורה (וגם בחלוקה היהודית היא פרק אחד) וכתובה בצורה של שירה (בדומה לשירת הים). שירת האזינו כתובה בצורה המכונה "אריח על גבי אריח", כל משפט מחולק לשני חלקים אחד מופיע מימן ואחד משמאל העמודה ובאמצע רווח.

שירת האזינו נקראת בנעימה קצת שונה, וגם ההפסקות בפרשה לעליות השונות חולקו בצורה היוצרת נוטריקון "הזיו לך".

תוכן השירה, לעומת זאת, קשה ואפילו קשה מאד. מטרתה של השיה כפי המובאר בפרשת וילך היא להיות עדות לצרות שיפקדו את בני ישראל בעתיד.

השירה נפתחת בצורה חגיגית אך כבר בפסוק ה' מביעים תרעומת על בני ישראל שסרו מן הדרךף עוברת לתאר את ההיסטוריה (פסוקים ז'-יד) ובפרט את הדאגה של ה' לעם ישראל.

הבעיות מתחילות בפסוק ט"ו בביטוי שנהיה מזמן למטבע לשון "וישמן ישורון ויבעט...", ברגע שנהיה טוב מדי שכחו בני ישראל אל ה' ובפסוק י"ט העונש לא מאחר לבוא.

במהלך השירה משתנה דמות המספר ממשה רבנו לה' כמה פעמים, חשוב לשים לב גם לשינויים אלו. החלק הקשה ביותר מופיע בפסוק כ"ו: "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם" אולם אפשרות זו לא מתקיימת.

בסיום השירה, מובטחת אפשרות הגאולה של "אפס עצור ועזוב" והכעס עובר להיות כלפי הגויים, שגם הם לא מבינים את דרכי ה' בעולם. השירה מסתיימת בשלטונו המוחלט של ה' בעולמו (ל"ט): "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" וסיומה של השירה הינו טעון מאד וניתן לקוראו בצורות אופטימיות יותר או פחות "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו".

לאחר הקראת השירה, משה פונה שוב אל בני ישראל בדרישה לשמור את התורה ולאחר מכן משה מקבל את דבר ה' האחרון והוא מצטווה על מותו. נקודה זה העסיקה את המדרשים, בדומה לאהרון גם משה מצטווה על מותו ונדמה שמלאך המוות, לא היה יכול למשה, אלא משה מרצונו (ונגד רצונו להיכנס לארץ) היה צריך לקבל עליו את הדין.

משה  על פסגת הר נבו - גיימס טיסוט לפני 1903

פרשת כי תבוא

פרשת השבוע, פרשת כי תבוא היא הפרשה השביעית בחומש דברים והיא מסיימת את נאום המצוות הארוך של משה ומתארת את כריתת הברית בערבות מואב.

מאמרים לפרשת כי תבוא

היום - למשמעות הופעתה של המילה היום בפרשות המסיימות את ספר דברים.

כי תבוא - הכרת הטוב ומידה כנגד מידה - המאמר סוקר את מידת הכרת הטוב בפרשת כי תבוא וקושר בין פרשת הביכורים ובין עונשי הקללות כמידה כנגד מידה.

הפטרת כי תבוא - המשך נבואות הנחמה בספר ישעיהו

דבר תורה קצר לפרשה - דבר התורה עוסק בפסוק האחרון בפרשת הקללות

פרשת כי תבוא לילדים - תקציר הפרשה מותאם לילדים בתוספת דבר תורה קצר.

חידון לפרשת כי תבוא - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת כי תבוא.

תפזורת לפרשת כי תבוא

פרשת כי-תבוא - סטטיסטיקה בפרשה

תקציר פרשת כי תבוא
פרשת כי תבוא מסיימת את נאומו הארוך של משה, הנאום שהתחיל בפרשת ואתחנן בראשית החומש מסתיים בשתי מצוות, מצוות הביכורים ומצוות ביעור המעשרות, ומסיים את כלל הנאום בברכת תודה לה' על הארץ הטובה.

לאחר מכן משה ממשיך בהוראות לקראת הכניסה לארץ ישראל, פה מתחיל חלקו האחרון של ספר דברים, כאשר דברי משה נאמרים ימים ספורים בלבד לפני מותו. משה מזכיר לבני ישראל את יחודיותו של העם, את היחס המיוחד בין עם ישראל לה' וכתוצאה מכך את החובות המיוחדות שיש לעם ישראל (כ"ו יז-יט):

"אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל-מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדשׁ לַה' אֱלֹקיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר"

משה מנחה את בני ישראל לערוך טקסים מיוחדים לאחר חציית הירדן, לערוך מעמד על הר גריזים והר עיבל. ציווי המעמד, המופיע כבר בפרשת ראה מבואר ומפורט בפרשתינו, אלו שבטים עומדים על כל הר ומה בדיוק אומרים. הכהנים והלויים מקריאים רשימה של עברות ואוררים את האיש העושה אותן וכל העם עונה אחריהם אמן.

חלקה העיקרי של פרשת כי-תבוא הוא פרשת התוכחה המזכירה את פרשת התוכחה בפרשת בחוקותי. הדמיון ברור. בחומש ויקרא פרשת התוכחה הופיעה בסיום חטיבת המצוות שניתנה בהר סיני ואילו בחומש דברים הפרשייה מופיעה בסיום חטיבת המצוות שניתנו בעבר הירדן לפני הכניסה לארץ.

הפרשייה פותחת  בתיאור הטובה שתקרה לעם ישראל כאשר בני ישראל ילכו בדרכי ה', אולם אם יסורו מדרכי ה' הטובה תיהפך לרעה אשר רק תלך ותחריף. מקובל בבית הכנסת לקרוא את התוכחה בקול נמוך מהרגיל ובמהירות רבה יותר.

חכמים פירשו שהקללות המתוארת בתוכחת בפרשת בחוקותי אירעו בחורבן בית ראשון והקללות בפרשת כי תבוא אירעו בחורבן בית שני (ובתלמוד מופיעים מעשים הממחישים זאת ועיינו בפרט בפירוש הרמב"ן).

בשונה מתוכחת בחוקותי המלווה במספר פסוקי נחמה בסיומה, התוכחה בפרשת כי תבוא פסימית ביותר ומסתיימת גם בצורה שלילית. העידוד, אפשרות התשובה, והשיבה מהגלות המתוארת ינתנו רק בפרשה הבאה פרשת ניצבים.

בפרשייה האחרונה בפרשה, משה מפציר שוב בבני ישראל לזכור את מעשה ה' למצרים, את הניסים במדבר ואת הנצחונות הגדולים מול סיחון ועוג ולזכור כי ההצלחה תלויה בשמירת ברית ה'.

הבאת הביכורים

לכה דודי

הפיוט לכה דודי

בהפטרת פרשת שופטים נמצאים פסוקים רבים המופיעים בפיוט "לכה דודי" ואנו נעסוק מעט בפיוט מופלא ומלא הוד זה שרוח הקודש שורה על כל שורה מתוכו ושהתקבל בכל קהילות ישראל ובו מכניסים את השבת בכל שבוע. לכה דודי הוא מהפיוטים המאוחרים ביותר שנכנסו לכל סידורי התפילה ומנהגי העדות.

הפיוט מופיע בסדר קבלת שבת שהנהיגו מקובלי צפת במאה ה-16. סדר קבלת השבת, כשמו כן הוא, הכנה לכניסת שבת ולא להתחיל את התפילה בצורה רגילה, ולקיים את הפסוק משיר השירים "לכה דודי נצא השדה" כמשמעו.

מחבר הפיוט הוא רבי שלמה הלוי אלקבץ, שחיבר את הפיוט כאקרוסטיכון של שמו. הרב אלקבץ מוכר גם בזכות ספרים שחיבר, והידוע בהם הוא "מנות הלוי", ביאור על מגילת אסתר בדרך הפשט והדרש, שאותו נתן לחותנו כמשלוח מנות לחג הפורים. משפחתו של הרב אלקבץ הייתה ממגורשי ספרד, והוא נולד בשנת 1505, כנראה בסלוניקי. בגיל 30 לערך עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, מקום מושבם של מרן רבי יוסף קארו ורבי משה מקורדובה (רמ"ק), מגדולי ישראל. 

ייחודו של הפיוט לכה דודי הוא בכך שהוא מתקשר גם למקרא, ופסוקים מהפטרתנו משולבים בבתיו השונים, כגון: "לבשי בגדי תפארתך עמי" – "התנערי מעפר קומי", כמו גם פסוקים אחרים מהתנ"ך, אך הוא גם עוסק ברבדים קבליים ובתורת הנסתר.

לפיוט עצמו גרסאות קדומות, ונראה שהפזמון "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה" היה עוד קודם לכן. גרסה נוספת של הפיוט ניתן למצוא בספר "סדר היום" מאת הרב משה בן מכיר, שנדפס בוונציה בשנת 1599 . בפיוט זה הבית הראשון נפתח במילים "זכור ושמור בדיבור אחד", ואחד הבתים האחרונים הוא "בואי בשלום עטרת בעלה...".

    קטע מסידור

רבי שלמה אלקבץ הפך את הסדר בבית הראשון, כך שהוא יהיה: "שמור וזכור..." ובהמשך ייסד את כל הפיוט כולו כאקרוסטיכון של שמו, שלמה הלוי, אולם השאיר את הבית האחרון, שהיה קדום יותר, כמות שהוא.

הפיוט פותח בשני בתים העוסקים בקדושת השבת ולאחריהם שישה בתים העוסקים בתקומת עם ישראל מהחורבן. בתים אלו הוכנסו גם לסדר התפילה החגיגי לליל יום העצמאות (במקור הוכנסו שלושה בתים בלבד, ואולם בסידורים חדשים מופיעים כל ששת הבתים מהפיוט).

הפיוט מסתיים בבית שעוסק שוב בשבת ומסתיים במילים "בואי כלה, בואי כלה". מילים אלו מופיעות כבר בגמרא (שבת קיט, עא): "רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת [=רבי ינאי לבש את בגדיו בערב שבת], ואמר: בואי כלה בואי כלה".

הפיוט מושר ברוב קהילות ישראל ויש לו עשרות מנגינות שונות, חלקן נכתבו במיוחד עבורו וחלקן הותאמו אליו. מקובל בקהילות רבות לשיר את הפיוט בניגון מעוז צור בשבת חנוכה, שושנת יעקב בשבת זכור, ואלי ציון ועריה בשבת חזון ועוד מנהגים רבים. לעיתים מחליפים מנגינה תוך כדי הפיוט, בדרך כלל בבית השישי "לא תבושי". מנהג נוסף הוא לעמוד בבית האחרון של הפיוט ולפנות מערבה. המקור לכך הוא בדברי האר"י ז"ל. האר"י קיבל את השבת בשדה, והפנייה מערבה נועדה לסמן שהשבת מגיעה מכיוון מערב, שבו השמש שוקעת ובשקיעתה נכנסת השבת. כמו כן, בתלמוד (בבא בתרא כה, עא) נאמר שבכיוון מערב נמצאת עיקר השכינה: "...ורבי אבהו אמר שכינה במערב". פוסקים בני הדורות האחרונים (כגון שו"ת בצל החכמה לרב בצלאל שטרן) קבעו שמאחר ששעת התפילה אינה מכוונת בדיוק לשעת השקיעה, ניתן להסתובב גם לכיוון הפתח, לציין שאנו מקבלים את השבת כאורחת מכובדת דרך פתח בית הכנסת.

האיור לפרק מתוך הספר "הפטרה לעניין". מאייר: יאיר ראשי

רבי שלמה אלקבץ נפטר בשנת 1584 לערך, ובסוף ימיו פגש גם את האר"י, שהגיע לצפת בשנת 1570. את ציון קברו ניתן לפקוד עד היום בבית הקברות העתיק של העיר צפת.

מאמר זה מופיע בספר "הפטרה לעניין - מסע בעקבות הנביאים" - פירוש וביאור לכל ההפטרות

מניין השנים לבריאת העולם בלוח העברי

 על ספירת השנים בלוח העברי

הקדמה

מאמר זה הנכתב בשלהי שנת התשפ"ג או 5783 בלוח העברי ומקובל לכנות את מניין השנים בלוח העברי כמניין השנים מבריאת העולם. במאמר ננסה לענות על שתי שאלות. מדוע המספר הוא 5783 ומדוע המניין מכונה המניין לבריאת העולם.

מתי נברא העולם

ייתכן ותאמרו שהשאלות לא במקומן. התשובה היא שלפני 5783 שנה נברא העולם. אבל למנין זה אין מקור בספרות התלמודית, ההיפך, מקורות בהם מפורטים מניינים שונים כמו המשנה בגיטין (ח ה) כלל לא כוללים אותו אפילו כאפשרות וברור שהוא לא נהג אז והוא מאוחר. המקור הראשוני לכך הוא כנראה בסדר עולם רבה, חיבור מהמאה התשיעית, אם כי יש המייחסים אותו לסוף תקופת התנאים (על פי אזכור בלבד בתלמוד), ובו ניסיון לחשב ולסכם את הזמנים המופיעים בתורה ובתנ"ך ולהגיע לערך כלשהו.  זו גישה אפשרית אולם אין אפשרות מהמספרים המופיעים בתורה להגיע לערך מדוייק. כדוגמה נביא את משך הזמן שבני ישראל ישבו במצרים (שמות י"ב מ), 430 שנה, מספר שבעצמו אינו הגיוני לפי חישובי גילים המופיעים שם וזכה לתירוצים אחרים. גם בגמרא מופיעה מחלוקת לגבי השאלה האם העולם נברא בניסן או בתשרי והאם א' באותו חודש הוא יום בריאת העולם או האדם, מראה שלמעשה יש אפשרויות רבות ובכל מקרה אין חישוב של שנים גם לו היה תאריך מוסכם.

עד לפני שנים לא רבות, היה מספר זה של 5783 שנה, הגיוני וסביר בתור גיל העולם. למעשה המחלוקת הגדולה והסתירה בין היהדות לפילוסופיה היוונית הייתה בשאלה האם העולם נברא או שהוא קדמון. בעידן המודרני נמצאו ראיות והוכחות רבות מספור שהעולם קדום בהרבה ואין אפשרות לשום אדם בר דעת להתעלם מהם.

במאמר זה ננסה להציע שמספר זה מהווה את נקודת ההתחלה של הלוח העברי, אך אין בו כדי לומר דבר על גיל העולם. ממילא מחלוקות כגון אלו שהוזכרו למעלה נופלות ובטלות. בוודאי שהיו עוד דברים לפני א' בתשרי שנה ראשונה, אולם אלו אינם רלוונטיים ללוח העברי, ולכן אין הם משנים או מורידים ממנו.

ומדוע בכל זאת מכונה המניין "לבריאת העולם". נראה שזו דרך לתת לו תוקף טוב יותר על המניינים האחרים שהיו באותה תקופה: מניין לשטרות, או למלכים/קיסרים/נשיאים. נעיר שבאותו הזמן בערך הוחל גם לספור בלוח היוליאני להולדת ישו (Anno Domini). יש אפשרות שהספירה לבריאת העולם, היא מעין תחרות לספירה זו, על ידי הצמדתה לאירוע מכונן יותר.

איור מתוך הספר שלי הפטרה לעניין לפרק העוסק בלוח העברי. אייר: יאיר ראשי

שחזור קביעת התחלת הלוח

נתחיל במה שנראה ברור אך כדאי לאומרו והוא שכל לוח שנה צריך נקודת התחלה אולם ברור וידוע שיש גם אירועים וזמן לפני נקודת תחילת הלוח, כך הדבר בלוח העברי.

קביעת נקודת ההתחלה של הלוח העברי היא ליום בריאת האדם, יום שישי. קביעה זו מופיעה במדרש ובפירושים עליו, אולם ממנו אין אפשרות להסיק כלום על המציאות המוכרת לנו, וההבנה הראשונה המתחייבת מכך היא שהגדרת "יום" במדרש, שונה מאוד מהגדרת היום שלנו. כתוצאה מכך, כל הגדרת ימי הבריאה אינם במונחי הזמן של ימינו.

מקורות מדרשיים למולד הראשון, מולד (ו יד)

פיענוח העניין כולו מגיע ממדרש המופיע בסנהדרין לח: שכולו עוסק ביום בריאת האדם וכפי שנראה היה זה יום עמוס. "אמר רבי יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום. שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו".  במבט ראשון לא נראה קשר מיידי בין מדרש זה לבין מנייני שנים והלוח העברי אולם מיד נראה שהוא המקור לכך.

על מדרש זה, שהוא היחידי המובא בשם רבי יוחנן בר חנינא בכל הש"ס, מבאר לנו התוספות "לתקופה" (ראש השנה ח): "ובשעה תשיעית נצטווה ומסתמא אז קדש החדש ומשקדש החדש ע"כ היה המולד ו' שעות קודם דשית שעי מכסי סיהרא"

התוספות מניח כמה הנחות, שגם הן באות להביע רעיונות והדבר מתבטא בשימוש בלשון "מסתמא". ההנחה הראשונה היא שדבר ראשון שהאדם עשה כאשר נצטווה, היה לקדש את הירח. מה הרעיון מאחורי הנחה זו? עד שעה זו, בה האדם לא קיבל שום ציווי, הרי הוא כחיית השדה ונטול דעת. רק כאשר אדם מצטווה ציווי כלשהו, הרי שיש לו דעת ובכך הוא הופך להיות יצור השונה מחיית השדה.

לאדם יש צורך בזמן ובלוח ולכן הפעולה הראשונה שהאדם עושה כאשר יש לו דעת היא להכין לוח שנה. זו היא הנחת התוספות ורעיון חשוב זה שבו הדעת היא ידיעת הזמן והכרתו.

הנחה שנייה המופיעה בתוספות היא הנחה אסטרונומית שהירח מתכסה רק שש שעות ממולדו, כלומר לאחר שש שעות מהמולד כבר ניתן לראותו. נתון זה הוא שגוי אסטרונומית אולם נישאר עם הנחה זו, המופיעה בגמרא בסוגיה קשה למדי, שייתכן שבמאמר זה נמצא גם פתח לביאורה.

נציין עוד שקידוש חודש זה אינו יכול להיות לפי הראייה, גם אילו היה ירח של שש שעות נראה, מאחר וזה היה עדיין בעיצומו של יום (שעה תשיעית) כאשר השמש גבוהה בשמיים ובמצב זה ירח צעיר כל כך אינו נראה בשמיים כלל.

נמשיך עם המדרש והסברו של התוספות. אם האדם הצטווה בשעה תשיעית של היום, הרי זו שעה 21 של היממה. ואם נחסר מכך 6 שעות, הרי שזו השעה ה-15 ביממה וסימנה יד (השעה הראשונה, שנספרת מהלילה, משקיעת החמה, היא שעת אפס ולכן ביממה יש משעת אפס עד שעה 23. שעת אפס היא השעה הראשונה, ושעת 23 היא השעה האחרונה השעה ה-24 . לפיכך ו יד = תחילת השעה החמש עשרה ביום ו). הבקיאים ברזי הלוח העברי יזהו מיד מולד זה כמולד השנה הראשונה.

בתרגום לשעון ימינו מדובר על יום ו שהרי האדם נברא ביום השישי שעה יד (שהיא תחילת השעה ה-15) ושעה זו משמשת כמולד הירח וממנו מתבצעים כל חישובי המולדות בלוח העברי המחושב. אמנם יש עוד צעד אחד, הליכה שנה אחורה למולד ב ה ר"ד המכונה מולד התוהו (כי לפי הטענה שהמניין הוא לבריאת העולם, העולם טרם נברא), אך זאת על מנת להקל על החישובים.

הצורך בקביעת שנת התחלה ללוח

עד כאן יש לנו רק תאריך ושעה רצויים, אבל ללא שנה. בתקופה בה נקבע המעבר ללוח המחושב היה צריך בנקודת התחלה על מנת לבצע את החישובים לכל שנה בעתיד. בלוח מבוסס ראייה לא היה צורך וגם לא אפשרות לכך. באותה תקופה היה כבר תיעוד מפורט של ליקויי חמה, כאשר מעצם ההגדרה, כל ליקוי כזה הוא למעשה מולד וכמו כן היה ידוע היטב אורך החודש הירחי הממוצע (של כט ימים יב שעות ותשצג חלקים או בערך 29 יום 12 שעות ו-44 דקות). באמצעות שני נתונים אלו אפשר למעשה ללכת אחורה חודש אחר חודש ולמצוא מולדות (ממוצעים) עבור כל חודש שרוצים.

בל נשכח שיש להתחשב בשנים מעוברות. אורך שנת הלבנה קצר משנת החמה ולכן מדי פעם יש להוסיף חודש עיבור על מנת לשמור על תיאום בין הלוחות, ועל חגיגת חג הפסח באביב. מחזור העיבור בלוח הראייה לא היה קבוע, אולם בלוח המחושב מתבססים על המחזור המטוני, על שם האסטרונום היווני מטון, מאות שנים לפני תקופת התנאים, ועיקרו ש-19 שנות חמה כמעט שוות ל -235 חודשי לבנה.

במעבר ללוח המחושב, היה אם כן  צריך גם לקבוע נקודת התחלה על מנת שיתאפשר לבצע חישובים לכל שנה, וגם לקבוע נקודת התחלה במחזור העיבור (שנקבע משיקולים שונים לגוח אדז"ט) וכמו כן אולי להתחשב במסורות כלשהן על גיל העולם או לפחות על כלל המספרים המופיעים בתנ"ך.

בנוסף, מסתבר שהיה גם טווח זמנים כלשהו בו יש לכוון את תאריך התחלת הלוח לפי חישובי השנים המופיעים במקרא, אמנם בהערכה גסה, אבל תוך התחשבות בהם ומדרשים עליהם. אם נזכור שערכים של אלפי שנים נחשבו אז הגיוניים ביותר, נראה שנקבע טווח כלשהו שבו יש לקבוע את נקודת ההתחלה.

על מנת להקל את החשבון, לא בוצעו חישובים עבור כל חודש וחודש ועבור כל אפשרות של עיבור. במקום לצעוד אחורה חודש חודש אחורה, אפשר להתקדם בקפיצות של 235 חודשים (19 שנים) אחורה, להניח משיקולי חשבון שתחילת המעבר ללוח המחושב היא בראש מחזור של 19 שנים, ולקפוץ אחורה בכל פעם בקפיצה גדולה יותר. אמנם אלו חישובים פשוטים אבל עם שימוש בחלקים (בסיס 1080) וטרום עידן המחשבים, הרי שהיה צריך לבצעם בזהירות רבה על מנת לא לטעות. אפשר לקצר את החישובים עוד ולקפוץ בקבוצות של 10 מחזורים או אפילו 100 מחזורים וכך להפחית עוד יותר את כמות החישובים, ושיטות אלו אכן מופיעות בראשונים, לצורך חישובים עתידיים לשנים רחוקות או לשנים מוקדמות מאד בעבר.

שיחזור חישוב השנים בדרך של קפיצה לאחור

כיצד נעשה הדבר בפועל בעת החליטו לעבור ללוח חשבונאי ולבצע את החשבון? כפי שכתבנו, נקודת ההתחלה היא תצפית או רישום של תצפית בליקוי חמה, שהוא זמן המולד בקירוב כלשהו ועם סטייה שמאפשרת אי דיוק כלשהו ללא צורך בדיוק מוחלט. מאותו מולד שהיה ידוע מתצפית, נעשה חישוב למולד של תשרי באותה השנה וכן הוחלט על מנת לאפשר חשבונות בקלות ששנה זו, שמספרה טרם ידוע עדיין, תהיה הראשונה במחזור העיבור של 19 שנה.

הצעד הבא הוא לחשב את האורך של 235 חודשי לבנה. מאורך זה מוציאים את כל השבועות השלמים ונשארים עם ההפרש בימים שעות ובחלקים. ערך זה ניתן להוריד מאותה שעה מחושבת  של מולד תשרי שוב ושוב ובכל פעם מקבלים מולד של חודש תשרי בתחילת מחזור 19 שנים קודם לכן.

נקודת העצירה של התהליך היא כאשר מתקבל מולד קרוב מספיק ל-"ב ה רד" בשנים שבתוך הטווח הרצוי. המולד המחושב אינו מולד אסטרונומי והוא סוטה ממנו בזמן מה, כך שההגדרה של קרוב מספיק עמומה אבל היא כנראה בטווח של פחות משעה אחת ובכל אופן זמן של מולד הוא תלוי מקום וממילא בטווח שבין ישראל לבבל, מקומות בהם עסקו בלוח, יש פער של כשעה, כך שהדיוק ברמה הזו מספק.

ברגע שהגענו לנקודה זו, אנו מכיילים את הלוח בהתאם. מצאנו שנה שבה מולד תשרי יהיה קרוב מספיק לערך שאם נתקדם ממנו שנה פשוטה אחת (השנה הראשונה במחזור העיבור היא תמיד פשוטה), נגיע לערוך קרוב מאד לערך ו יד, אותו מביא המדרש. את ההפרש הקטן שהיה נזניח, מאחר וממילא אין לו חשיבות רבה מדי באופן מעשי. לפי מספר המחזורים שהחסרנו נדע כמה שנים עברו מנקודת התחלת הלוח העברי, ומספר זה התגלגל אחר כך להיות המניין לבריאת העולם, כנראה כדי לתת לו יותר תוקף ומשמעות.

סיכום

יוצא מכך הוא שקביעת השנה בוצע באופן של חישוב לאחור עד הגעה לשעה המתאימה לרעיון היפה המובא במדרש ואפשרית במסגרת הכרונולוגיה והרישום של הזמנים באותה העת. בכך ניסו חכמינו לבצע התאמה ככל האפשר בין הרעיון המדרשי לבין המציאות ולחבר ביניהן. לכן, מספר זה שאנו מונים לבריאת העולם, מקבל את משמעותו המדוייקת. מבחינה רעיונית הוא מהווה קשר בין הזמן שלנו לזמן השמיימי, ומבחינה מעשית הוא מספר חישובי, כזה המהווה נקודת התחלה לחישובי הלוח אך אין הוא אומר דבר על גיל העולם.

הערות

1.    לזמני המולדות אין כל מקור קדום והם מופיעים לראשונה בספרות הראשונים ואצל רס"ג. כבר חוקרי הלוח הקדומים מעריכים שמולדות אלו חושבו בצורה של חישוב לאחור ממולד כלשהו ידוע. החידוש במאמר זה, הוא שהחישוב בוצע בד בבד המעבר ללוח המחושב, ונעשה חיפוש בפועל של מולד עיקר (נקודת עצירה) בעלת משמעות רעיונית (או שזו מוצרה להצדקת נקודת העצירה) ובכך נקבע גם מניין השנים של הלוח העברי.

2.    מאחר ויש קירוב מסוים בערך הנבחר, צריך לשאול האם אפשר להשיג ערכים טובים יותר אם מדלגים מספר שונה של מחזורים. לצורך כך בדקתי אפשרויות רבות של הכפלות יתרת המחזור, לראות האם הן מסתדרות לכדי כמעט שבוע שלם ללא שארית. הערך היחידי המתקרב לכך הוא ערך של 13 מחזורים כלומר 247 שנים, וערך זה הוא מעט פחות משעה. לכן בהחלט ייתכן שהיו שלוש אפשריות לקביעת נקודת ההתחלה. האחת שנקבעה ושתיים במרחק 247 שנים לפניה או לאחריה. הדעת נותנת שנבחרה זו שהקירוב בה הכי מדויק, אולם מעבר לכך כמעט ולא היו אפשרויות.

3.    מחקר מודרני של יעקב לוינגר ז"ל (עיקרו מוצג בהרצאה שהועברה בסמינר הלוח העברי באוניברסיטת בר אילן בשנת 2015) הבודק זמני מולדות המתועדים בימי קדם באלמגסט של תלמי מצביע על פער של פחות משעה בין מולד בהר"ד לבין מולדות תלמי לאותה שנה ומנסה לישבו. לשיטתנו דווקא פער זה מחזק את ההשערה, שבוצע קירוב סביר של פחות משעה, כזה שלא מתיימר ממילא להגיע למולד המדויק אלא להתאים אותו לרעיון המדרשי.

שבועות

חג השבועות 

חג השבועות הוא השני מבין שלושת הרגלים. בשונה מפסח וסוכות הוא חג קצר, יום אחד בלבד, ואין לו מצוות מיוחדות הנוהגות בימינו (בשונה ממצוות סוכה וארבעת המינים בסוכות, ומצה וליל הסדר בפסח) אבל ישנם מנהגים רבים.

מאמרים לחג השבועות

זמן מתן תורה - המאמר עוסק באירועים בפרשות יתרו ומשפטים ומנסה לסדר אותם בצורה רציפה.

הפטרת חג השבועות - הפטרת חג השבועות - מעשה מרכבה בספר יחזקאל.

לוחות הברית - מאמר מקיף על לוחות הברית, צורתם, תוכנם וסיפור מרגש מתקופת השואה.

חידון שבועות - חידות מילוליות וחידות ציורים לשבועות.


תפזורת לשבועות

יום המיוחס - מדוע זכה ב' בסיוון לכיוני יום המיוחס.

ספרים לחג השבועות ומגילת רות:

• מגילת רות פירוש ישראלי
• רות - מניכור למלוכה - ניתוח ספרותי ומדרשי על מגילת רות
• נערה מואבייה - על מדרש רות רבה

אודות חג השבועות

חג השבועות נחוג חמישים יום לאחר פסח, בסיומה של ספירת העומר. לחג אין תאריך קבוע וכאשר לוח השנה היה מבוסס על ראיית הירח, מועדו היה יכול להיות בה' ו' או ז' בסיוון. כיום הלוח קבוע ולכן התאריך של שבועות הוא תמיד ו' בסיון.

שמות החג

לחג השבועות שמות רבים:

• חג השבועות - בו מסתיימים שבעת השבועות של הספירה מפסח.
• חג הקציר - החג נמצא בתחילתה של עונת הקציר.
• חג מתן תורה - ביום של חג השבועות ניתנה תורה לישראל בהר סיני.
• עצרת - מעין סיום לחג הפסח.
• חג הביכורים - על שם קורבן הביכורים שהיה מובא (פירוט בהמשך)
• יום הקהל ויום החמישים - שמות נפוצים פחות אבל מופיעים במסורת.

בזמן המקדש התאפיין חג השבועות, בקורבן שתי הלחם, זהו קורבן מנחה מיוחד של לחם, הנאפה מחיטים חדשות של העונה החקלאית (קורבן העומר בפסח מוקרב משעורים, המבשילות לפני החיטה). בכך פותח החג את העונה החקלאית ואת הבאת כלל הביכורים, הפירות הראשונים משבעת המינים, אל המקדש.

מנהגי החג

לחג השבועות מנהגים רבים

• קריאת מגילת רות - מגילת רות זמנה בימי קציר חיטים. המגילה עוסקת במשפחתו של דוד המלך שלפי המסורת נולד ונפטר בשבועות.
• לימוד תורה כל הלילה, תיקון ליל שבועות - מנהג נפוץ ללמוד תורה כל הלילה ולהתפלל שחרית מיד עם זריחת השמש. במדרשים מופיע שהמקור הוא בכך שבמתן תורה משה היה צריך להעיר את עם ישראל ואנו מתקנים זאת על ידי כך שאנו ערים ומוכנים לקבלת התורה
• אכילת מאכלי חלב, מנהג שמקורו לא ברור ולו טעמים רבים בינהם: התורה נמשלה לחלב, לאחר קבלת המצוות בני ישראל לא יכלו לאכול בשר ועוד טעמים. יש לשים לב שלמרות המנהג, עדיין כבכל חג יש מצווה לאכול דווקא בשר. יש הנוהגים לאכול ארוחה קטנה חלבית ובהפסקה קצרה לאחריה סעודה בשרית ויש הנוהגים לאכול סעודה חלבית אחת והשנייה בשרית.
• קישוט הבית ובית הכנסת בירק - זכר להר סיני שלכבוד מתן תורה התקשט בצמחיה ולבלוב, ומייצג את הקשר שלנו עם הטבע והבריאה.

מגילת רות. רות ונעמי, רות ובועז, רות נעמי ועובד. תומס מתיוס רוקי. 1876 גלריית טייט לונדון Thomas Mathews Rooke

קישורים נוספים
מאגר מידע וקישורים על שבועות מאתר מכללת קיי

פרשת ויקהל פקודי

פרשת ויקהל ופקודי

בשנים רבות פרשות אלו נקראות ביחד ורק בשנים מעוברות הן נפרדות (וגם אז לא תמיד).

פרשת ויקהל היא הפרשה העשירית בחומש שמות. הפרשה עוסקת בציווי לעם על בניית המשכן, באיסוף כל חומרי המלאכה ויצירת כלי המשכן. תקציר ומאמרי עיון בהמשך הדף.

פרשת פקודי היא הפרשה האחת עשרה והאחרונה בחומש שמות. הפרשה מסכמת את הקמת המשכן,  בנייתו בפועל ואת ההכנות לחנוכת המשכן ומסתיימת בכך שהשכינה שורה על המשכן. תקציר מלא ומאמרים בהמשך הדף.

מאמרים לפרשת ויקהל - פקודי

מצוות השבת בספר שמות - עיונים בציווי השבת בפרשות השונות בספר שמות עם מספר הערות על השבת בימינו

חידון לפרשת ויקהל - חידות ציורים ומילוליות לפרשת ויקהל.

דברי תורה לפרשות ויקהל ופקודי - מדוע משה ביקש להפסיק להביא תרומות למשכן? האם הפרשות חשובות או מיותרות?

הפטרת פרשת ויקהל  - על הפטרת פרשת ויקהל (ופקודי) בספר מלכים

הפטרת פרשת שקלים (לעתים במקום ההפטרה הרגילה של הפרשה)

תפזורת לפרשת ויקהל

צדקה ותרומה - על מצוות הצדקה והתרומה וחשיבותן

פרשת ויקהל פקודי לילדים - דבר תורה קצר המתאים במיוחד, אך לא רק, לילדים. 

סטטיסיטקה לפרשת ויקהל - נתונים סטטיסטיים על פרשת ויקהל

מאמרים נוספים לפרשת פקודי

פרשת פקודי כמבוא לספר במדבר - פרשת פקודי נראית כחוזרת על עניני המשכן אולם יש בה מספר חידושים מפתיעים המהווים הקדמה ישירה לספר במדבר.

הפטרת פרשת פקודי - על הפטרת פרשת פקודי בספר מלכים

חידון לפרשת פקודי - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת פקודי

תפזורת לפרשת פקודי

סטטיסטיקה לפרשת פקודי - נתונים סטטיסטיים על פרשת פקודי

תקציר פרשת ויקהל

פרשת ויקהל פותחת את שתי פרשיות בניית המשכן (ביחד עם פרשת פקודי שבשנים שאינן מעוברות נקראת ביחד איתה) ויש בה קווי דמיון מרובים לפרשת תרומה, כאשר חלק מהטקסט נראה זהה לחלוטין פרט ממעבר מלשון ציווי בפרשת תרומה ללשון הווה או עבר בפרשת ויקהל.

הפרשה נפתחת בציווי על שמירת השבת. בניית המשכן אינה דוחה את השבת ואכן המלאכות האסורות בשבת הן המלאכות שעסקו בהן בבנית המשכן. תפעול שוטף של המשכן דווקא כן דוחה את השבת. הקרבת קורבנות בשבת היא מצווה.

משה מודיע לבני ישראל מהם חומרי הבנייה של המשכן, התיאור דומה מאד עד זהה לפרשת תרומה. התורה מתארת איך בני ישראל הביאו את התרומות, את תרומת הנשיאים (האבנים היקרות ביותר לאפוד ולחושן. בתורה נכתבה המילה נשיאים בצורה חסרה ללא אותיות י'. רש"י מביא את ר' נתן הדורש זאת לגנאי מאחר והנשיאים היו צריכים להביא ראשונים אך הביאו אחרונים. הנשיאים מתקנים זאת במעמד חנוכת המשכן המתואר בפרשת נשא.

התורה מדגישה כי מלאכת המשכן, גם תרומת החומרים וגם ההקמה עצמה פתוחים לכל. לאנשים ולנשים כאחד, כל איש ואשה חכמי לב יכולים למצוא את מקומם במלאכה. משה ממנה את בצלאל ואהליאב לאחראים על המלאכה ומסתבר שתוך יומיים בלבד (מדייקים מהפסוק "...והם הביאו עליו עוד נדבה בבקר בבקר" נאספו כל החומרים הדרושים והיה צריך להעביר קול במחנה שאין צורך בהבאת תרומות נוספות.

הפרשה מתארת איך נבנה המשכן מבחוץ פנימה. קודם המשכן עצמו, אחר כך היריעות אחר כך הקרשים ולבסוף הכלים, ארון, שולחן, מנורה ומזבח הקטורת. ולאחריו הכלים בחצר (מזבח העולה, הכיור ועמודי החצר). הסדר שונה מפרשת תרומה המתחילה בכלים. רש"י מתייחס לנושא זה דווקא בפרשת פקודי (פירושו לפסוק כ"ב בפרק ל"ח):

"אשר ציווה משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר ציווה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה ציווה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן.
אמר לו בצלאל: מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו.
אמר לו: כך שמעתי מפי הקב"ה. אמר לו משה: בצל אל היית, כי בוודאי כך ציווה לי הקב"ה, וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה הכלים"

בצלאל בונה את המשכן כדרך העולם, קודם את המבנה ואחר כך את מה שבתוכו וזוכה על כך לשבחים ממשה (שהסדר שהוא נקט היה סדר החשיבות מבפנים החוצה).

תקציר פרשת פקודי

פרשת פקודי היא הפרשה האחרונה בחומש שמות והיא מסכמת את מלאכת המשכן. כמו פרשת ויקהל נראה שהפרשה חוזרת על העניינים שנאמרו בפרשות תרומה ותצווה אולם בפרשת פקודי מופיעים דגשים מיוחדים. הפרשה נאמרה לאחר איסוף כל החומרים והיא נותנת דין וחשבון על הכמויות המדויקות שנאספו כמו גם תיאור הכנתם של הפריטים האחרונים במשכן. מטרת דין וחשבון זה היא להראות שאכן כמויות הזהב והכסף האדירות שנאספו הלכו אך ורק למטרות המשכן ולא לידיים פרטיות. אמנם אין לחשוד במשה רבנו חלילה, אולם משה והתורה מראים לנו שכל אחד העוסק בצרכי ציבור צריך להציג שקיפות מלאה כדי שכולם יראו בדיוק מה מעשיו. על כך נאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל". העוסקים במלאכות הציבור חייבים להקפיד על רישום נאות ועל שקיפות ולהציג נתונים מדויקים על הכנסותיהם והוצאותיהם לעיני כל דורש וכמה רחוקה דרישה זו ממציאות ימינו ומשיטת הסמוך עלי....

בהכנת כלי המשכן ובבנייתם מופיע מוטיב חוזר בכל הפרשה והוא הסיומת "כאשר צוה ה' את משה". סיומת זו חוזרת כשלושים פעם בפרשה. התורה מדגישה כי כל הקמת המשכן הייתה לפי ציווי ה'. לאחר חטא העגל הדגשה כזו חשובה ומה גם שלמרות שבהכנת הכלים היו מעורבים אנשים רבים ובדרך כלל במלאכה כבירה כל כך כל אחד רוצה לתת חותם אישי מדעתו, כל האומנים וגם משה רבנו עשו רק ובדיוק את מה שה' ציווה.

כאשר המלאכה תמה ומשה סוקר את כל המלאכה שנעשתה, משה מברך את בני ישראל, התורה לא מציינת מהי ברכת משה אולם חכמים מייחסים את פרקים צ' (ובמיוחד מפסוקו האחרון) ופרק צ"א במזמורי תהלים לברכתו של משה. הפרשה נותנת תאריך מדויק להקמת המשכן, ביום הראשון בחודש הראשון. א' בניסן הוא יום הקמת המשכן והתורה מציינת  זאת גם כציווי וגם מספרת בפועל על ההקמה ביום זה. הפרשה מסתיימת בתיאור חזרת השכינה למשכן. אותה שכינה שהסתלקה ממחנה בני ישראל לאחר חטא העגל חוזרת באמצעות העננים למרכז מחנה בני ישראל והיא ממלאת את המשכן.
חזק חזק ונתחזק

הענן שורה על אוהל מועד - יורם רענן 2016

האמן יורם רענן אישר לי להציג את תמונתו באתר. בשריפה הגדולה של נובמבר 2016, נשרף הסטודיו של האמן ולעמלה מ-2000 תמונות הפכו לאפר. מומלץ להיכנס לאתר של האמן להתרשם מעבודתו היפה, בתקווה שיזכה לצייר עוד יצירות רבות.

הפרשה הקודמת
פרשת כי תשא

הפרשות הבאות
פרשת ויקרא
פרשת צו
פרשת שמיני

פורים

מאמרים וחומרים לפורים

והעיר ברלין נבוכה - על המבוכה בשושן ובברלין בעקבות הגזרות.

גדולתה של אסתר - איך יכלה אסתר להצליח בשליחותה? מה הדבר היחידי שהיה לאסתר שאחשוורוש רצה, ולמה בכל מקרה אסתר הקריבה את עצמה לטובת עם ישראל.

אסטרונומיה ופורים - מספר קשרים בין חג הפורים לבין מדע האסטרונומיה.

קיצור הלכות פורים - קיצור הלכות פורים מאת הרב יצחק קראוס.

חידות לפורים - חידות רגילות, הגיון ומשעשעות לפורים.

מה חשבו הדמויות? דבר תורה חצי היתולי לפורים מאת יואב.

הפטרת פרשת זכור - עיון בהפטרת פרשת זכור (הנקראת תמיד לפני פורים) בספר שמואל.

תפזורות לפורים - תפזורות לפורים לקטנים ולגדולים.

בינגו לפורים - משחק בינגו לפורים. מעל 150 כרטיסים מוכנים שיאפשרו לכם לנהל משחק בינגו רב משתתפים.

ספרים לפורים - סקירות ספרים בנושא פורים.

חג הפורים

ניתן גם להאזין לתקציר


חג הפורים נחוג בי"ד ובט"ו באדר (בירושלים ובמקומות בודדים אחרים). החג מציין את נס הפורים שאירע בממלכת אחשוורוש לפני כאלפיים שנה ובו ניצלו היהודים מגזירת המן ואחשוורוש להשמידם. תיאור כל עלילות החג מופיע במגילת אסתר, אחד מספרי התנ"ך והמגילה נקראת בפורים בערב וגם בבוקר. מצוות נוספות בחג הפורים הן קריאת התורה המיוחדת, הוספת על הניסים בברכת המזון ובתפילות, משלוח מנות איש לרעהו ומצוות מתנות לאביונים וכן לערוך סעודת פורים, סעודת הודיה על הנס.

תקצר היריעה מלפרש את מגילת אסתר. ספרים רבים יצאו בנושא, למשל  הספר של הרב בני לאו, הספר של הרב יוני גרוסמן, הספר של הרב דוד סילבר וגם בספר "על התשועות של הרב סולובייציק. אפשר ורצוי כמובן להיעזר בפרשנים על המגילה ובפרט בספר חמש מגילות בהוצאות דעת מקרא.

פורים הוא החג היחידי הנחוג בשני מועדים שונים בארץ ישראל. דינים ופרטים רבים עוסקים בנושא תושבי ירושלים שמתארחים במקומות אחרים וההיפך. מקור ההבדל הוא בכך שבשושן הבירה ציינו את יום החג לאחר שני ימי לחימה באויבים ועל מנת לתת כבוד גם לירושלים - שהייתה חריבה כמעט לגמרי בזמן אירועי המגילה - נקבע שגם בירושלים ינהגו כך.

בחג הפורים מנהגים רבים: שתיית הרבה יין, שמחה, נהפוך הוא, תחפושות, הרעשה בקריאת שמו של המן במגילה ועוד. חשוב לקיים את כל המנהגים אולם יש לזכור כי עדיין חג הפורים הוא רציני וחשוב לקיים את מצוותיו. הרעשת יתר בקריאת המגילה תפריע לשמוע את הקריאה, שתיית יתר אינה מומלצת אף פעם (וחלילה לא לנהוג!!) והפחדת ילדים ומבוגרים בנפצים רבי עוצמה גם היא שלילית. חשוב לחגוג בביטחה ותוך שמירה על מידתיות ולא להפריע לאנשים אחרים.
פורים שמח.

קישורים נוספים
מאגר חומרים וקישורים לפורים מאתר מכללת קיי

ארבעה עולמות בספר בראשית

הקדמה

לכאורה, אם נשאל כמה פעמים ברא הקב"ה את העולם, התשובה תהיה פעם אחת וזהו התיאור המופיע בבראשית פרק א ובכמה פסוקים בפרק ב'. סיפור בריאת העולם מסתיים ביום השבת. אולם מיד לאחר מכן בהמשך פרק ב' מופיע סיפור בריאה נוסף בהבדלים רבים מהסיפור הראשון. במאמר זה נראה כי למעשה העולם "נברא" לפחות ארבע פעמים, והתיאורים כולם מופיעים בשתי הפרשות הראשונות של ספר בראשית. כל בריאה הייתה נראית מושלמת והיה בה חידוש משמעותי, אולם היה בה חוסר שהתברר בהמשך והצריך בריאה מחדש, ולו כמטאפורה.

הבריאה הראשונה

הסיפור הראשון הוא הסיפור המוכר המתאר כיצד ברא אלוהים את העולם  בשישה ימים, בכל יום משהו אחר, עד בריאת האדם ביום השישי, לאחר מכן, ביום השביעי הקב"ה שבת מכל מלאכתו, מאחר ולא היה צריך לברוא שום דבר נוסף. בכך באה בריאת העולם לסיומה, כאשר כל מה שצריך כבר נברא. עד כאן הכל נראה תקין.

הדבר האחרון שנוצר הוא תכלית הבריאה כולה. ניתן לחשוב כי תכלית זו היא האדם, שהרי הוא נברא אחרון ובכך גם תם פרק א'. התרגלנו לחלוקה הנוצרית של התנ"ך ונראה שאין מנוס מלהשתמש בה, אולם זו חלוקה דוגמטית נוצרית, וכאשר אנו באים לפרש דברים במקרא עלינו להתעלם ממנה לחלוטין, או אפילו לעשות בה שימוש נגד. דבר זה בולט כבר כאן ובעוד עשרות מקומות בהם החלוקה משרתת אידאולוגיה נוצרית.

לפי החלוקה המסורתית, הפרק (או סדר) מסתיים כמובן לאחר השבת, והיא זו המשלימה את העולם. חכמינו ידעו זאת והדבר מבוטא באופן מפורש בתפילת ערבית לשבת: "אַתָּה קִדַּשְׂתָּ אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי לִשְׁמֶךָ, תַּכְלִית מַעֲשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ...". השבת מהווה את החידוש העצום והגדול של סיפור הבריאה הראשון, בוודאי מבחינת בני האנוש עצמם ובמובן מסוים היא העיקר היסודי הראשון של התורה ואכן צריכה להופיע בראש.

החידוש בבריאה הראשונה - השבת

נבחן נקודה זו מעט יותר להדגיש את יחודיותה של השבת בין שאר הדברים שנבראו. את האור והחושך, המים והשמיים, היבשה, השמש הירח, הצומח העוף הדגה והחיות יכול כל אחד לראות בעיניו. אולי הוא יתהה על קיומם, או מאיפה באו, אולם הם מוחשיים ואין אפשרות להתכחש לקיומם. השבת, לעומת זאת, אינה עצם מוחשי, אלא רעיון, תפיסה ואידאה. השבת אינה חלק מהטבע, ואינה קשורה אליו או מגיעה ממנו. אין משהו בטבע ממנו יכולה לנבוע השבת. אידאה זו מהווה חידוש עצום בעצם קיומה. בצורה שלא ממש שמים לב אליה, רעיון מרכזי וראשי זה, מטרת כל פרק הבריאה, מושם בצד לזמן רב למדי עד אמצע ספר שמות שם הוא זוכה להתייחסות נרחבת ובעיקר בעשרת הדברות, בו מתלווה גם ציווי מעשי לאידאה, לשבות ולנוח.

רעיון השבת רדיקלי מאוד בתקופה הקדומה, אולם התורה מרחיקה לכת והופכת אותו למעין אבסורד לאוזני השומעים. לא רק האל נח וכתוצאה מכך גם המלך, המושל השליט בארץ בחסד האל נח, אלא כל אדם צריך לנוח, גם עבדים ושפחות ואפילו בהמות: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". מיד לאחר הציווי מופיע התוקף ההיסטורי שלו הלקוח מבריאת העולם (ולמרבה מבוכת ביקורת המקרא, ממקור שונה לחלוטין ששני מחבריו כלל לא אמורים לדעת אחד על השני): "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ". לולא פרק א' בבראשית וסיפור בריאה זה, לא היינו יכולים כלל להבין את הציווי הנוכחי, וכך כמו במחזה מתח, אקדח המופיע בפרק הראשון (תרתי משמע) חוזר ומופיע בפרק השבעים בערך.

ויהי אור - כל זה בשביל יום השבת

הבריאה השנייה

פתיחת הסיפור השני מתמיהה: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". לאחר מכן מופיעים הבדלים רבים מהסיפור הראשון. פרשנים עשו ניסיונות רבים לפרש ולבאר, לתאר שני צדדים בבריאה, שימוש במידת הדין ובמידת הרחמים. גם ביקורת המקרא טענה כי מדובר בשני מקורות שונים ויש עוד דרכים שונות ליישוב, אולם טענתי היא כי מדובר בשני עולמות שונים, ולכל אחד מהם סיפור משלו. טענה זו  מייתרת את כל השאלות, שכן אלו סיפורים שונים על עולמות שונים וממילא יש הבדלים, אולם היא מעלה שאלה אחרת. מה היה חסר בעולם הראשון שבשל כך היה צריך לברוא עולם אחר.

התשובה בעיני טמונה בכך שהעולם הראשון היה עולם סטטי. המלאכה הסתיימה ביום השביעי הוא יום השבת ובו כילה ה' את מלאכתו, אולם מה קורה אחר כך? התשובה היא כלום. לאחר אותה שבת לא מגיע לא היום השמיני וגם לא חוזרים ליום ראשון. העולם נברא ונשאר במצבו הסטטי עד אינסוף. אין בו שינוי ואין בו התפתחות.

דבר זה בא לידי ביטוי בשימוש בפועלים השונים בסיפורי הבריאה ובעיקר בהכנסת השורש י.צ.ר. בפרק הראשון יש בריאה, יצירה של יש מאין, ויש גם עשייה, אבל היא לקחת משהו ולעשות ממנו משהו בלי שינוי ממשי. למשל, המים הובדלו וחלקים נהיו רקיע, אבל הם אותם מים. העץ עושה פרי, אבל זה אותו דבר כמו העץ. בפרק ב' נוצר עולם חדש, על גבי או במקום העולם הקודם, אבל בו יש גם יצירה של דברים חדשים שלא היו קודם, בתהליך מתמשך, ולא על ידי האלוקים, אלא על ידי האדם.

ברגע שהאדם נוצר, והופך להיות יצור, הוא גם יוצר דברים חדשים בעצמו, זו למעשה האכילה מעץ הדעת, שבראייה זו אינה בגדר חטא אלא ממש תוצאה הכרחית של בריאה זו. גם ההמשך מתאר את ההתפתחות והעשייה: חלקאות, רעיית צאן, חרשות מתכת ואפילו תרבות פנאי של כלי נגינה. מבחינה היסטורית זו התקופה בה הסתיימה תקופת האבן ועברו לתקופת הברונזה.

אולם גם עולם זה רחוק מלהיות מושלם והבעיות צצות כמעט מייד. קין הורג את הבל אחיו ושפיכות דמים באה לעולם, גם עבודה זרה רמוזה בימים אלו וכבר בחיי אנוש שהוא בסך הכל הדור השלישי, עבירות גזל וגילוי עריות בכך שבני האלוהים, יהיו מי שיהיו, באים על בנות האדם. עולם זה יש בו התפתחות דינמיות ויצירה מתמדת אבל אין בו חוק והוא עולם של כל דאלים גבר.

הבריאה השלישית

בסיפור הבריאה השני אפשר לטעון שהעולם החליף לגמרי את העולם שהיה קודם, או עשה שימוש ברכיביו, ואף אפשר לטעון שהאדם שנברא בפרק א אינו אותו אדם שנברא בפרק ב, הרי שסיפור הבריאה השלישי דרמטי פחות. לא כל העולם נברא מחדש, אלא האנושות נבראת מחדש, וזאת על ידי נוח, שנבחר להיות זה שממשיך את האנושות, כאשר כל שאר האנושות נספית במבול, שהוא מעין היפוך של בריאת העולם, ובעיקר ביטול ההפרדה בין המים העליונים לתחתונים כך שהם מכסים ובולעים את היבשה.

כבר עמדו חוקרים (ראו אצל י. ברמן או אצל י. גרוסמן ואחרים)  על כך שסיום המבול המתואר בפרק ח' מקביל לבריאת העולם. יציאת נוח ומשפחתו מהתיבה בנויה בשלבים זהים לבריאת העולם. נביא רק כמה דוגמאות. פתיחת הפרשייה: " וַיַּעֲבֵר אֱלֹקים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" מזכירה את "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". " וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב" - דומה להיפרדות המים העליונים והתחתונים ביום השני. לאחר מכאן המים ממשיכים לסגת עד שנראים ראשי ההרים, בדומה לבריאת היבשה ביום השלישי. היונה מביאה עלה זית, בריאת הצומח ביום השלישי. העורב והיונה מסמלים את בריאות העופות ביום החמישי ורק לאחר מכן נוח ומשפחתו יוצאים מהתיבה עם שאר החיות, במקביל ליום השישי.

הבדל אחד לעומת פרק א חשוב במיוחד למאמרנו. בעוד שלאחר היום השישי אלוקים שבת ממלאכתו, לאחר המבול מופיע בדיוק ההיפך: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ".

מיד לאחר היציאה מהתיבה, בריאת העולם החדשה, מופיעים פסוקים מהם נלמדות שבע מצוות בני נוח, הכוללות בין היתר את העברות שהזכרנו קודם לכן ואת המצווה הכללית לעשות דינים. אמנם יש פירושים שמקדימים מצוות אלו גם קודם לכן, אולם למידת כולם ממקור אחד היא רק לאחר המבול. כך מתקדם לו העולם בצורה טובה יותר, כאשר מבני נוח יוצאים עמים רבים וגם יש מערכת דינים וחוקים מסודרת, דבר המהווה התקדמות ניכרת ביחס לעולם שלפני המבול.

הבריאה הרביעית

למרבה האכזבה גם זה אינו מספיק. סיפור מגדל בבל בדור הפלגה מראה שמשהו עדיין חסר. מה החטא הגדול במגדל בבל הוא תעלומה שאינה מפורשת, אולם נראה שרצון האדם להגיע לשמיים הוא תיאור של מידת הגאווה והדמיון של האנשים שהם עצמם, הם האלוהים. התפיסה של הרצון לכוח נשארה גם לאחר המבול. ההיתר שניתן לאדם לרדות בטבע ובחיית השדה מנוצל לרעה ויש לרסנו.נדרש משהו חדש והמשהו הזה הוא עם ישראל. עם שה' יכרות עימו ברית. עם שידע שיש ה', שיפעל בשם ה' ויביא את דבר ה' לגויים כולם. זהו החידוש של בריאת העולם הרביעית. 

בריאת עם ישראל מתחילה למעשה מתרח. נראה שכבר אצל תרח חלה התעוררות כלשהי, אולם הוא לא הצליח לממש אותה. הוא אמנם עזב את אור כשדים אך הגיע עד חרן ולא עד ארץ כנען. היה זה אברהם בנו, שקיבל את הציווי "לך לך" והתחיל את המסע לעבר ארץ כנען, בדרך לכינון חברה חדשה לחלוטין לאותם הימים. אולם כידוע, גם אצל אברהם הדברים לא היו פשוטים ולמרות שהיו לו שני בנים, ואחר כך בנים נוספים, רק אחד מהם המשיך הלאה בדרך הרצויה וזהו יצחק אבינו. התהליך של בחירת בן ודחיית בן אחר המשיך גם אצל יצחק, ורק אצל יעקב אבינו, כל בניו המשיכו את הדרך ליצירת עם ישראל.

לעם ישראל כמה מאפיינים ייחודיים, אבל ביניהם אפשר למנות את עשיית הצדק המשפט והחסד, את החיפוש אחר האמת, ואת ההידבקות בשכינה, כלומר הרצון לעסוק בעבודת ה'. מאפיינים אלו קיימים כולם אצל אברהם אבינו, ומוזכרים בפסוקים השונים, אבל ריכוז מושלם שלהם נמצא בנבואותו של הושע (ב כא-כב): "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'".

כך אנו מוצאים בספר בראשית ארבעה תיאורים של עולמות, כאשר בכל עולם יש חידוש כלשהו וכנגדם, ארבע אישים בודדים שמהם היה פוטנציאל לצמיחתו של עם ישראל. כל שלושת העלומות לפני תחילתו של עם ישראל היו ונעלמו. חלקם נחרבו ממש וחלקם נחרבו רק כמשל, אולם אלו עולמות חסרים שתכליתם הייתה להגיע לעולם בו עם ישראל נמצא. התורה ממשיכה בסיפור התגבשותו של עם ישראל ממשפחת יעקב שירדה למצרים ועד שיצאו משם עם גדול וקבלת התורה, ומשם ממשיכים למעשה דרך ספרי הנביאים והכתובים עד סוף ספר דברי הימים, אולם שם מסתיים התנ"ך, אך בוודאי לא העולם, ובוודאי לא תפקידו של העם היהודי, שממשיך לעד.

 

פרשת וילך

פרשת וילך

פרשת וילך היא הפרשה הקצרה ביותר בתורה. שלושים פסוקים בסך הכל. פרשת וילך נאמרת ביומו האחרון של משה רבנו. את זה לומדים מאמירתו של משה מיד בתחילת הפרשה "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום".

מאמרים לפרשת וילך

פרשת וילך- מה עוד נשאר - תאור התשובה בפרשת ניצבים ויומו האחרון של משה רבנו בפרשת וילך

הפטרת פרשת תשובה - הפטרת פרשת וילך כאשר היא נפרדת מניצבים

חידון לפרשת ניצבים וילך - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת ניצבים וילך

פרשת וילך לילדים - תקציר פרשת וילך ודבר תורה מותאמים לילדים

פרשת וילך- סטטיסטיקה בפרשה  - סטטיסטיקות ומידע כללי על פרשת וילך

תפזורת לפרשת ניצבים וילך

פרשת וילך נקראת לרוב עם פרשת ניצבים

תקציר פרשת וילך

משה עוד מצווה את העם שתי מצוות אחרונות, מצווה המיועדת לכלל העם והיא מצוות הקהל, פעם בשבע שנים, לאחר שנת השמיטה מצווה כל העם להתאסף בירושלים למעמד של הקראת התורה. משה מצטווה לבוא עם יהושע לפתח אוהל מועד והמנהיגות עוברת ליהושע באופן רשמי. משה מקבל את הנבואה האחרונה שלו באוהל מועד (משה יקבל נבואה נוספת ממש לפני מותו כאשר הוא בודד על הר נבו). נבואה זו אינה נבואה אופטימית. ה' מודיע למשה כי בני ישראל יעזבו את דרך התורה והמצוות ושכל הרעות המתוארות בפרשות הקודמות אכן יקרו. משה מקבל את שירת האזינו מה' ואוסף את כל בני ישראל לשמוע אותה. השירה היא עדות ותזכורת למה שיקרה בעתיד, וראו את המאמר המורחב על כך. בנוסף מופיעה המצווה האחרונה בתורה (לא כל רושמי המצוות מנו אותה כמצווה) היא המצווה לכתוב את ספר התורה לכל אחד ואחד (ובימינו, היישום המעשי של המצווה הוא בקניית ספרים מודפסים ואין צורך בכתיבת ספר תורה ממש). הפרשה מסתיימת לפני הקראת שירת האזינו, המהווה את הפרשה הבאה.

פרשת מסעי

מאמרים ודברי תורה לפרשת מסעי

עיר מקלט והכוהן הגדול - לרוצח הנמלט לעיר המקלט, מותר לצאת ממנה רק במות הכהן הגדול. המאמר עוסק בקשר בין הרוצח לכוהן.

הפטרת פרשת מסעי - המשך נבואות התוכחה של ירמיהו

פרשת מטות מסעי לילדים - תקציר הפרשה מתאים לילדים וגם למבוגרים.

חידון לפרשת מסעי - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת מסעי

סטטיסטיקה לפרשת מסעי - נתונים סטטיסטיים על פרשת מסעי

תקציר פרשת מסעי

פרק ל"ג
פרשת מסעי היא הפרשה האחרונה בחומש במדבר. הפרשה פותחת בתיאור כל המסעות של בני ישראל מצאתם מארץ מצרים ועד חנייתם בערבות מואב מול הירדן ויריחו. לא פחות מ-42 מסעות ומקומות שונים (בחלקם כבר פגשנו בפרשות הקודמות וחלקם יחידאים במקרא) מוזכרים. אמנם רוב המקומות מוזכרים בקצרה לפי התבנית של "ויסעו מ... ויחנו ב..." אולם בין לבין מפורטים לנו אירועים וניתן לנו מידע נוסף. המידע המענין ביותר הוא תאריך פטירתו של אהרון הכהן, יחידי הוא אהרון בכל המקרא שנכתב תאריך פטירתו, א' באב, ופרשת מסעי נקראת תמיד בסמוך לתאריך זה. גם גילו של אהרון מפורט אולם את הגיל אנו יכולים לחשב שכן גילו בעת יציאת מצרים כבר הוזכר בספר שמות. בהמשך הפרשה מופיע ציווי על הורשת והריסת העבודה הזרה של ערי ארץ ישראל. נושא זה יתפוס מקום מרכזי בנאומיו של משה בחומש דברים.

פרק ל"ד
בפרק ל"ד, התורה מפרטת את גבולות ארץ ישראל, רשימה זו של גבולות ומקומות מהווה מקור לפרשנויות ומחקרים מרובים. חלק מן המקורות מזוהים בצורה ודאית (ים כנרת וים המלח) חלקם מוכרים עוד מספר בראשית וחלקם מוכרים לנו מימינו אך אין לדעת איפה היו בעבר (מעלה עקרבים). לאחר פירוט הגבולות, התורה מפרטת בשמות את נשיאי השבטים, שיובילו את בני ישראל לנחלת הארץ.

פרק ל"ה
פרק ל"ה פותח בציווי על נתינת ערים ללווים בכל ארץ ישראל  שהרי לשבט לוי אין נחלה משל עצמו. לאחר מכן התורה עוסקת בנושא הלא סימפטי של רוצח ורוצח בשגגה. התורה מצווה להקצות ערי מקלט לרוצחים בשגגה (שלא ניתן לחייבם בדיני נפשות בבית דין), על מנת שגואל הדם לא יוכל לפגוע בהם. הרעיון העומד בכך שגם מי שחטא בהריגה ולא ברצח, ידע שעליו לגלות למקום מרוחק. אמנם התורה מודעת לכך שהאיש הרג נפש בשגגה, אך הוא עדיין מכונה רוצח ואחריותו ללקיחת החיים קיימת. כאשר הרוצח נמצא בעיר המקלט, לגואל הדם אסור לפגוע בו (אחרת ייחשב גואל הדם בעצמו לרוצח). לרוצח מותר לצאת מעיר המקלט רק לאחר מות הכהן הגדול. עיר המקלט אינה נותנת הגנה באופן אוטומטי, רוצח במזיד הנמלט לעיר מקלט מוצא משם בעל כורחו.

פרק ל"ו
בסיום החומש כולו אנו חוזרים לנושא שהתורה עסקה בו בפרשת פינחס. בנות צלפחד ביקשו לקבל את נחלת אביהן (ולעשות שם לאביהן שלא יישכח). שבט מנשה מודאגים מהאפשרות שבנות צלפחד ינשאו עם בני שבטים אחרים ושתוך דור אחד הנחלה תעבור ליורשי בעליהן ולמעשה לנחלת שבט אחר. משה לפי ה', מדגיש כי בנות צלפחד תהיינה לנשים למי שהן בוחרות, אך החתנים צריכים להיות בני שבט מנשה. בנות צלפחד אכן עושות כך וכולן נישאות (וכנראה זהו המקרה הראשון בתורה בו הכלה בוחרת את החתן). סיום ספר במדבר מסתיים בצורה דומה מאד לספר ויקרא :"אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן יריחו" אך בועד ספר ויקרא מסתיים במדבר סיני, בחומש במדבר בני ישראל כבר הגיעו לפתחה של ארץ ישראל
חזק חזק ונתחזק

פרשת מצורע

פרשת מצורע 

פרשת מצורע היא הפרשה החמישית בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה את דיני המצורע מפרשת תזריע ועוסקת בדרכי טהרתו וכן בצרעת הבתים.

מאמרים לפרשת מצורע

מחלת הצרעת המקראית - המאמר מפרט את כל מקרי הצרעת המתוארים בתורה ואת האישים שלקו בה.

נגע הצרעת ודרכי התשובה - מאמר מאת הרב ירוחם שמשוביץ

הפטרת פרשת מצורע - עיון בפרשת ארבעת המוצרעים בספר מלכים

תקציר פרשת מצורע - תקציר פשוט של עניני פרשת מצורע

צרעת ואנטישמיות - המאמר מביא את דבריו של הרש"ר הירש כנגד טענות אנטישמיות הקושרות בין הצרעת ליהודים ובנוסף מביא את סיפור ביקור המצורעים של ר' אריה לוין.

דבר תורה לפרשת מצורע של יואב - סקירת מקרי הצרעת בתנ"ך

חידון לפרשת מצורע - חידות ציורים וחידות מילוליות על פרשת מצורע

סטטיסטיקה לפרשת מצורע - נתונים סטטיסטיים שונים על פרשת מצורע

תקציר הפרשה

אפשר להאזין לתקציר בסרטון הבא:

פרשת מצורע ממשיכה את נושא הצרעת מפרשת תזריע הקודמת לה.

תחילת הפרשה עוסקת בדיני טהרת המצורע. לאחר שהצרעת נרפאה והכהן ראה את המצורע ואת הנגע והכריז שהנגע טהור, המצורע צריך לעבור תהליך שלם על מנת שחזרתו לחברה תתאפשר. התהליך כולל גם גילוח כל השער ודומה במידת מה לקורבן היולדת. נראה שתהליך טהרת המצורע הוא מעין לידה מחדש שהרי המצורע חשוב כמת.

המשך הפרק עוסק בנושא של צרעת הבתים. אותם נגעים שהופיעו בעור ובבגד יכולים להופיע גם בקירות הבית. אבנים נגועות יש להחליף באבנים אחרות, ולעיתים יש צורך להרוס את כל הבית. הפרשנים מפרשים את צרעת הבתים בשני אופנים לחיוב ולשלילה. באופן החיובי, עם הכניסה לארץ, צרעת בבתים תסמן מקומות בקירות בהם החביאו הכנענים אוצרות, ונתיצת האבנים תוביל לגילויים.

באופן השלילי, צרעת בתים באה כנגד צרות עין. אדם מבקש חפץ מחברו ונענה בשלילה שאין לו את החפץ להשאיל. לאחר שהצרעת פושטת בבית ובטרם הכהן יטמא את הבית, יש להוציא את כל החפצים החוצה על מנת שלא יטמאו. והנה כל המבקשים מאותו אדם חפצים בהשאלה יראו שלאותו אדם יש את החפצים ואבוי לבושה.

לאחר סיום פרשת הנגעים התורה עוסקת במספר טומאות נוספות הנובעות מהגוף. טומאות חריגות של זב וזבה וטומאות טבעיות הנגרמות מאורח החיים הרגיל. הטומאה אינה תמיד שלילית, אלא נובעת ממצבים מסוימים באורח חיים תקין לחלוטין.

ארבעת מצורעי שומרון (הפטרת פרשת מצורע) מחפשים מזון במחנה ארם. צ'רלס יוזף סטנילנד Staniland

הטקסט המלא של פרשת מצורע