פרשת בלק שונה משאר הפרשות בתורה. הפרשה מתרחשת מחוץ למחנה ישראל ובני ישראל כלל אינם שותפים לה. למעשה לא ברור איך תוכן הפרשה הגיעה אלינו מאחר ובני ישראל לא היו מודעים למאורעות שקרו. במאמר זה ננתח את הפרשה (המורכבת בסך הכל משתי פרשיות) תוך הארת נקודות שונות בה שלא תמיד זוכות להסבר מספק.
מתי הייתה פרשת בלק?
נתחיל כדרכנו בתיארוכה של פרשת בלק. התיארוך קל מאחר והוא מופיע בפסוק הראשון: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי", כלומר אחרי המלחמות בסיחון ובעוג. אולם אם נעבור לקריאה בחומש דברים נגלה שכמו שבני ישראל פנו לאדום בבקשת מעבר ונענו בשלילה, כך פנו גם לעמון ומואב, נענו בשלילה ועקפו אותם. על בלק לא נאמר כי הוא מפחד אלא רק כי הוא ראה, וגם אין אנו יודעים עליו מאומה. רק בפסוק ב' נאמר שמואב מפחד מבני ישראל ויקץ בהם (אותו ביטוי בדיוק שנאמר בתחילת חומש שמות על המצרים). מואב פונים לזקני מדין (מה לאלו ואלו? המדיינים הרי הם שוכני המדבר, רחוק?) בדאגה שבני ישראל ילחכו את סביבותיהם ולא ישאירו כלום (אדמה חרוכה). לא סכנת המלחמה היא שעומדת לנגד עיניהם (לעומת בלק שמפחד כנראה ממלחמה). רק בפסוק האחרון של הפתיחה אנו למדים "...בָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא".
פניית בלק לבילעם
בלק, שרואה כי במלחמות רגילות אי אפשר לנצח את בני ישראל, מנסה שיטה חדשה, וקורא לבלעם בן בעור. אם השם מצלצל לכם קצת מוכר, חיזרו לסוף פרשת וישלח ושם תיראו שהוא המלך הראשון המולך בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל. אין אפשרות לקבוע כי מדובר באותו אדם אבל בוודאי לבלעם היה מעמד נכבד ומפורסם באיזור. בלעם נמצא רחוק מאד מזירת ההתרחשות. פתורה היא בחילוף אותיות פרת, ומי שלא משתכנע מחילוף זה, התורה אומרת בפירוש "... אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ...". בלעם מגיע מרחוק.
לבלעם יש יכולת לברך ולקלל אולם פניית בלק אליו משונה: "...אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ.". אוכל ואגרשנו ביחיד, נכה ברבים. רש"י מפרש שהכוונה לבלק ולעמו, אולם לי נראה שאפשר לפרש כי הכוונה נכה, אני ואתה, בלק ובלעם. יש פה רמז שלבלעם יש כבר עניין אישי במאבק נגד בני ישראל. ייתכן שמקור המדרש על שלושת יועצי פרעה (יתרו, איוב ובלעם) מה לעשות במשה עוד כשהיה ילד בארמון פרעה, מקורו במילים אלו ממש. ובכן נניח כי בלעם מכיר היטב את משה ואת יכולתו (על יכולתו של בלעם עצמו נלמד בהמשך מפיו), ובהחלט רואה פה עניין אישי, בין אם מעין תחרות עם משה, ובין אם יחסי שנאה שהתפתחו לאורך 120 שנה (וגם בלעם מסתבר מבוגר מאד).
בחירה חופשית נגד רצון האל
אולם לפי הפשט אין לנו בינתיים יחס לבלעם, ואפילו ההיפך, כאשר זקני מואב וזקני מדין באים , בלעם מחכה לשמוע את תשובת אלוקים בלילה (דרגת נבואה פחותה ממשה רבנו). הקב"ה משתף פעולה ובא לשאול את בלעם מי האנשים, שימו לב שבלעם משמיט את המילה "נכה" מתשובתו לקב"ה (בה הוא משנה במעט את דברי בלק): "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת-עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה-לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו ", ולכאורה בילעם מנסה להסתיר את העניין האישי שיש לו ולהציג את כל העיסקה כביזנס טהור. בלעם כידוע מקבל תשובה שלילית, מוסר אותה לזקנים ומסרב לבוא. לכאורה בלעם ממש צדיק ושומע בקול ה', אולם ברור לנו כבר בשלב זה שבלעם היה צריך לסרב מיד ובמקום ולא לחכות לתשובה הלילית. בלעם אכן היה נביא אמת (לפחות לאותה שעה) והיה יודע את מעלתו של עם ישראל. . נקודה חשובה זו מעלה את נושא "הבחירה החופשית" בפרשה זו. בלעם בוחר בחירה חופשית נגד רצון האל, ובחירה זו מתאפשרת. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ההמשך ידוע, אלוקים לכאורה מתרצה, אולם מזהיר מראש את בלעם שלא יוכל להתנבא כרצונו. בלעם בשלב זה כל כך חדור רצון לקלל שהוא מתעלם מכל תמרורי האזהרה והולך בכל זאת. סיפור האתון המדברת מעלה קושיות גדולות. לרוב אנשים מופתעים שהאתון פותחת את פיה, אבל ההפתעה האמיתית בחלק זה של הסיפור היא תשובתו המיידית של בלעם וחוסר ההפתעה שלו ממעשה ניסי זה! בלעם פשוט עונה, וממשיך לנהל שיחה עם האתון ללא הבנה כלל של המתרחש, רק כשהוא רואה את מלאך ה' הוא מצטדק ומציע לחזור לביתו. אולם הצעה זו לחזור היא כלפי חוץ. הוא לא היה צריך להציע לחזור, הוא היה צריך באופן מיידי לחזור! הבחירה החופשית להרע של בלעם מושכת אותו בכח לעבר בלק.
בברכות עצמן נתרכז אי"ה בפעם אחרת (ראו מאמר על משלי בלעם), אולם חשוב להבחין בין שתי הברכות הראשונות הראשונות בהן ה' שם דבר בפי בלעם לבין הפעם השלישית בה בלעם מבין כי לקלל לא יוכל והוא מתנבא מיוזמתו כאשר התורה מציינת :"וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים" כלומר שנבואתו אכן אמת. רק בסבב ברכות זה, מספר בלעם על עצמו: "נאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". מתברר לנו למפרע עד כמה גדול הוא הנביא בלעם. ידוע המדרש שבלעם היה נביא לאומות העולם גדול כמשה (למרות שראינו שקיבל את נבואתו בחלום ולא בצורה ישירה – וראה בהבדל בין דרכי קבלת הנבואה שדנו בהן בחידה לפרשת בהעלותך). בלק מתייאש לחלוטין ומשלח את בלעם למקומו, לא לפני שבלעם פוצח בסבב נוסף של נבואות הפעם על עמים נוספים ולא רק על ישראל. בכל מקרה הפרשה מסתיימת כך: " וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם-בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ".
השפעת בילעם על חטא בעל פעור
מיד לאחר מכן מוזכר חטא בעל פעור. וישב ישראל בשיטים. אם נעיין בפרשת מסעי (ל"ג מט) נראה כי רק חלק ממחנה ישראל יושב בשיטים והמחנה עצמו מתפרס על פני שטח גדול בהרבה. מסופו של הסיפור נראה כי חלק זה של המחנה הוא חלקו של שבט שמעון.
גם בפרשייה זו יש בלבול מסוים בין מואב למדיין. בפסוק הראשון מופיע כי העם זונה אחרי בנות מואב, ואילו האשה הנהרגת היא מדיינית ואף המלחמה המתוארת בפרשת מטות היא רק כנגד מדיין.
והנה בפרשת מטות אנו מגלים כי בני ישראל הורגים את חמשת מלכי מדיין "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב". מה בכלל בלעם עושה שם. בלעם הרי חזר למקומו (ארם נהרים הרחוקה!). את התשובה מגלה לנו משה רבנו בעצמו: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה'". כלומר בלעם הלך למקומו, הגיע למקומו, הבין שבברכות אין לו מה לעשות ופיתח תוכנית חלופית. בלעם ידע שבמהלך השהות במדבר פרצו מפעם לפעם מגפות שונות בהם (ופרשת נחש הנחושת, ארעה רק זמן קצר קודם לכן) וידע להסיק כי לעם ישראל יש נקודות תורפה שאפשר לנצל לצרכיו. בלעם בוחר שוב ברע, בבחירה חופשית, ומתעלם מכל מה שקרה קודם לכן וממשיך במאמציו לפגוע בעם ישראל. בלעם חוזר כנראה למדיין (בלק איבד עניין בסיפור. יותר מזה, התורה לא באה בחשבון עם בלק כלל, ואף מדרשים דורשים שבזכות 42 הקורבנות שהקריב, זכה ורות המואבייה היא מצאצאיו ובודאי זכה שאחת מפרשות התורה נקראת על שמו). ומשיא את עצת הפיתוי. מידע נוסף על הפרשה מגיע מספר יהושע (י"ג כב): "וְאֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל-חַלְלֵיהֶם" ורד"ק שם שואל בדיוק את אותה שאלה, מה בלעם עושה שם אחרי שחוזר למקומו ועונה בדרך קצת שונה:
נשארה השאלה איך נכתבה הפרשה כמובן אפשר להגיד כי משה קיבלה בנבואה ישירות מה', אולם מאחר ובני ישראל תפסו את בלעם ולא היו הורגים אותו סתם בשדה הקרב (כפי שאומר הרד"ק בפירושו לספר יהושע שפינחס הרגו בארבע מיתות דין), אפשר בהחלט להניח כי בלעם עצמו סיפר להם את כל סיפור נבואותיו מטעמיו הוא. ייתכן והטעם היה רצון להתפארות עצמית ולהתרברבות וייתכן כי מאחר וכבר הבין כי סופו קרוב והוא לא יכול לפגוע בישראל, על כורחו נאלץ לספר בשבח ישראל (שכן נביא אינו יכול לכבוש נבואתו) ובגנותו הוא עצמו.
מתי הייתה פרשת בלק?
נתחיל כדרכנו בתיארוכה של פרשת בלק. התיארוך קל מאחר והוא מופיע בפסוק הראשון: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי", כלומר אחרי המלחמות בסיחון ובעוג. אולם אם נעבור לקריאה בחומש דברים נגלה שכמו שבני ישראל פנו לאדום בבקשת מעבר ונענו בשלילה, כך פנו גם לעמון ומואב, נענו בשלילה ועקפו אותם. על בלק לא נאמר כי הוא מפחד אלא רק כי הוא ראה, וגם אין אנו יודעים עליו מאומה. רק בפסוק ב' נאמר שמואב מפחד מבני ישראל ויקץ בהם (אותו ביטוי בדיוק שנאמר בתחילת חומש שמות על המצרים). מואב פונים לזקני מדין (מה לאלו ואלו? המדיינים הרי הם שוכני המדבר, רחוק?) בדאגה שבני ישראל ילחכו את סביבותיהם ולא ישאירו כלום (אדמה חרוכה). לא סכנת המלחמה היא שעומדת לנגד עיניהם (לעומת בלק שמפחד כנראה ממלחמה). רק בפסוק האחרון של הפתיחה אנו למדים "...בָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא".
פניית בלק לבילעם
בלק, שרואה כי במלחמות רגילות אי אפשר לנצח את בני ישראל, מנסה שיטה חדשה, וקורא לבלעם בן בעור. אם השם מצלצל לכם קצת מוכר, חיזרו לסוף פרשת וישלח ושם תיראו שהוא המלך הראשון המולך בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל. אין אפשרות לקבוע כי מדובר באותו אדם אבל בוודאי לבלעם היה מעמד נכבד ומפורסם באיזור. בלעם נמצא רחוק מאד מזירת ההתרחשות. פתורה היא בחילוף אותיות פרת, ומי שלא משתכנע מחילוף זה, התורה אומרת בפירוש "... אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ...". בלעם מגיע מרחוק.
לבלעם יש יכולת לברך ולקלל אולם פניית בלק אליו משונה: "...אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ.". אוכל ואגרשנו ביחיד, נכה ברבים. רש"י מפרש שהכוונה לבלק ולעמו, אולם לי נראה שאפשר לפרש כי הכוונה נכה, אני ואתה, בלק ובלעם. יש פה רמז שלבלעם יש כבר עניין אישי במאבק נגד בני ישראל. ייתכן שמקור המדרש על שלושת יועצי פרעה (יתרו, איוב ובלעם) מה לעשות במשה עוד כשהיה ילד בארמון פרעה, מקורו במילים אלו ממש. ובכן נניח כי בלעם מכיר היטב את משה ואת יכולתו (על יכולתו של בלעם עצמו נלמד בהמשך מפיו), ובהחלט רואה פה עניין אישי, בין אם מעין תחרות עם משה, ובין אם יחסי שנאה שהתפתחו לאורך 120 שנה (וגם בלעם מסתבר מבוגר מאד).
בחירה חופשית נגד רצון האל
אולם לפי הפשט אין לנו בינתיים יחס לבלעם, ואפילו ההיפך, כאשר זקני מואב וזקני מדין באים , בלעם מחכה לשמוע את תשובת אלוקים בלילה (דרגת נבואה פחותה ממשה רבנו). הקב"ה משתף פעולה ובא לשאול את בלעם מי האנשים, שימו לב שבלעם משמיט את המילה "נכה" מתשובתו לקב"ה (בה הוא משנה במעט את דברי בלק): "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת-עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה-לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו ", ולכאורה בילעם מנסה להסתיר את העניין האישי שיש לו ולהציג את כל העיסקה כביזנס טהור. בלעם כידוע מקבל תשובה שלילית, מוסר אותה לזקנים ומסרב לבוא. לכאורה בלעם ממש צדיק ושומע בקול ה', אולם ברור לנו כבר בשלב זה שבלעם היה צריך לסרב מיד ובמקום ולא לחכות לתשובה הלילית. בלעם אכן היה נביא אמת (לפחות לאותה שעה) והיה יודע את מעלתו של עם ישראל. . נקודה חשובה זו מעלה את נושא "הבחירה החופשית" בפרשה זו. בלעם בוחר בחירה חופשית נגד רצון האל, ובחירה זו מתאפשרת. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ההמשך ידוע, אלוקים לכאורה מתרצה, אולם מזהיר מראש את בלעם שלא יוכל להתנבא כרצונו. בלעם בשלב זה כל כך חדור רצון לקלל שהוא מתעלם מכל תמרורי האזהרה והולך בכל זאת. סיפור האתון המדברת מעלה קושיות גדולות. לרוב אנשים מופתעים שהאתון פותחת את פיה, אבל ההפתעה האמיתית בחלק זה של הסיפור היא תשובתו המיידית של בלעם וחוסר ההפתעה שלו ממעשה ניסי זה! בלעם פשוט עונה, וממשיך לנהל שיחה עם האתון ללא הבנה כלל של המתרחש, רק כשהוא רואה את מלאך ה' הוא מצטדק ומציע לחזור לביתו. אולם הצעה זו לחזור היא כלפי חוץ. הוא לא היה צריך להציע לחזור, הוא היה צריך באופן מיידי לחזור! הבחירה החופשית להרע של בלעם מושכת אותו בכח לעבר בלק.
 |
| בלעם והאתון - רמברנדט 1628 מוזיאון Cognaq-Jay פריז |
השפעת בילעם על חטא בעל פעור
מיד לאחר מכן מוזכר חטא בעל פעור. וישב ישראל בשיטים. אם נעיין בפרשת מסעי (ל"ג מט) נראה כי רק חלק ממחנה ישראל יושב בשיטים והמחנה עצמו מתפרס על פני שטח גדול בהרבה. מסופו של הסיפור נראה כי חלק זה של המחנה הוא חלקו של שבט שמעון.
גם בפרשייה זו יש בלבול מסוים בין מואב למדיין. בפסוק הראשון מופיע כי העם זונה אחרי בנות מואב, ואילו האשה הנהרגת היא מדיינית ואף המלחמה המתוארת בפרשת מטות היא רק כנגד מדיין.
והנה בפרשת מטות אנו מגלים כי בני ישראל הורגים את חמשת מלכי מדיין "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב". מה בכלל בלעם עושה שם. בלעם הרי חזר למקומו (ארם נהרים הרחוקה!). את התשובה מגלה לנו משה רבנו בעצמו: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה'". כלומר בלעם הלך למקומו, הגיע למקומו, הבין שבברכות אין לו מה לעשות ופיתח תוכנית חלופית. בלעם ידע שבמהלך השהות במדבר פרצו מפעם לפעם מגפות שונות בהם (ופרשת נחש הנחושת, ארעה רק זמן קצר קודם לכן) וידע להסיק כי לעם ישראל יש נקודות תורפה שאפשר לנצל לצרכיו. בלעם בוחר שוב ברע, בבחירה חופשית, ומתעלם מכל מה שקרה קודם לכן וממשיך במאמציו לפגוע בעם ישראל. בלעם חוזר כנראה למדיין (בלק איבד עניין בסיפור. יותר מזה, התורה לא באה בחשבון עם בלק כלל, ואף מדרשים דורשים שבזכות 42 הקורבנות שהקריב, זכה ורות המואבייה היא מצאצאיו ובודאי זכה שאחת מפרשות התורה נקראת על שמו). ומשיא את עצת הפיתוי. מידע נוסף על הפרשה מגיע מספר יהושע (י"ג כב): "וְאֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל-חַלְלֵיהֶם" ורד"ק שם שואל בדיוק את אותה שאלה, מה בלעם עושה שם אחרי שחוזר למקומו ועונה בדרך קצת שונה:
"הקוסם -להודיע כי לא נביא היה אלא קוסם ונבואתו הייתה לשעה, או לכבוד ישראל בא אליו מלאך ה' לדבר הנבואות ההם, ויש לשאול איך מצאו בלעם שם והלא כתיב: וילך וישב למקומו אלא שחזר שם לבקש שכרו על העצה שנתן להם למואב ולמדין, להוציא בנותיהם היפות ויזנו ישראל עמהם ויהיה קצף ה' בהם, וזהו שאמר: לכה איעצך כמו שכתוב בדבר בלעם וכשראה שנתקיימה עצתו הלך למואב ולמדין, לבקש שכרו מהם."
נשארה השאלה איך נכתבה הפרשה כמובן אפשר להגיד כי משה קיבלה בנבואה ישירות מה', אולם מאחר ובני ישראל תפסו את בלעם ולא היו הורגים אותו סתם בשדה הקרב (כפי שאומר הרד"ק בפירושו לספר יהושע שפינחס הרגו בארבע מיתות דין), אפשר בהחלט להניח כי בלעם עצמו סיפר להם את כל סיפור נבואותיו מטעמיו הוא. ייתכן והטעם היה רצון להתפארות עצמית ולהתרברבות וייתכן כי מאחר וכבר הבין כי סופו קרוב והוא לא יכול לפגוע בישראל, על כורחו נאלץ לספר בשבח ישראל (שכן נביא אינו יכול לכבוש נבואתו) ובגנותו הוא עצמו.
