פרשת ואתחנן - בין עשרת הדברות לשמע ישראל

מאמרים נוספים לפרשת ואתחנן 

פרשת ואתחנן מכילה שניים מהטקסטים החשובים ביותר ביהדות. עשרת הדברות והפרק הראשון של שמע ישראל. במאמר נדון בזיקה בין השניים.
בפרשת ואתחנן מסתיים הנאום הראשון של משה רבנו (באותו פסוק בו סיימנו את קריאת התורה היום - תשעה באב), יש פסקה קצרה המתארת את הקדשת ערי המקלט - אירוע שקרה בפועל, ומיד לאחריו מתחיל הנאום השני והארוך המסתיים בפרקי המצוות הארוכים (עיון בטבלת הסטטיסטיקה בתורה יראה כי הפרשות הראשונות בחומש דברים דלות במצוות לעומת פרשות ראה, שופטים וכי תצא המכילות כחמישית ממצוות התורה, ייתכן כי לפרשות אלו רומז הדיבור בתחילת החומש "הואיל משה באר את התורה...")
הנאום השני, מתחיל הישר בעשרת הדברות. נציין כי המונח הנכון היה צריך להיות "עשרת הדברים", שכן זה המונח בו התורה עצמה משתמשת ולא פעם אחת אלא שלוש:

שמות  לד כח: ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים:
דברים  ד יג: ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לחות אבנים:
דברים י ד. ויכתב על הלחת כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דבר ה' אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל ויתנם יהוה אלי:

 על  ההבדלים הרבים בין עשרת הדברות (משיקולי הרגל נישאר עם הצורה השגורה) עצמם ודרכי קבלתם נכתב הרבה, נתרכז הפעם דווקא בשווה. סיום הדיבר הראשון, ואולי אף החשוב ביותר זהה לחלוטין.
הדיבר הראשון הוא כמובן "אנכי ה' אלוקיך" והוא זהה כמעט לחלוטין (אני משאיר לקוראים לרשום בתגובות את ההבדלים המועטים בדיבר הראשון ואולי אף לנסות לעמוד על משמעותם)

"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי: לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:  לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשׂנְאָי: וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי"

בפרשת יתרו הדיבר הזה נראה חשוב, אולם לא מצינו בפשט (למרות שבמדרשים יש תיאור) עבודה זרה אצל בני ישראל במצרים. ואילו מיקום הדיבר בפרשתינו הינו קליעה מדויקת אל המטרה. כל נאומו הראשון של משה המדבר על ירושת הארץ מכיל אזהרות מפני עבודה זרה ובמיוחד לקראת סיומו בפרשתנו האזכור המפורש לעשרת הדברים שהבאנו למעלה ומתוך כל הדברות מתייחסים רק לדיבר הראשון (פרק ד' טו-כא). מיד עם התחלת הנאום השני משה רבנו חוזר על עשרת הדברות ובראשם הציווי של אנכי ה'.
מקובל לפרש את פרשת משפטים כהמשך ישיר של עשרת הדברות וכפירוש שלהם. ננקוט באותה גישה בפרשת ואתחנן ונמצא שהפרשיה הבאה מיד אחרי עשרת הדברות היא פרשת שמע ישראל. בגזרה שווה ניתן לומר שפרשיית שמע ישראל מפרשת את הדיבר הראשון. פרשיית שמע לפי התיאור הזה נאמרה למשה בסיני והיתה בין הראשונות שנאמרו לו. פרשיית שמע מהווה קבלת עול מלכות שמים וחוזרת למעשה על הדיבור הראשון. בפרשייה אין בכלל ענינים של שכר ועונש, כולה התגלות של ה' בעולם. המילה העיקרית פה היא אחד. לעומת כל העבודות הזרות המורכבות מאלילים רבים ( שמש ירח כוכבים עץ ואבן – כפי המפורט  בפרק ד' טז-יט) ה' הוא אחד – על כל מידותיו. פרשיית שמע ישראל היא הרחבה של הדיבור הראשון אבל היא יותר מכך. מידות הדין מוזכרות כבר בדיבר הראשון. מידות הרחמים מאוזכרות מאוחר יותר. בשמע ישראל אין מידות כלל, אלא זהו הציווי הבסיסי על כל יהודי ללכת אחרי אלוקים אחד בכל מקום (בבית ובדרך) ובכל זמן (בשבתך ובקומך) ולזכור זאת תמיד (תפילין ומזוזות). ענינים השכר והעונש מוזכרים כולם בפרשיית ההמשך "והיה אם שמוע" הנמצאת בפרשת עקב, פרשה המתארת גם את חטא העגל, ואף כאן ניתן לראות הקבל בין פרשות יתרו וכי-תשא לבין ואתחנן עקב. את עשרת הדברות לא נקבע להגיד מדי יום בתפילה, אולי מאחר וחכמינו לא רצו ליצור מצב בו יש מצוות "נחשבות" יותר מאחרות, אולם קריאת שמע פעמים ביום, הינה אזכור ישיר של הדברות.


מאמרים נוספים לפרשת ואתחנן

שאו מרום עינכם - אסטרונומיה לשבתות בין המצרים והנחמה

פרשת דברים נקראת תמיד לפני תשעה באב. כפי שכתבנו במאמר לפרשת דברים, גם משה, גם ישעיהו וגם ירמיהו ניבאו בלשון איכה. מצאתי קשר אסטרונומי מעניין בין הפרשות.
בפרשת דברים (פרק א' פסוק י"ב) - משה מתאר את הגידול של בני ישראל:

"ה' אֱלֹקיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב"

אולם הדימוי לכוכבי השמים יכול להיות גם לרועץ, שכן הוא עלול להביא לעבודה זרה וזאת אנו קוראים בפרשת ואתחנן (ד' י"ט):

"וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם"

גם הקריאה לתשעה באב (המשך פרק ד' בדברים) היא בפרשת ואתחנן, ולמעשה אנו חוזרים על אותה קריאה פעמיים באותו שבוע, להדגיש את חומרת העבודה הזרה.
אולם נושא הכוכבים, חוזר שוב בהפטרות הנחמה. בשבת נחמו בהפטרה בנביא (ישעיהו מ') אנו קוראים את הפסוק, שהוא אחד מהאהובים עלי בתנ"ך:

"שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר"

 איזה ניגוד לקריאה של אותה פרשה! בפרשה, ההתבוננות בשמים מסוכנת ועלולה להביא לאיסור עבודה זרה, ואילו בהפטרה, זה ממש ציווי להביט בשמים (ציווי שאני מחמיר בו) לראות את הכוכבים ועל ידי כך להעמיק את האמונה בה' (במאמר מוסגר נעיר, שאף אברהם צווה בפרשת לך-לך להתבונן ולספור הכוכבים, והפטרת פרשת לך לך מתחילה מיד לאחר הפטרת נחמו).
ראיתי בפירוש הרש"ר הירש על הפסוק בדברים האומר ש גם האדם המתבונן בכוכבים מתרשם מריבוי מספרם אבל לא סופר אותם ממש, אך מציין שהפסוק בא להראות שגם עם ישראל יש חשיבות לכל פרט ופרט והרי זה בדיוק מה שנאמר בהפטרה, לכלם בשם יקרא.
משה בפרשת דברים אומר לעם ישראל כי הם רבים ככוכבי השמים אולם הצרות והחורבן המעיטו את מספרנו, על כך אומרת ציון בהפטרת פרשת עקב: "ותאמר ציון עזבני ה'", ואנו מוצאים בתלמוד (ברכות לב:) מדרש מופלא בדיוק על פסוק זה המפרט את מספר הכוכבים בשמים (וראו את המאמר כמה כוכבים יש בשמים):

"ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני היינו עזובה היינו שכוחה אמר ר"ל אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה אתה עזבתני ושכחתני אמר לה הקב"ה בתי י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה וכולן לא בראתי אלא בשבילך ואת אמרת עזבתני ושכחתני (ישעיהו מט)"

 אני משאיר לקוראים את פעולת ההכפלה אולם המספר שמתקבל גדול מאד וגם הוא כנראה קטן מהאומדן שיש לנו כיום. והנה גם באסטרונומיה מצאנו לנו דברי נחמה.

פאזל כוכבים לא קל (עבדנו עליו הרבה מאד זמן)

פרשת דברים - דברים שרואים משם..

לדף הראשי של פרשת דברים 
פרשת דברים פותחת את חומש דברים. החומש מכונה גם תורת משה ויחודו שהוא מורכב מנאומים של משה רבנו המשלבים בתוכם היסטוריה, מצוות, אזהרות לעתיד, שבח ותוכחה. כתיבת ספר דברים מתאימה לסגנון המוכנה כיום "זרם התודעה" שכן נראה שדבריו של משה באים ברצף של מחשבות מהירות עם מעברים בין נושאים. למרות זאת, במהלך הקריאה בחומש ניתן לגלות רצפים הגיוניים וברורים, קשרים בין פרשיות , הבדלים בחזרות במקומות מסוימים, דגשים והפסוקים עצמם משאירים כר נרחב לפרשנות. נתרכז בכותרת המאמר. ראיית הדברים ממרחק הזמן של ארבעים שנה משנה אותם, והדבר בולט בנאומיו של משה, ההבדלים בין עשרת הדברות (למעשה יש להגיד עשרת הדברים - זו הצורה בו מתייחסים אליהם בתורה) בפרשת יתרו לפרשת ואתחנן ידועים. גם השינויים בתאור העלילה בסיפורי חטא המרגלים (פרשת דברים), קבלת תורה (פרשת ואתחנן) וחטא העגל (פרשת עקב) ידועים. מרחק הזמן של ארבעים שנה משנה את התיאור. מאחר ששיטתנו היא לעסוק בנושאים פחות מוכרים נעסוק במאמרנו זה בשינוי קשה הרבה יותר בין חומש במדבר לחומש דברים. אירועים שקרו שבועות ספורים קודם לכן כתובים בצורה שונה לחלוטין, וננסה לעמוד על פישרם. בשאר הנושאים נעסוק אי"ה במאמרים נוספים בעתיד.
נעיין בפסוקים בתחילת הפרשה (פסוק ה' ואילך):

"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר: ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב-לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת-הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם"

 משה מתחיל לבאר את התורה. הציווי הראשוני בחורב (הר סיני - לאחר שניתנו כל המצוות אך לא נכתבו כולן), הוא לצאת באופן מיידי ולרשת את ארץ ישראל. עם ישראל התגבש בסיני, קיבל את התורה ורק ארץ ישראל חסרה להשלמת המשולש. במאמר לפרשת בהעלותך עמדנו על כך שבני ישראל היו מוכנים לצאת למסע לארץ ישראל אלא שהדברים השתבשו ואנו רואים גם כאן, שמיד מהר סיני היה רצון להגיע לארץ ישראל.

פרשת דברים נקראת תמיד לפני תשעה באב. שלושה נביאים נתנבאו בלשון "איכה". משה - פרשת דברים, ישעיהו - בהפטרה לשבת זו וירמיהו במגילת איכה, אולם הקשר עמוק הרבה יותר. מצוות ירושת ארץ ישראל וחטא המרגלים מתוארים בפרשתינו והרי הם היו העיכוב של ארבעים שנה וגררו את חורבן המקדש לאותם תאריכים עצמם של ט' באב. קשר זה גרם לנביאים ישעיהו וירמיהו להשתמש באותה מילת פליאה עצמה "איכה" ונקבעו הדברים בסדר הקריאה לדורות.
לאחר מכן (פרק ב')

"וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם-סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּרה'  אֵלָי וַנָּסָב אֶת-הַר-שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר: רַב-לָכֶם סֹב אֶת-הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה"

לאחר ארבעים שנה יש ציווי נוסף לבוא לרשת את הארץ אבל ההבדל עצום בין הציווים. עיינו בפסוקים וראו כי בפעם הראשונה יש הרגשה של מסע ניצחון מהיר ומקיף ואילו בפרק ב' בדברים מתואר שאסור לפגוע באדום ואסור לפגוע במואב ועמון ויותר מזה, אדום לא מרשה לישראל כלל לעבור בגבולו ועמון ומואב לא מקדמים את בני ישראל במים (אלה אולי מוכרים להם? - בנקודה זו נעיין אי"ה בפרשת כי תצא). איפה נעלמה אימת הגויים המתוארת בשירת הים: "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן". הפחד אחרי 40 שנה עומעם מאד (אמנם המרגלים ששולח יהושע מדווחים שאנשי יריחו עדיין חיים בפחד מאירועי ים סוף, אולם כנראה עוצמת הפחד קטנה מאד והכתובים בתורה יוכיחו). פרק ב' מתאר את העמים היושבים ואת ההיסטוריה שלהם. אם חלק מהשמות מוכרים לכם, הרי אתם זוכרים את פרשת לך לך ואת תיאור מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים ובסופו של דבר את מלחמתו של אברהם. אותם שמות ואותם עמים. באותה מלחמה בה ניצח אברהם, הוא כבר כבש את הארץ ועכשיו זרעו של אברהם עושה זאת שוב. מעשה אבות סימן לבנים. כדי לעשות את הקשר יותר חזק, מזכיר לנו הכתוב כי:

"כִּי רַק-עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת-אִישׁ"

 והרי לכם בפשט שאותו עוג מלך הבשן הוא הוא הפליט (היחידי שנשאר) שבא לדווח לאברהם כי לוט נשבה.

נעיין בפרק ב בפסוקים כ"ד-ל"א:

"קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת-נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת-אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה: הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל-פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ: וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול: אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן-לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי: אֲשֶׁר עָשׂוּ-לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר-אֶעֱבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי-הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת-לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצו" 

ה' מצווה על משה להילחם בסיחון. בספר במדבר מופיע תיאור אחר לחלוטין (פרק כ"א כא-כג):

 "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ: וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל"

בפרשת חקת, ישראל שולח מלאכים ולא משה. אין ציווי של ה', עמי עשו ואדום לא מוזכרים וגם לא מוזכר שפנו בדברי שלום והקשחת ליבו של סיחון. המפרשים לרוב מתייחסים לנקודה זו ואמורים שמשה חידש שלפני שבאים למלחמה יש לבוא בדרכי שלום (חידוש זה נהפך לציווי בהמשך חומש דברים), אולם אני רוצה להתעכב על נקודה אחרת. אם יש ציווי לרשת את ארצו של סיחון, הנמצאת ממזרח לירדן, הרי שמישהו גם צריך להתיישב בארץ הזו. והנה שבטי גד וראובן שלהם מקנה רב, עלו בדיוק על נקודה זו.
את הארץ קבלנו. מישהו צריך להתיישב בה. הארץ מתאימה מאד למקנה ולנו יש מקנה. קראנו זאת רק בפרשת השבוע שעבר (מטות) ואנו עוד זוכרים את קצפו של משה רבנו והנה בפרק ג' פסוק י"ב ואילך:

"וְאֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר-עַל-נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר-הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי ... וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן-הַגִּלְעָד וְעַד-נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן: ... וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר ה' אֱלֹקיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-בְּנֵי-חָיִל"

לא מוזכרת כלל הבקשה של בני גד וראובן אלא הפוך לגמרי. משה בציווי של ה' נותן להם את חבל הארץ הזו ורק אחר כך דורש מהם לעבור להיות חלוצים לפני המחנה. הסדר בבמדבר הפוך. בני ראובן וגד מבקשים את הנחלה, ורק לאחר כעסו של משה הם מציעים להיות חלוצים ורק אז נחה דעתו של משה.
ניתן לומר כי הסדר בפרשת במדבר הוא סדר האירועים. ואילו הסדר בדברים מתאר את המצב שהיה צריך לקרות. כשבני גד ובני ראובן רוצים להתנחל בארץ הירדן המזרחית, עליהם לחשוב בעצמם על כך שלא ייתכן שהם יפסיקו להילחם כבר אז בעוד כל שאר עם ישראל ממשיך להילחם. היה עליהם להציע את הצעתם לעמוד חלוצים בראש המחנה ביד עם בקשתם הראשונה. אולם בקשתם הראשונה הייתה, אל תעבירנו את הירדן. לבקשה סתמית כזו, משה אינו יכול להסכים, אפילו כשהוא יודע שנחלתם של שבטים אלו ממזרח לירדן היא לפי ה'. ולכן גם כשבאים לבקש בקשה וגם כשהיא מוצדקת, יש לחשוב על כל הצדדים שלה ולדעת לבקש אותה בצורה הנכונה והמלאה.

לדף הראשי של פרשת דברים

משה מדבר אל בני ישראל. תחריט מהמאת ה-19 של הנרי פליקס עמנואל פילפוטו

חידה לפרשת מטות מסעי

דף החידות לפרשת מטות
דף החידות לפרשת מסעי

החידה הפעם קצרה מאד:
"מילה יחידה
שזכתה לשררה
נחשבת לרצויה
אך בפרשתינו דווקא מוזכרת לשלילה"

מה המילה?

לדף הראשי של פרשת מטות