פרשת תצווה - המצוות החשובות בפרשה

עיקר פרשת תצווה

פרשת תצוה היא השנייה ברצף פרשיות המשכן ומהווה המשך ישיר לפרשת תרומה. בפרשת תרומה ציווה הכתוב על בניית כלי המשכן, והדגש בפרשת תצוה עובר אל האדם המשרת במשכן: הכהן; בגדיו וטקס חניכתו וכן עבודת המקדש הקבועה. רוב האנשים ידעו להגיד שפרשת תצוה היא היחידה מספר שמות ואילך ששמו של משה אינו מופיע בה והדבר נכון, אולם חסרון שמו של משה הביא כנראה מזל ביש לפרשה כולה עד כדי כך שעניינים חשובים ביותר ובהם הפסוק החשוב ביותר בתורה (לדעת אחת מתוך כמה) הנמצאים בה מוכרים לנו מפרשות אחרות. נפרט שלוש מצוות כאלו.

העלאת הנרות

מצוות הדלקת המנורה מופיעה מיד בתחילת פרשתנו, אבל רובנו מכירים אותה  מפרשת בהעלותך. הסיבה אינה ברורה. פרשת בהעלותך נקראת בסך הכל פעם אחת יותר בחנוכה, וגם המצווה בפרשתנו מופיעה בראשון של הפרשה הנקרא יותר פעמים בציבור. הנה שני הקטעים:

שמות כז: "כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: כא בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל":

לעמת במדבר ח: "א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: ב דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: ג וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'  אֶת-משֶׁה: ד וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת-משֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת-הַמְּנֹרָה:"

התיאור בפרשתנו מלא יותר. מופיע חומר הבעירה (שמן זית זך כתית למאור), מתואר מיקום ההדלקה המדויק, ומתואר זמן ההדלקה. בפרשת בהעלותך, התיאור מצומצם ותמוה. ברור שכשמדליקים את הנרות הם מאירים וגם נאמר כבר קודם שהמנורה נעשתה בדיוק כפי שה' הראה את משה. מה החידוש בפשט הפרשה, איני יודע ואשמח לקבל רעיונות. ואם תאמרו שבפרשתנו לא נזכרה המנורה כלל, נביא להשלמת העניין כי ציווי המנורה מופיע פעם נוספת בספר ויקרא כד: " א וַיְדַבֵּר ה'  אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: ב צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: ג מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: ד עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת-הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד: " תיאור זהה כמעט לפרשתנו חוץ מהפסוק האחרון המצרף את מעשה המנורה למעשה ההדלקה וכורך אותן יחדיו. החזרה על עניינים זהים בחומשים שמות ויקרא ובמדבר היא נושא רחב שאי"ה יזכה למאמר בפני עצמו.

קורבנות התמיד

מצווה נוספת הנזכרת לראשונה בפרשתנו הינה קורבנות התמיד (כ"ט לח ואילך). את קורבנות התמיד אנחנו מכירים בעיקר מפרשת המוספים בחומש במדבר. פה הסיבה ברורה, הפרשה נקראת בכל ראש חודש (כ-16 פעם בשנה) ורבים אף יכולים לקרוא אותה בטעמים מרוב שהיא מוכרת. גם הסיבה לחזרה בחומש במדבר ברורה. יש פרשה מיוחדת המתארת את כל קורבנות המוספים ואך טבעי לפתוח אותה בקורבנות התמיד. הניסוח בן הפרשות כמעט זהה. נחלקו שלושה מהתנאים: מהו הפסוק החשוב ביותר בתורה. יש דעה אחת שאומרת כפי שאמר ר' עקיבא שהפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' - הוא העיקר. דעה שנייה (בן עזאי שם בסיפרא) אומרת: שהפסוק 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה א) זה כלל גדול ממנו. ודעה שלישית (תמצא בחבור עין יעקב בהקדמת 'הכותב) היא: 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים' (במדבר כח ד'). מצאנו שמצוות התמיד היא החשובה ביותר בעיקר משום שמה. תמיד. ההתמדה היא קשה. לעשות משהו גדול ככל שיהיה באופן חד פעמי זוהי משימה קשה, אבל לעשות את אותו דבר יום אחרי יום ללא שום הפסקה, זהו משהו קשה אפילו יותר. לא סתם מונים את ביטול התמיד באחד מחמישה מאורעות קשים שאירעו בי"ז בתמוז. אולם גם המדרש מביא את המקור למצוות התמיד בחומש במדבר ולא בפרשתנו ותמוה.

יום הכיפורים

הענין השלישי המופיע בפרשתנו הינו יום הכיפורים. ענייני היום וציוויו הרבים מוכרים לנו מפרשת אחרי מות (הנקראת בעיצומו של יום), אולם מופיע לראשונה כבר בסוף פרשתינו (ל ז-יא) " וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם: לֹא-תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו: וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא לַה':"

מופיעה מצווה מיוחדת המתרחשת רק פעם בשנה, בקדש הקדשים ומכונה ממש בשם כיפורים. יותר מכך סיום הפרשה קושר את מצוות המנורה, מצוות התמיד (הביטויים תמיד, בבוקר בוקר ובין הערבים) ויום הכיפורים.

דגם המשכן במוזיאון התנ"ך באמסטרדם

ישנה מחלוקת האם ציווי הקמת המשכן בא לפני או אחרי חטא העגל, לעניות דעתי, הציווי הגיע לפני חטא העגל, כסדר הפרשות בתורה וייתכן כי העבודה במשכן הייתה מצומצמת לקורבנות התמיד, הנרות ויום הכיפורים בלבד. אלו המצוות החשובות ביותר הגורמות להשראת השכינה בתוך מחנה בני ישראל. במצב של לפני חטא העגל לא היה צורך בקורבנות יחיד וציבור נוספים. חטא העגל גרם לשינויים רבים, הוצאת אוהל מועד אל מחוץ למחנה (וקושיה גדולה היא האם אוהל מועד נשאר מחוץ למחנה לאחר חנוכת המשכן והאם אוהל מועד והמשכן חד הם או שני מוקמות שונים כמו שנראה מחלק מהמקורות), הוספת קורבנות רבים לציבור וליחיד (הן קורבנות חובה והן קורבנות נדבה), הוספת קורבנות המוספים ועוד.

פרשת תרומה - תוכניות המשכן

פרשת תרומה הינה הראשונה מבין ארבע פרשיות המשכן אותן אנו מתחילים לקרוא. כשבאים לדון בפרשות אלו אפשר לעשות זאת הן כמקשה על כל הארבע, בבחינות ההבדלים בין הציווי לעשייה בסדר והפרטים והן באופי הפרשות לפני ואחרי חטא העגל. כשבאים לדון בכל פרשה בנפרד, אפשר להתרכז בחלק מסוים או כלי מסוים המופיע בה. ננסה ללכת בשתי דרכים אלו במקביל בשבועות הקרובים.
רצף הפרשיות מזכיר במידה מסוימת תהליך של הגשת פטנט. בהתחלה מתארים מה רוצים לעשות (פרשות תרומה ותצווה) אחר כך מתארים מה עושים (ויקהל) בסוף מתארים מה עשו (פקודי). הבעיה היא מדוע הצורך לחזור שנית על הדברים (ובין פרשיות תרומה-תצווה וויקהל יש חזרות רבות). הדבר שכמעט תמיד מופיע בהגשות פטנט ונעדר מהתורה בכלל ובפרשות אלו במיוחד הינו האיורים. התורה הינה ספר של אותיות בלבד ולתמונות (לצערנו) אין מקום. כמה הייתה עוזרת לנו תמונה של תיבת נח, של מעמד הר סיני וכמובן של כלי המשכן. אנו מקבלים תיאורים מפורטים אך לא ברור אם הם מספיקים. לפני שמחליטים אם התיאורים מספקים יש לזכור שאת חלק מהמונחים אנחנו לא מבינים (לדוגמא כרובים – הכרובים מופיעים במשכן ארבע פעמים: על הכפורת, על הפרוכת, על יריעות המשכן ועל יריעות מסך חצר המשכן) וגם חלק מהטכניקות שהשתמשו בתקופה אבדו לנצח (טכניקת בניית הפירמידות) או שוחזרו במאמצים מרובים (טכניקת מיצוי צבע התכלת) ולכן את חוסר ההבנה יש לתלות בנו.
עיון בפסוקים יראו שמשה כנראה כן קיבל תוכניות מאוירות. הנה בפרק כ"ה ט: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂו". ה' הראה למשה תוכניות וכנראה משה העביר תוכניות אלו למבצעים בשטח. במפרשים יש מחלוקת האם משה ראה את כל תוכניות המשכן או רק את חלקן. זאת בגלל שהפועל ראה מופיע בשני כלי משכן בלבד. במנורה (כ"ה מ: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה  בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר") ובמזבח הנחושת (כ"ו ח: "נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ  כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ). אכן כלים אלו מסובכים יותר מהאחרים ומופיעים בהם עניינים שלא היו בכלים אחרים. המנורה צריכה להיות מקשה אחת (טכניקה קשה) ובעלת אלמנטים רבים (קנים היוצאים מגוף המנורה, כפתורים ופרחים וגביעים משוקדים). רש"י מפרש שאכן משה התקשה בהבנת תיאור המנורה והקב"ה הראה לו דגם. במזבח קשיים נובעים בגלל גודלו והכלים הרבים הנצרכים אליו אולם רש"י לא חוזר על פירושו.
ואולם בפשט הפסוק שהבאנו בתחילת פרשת תרומה מראה שמשה ראה את כל הכלים. בעל הטורים מקשר את המילים "וכן תעשו" לפרשת גדעון שמה נאמר בפירוש (שופטים ז' יז) "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן" ומאחר והשימוש הוא באותה לשון מובן מכך כי גם משה ראה את כל הכלים, אולם ראיה זו לא מספיקה.
בפרשת תצווה משה צריך לבחור אנשים והקריטריון הוא כפול (כ"ח ג) "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ-לִי" החוכמה צריכה להיות פנימית ועל אדם כזה צריך עוד לקבל את רוח ה' בנוסף, על מנת שגם הוא יראה בדיוק  איך צריכים הכלים והבגדים להיראות  ובפרשת כי-תשא ה' בוחר בבצלאל לתפקיד האחראי הראשי על מלאכת הבנייה, שכבר שמו מעיד עליו (ואין אנו יודעים אם השם הוא הסיבה או התוצאה) שהוא בצל האל ויש לו את רוח הקודש הנדרשת על מנת לדעת איך צריכים הכלים להיראות ואת החוכמה והטכניקות הנדרשות להוציא את ההוראות אל הפועל.
בתורה שבעל פה מופיעים פרטים נוספים רבים. מסכת מידות מפרטת את מבנה המקדש. המשכן היה מבנה זמני עד בניית המקדש ולא נצרך לדורות ולכן אינו מופיע במסכת עצמה, אלא כברייתא על מסכת מידות המוכנה גם "ברייתא דמלאכת המשכן"
במקומות רבים בונים דגמים של המשכן. הדבר נעשה הן על ידי אומנים והן בבתי ספר רבים בהם התלמידים בונים דגמים יפים והן דגמים המשוחזרים ממש על פי השיטות השונות. פירוט מפורט מאד כולל תוכניות אדריכליות ממשיות נמצא בספר "אשר על המשכן" מאת רפאל בר אשר חגבי ובאתר מכון המקדש ובמקומות נוספים.
נושא המשכן היווה נושא לאומנים רבים בכל הזמנים. בתמונת אלו לרוב אי אפשר לסמוך על הדיוק וחלקם נשען גם על פרשנות נוצרית/קראית בפרטים והן מובאות לשם התרשמות כללית.

עטיפת ספר שמות של תנך קוברדייל  Coverdale
למאמר באנגלית ליחצו על התמונה

פרשת יתרו - זמנים מעורפלים בתורה

פתיחה

אחת הבעיות הגדולות בלימוד תנ"ך היא שהוא מסתיים באופן פורמלי בגיל צעיר ביותר כאשר עיקר תשומת הלב עוברת ללימודי גמרא. הדבר גורם לכך שעיקר ההכרות שלנו עם התורה היא על סמך הקריאה השבועית בפרשה תוך שאנו מסתמכים הרבה על מדרשים שלמדנו עוד מהגן ומהווים גירסה דינקותא. דבר זה מקבע לנו תמונת מצב מסוימת בראש המתבססת על היכרות ישנה עם המדרש שאינה קשורה לפשט הכתוב וגם מתבססת על רצף כרונולוגי שפשוט אינו נכון ואינו קיים בתורה.

בתור דוגמה ניקח את השאלה הבסיסית ביותר והיא איפה הונחה התיבה של משה. התשובה אינה ביאור כי אם על שפת היאור. בין המונחים יש הבדלים חשובים ומשמעותיים שאמורים לחבר אותנו מידית לפרשת מקץ ולחלומות פרעה והאם הוא עומד על היאור (כפי שחלם) או על שפת היאור (כפי שאמר ליוסף).

חוסר בתאריכים במקרא

מבחינה זו אנו נוטים לייחס לדברים מסוימים תאריכים שכלל אינם מופיעים במקרא ואפילו בדרש ורמז קשה לעמוד על מקורם וטיבם. רק בשבוע שעבר קראנו על קריעת ים סוף שהייתה ב..? לא מפורש בכתובים, וכבר השבוע אנחנו קוראים על מתן תורה שזמנו לא יודע ולא מפורש ושרש"י מגיע אליו בדרך לא פשוטה. גם לא ברור כלל מה היחס בין פרשות יתרו למשפטים והאם היא מהווה המשך או חזרה מסוימת והרחבה של פרטים נוספים שלא הובאו.

מתי יתרו בא?

דומה שהרצף הכרונולוגי (היחסי) של ספר בראשית מתערער לחלוטין בספר שמות. ברצוני לעסוק לא בפרשת מתן תורה אלא בפרשת הגעת יתרו למחנה ישראל . פרשה זו היא די מוזרה במקומה. לא ברור מתי יתרו בא בתחילת הפרשה ועוד פחות ברור מתי יתרו עזב. מאחר ונראה לפרש כי העם חונה מול הר האלוקים, מסתבר יותר להבין שיתרו בא לאחר מתן תורה (או שמינוי השופטים קרה לאחר מתן תורה), מה גם שמשה יכול לשפוט את בני ישראל לפי דיני התורה רק לאחר קבלתה (ובאופן מעשי רק לאחר קבלת הלוחות השניים! דבר המאחר את בא יתרו לתחילת תקופת הקמת המשכן).

 מתי יתרו עזב?

העזיבה לעומת זאת אפילו בעייתית יותר אם ניזכר בבקשת משה מחובב בן רעואל חותן משה להתלוות אליהם במסע לארץ ישראל בפרשת בהעלותך. ואכן רבו המחלוקות והדעות האם מדובר באותו איש (וגם אם בבנו זה לא ממש משנה), האם חזר לגייר את משפחתו וחזר עם משפחתו (לחלוטין לא לפי הפשט). לכאורה לפי הפשט יתרו היה עם מחנה בני ישראל לכל אורך תקופת הזמן החל מכמה ימים לפני מתן תורה ועד הנסיעה מהר סיני כשנה לאחר מכן (ואולי יש גם כפילות בין מינוי השופטים למינוי 70 הזקנים המתואר בספר במדבר).

הדגמה זו של הבעיות מחייבת אותנו להתייחסות שונה למקרא. כאנשים המאמינים בתורה מן השמים עלינו לחפש את הכוונות והמסר העולה מאחורי העירפול ולא לייחס אותו למקורות שונים או לטעויות. לכן במקום לנסות ולהתעמק בפרטי המקרה ננסה להבין חלק קטן מאד של התופעה ביחס לזמנים במקרא והיא תופעת עירפול 

הזמנים.

פירוט יתר ופירוט חסר של תאריכים

המקרא מפרט תאריכים שונים ומשונים שלא נראה לנו שיש בהם שום צורך, כדוגמת אירועי המבול המפורטים בצורה המדויקת ביותר האפשרית. לעומת זאת אירועים חשובים לא זוכים לציון זמן כלל (הזכרנו את קריעת ים סוף, מתן תורה ונציין גם את חנוכת המשכן חטא המרגלים ומותו של משה). מה יכולה להיות הסיבה לכך?

ציון תאריך מדויק הופך את אותו יום בשנה ליום המיוחד לאירוע והאירוע נהיה פחות מורגש ביתר ימי השנה. כאשר המקרא מתאר אירוע היסטורי חד פעמי אשר אין לו צורך בציון קבוע, אין מניעה לציין תאריך (מבול, הגעה למרה). לעומת זאת כאשר יש חשש שציון תאריך ייגרע מאפקט התמידיות של האירוע, התאריך לא מצוין או מעורפל בכוונה. 

החגים הם יוצאי דופן מסיבות מעשיות. מי מאיתנו לא היה רוצה להרגיש את הרגשת ההתעלות של יום הכיפורים במשך כל יום בשנה. להתפלל בדביקות ולא לעסוק בעניינים גשמיים כלל? הדבר אינו מעשי, איננו יכולים להתנהג כמלאכים במשך כל השנה ובלי תאריך מסוים לא נתנהג כמלאכים אף יום. ולכן יש יום אחד בשנה שבו אנו עושים כן ומרכזים את כל כוחותינו אליו בצורה הדרגתית מאלול דרך ראש השנה ועשרת ימי תשובה, כאשר גם הירידה היא הדרגתית דרך סוכות, הושענא רבה ושמיני עצרת. אותו הדבר לגבי מתן תורה שבה הערפול הוא כפול. אין תאריך לאירוע וגם אין תאריך לחג (שבמקור אינו חג מתן תורה כלל)! דבר זה אומר דרשני. חשיבותה של התורה היא כל כך גדולה שאין אפשרות לצמצם אותה ליום אחד. לכן גם החג עצמו נמצא ברמזים בלבד ולא לפי הפשט (הקרבת מנחה חדשה בלבד). ציון תאריך לאירוע או הפיכת החג בפשט לזכר מתן תורה (וניתן  לציין חגים לא בתאריך שבו קרו האירועים כדוגמת חג הסוכות) תגרע ממעמדה של התורה ותצמצם אותה לזמן קצר בשנה והדבר כמובן אינו רצוי. באותו אופן ניתן לראות את פרשת קריעת ים סוף. מסיבות די ברורות, התחבר האירוע ביחד עם שביעי של פסח, שוב למרות חוסר המקורות הברורים בדבר. צמצום זה של הנס כנראה הפריע לרבותינו שדאגו לשבץ את שירת הים באופן יומיומי בתפילה. באותו אופן לא שובצו עשרת הדברות באופן יומי בתורה, על מנת לא לצמצם את התורה כולה לעשר מצוות בלבד (ומתוכן שתי מצוות עשה בלבד).

בפרשיות המשכן יש לדון בצורה נפרדת וארוכה וחריג נוסף שרק אזכיר כאן הוא ציון  תאריך פטירתו של אהרון הכהן (יחידאי במקרא. אין שום תאריך אחר על פטירתו של אדם) שלמרות ציונו המפורש לא הפך למועד, בניגוד לתאריך פטירתם של אחרים בדורות האחרונים (למרבה המזל, התאריך הואו בראש חודש ולכן ממילא לא אומרים תחנון).

נחזור לפרשת יתרו, והפעם ננסה להבין בשביל מה באה, נסיים זאת ברעיון שמובא ברש"ר הירש. עצם העובדה שמשה נזקק לעצה כה ברורה למנות עוזרים ושופטים ודרגים שונים, מראה לנו עד כמה הוא היה רחוק מהפוליטיקה, עד כמה הוא לא היה "מושל" או "מלך" ועד כמה כל רצונו היה להעביר לעם את דבר ה'. והעם הוא כל אחד מישראל. מאהרון הכהן ויהושע ועד אחרון שואבי המים. לכולם התייחס משה בצורה זהה. לכולם היה עונה. לא היה שולח אף אחד למזכירה או לעוזר אלא מתמסר כולו לעם ישראל. אכן הכינוי עבד ה' מתאים והולם למשה רבנו שכל רצונו לשרת את בוראו ולוואי שנזכה להיות עבדים כמשה רבנו ע"ה.

מאמרים נוספים לפרשת יתרו

הר סיני - אל גרקו 1570-1572 המוזיאון ההיסטורי בכרתים, הירקליון

החודש הזה לכם - על קידוש החודש אז והיום

לוח השנה העברי

בפסוק אחד בפרשתנו מגולגל כול לוח השנה העברי בו אנו משתמשים עד היום שמות י"ב ב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".הפסוק עצמו אינו מפרט יותר מדי והלכות הלוח העברי נידונות בהרחבה רבה במפרשים, במסכת ראש השנה ובעיקר בהלכות קידוש החודש לרמב"ם.

זו ההתייחסות הראשונה ללוח שנה ולסדר חודשים בעידן החדש. עד פרקנו, תאריכים בתורה הופיעו רק בסיפור המבול, בו נשתנו סדרי הטבע. התאריכים המופיעים שם קשים ונידונים בהרחבה במסכת ראש השנה, כחלק מהמחלוקת הגדולה בין ר' אליעזר לר' יהושע האם העולם נברא בניסן או בתשרי.

לאחר מכן מופיעה המילה חודש פעמיים כתיאור אורך זמן (בראשית כט יד, לח כד) בלבד וללא תאריך מדויק או סדר בין החודשים. מבחינה זו יש כאן חידוש, לגבי הלוח והחודש הראשון בו. לאחר שיש לוח קבוע ויש לו התחלה ידועה, ניתן לתת מצוות הקשורות בתאריכים מסוימים.

מולדה של לבנה

נעיין במפרשים על הפסוק:

רש"י מייחס באופן מיידי את הפסוק למצוות קידוש הלבנה, ולאחר מכן מביא פשט ודרש על מילה "הזה".

החדש הזה - הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש.
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי:
הזה -

נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש.
וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום שנאמר:
(שמות ו כח) ויהי ביום דבר ה'.
(ויקרא ז לח) ביום צוותו.
(במדבר טו כג) מן היום אשר ציווה ה' והלאה?!
אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה:

בפירושו הראשון למילה הזה רש"י נוקט בפשט - חודש ניסן, ובדרש, "הזה" כמו שהלבנה נראית ממש בזמן הציווי.

אם כן, רש"י זה הוא המקור לביטוי הידוע "כזה ראה וקדש" - קבל את הדברים כמו שהם.
מיד כשהלבנה נראית בעין לאחר המולד, ניתן לקדש את החודש ולהכריז על חודש חדש. ראיית הלבנה מיד לאחר המולד אינה קלה. רק חלק קטן מהירח מואר, הירח עדיין קרוב מאד לשמש שאורה חזק ומעמעם אותו, וגם הירח שוקע זמן קצר בלבד לאחר השמש. ראייה ראשונה אפשרית החל מ-18 שעות מהמולד (ובתנאים מעולים שאינם קיימים בישראל לאנשים חדי ראייה במיוחד, גם פחות) ותלויה בפרמטרים רבים ובשעה המדויקת. בתנאים כאלו ועד כ-24 שעות מהמולד צריך לדעת מתי והיכן להסתכל ואין אפשרות לראות את הירח באקראי אלא מתוך התבוננות וחיפוש.

ראייה ראשונה

ראייה ראשונה היא אתגר מהנה ואני משתדל לראות ראייה ראשונה בכל חודש שהדבר אפשרי ואף להראותו לאחרים הנמצאים איתי.  יפה במיוחד לראות ראייה ראשונה בראש השנה עצמו (בדרך כלל בב' ראש השנה - שכן בימינו - רק התאריך של ראש השנה נקבע לפי מולד הירח וחוקי הדחיות, ושאר החודשים נקבעים לפיו), בחודש ניסן, ובחודש שבט, לפני פרשת בא.
הראייה הראשונה אינה ראיה קלה. הירח דק קטן, מחזיר מעט אור וגם שוקע מוקדם. צריך לחכות מספיק זמן לאחר השקיעה שאור הירח יהיה בהיר יותר מאור השמיים עצמם, אבל ככל שהזמן עובר, הוא מתעמעם יותר באטמוספרה ונהיה קשה לראייה. כאשר הירח פחות מ-18 שעות ראייה שלו בעין קשה מאד עד בלתי אפשרית. ירח בן 18-24 הוא קשה לראייה, ירח "זקן" יותר, כבר קל יותר לראייה.

פרטים נוספים על ראייה ראשונה של הירח באגודה הישראלית לצפייה בירח החדש.

חרמש ירח דקיק

פירוש הרמב"ן

נביא גם את דברי הרמב"ן על הפסוק:

החדש הזה לכם ראש חדשים -
זו מצווה ראשונה שציוה הקב"ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני, או שבא לומר בארץ מצרים, לא בעיר מצרים, כמו שאמרו רבותינו (מכילתא כאן): חוץ לכרך. והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגומר הפרשה, אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר "לכם" כנגד ישראל לדורותם, וחזר ואמר דברו אל כל עדת ישראל, שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור:

ולפי מדרשו "לכם" לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (ר"ה כה ב). ולכך לא נאמר בתחילה "דברו אל כל עדת ישראל", שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א), וכן כלם:

וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המניין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב): וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז): בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזיכרון גאולתינו:

וכבר הזכירו רבותינו זה העניין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב, ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד - טו): ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א): ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגויים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:

רמב"ן מוסיף שזו המצווה הראשונה בתורה שנאמרה על ידי משה לכלל ישראל. ספר החינוך, הולך בצורה דומה ואחרי שלוש המצוות בספר בראשית שנאמרו לאנשים פרטיים (פרו ורבו, ברית מילה וגיד הנשה), המצווה הראשונה היא קידוש החודש. הרמב"ן מוסיף ומפרט קצת את ענייני בית הדין הנחוצים לקידוש החודש.

הבחנה נוספת חשובה בדבריו היא בשמות החודשים שבכל התנ"ך באים במספרים סודרים, להראות ולהזכיר את נס יציאת מצרים (ובכך גם הלוח העברי מהווה זכר ליציאת מצרים, במנין החודשים ולא במנין השנים שכיום נהוג לספור לבריאת העולם. בתורה לאחר יציאת מצרים ספרו ליציאת מצרים ובנביאים והכתובים בכל  פעם ספרו לפי הקשר אחר ובדרך כלל לשנות מלכות של מלך מסוים. יוצא דופן הוא תארוך בניית בית המקדש במלכים א פרק ו פסוק א: "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּבֶן הַבַּיִת, לַה'") ובשינוי שחל לאחר העלייה מגלות בבל ומופיע רק בספרי התנ"ך המאוחרים בהם מופיעים השמות שאנו משתמשים היום שהם שמות אליליים (לא כל השמות מופיעים בתנ"ך, אולם כולם מקורם בבבל ושימשו שם מאות שנים קודם לכך, כנראה כבר בימי אברהם אבינו).

ר' אברהם בן עזרא מאריך עוד יותר בהיבטים האסטרונומיים ודבריו צריכים פירוש. ראב"ע היה גם אסטרונום והדבר ניכר היטב בפירושיו לתורה. פסוק זה הינו מהבולטים שבהם. הדברים ארוכים ובתוכם מוכנסים כבר עקרונות של עיבור השנה והצורך בשמירת ההתאמה בין שנת החמה לשנת הלבנה, תוך פולמוס עם הקראים.

הפרשים בין ראייה ללוח ימינו

הזכרנו במאמרים על ליקויי הירח והחמה שיש סטייה בין התאריכים לבין אמצע או תחילת החודש. אם היינו מקדשים חודשים לפי הראייה, חלק מסטיות אלו היו קטנות. הסיבות העיקריות לסטיות הם חוקי הדחייה. לא אדו ראש, מולד זקן ועוד שני חוקים ידועים פחות. לחישוב התאריך של ראש השנה מחשבים את מולד חודש תשרי ותוך התחשבות בחוקי הדחייה קובעים את יום ראש השנה.

לכאורה סטיות אלו יכולות לגרום לעבירות חמורות הגוררות אחריהן כרת ביום כיפור ובפסח ומחלוקות על מועדי החגים.

במשנה מסכת ראש השנה מתואר מקרה כזה:

ב,ט  [ח] דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעלייתו על הטבלה בכותל, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר להם, הכזה ראית, או כזה.  מעשה שבאו שניים ואמרו, ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב; אמר רבי יוחנן בן נורי, עדי שקר הם, וכשבאו ליבנה, קיבלם רבן גמליאל.  ועוד באו שניים ואמרו, ראינוהו בזמנו, ובלילי עיבורו לא נראה; וקיבלם רבן גמליאל.  אמר רבי דוסא בן הרכינס, עדי שקר הם--היאך מעידים על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה; אמר לו רבי יהושוע, רואה אני את דבריך.
ב,י  [ט] שלח לו רבן גמליאל, גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך.  הלך ומצאו רבי עקיבה מצר.  אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר "אלה מועדי ה', מקראי קודש, אשר תקראו אותם" (ויקרא כג,ד)--"אשר תקראו אותם", בין בזמנן בין שלא בזמנן; אין לי מועדות אלא אלו.  בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס; אמר לו, אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל--צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר "ויעל משה, ואהרון--נדב, ואביהוא, ושבעים, מזקני ישראל" (שמות כד,ט).  למה לא נתפרשו שמותן של זקנים:  אלא ללמדך, שכל שלושה ושלושה שיעמדו בית דין על ישראל--הרי הם כבית דינו של משה.  נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו.

עדי שקר העידו שראו את הלבנה (בצורה בלתי אפשרית)  ור' גמליאל הנשיא קיבל את עדותם (שכן סבר שהראייה בבוקר הייתה רק של ענן ולא של הירח). ר' יהושע לא הסכים לקידוש החודש ונגזר עליו לבוא בתאריך שלפי חשבונו חל יום הכיפורים תוך חילול היום. ר' יהושע קיבל עליו את גזר הדין. המשך הסיפור מופיע במקום אחר. כשר' גמליאל רואה שר' יהושע בא הוא נושק לו מחבק אותו וקראו לו רבו ותלמידו. רבו בחכמה ותלמידו שקיבל את דבריו.

כנראה ר' גמליאל ידע שהצדק עם ר' יהושע. גם ר' גמליאל לא רצה לקבל את עדות השקר, אבל לפי חוקי העדויות לא הייתה לו ברירה, מאחר ולא יכלו להפריך אותה באמצעים המקובלים. לאור זאת חשש ר' גמליאל מפיצול בעם ושמח מאד שר' יהושע קיבל את ההכרעה הגם שמקורה בטעות.

ומה בימינו?

נושא זה רלוונטי גם לימינו, היום כשיש את חוקי הדחיות וראש השנה זז יום או יומיים, יום כיפור זז ביחד איתו, וגם פסח שלפעמים זז בחודש לפי חוקי העיבור שהם ממוצע ולא תמיד מתאימים למה שקורה בפועל ולכללים המפורטים בתלמוד (ועל כך אומרים בתפילת מוסף בראש חודש בשנים מעוברות ולכפרת פשע - שמא טעינו בעיבור).

הדברים מופיעים גם במדרש שמות רבא לפסוקינו:

ב [קידוש המועדות נמסר לישראל]

דבר אחר:
החדש הזה לכם
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולם!
אימתי אתה עושה את המועדות, שכן כתיב: (דניאל ד, יד) בגזירת עירין פתגמא?
אמר להם: אני ואתם מסכים על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה, שנאמר: (תהלים נז, ג) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי.
וכן הוא אומר: (ויקרא כג, לז) אלה מועדי ה' מקראי קודש וגו'.
אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לשעבר היה בידי, שנאמר: (תהלים קד, יט) עשה ירח למועדים, אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם ברשותכם.
אם אמרתם הן, הן!
אם אמרתם לאו, לאו!
מכל מקום יהא החדש הזה לכם.
ולא עוד, אלא אם בקשתם לעבר את השנה הריני משלים עמכם, לכך כתיב: החדש הזה לכם.

למרות שמבחינה תיאורטית ניתן לחדש קידוש חודשים לפי הראייה (אין צורך בבית מקדש, רק בסנהדרין), ולהתמודד עם האפשרויות שאין לנו היום (יום כיפור ביום שישי או ראשון), הדבר מצריך הסכמה רחבה של כלל היהודים בעולם, ולכן נראה גם עכשיו שעדיף מצב בו יודעים שחוגגים בימים הלא נכונים לפי "האמת השמימית" אבל בימים המוסכמים על כלל ישראל ושאין בהם מחלוקות.



הדף הראשי  לפרשת בא

מאמר על קידוש לבנה