פרשת אחרי מות קדושים - ספר ויקרא תורת כהנים

ספר ויקרא ידוע גם בשם "תורת כוהנים" ההבנה הפשוטה של הכינוי היא כי הספר דן במצוות של הכוהנים ובקורבנות. אולם דינים השייכים לכוהנים מופיעים בעיקר בפרשות ויקרא צו ואמור, ורוב המצוות הן מצוות לכל עם ישראל (בע"ה נרחיב על כך בפרשת אמור). גם העניינים הבודדים בימינו הקשורים לכוהנים, ברכת כוהנים ופדיון הבן אינם מופיעים כלל בספר ויקרא. וננסה לענות על השאלה, מדוע נקרא החומש בשם זה ?

ניתן לחלק את הספר לשני חלקים. חלקו הראשון עד פרק י"ח, עוסק בעניני טומאה וטהרה (מאכלים טהורים וטמאים, טומאות הגוף וכו') ומפרק י"ט, כשם הפרשה, עובר הספר לעסוק בעניני קדושה (קדושת העם, הכוהנים, הזמן והמקום). דומה כי הפרשות המבטאות יותר מכל מגמות אלו, הן פרשיות העריות החוזרות על עצמן בפרקים י"ח וכ'.
הפרשיות עוסקות באותו נושא בדיוק. לרוב פרשיות כאלו יהיו בחומשים אחרים מה שיתן מרחב לפרשנות, אולם הופעה כפולה כזו, במרחק פרק אחד בלבד ובהבדלים מהותיים, מעלה קשיים חזקים יותר. סדר הקרובים שונה, בפרק י"ח לא מופיעים עונשים כלל וגם הניסוח שונה בצורה מהותית.

בפרק י"ח הדגש הוא על הטומאה והטהרה, סדר החטאים – לפי גדולת הטומאה, במצב זה ה' ידאג לעונש.
בפרק כ' הדגש הוא על הקדושה וסדר החטאים – לפי חומרת העונש מהכבד אל הקל.

מה ההבדל בין טהרה לקדושה? דברים זהים, מקבילים או משיקים? הנושאים בודאי משיקים, המשנה במסכת כלים מונה סוגי טומאות:
מסכת כלים פרק א

משנה א: "אבות הטומאות:  השרץ, ושכבת זרע, וטמא מת, ומצורע בימי ספרו, ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה--הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינן מטמאין במשא"

וכמה משניות אחר כך עוברת לדבר על קדושות:

משנה ו: "עשר קדושות הן:  ארץ ישראל, מקודשת מכל הארצות.  ומה היא קדושתה--שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות."

אולם יש הבדלים בין קדושה לבין טהרה. משהו חדש שנולד או נוצר הוא תמיד טהור, אולם הוא חול ואינו קודש (למעט בכורות). כדי להישאר טהור יש להימנע מדברים מסוימים (מה לא לעשות) ומאד קל להיטמא. במצבנו כיום שרוב דיני טהרות אינם נוהגים, קשה לנו להבין, איך אפשר לשמור על חוקי הטהרה, ולדעתי התשובה היא שדרך העיסוק בטהרה האדם שומר על עצמו, מודע למעשיו, יודע בכל זמן, איפה הוא נמצא, מה הוא עושה, במה הוא נוגע וכו'. אמנם סדר משנה אחד מוקדש לטהרות, אולם הנושא מופיע בכל שאר סדרי המשנה ובכמות גבוהה מאד. מה שנהיה טמא יכול להיטהר (למעט כלים מסוימים) על ידי טבילה, או פרה אדומה.
כדי להתקדש יש צורך לבצע מעשים (מה כן לעשות), קשה מאד להתקדש. אמנם אפשר להקדיש משהו באמירה בלבד ובצורה קלה, אולם כשאיש רוצה להתקדש, הדרישות ממנו גבוהות מאד. משהו שנהפך לקודש, לא יחזור להיות חול (למעט תנאים מסוימים מאד, כדוגמת פדיון בכורות)

להבדלה זו מקור מופלא בספר חגי (פרק ב):

"י בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ--הָיָה, דְּבַר-יְדוָד, אֶל-חַגַּי הַנָּבִיא, לֵאמֹר.  יא כֹּה אָמַר, יְדוָד צְבָאוֹת:  שְׁאַל-נָא אֶת-הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה, לֵאמֹר.  יב הֵן יִשָּׂא-אִישׁ בְּשַׂר-קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ, וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל-הַלֶּחֶם וְאֶל-הַנָּזִיד וְאֶל-הַיַּיִן וְאֶל-שֶׁמֶן וְאֶל-כָּל-מַאֲכָל--הֲיִקְדָּשׁ; וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ, לֹא.  יג וַיֹּאמֶר חַגַּי, אִם-יִגַּע טְמֵא-נֶפֶשׁ בְּכָל-אֵלֶּה הֲיִטְמָא; וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ, יִטְמָא."

הקדושה אינה עוברת מאדם לחפץ, והטומאה עוברת מאדם לחפץ ולעוד חפץ.
ההבדל בין טהרה לקדושה יבהיר לנו את ההבדלים בפרשיות השונות. בפרק י"ח, עברת אשת איש מופיעה בסוף הפרשייה. אשת איש יכולה להיות טהורה לחלוטין ולכן מבחינת הטומאה, העברה אינה גדולה. לעומת זאת, הטהרה המתבטאת בכח החיות והיצירה מופרת ביותר כאשר גילוי העריות הוא עם אב או אם (הכח המעניק לך את הטהרה נפגם). בפרק כ' היחס מתהפך, כאשר איש נושא אישה הוא מקדש אותה. אפשר גם להגיד שהקשר בין איש ואשתו, המשפחה, הוא קשר של קדושה, פגיעה בקשר זה היא העבירה החמורה ביותר ולכן עונשה החמור ביותר, ולאחר מכן נמנות שאר העבירות לפי מדרג חומרות והעונשים.
בכל הפרקים, י"ח וכ' (וגם פרק י"ט שבאמצע), מופיע לרוב הביטוי: "אני ה'" או "אני ה' אלוקיכם", למעלה מעשרים פעם. עניינים נוספים המופיעים בסוף שתי הפרשיות, הן ההשואה לגויים שחטאו באותם דברים גם בארץ מצרים וגם בארץ כנען והאיסור החמור להידמות להם לטמא את הארץ. פרשת קדושים פותחת בציווי קדושים תהיו ומסיימת באותו ציווי ממש. כאשר סיום פרשת קדושים קושר את עניני הטמאה והטהרה והקדושה ביחד.

"וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי"

ההקפדה על הטהרה, ההקפדה על הקדושה, ההידמות לה' וההבדלה מעמי הארץ האחרים הינם המאפיינים העיקריים של העם היהודי. גם מצוות ארץ ישראל, הארץ הקדושה מכל הארצות מופיעות בספר ויקרא (מצוות התלויות בארץ – מתנות עניים ושמיטה) וזהו ענינו של הספר. לפני מעמד הר סיני, ה' מתאר למשה את הציפיות מבני ישראל: "והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ספר ויקרא מכיל את כל המצוות, הדרושות לכך. עם ישראל הוא הכוהנים של כל העמים, ומשפחות הכהונה בעם ישראל הם הכוהנים של הכוהנים (ולהם אכן דינים נוספים והקפדות יתרות על טהרה וקדושה – איסורי עריות בלעדיים לכוהנים). ולכן ראוי כל כך ספר ויקרא לשמו "תורת כהנים" = "תורת עם ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש"

פרשת תזריע מצורע- ברית מילה וההבחנה בין סוגי טומאות

הפסוק "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" מנותק מהקשרו בצורה ברורה. הפסוק הדן בברית מילה בא באמצע דיני טומאה וטהרה. אמנם יש איזשהו קשר בין הפסוקים מאחר והיולדת טמאה שבעה ימים והקשר הינו כרונולגי לכאורה אולם קשר זה רופף ביותר בתוך המכלול של דיני טומאה וטהרה.

לעומת זאת הפירוש המקובל הוא כי דווקא מהפסוק הזה ולא מהציווי לאברהם אבינו אנו מצווים על מצות ברית המילה. כותב כך הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת חולין: "אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' ציוונו על ידי משה להימול כמו שמל אברהם עליו השלום". כמו כן בהקדמה למשנה תורה, הרמב"ם מביא את פסוקנו זה כמקור למצווה, אולם בספר המצוות דווקא הציווי לאברהם הוא המקור וכן נוקט ספר החינוך.

כמו כן נלמדים מפסוק זה ציווים רבים מאד. גם הדין של מילה שדוחה שבת בלידה רגילה ולא דוחה שבת ביוצא דופן, גם שהחיוב הוא דווקא על האב ולא על האם , גם שמילה ביום ולא בלילה וכו'.

בפרשנים קיימת מחלוקת לגבי הסיבה והתוצאה. לפי רב אסי – היולדת טמאה שבעת ימים וזו הסיבה שברית המילה היא ביום השמיני (ולכן אצל יוצא דופן החיוב אולי יהיה מהיום הראשון שכן אימו לא נטמאה).
לפי דעות אחרות הכיוון הוא הפוך. מילה היא דבר קבוע שצריך להיות ביום השמיני, ולכן היולדת זכר טמאה רק שבוע אחד, כדי שלא יהיו כולם שמחים (שאוכלין ושותין בסעודה ) ואביו ואמו עצובים (שאסורים בתשמיש).
הקושי כמובן לדעה הראשונה היא מדוע יולדת נקבה טמאה כפליים זמן, ולדעה השניה סדר הפסוקים שקודם באה התוצאה ורק אחר כך הסיבה.
כדרך אגב נעיר שאולי בגלל שלנקבה יש את כח ההולדה בעצמה ולכן היולדת נטמאת כפול זמן.
ועדיין לא נסתבר לנו די הצורך מדוע ענין מהותי ביותר ביהדות אשר פסוקים רבים מוקדשים לו בספר בראשית, והוא ברית מהותית בין ישראל לה', אשר מי שלא נכנס בתוכה מנוע מקיום מצוות מסוימות (פסח) נכנס כאן בדלת האחורית.

חובבי המספרים יעלו את הדרשות על כך שהמספר שבע מבטא את הטבע, והמספר שמונה את מה שמעל הטבע ועל ההופעות השונות של שבע ושמונה ביהדות.

רעיון אחר הוא שבמיקום פרשת היולדת מיד לאחר טומאות חיצוניות (הבאות על האדם שלא מגופו אלא בגלל מגע עם משהו אחר כדוגמת נבלת בהמה טמאה) ולפני טומאות פנימיות הבאות על האדם בגלל גופו (זב ומצורע), פרט לטומאת מת הנזכרת בפרשת חוקת כתורה בפני עצמה. באה טומאת היולדת שהיא למעשה טומאה עקב מאורע משמח וכזה שאף כרוכות בו מצוות עשה חשובות. למעשה בכך באה התורה לסתור את הנחת היסוד הפשטנית שכל מה שטמא הינו "רע" ולכן מה ש"טהור" הינו טוב ולציין שהחיים מורכבים הרבה יותר מזה שכן מעגלי החיים שלנו נעים כל הזמן בין "הטמא" ל"טהור" כאשר זהו הסדר הטבעי ואי אפשר להיות כל הזמן במצב של "טהור" ומצב הטומאה הוא לעיתים הכרחי (למשל על מנת להוליד ילדים).
ודווקא פה בא היחוד של ברית המילה שכן היולדת טמאה בשתי טומאות, טומאת נידה שאורכה 7 ימים ולאחריה יכולה לטבול, וטומאת "דמי טהרה" שבה היא מנועה מלהיכנס למקדש ולהקריב קורבן וברית המילה מהווה למעשה את ההפרדה בין שתי הטומאות האלו, אם כסיבה אם כתוצאה לפי מה שהבאנו קודם. ולפי זה אולי מתבאר גם הפסוק האחרון בפרשת שמיני להבדיל בין הטמא לטהור, שיש אולי לבצע הפרדה ולהבדיל גם בין הטמא לטמא, שלא כל סוגי הטומאה זהים הם.

מאמרים נוספים לפרשת תזריע

ברית מילה מתוך כתב יד רוטשילד, אמן לא ידוע, 1480 בקירוב, מוזיאון ישראל

מתי היתה חנוכת המשכן?

הקורא את ספרי התורה בעיון יופתע לגלות רשומון. אותו אירוע מתואר בשלושה מקומות שונים, בשלושה חומשים שונים, כאשר כל פעם הוא מתואר מזווית אחרת שונה לחלוטין מקודמתה, עד כדי כך שקשה לזהות שמדובר באותו אירוע.

על חשיבותו של יום א' בניסן כבר עמדנו במאמר החודש הזה לכם ראש חודשים ועל ערפול התאריכים בתורה עמדנו גם כן בפרשת יתרו. שני נושאים אלו מתחברים יחדיו בפרשת שמיני בתאריך המיוחד של חנוכת המשכן.

נעיין במקורות השונים של חנוכת המשכן:

סוף חומש שמות (פרק מ')

יז וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית--בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: הוּקַם, הַמִּשְׁכָּן. יח וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּתֵּן אֶת-אֲדָנָיו, וַיָּשֶׂם אֶת-קְרָשָׁיו, וַיִּתֵּן אֶת-בְּרִיחָיו; וַיָּקֶם, אֶת-עַמּוּדָיו. יט וַיִּפְרֹשׂ אֶת-הָאֹהֶל, עַל-הַמִּשְׁכָּן, וַיָּשֶׂם אֶת-מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו, מִלְמָעְלָה--כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדוָד, אֶת-מֹשֶׁה.

ויקרא פרק ט

א וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.

במדבר פרק ז

א וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וַיִּמְשָׁחֵם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. ב וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים.

התאריך של חנוכת המשכן מופיע אך ורק בספר שמות, בספר ויקרא מתואר האירוע ביום השמיני (שהוא היום הבא אחרי שבעת ימי המילואים שקדמו לחנוכת המשכן) וממילא מדובר באותו יום, ובספר במדבר מוזכר האירוע ללא תאריך, משה סיים להקים את המשכן והנשיאים הביאו את קורבנם (כולם ביום הראשון – ההקרבה הייתה אחר כך במשך שנים עשר יום) לחנוכת המשכן.
רש"י מפרש כך:

"שעיר החטאת, שעיר מוספי ר"ח ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים ושעיר נחשון ושעיר ר"ח ומכולן לא נשרף אלא זה ..."

ומצאנו גם בתלמוד (שבת פז:)

"ת"ש ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן תנא אותו יום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים ראשון לכהונה ראשון לעבודה ראשון לירידת האש ראשון לאכילת קדשים ראשון לשכון שכינה ראשון לברך את ישראל ראשון לאיסור הבמות ראשון לחדשים"

אמנם רבים אינם מקבלים תאריכים אלו, ובפרט דוחים את היום השמיני לח' ניסן ויש עוד שיטות, אולם טעמם העיקרי הוא כי כמות האירועים רבה ודחוסה מדי עבור יום אחד. במאמרנו נאמץ את השיטה הפשוטה יותר שאכן כל המאורעות הללו קרו ביום אחד, שנראית לעניות דעתי כמכוונת יותר לפשט. והקורא יכול לעיין בדעות נוספות בנושא

להבנת העניין יש לעיין בסיומו של חומש שמות:

לד וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְדוָד, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ידוד, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לו וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. לז וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. לח כִּי עֲנַן ידוד עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם.

הסיום משונה במקצת. משה לא יכול כלל להיכנס לאוהל מועד, ומפורטים דיני המסעות הנמצאים דווקא בפרשת בהעלותך:

טו וּבְיוֹם, הָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה הֶעָנָן אֶת-הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל הָעֵדֻת; וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל-הַמִּשְׁכָּן, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ--עַד-בֹּקֶר. טז כֵּן יִהְיֶה תָמִיד, הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ; וּמַרְאֵה-אֵשׁ, לָיְלָה. יז וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן, מֵעַל הָאֹהֶל--וְאַחֲרֵי-כֵן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבִמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן--שָׁם יַחֲנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יח עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ: כָּל-יְמֵי, אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן--יַחֲנוּ. יט וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן, יָמִים רַבִּים--וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה, וְלֹא יִסָּעוּ. כ וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן, יָמִים מִסְפָּר--עַל-הַמִּשְׁכָּן; עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ. כא וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה הֶעָנָן, מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר, וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר, וְנָסָעוּ; אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. כב אוֹ-יֹמַיִם אוֹ-חֹדֶשׁ אוֹ-יָמִים, בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו, יַחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִסָּעוּ; וּבְהֵעָלֹתוֹ, יִסָּעוּ. כג עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ: אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה שָׁמָרוּ, עַל-פִּי יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה.

לעומת זאת סיומו של פרק קורבנות הנשיאים בפרשת נשא דווקא מתאים לתחילת חומש ויקרא:

פט וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו.

והשוו לפסוק הראשון בחומש ויקרא

א וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

אין זאת כי אם ספר שמות מתפצל לשני ספרים מקבילים (אשר מקבילים גם בזמנם) ספר ויקרא וספר במדבר (מתחילים שניהם בחנוכת המשכן וממשיכים כחודש לאחר מכן עד המסע הראשון (בע"ה בפרשת בהעלותך נעמוד על פרשיית "ויהי בנסוע הארון", לענינו נניח כי היא חותמת את חלקו הראשון של ספר במדבר).

עיקרם של החומשים הוא כך:
ספר ויקרא – ספר התורה (החומש כולל הרבה מאד מצוות). דן בהיבטי הקדושה: קדושת האדם הזמן והמקום טומאה וטהורה קודש וחול..
ספר במדבר – ספר ארץ ישראל – ההכנות והעיכובים בדרך לכיבוש הארץ. אמנם כלולות מספר פרשיות מצוות בחומש במדבר אך רובן ככולן למעשה שייכות לספר ויקרא (דיני הפלאה, קורבנות המוספים/נזיר/סוטה).

הקבלות נוספות קיימות בפסוקים. כל תיאור שבעת ימי המילואים מופיע במדויק בפרשת תצווה.
היינו מצפים שחלק זה של פרשת צו יופיע כולו בסוף ספר שמות (שהרי פרשת ויקרא כבר נאמרה במשכן לאחר שבעת ימי המילואים, ולמעשה באמצע פרשת צו חוזרים אחורה בזמן)
לעומת זאת על היום השמיני אין כלל ציווי! אלא ההכנה וימי המילואים תגרום להתגלות השכינה שעליה לא ניתן למעשה לצוות והיא צריכה פשוט לקרות.
המשכן הוא הגורם לחזרת השכינה למחנה ישראל לאחר חטא העגל ולאפשר את המשך המסע לארץ ישראל וממילא ההופעה של חנוכת המשכן וחזרת השכינה מתוארת בשלוש דרכים שונות. זו הסיבה לרשומון, עלינו לראות כל אירוע מזווית המבט הנכונה לאותו איזכור ולבנות לנו את התמונה השלמה בכוחות עצמנו.

בספר שמות – חזרת השכינה בזכות תפילותיו של משה רבינו
בספר ויקרא – חזרת השכינה בזכות העבודה/קורבנות
בספר במדבר – חזרת השכינה בזכות קורבנות הנשיאים

ניתן להמשיל שלושה גורמים אלו לתורה (משה) לעבודה (קורבנות) וגמילות חסדים (נשיאים). שלושת הדברים המקיימים את העולם כולו.
מדוע הנשיאים קשורים לגמילות חסדים? משום שלא ניסו להביא כל אחד יותר מהשני (תחשבו איזה יתרון יש לנשיא האחרון שכבר יודע מה הביאו כולם) וכן משום שתרמו כלים שיאפשרו את נשיאת המשכן ללויים.

אפשרות נוספת להקבלה היא בין ארץ ישראל (במדבר – החומש העוסק במסע) תורת ישראל (ויקרא – החומש עם הריכוז העיקרי של מצוות) ועם ישראל (שמות – החומש המתאר את תהליך יצירתו של עם ישראל).

מאמרים נוספים לפרשת שמיני

פרשת צו - קורבנות חמץ

מה שלומדים בגיל צעיר זוכרים וקשה להוציא מהראש. "גרסא דינקותא" שיש לרובנו ולילדינו על נושא החמץ גורסת שבפסח לא אוכלים חמץ בגלל שבני ישראל לא הספיקו להכין אותו. עיון בפרקי ספר שמות שלפני יציאת מצרים מראה שהציווי לפסח דורות היה עוד לפני היציאה ממצרים ושטעם החמץ הינו גזירת הכתוב.

הרבה מפרשים רואים בחמץ מושג שאינו פיזי או כימי אלא מושג רעיוני שאותו אלינו לבער. למרות זאת המושג הרעיוני מתבסס על מהותו הכימית של החמץ שננסה להסבירה.

הלחם אינו מוצר פשוט. מבין מוצרי המזון שאנו אוכלים, הכנתו מורכבת (לעומת ירקות, ביצים חלב ובשר) משלבים רבים. רובם מן הסתם התגלו בצורה של ניסוי וטעייה או במקרה. מאידך הלחם לפחות בתקופות הקודמות ובמידה מסוימת גם בימני היה מזונו העיקרי של האדם. סיבוכיות וחשיבות זו של הלחם, בדומה ליין הביאה לכך שניתקנה לו ברכה מיוחדת.

ההלכה קובעת שחמשת מיני דגן שבאו במגע עם מים מתחמצים לאחר 18 דקות (זמן הליכת מיל). למעשה, מה שקורה לעיסה הוא שמתווספים עליה שמרים. בימי קדם השמרים הגיעו מהאוויר ובימינו מוסיפים שמרים לזרז את התהליך. השמרים הינם פטריות הניזונות מן העמילן הנמצאים בקמח ומפרישות אלכוהול ופחמן דו חמצני. חלבונים מיוחדים בקמח יוצרים למעשה רשת סבוכה הלוכדת את הגזים ומנפחת את הבצק ומאידך שומרת על העיסה שלא תתפרק. פעולת ניפוח זו היא התפיחה הנותנת ללחם את מרקמו לעומת המצה השטוחה. אותם חלבונים לא נמצאים במיני דגן אחרים ואכן אלו מינים שקשה הרבה יותר לעשות מהם בצק. לא לחינם זכו חלבונים אלו לשם גלוטן (GLUE - דבק).

בשמונה עשרה דקות לא קורה הרבה. נסו בפעם הבאה שאתם מכינים חלות לראות מה קורה אחרי 18 דקות (בלי להוסיף שמרים), אבל זוהי תחילת הפעולה. התורה לא מחכה לתוצאה המוגמרת, ולמוצר המושלם (והמקולקל במידה) אלא אוסרת את התהליך בראשיתו. דברים גרועים יש לעצור מהר ובזמן ועדיין בטרם רואים כלל את ההתפתחות והתוצאה שלהם ולא לחכות כשכבר מאוחר מדי.

מכאן שהרבה ראו בחמץ את מידת הגאווה ומידות דומות לה. לא מפתיע שעוד בספר שמות אנו מוצאים איסורים על הקרבת חמץ.

• "לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין חֵלֶב-חַגִּי, עַד-בֹּקֶר" ( פרק כ"ג יח)
• "לֹא-תִשְׁחַט עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין לַבֹּקֶר, זֶבַח חַג הַפָּסַח" (פרק ל"ד כה)

ואיסורים אלו חוזרים ביתר שאת בספר ויקרא:

• "כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'--לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ב' יא)
• "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ו' י).

האיסור אינו מפתיע. כאשר אדם נמצא מול הקב"ה, אין הוא יכול להרגיש אפילו שמץ של גאווה ובודאי שכאשר הוא בא להתוודות על חטאיו עליו לעשות זאת ממקום נמוך ככל האפשר.
מפתיע אם כן לגלות שדווקא שני קורבנות מחייבים חמץ. קורבן תודה וקורבן שתי הלחם בשבועות:
ויקרא ז' יג: עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ, יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל-זֶבַח, תּוֹדַת שְׁלָמָיו"
וכ"ג יז: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים, לה'"

שמעתי מהרב מדן שהטעם יכול להיות שבני ישראל רצו מאד מאד לאכול חמץ בפסח. בני ישראל כעם של עבדים לא היו יכולים להרשות לעצמם את המותרות של אכילת חמץ. ההמתנה לתפיחה, הלישה והאפייה, כל אלו פעולות ארוכות שלעבדים אין זמן לעשות. בעולם העתיק העבדים הסתפקו לעיתים בזרעונים ובגרגרים עצמם (מבחינה תזונתית יש את אותם ערכים), אבל במצרים היה שדרוג ובני ישראל הורשו לאכול מצות (כמה דקות והמצה מוכנה). בני ישראל שידעו שהם הולכים לצאת ממצרים ושנאסר עליהם לצאת מהבית, החליטו סוף סוף וכאות ליציאתם מעבדות לאכול לחם אמיתי.

אבל בפסח, החג בו אנו חוגגים את חירותנו אבל מצווים לזכור "כי עבד היית בארץ מצרים", דווקא בפסח אסור לאכול חמץ ויש לאכול את המצה, היא לחם העוני, לחם העבדים. עד כאן הרב מדן.
ועניין דומה אפשר להגיד ביוצאי דופן. קורבן התודה, בו אדם שניצל מסכנה מודה לקדוש ברוך הוא מורכב מחלות מצות ומלחם חמץ. כמות הקמח המשמשת לשני סוגי הלחמים זהה, אולם מספרים של חלות המצות גדול פי שלושה. האדם שניצל מהסכנה, יכול להיות שמרגיש קצת גאווה, עצמאות וחופש, אולם עליו לזכור שמול כל זה, הוא עדיין כמצה לגבי הקדוש ברוך לו הוא מביא קרבן. המצה שכמותה הגולמית זהה לחמץ, כמותה המוחלטת רבה הרבה יותר והיא היא הקובעת את גישתו של האדם. המצה מנצחת את החמץ אך הבאת החמץ הכרחית על מנת שהאדם ירגיש שהצלתו וישועתו באו לו מהקדוש ברוך הוא.

בשבועות ניתן להגיד דבר דומה, אמנם את חג החירות אנו מציינים בפסח במועד צאתו ממצרים, אבל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כאשר אנו עוסקים בתורה ובשבועת עושים זאת באופן מיוחד ומציינים את חג מתן תורתנו, אז אפשר לחגוג את היציאה לחירות האמיתית, אז אפשר וצריך להביא את החמץ. לא גאווה מסמל החמץ בשבועות אלא את החירות האמיתית של בני ישראל העוסקים בתורה.

מאמרים נוספים לפרשת צו