פרשת אמור עיון במצוות

במאמר לפרשת אחרי מות קדושים הצגנו את ספר ויקרא כספר המצוות. כדי להוכיח את הטענה, נציין כי מספר המצוות בחומשי התורה הינו (לפי ספר החינוך):
בראשית -3, שמות - 111, ויקרא - 247, במדבר - 52 דברים -200.

ספר ויקרא אכן מכיל 40% מהמצוות. חלוקה יותר פרטנית של המצוות המופיעה בטבלה למטה תראה גם שרוב המצוות אינן מצוות על הכהנים ואלו שכן, מטרתם להרבות בקדושה ובטהרה של הכהנים (איסורי טומאה למת, ואיסורי עריות יחודיים לכהנים, כדוגמת נישואי גרושה וכהן).

פרשה	עשה	לא תעשה	סך הכל	מצוות כהנים
ויקרא	11	5	16	5
צו	9	9	18	10
שמיני	6	11	17	3
תזריע	5	2	7	0
מצורע	11	--	11	0
אחרי מות	2	26	28	2
קדושים	13	38	51	0
אמור	24	39	63	22
בהר	7	17	24	0
בחוקותי	7	5	12	0
סה"כ	95	152	247	32

פרשתנו אם כך הינה שיאנית המצוות, אם לפעמים או רגילים לפסוקים רבים המתארים מצווה אחת בלבד, הרי שכאן בדומה לפרשות משפטים וכי-תצא כמעט כל פסוק הינו מצווה חדשה ריבוי המצוות בפרשה מקשה על חלוקה מדויקת לנושאים, אולם אפשר לנסות לחלק בצורה כללית כך:

• פרק כ"ב - דיני החמרת קדושה וטוהרה בכהנים ודינים נוספים הקושרים לקורבן המובא (לא פגום, לא צעיר מדי, לא לשחוט שור ובנו ביום אחד)
• פרק כ"ג - פרשיית המועדות (וכהקדמה לה כמופיע במקומות נוספים, ציווי על שבת)
• פרק כ"ד - חזרה על מצוות הדלקת נר תמיד (שהופיעה לראשונה בפרשת תצווה), לחם הפנים ופרשת המקלל

כצפוי, ענינים רבים בפרשתינו חוזרים על מקומות אחרים בתנ"ך. פרשיית המועדות ארוכה יותר, אבל הופעות דומות לה יש בכל החומשים מלבד בראשית (פרשת משפטים, מוספים בבמדבר, ובפרשת ראה בחומש דברים). גם בתוכן הפרשה ניתן לראות שבחלק מהחגים מצוינות רק מצוות החגים (פסח ויום כיפור)  ללא התייחסות לקורבנות, חג השבועות מיוצג כולו על ידי קורבנות, וחג הסוכות נכתב פעמים בשתי התייחסויות שונות. התיחסות לקורבנות והתיחסות למצוות החג. הבדלה נוספת היא במונחים מקרא קודש ושבתון הנראים כזהים, אולם בכל חג נעשה שימוש בהם בצורה אחרת. לפעמים רק אחד ולפעמים שניהם.

נתייחס דווקא לנקודה שפחות שמים אליה לב, באמצע הפרשייה מופיע פסוק כ"ב:

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם"

הפסוק חוזר לנושא מתנות העניים ומעורר שתי קושיות. מה הקשר בין פרשייה העסוקת כולה במועדים לבין מתנות עניים וגם הפסוק מופיע בצורה כמעט זהה בפרק י"ט ט-י:

"בְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם" 

גם המעיין בפרק י"ט יתקשה למצוא סיבה למה הפסוקים הנ"ל במקומם בתוך חטיבה שונה לחלוטין ובנוסף הסיום אני ה' אלוקיכם מצביע על חשיבות הנושא ובפרשיית המועדות כולה מופיע רק עוד פעם אחת בלבד בסיום פרשת סוכות ולכאורה ניתן לומר עליו שהוא מתייחס לכל הפרשייה, מה שהופך את הזכרת מצוות עניים למיוחדת.

 ננסה לפרש את שתי ההופעות. תחילת פרק י"ט יכולה להזכיר במידה מסוימת את עשרת הדברות. הפתיחה אני ה' אלוקיכם וציווים (אמנם לא לפי הסדר) על עבודה זרה, כיבוד אב ואם, שבת, גניבה, שבועת שקר ועוד.

עשרת הדברות מהווים את הקודקס החברתי של עם ישראל וכפי שנאמר במאמר לפרשת אחרי מות-קדושים, מציבים רף דרישות גבוה יותר. במדבר לא היו עניים בבני ישראל, המצב לא קיים, כולם במדבר וניזונים באורח נס מהמן, לאיש אין מחסור, ולכן אין מקום בעשרת הדברות להכנסת מצוות אלו.

חטיבות מצוות ארוכות אחרות המיועדות לארץ ישראל ומופיעות גם בחומשים אחרים ובמיוחד כפי שהזכרנו בפרשות המכילות מצוות רבות: משפטים וכי-תצא, יכללו מצוות אלו בהדגשה.

בפרק י"ט מצוות אלו באות כעוד מאפיין חריג של עם ישראל. מצוות תורמה לכהנים היו מקובלת בכל עם, כפי שראינו בפרשת ויגש בכהני מצרים, המקבלים הקצבה מהמלכות (וכנראה גם מהעם), אולם תמיכה סתם בעניים ובגרים ובשולי החברה, היא חידוש.

בפרק כ"ג בפרשת המועדות, למצווה יש טעם ברור מאד. אתה חוגג את החגים, אתה נמצא בעיצומה של עונת הקצירה בא אתה רואה את השפע והעושר שיש לך. בפרט בא הדבר לידי ביטוי בחג הסוכות בו אתה מצווה לשמוח. במצב כזה אליך גם לדעת מהיכן הגיע אותו עושר וגם לדאוג שהאנשים החלשים בחברה: העניים והגרים יוכלו לשמוח גם הם.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת אמור

המלקטות (רות?) - ז'אן פרנסואה מילה 1857, מוזיאון דה-אורסיי, פריס

פרשת אחרי מות קדושים - ספר ויקרא תורת כהנים

ספר ויקרא ידוע גם בשם "תורת כוהנים" ההבנה הפשוטה של הכינוי היא כי הספר דן במצוות של הכוהנים ובקורבנות. אולם דינים השייכים לכוהנים מופיעים בעיקר בפרשות ויקרא צו ואמור, ורוב המצוות הן מצוות לכל עם ישראל (בע"ה נרחיב על כך בפרשת אמור). גם העניינים הבודדים בימינו הקשורים לכוהנים, ברכת כוהנים ופדיון הבן אינם מופיעים כלל בספר ויקרא. וננסה לענות על השאלה, מדוע נקרא החומש בשם זה ?

ניתן לחלק את הספר לשני חלקים. חלקו הראשון עד פרק י"ח, עוסק בעניני טומאה וטהרה (מאכלים טהורים וטמאים, טומאות הגוף וכו') ומפרק י"ט, כשם הפרשה, עובר הספר לעסוק בעניני קדושה (קדושת העם, הכוהנים, הזמן והמקום). דומה כי הפרשות המבטאות יותר מכל מגמות אלו, הן פרשיות העריות החוזרות על עצמן בפרקים י"ח וכ'.
הפרשיות עוסקות באותו נושא בדיוק. לרוב פרשיות כאלו יהיו בחומשים אחרים מה שיתן מרחב לפרשנות, אולם הופעה כפולה כזו, במרחק פרק אחד בלבד ובהבדלים מהותיים, מעלה קשיים חזקים יותר. סדר הקרובים שונה, בפרק י"ח לא מופיעים עונשים כלל וגם הניסוח שונה בצורה מהותית.

בפרק י"ח הדגש הוא על הטומאה והטהרה, סדר החטאים – לפי גדולת הטומאה, במצב זה ה' ידאג לעונש.
בפרק כ' הדגש הוא על הקדושה וסדר החטאים – לפי חומרת העונש מהכבד אל הקל.

מה ההבדל בין טהרה לקדושה? דברים זהים, מקבילים או משיקים? הנושאים בודאי משיקים, המשנה במסכת כלים מונה סוגי טומאות:
מסכת כלים פרק א

משנה א: "אבות הטומאות:  השרץ, ושכבת זרע, וטמא מת, ומצורע בימי ספרו, ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה--הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינן מטמאין במשא"

וכמה משניות אחר כך עוברת לדבר על קדושות:

משנה ו: "עשר קדושות הן:  ארץ ישראל, מקודשת מכל הארצות.  ומה היא קדושתה--שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות."

אולם יש הבדלים בין קדושה לבין טהרה. משהו חדש שנולד או נוצר הוא תמיד טהור, אולם הוא חול ואינו קודש (למעט בכורות). כדי להישאר טהור יש להימנע מדברים מסוימים (מה לא לעשות) ומאד קל להיטמא. במצבנו כיום שרוב דיני טהרות אינם נוהגים, קשה לנו להבין, איך אפשר לשמור על חוקי הטהרה, ולדעתי התשובה היא שדרך העיסוק בטהרה האדם שומר על עצמו, מודע למעשיו, יודע בכל זמן, איפה הוא נמצא, מה הוא עושה, במה הוא נוגע וכו'. אמנם סדר משנה אחד מוקדש לטהרות, אולם הנושא מופיע בכל שאר סדרי המשנה ובכמות גבוהה מאד. מה שנהיה טמא יכול להיטהר (למעט כלים מסוימים) על ידי טבילה, או פרה אדומה.
כדי להתקדש יש צורך לבצע מעשים (מה כן לעשות), קשה מאד להתקדש. אמנם אפשר להקדיש משהו באמירה בלבד ובצורה קלה, אולם כשאיש רוצה להתקדש, הדרישות ממנו גבוהות מאד. משהו שנהפך לקודש, לא יחזור להיות חול (למעט תנאים מסוימים מאד, כדוגמת פדיון בכורות)

להבדלה זו מקור מופלא בספר חגי (פרק ב):

"י בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ--הָיָה, דְּבַר-יְדוָד, אֶל-חַגַּי הַנָּבִיא, לֵאמֹר.  יא כֹּה אָמַר, יְדוָד צְבָאוֹת:  שְׁאַל-נָא אֶת-הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה, לֵאמֹר.  יב הֵן יִשָּׂא-אִישׁ בְּשַׂר-קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ, וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל-הַלֶּחֶם וְאֶל-הַנָּזִיד וְאֶל-הַיַּיִן וְאֶל-שֶׁמֶן וְאֶל-כָּל-מַאֲכָל--הֲיִקְדָּשׁ; וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ, לֹא.  יג וַיֹּאמֶר חַגַּי, אִם-יִגַּע טְמֵא-נֶפֶשׁ בְּכָל-אֵלֶּה הֲיִטְמָא; וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ, יִטְמָא."

הקדושה אינה עוברת מאדם לחפץ, והטומאה עוברת מאדם לחפץ ולעוד חפץ.
ההבדל בין טהרה לקדושה יבהיר לנו את ההבדלים בפרשיות השונות. בפרק י"ח, עברת אשת איש מופיעה בסוף הפרשייה. אשת איש יכולה להיות טהורה לחלוטין ולכן מבחינת הטומאה, העברה אינה גדולה. לעומת זאת, הטהרה המתבטאת בכח החיות והיצירה מופרת ביותר כאשר גילוי העריות הוא עם אב או אם (הכח המעניק לך את הטהרה נפגם). בפרק כ' היחס מתהפך, כאשר איש נושא אישה הוא מקדש אותה. אפשר גם להגיד שהקשר בין איש ואשתו, המשפחה, הוא קשר של קדושה, פגיעה בקשר זה היא העבירה החמורה ביותר ולכן עונשה החמור ביותר, ולאחר מכן נמנות שאר העבירות לפי מדרג חומרות והעונשים.
בכל הפרקים, י"ח וכ' (וגם פרק י"ט שבאמצע), מופיע לרוב הביטוי: "אני ה'" או "אני ה' אלוקיכם", למעלה מעשרים פעם. עניינים נוספים המופיעים בסוף שתי הפרשיות, הן ההשואה לגויים שחטאו באותם דברים גם בארץ מצרים וגם בארץ כנען והאיסור החמור להידמות להם לטמא את הארץ. פרשת קדושים פותחת בציווי קדושים תהיו ומסיימת באותו ציווי ממש. כאשר סיום פרשת קדושים קושר את עניני הטמאה והטהרה והקדושה ביחד.

"וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי"

ההקפדה על הטהרה, ההקפדה על הקדושה, ההידמות לה' וההבדלה מעמי הארץ האחרים הינם המאפיינים העיקריים של העם היהודי. גם מצוות ארץ ישראל, הארץ הקדושה מכל הארצות מופיעות בספר ויקרא (מצוות התלויות בארץ – מתנות עניים ושמיטה) וזהו ענינו של הספר. לפני מעמד הר סיני, ה' מתאר למשה את הציפיות מבני ישראל: "והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ספר ויקרא מכיל את כל המצוות, הדרושות לכך. עם ישראל הוא הכוהנים של כל העמים, ומשפחות הכהונה בעם ישראל הם הכוהנים של הכוהנים (ולהם אכן דינים נוספים והקפדות יתרות על טהרה וקדושה – איסורי עריות בלעדיים לכוהנים). ולכן ראוי כל כך ספר ויקרא לשמו "תורת כהנים" = "תורת עם ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש"

פרשת תזריע מצורע- ברית מילה וההבחנה בין סוגי טומאות

הפסוק "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" מנותק מהקשרו בצורה ברורה. הפסוק הדן בברית מילה בא באמצע דיני טומאה וטהרה. אמנם יש איזשהו קשר בין הפסוקים מאחר והיולדת טמאה שבעה ימים והקשר הינו כרונולגי לכאורה אולם קשר זה רופף ביותר בתוך המכלול של דיני טומאה וטהרה.

לעומת זאת הפירוש המקובל הוא כי דווקא מהפסוק הזה ולא מהציווי לאברהם אבינו אנו מצווים על מצות ברית המילה. כותב כך הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת חולין: "אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' ציוונו על ידי משה להימול כמו שמל אברהם עליו השלום". כמו כן בהקדמה למשנה תורה, הרמב"ם מביא את פסוקנו זה כמקור למצווה, אולם בספר המצוות דווקא הציווי לאברהם הוא המקור וכן נוקט ספר החינוך.

כמו כן נלמדים מפסוק זה ציווים רבים מאד. גם הדין של מילה שדוחה שבת בלידה רגילה ולא דוחה שבת ביוצא דופן, גם שהחיוב הוא דווקא על האב ולא על האם , גם שמילה ביום ולא בלילה וכו'.

בפרשנים קיימת מחלוקת לגבי הסיבה והתוצאה. לפי רב אסי – היולדת טמאה שבעת ימים וזו הסיבה שברית המילה היא ביום השמיני (ולכן אצל יוצא דופן החיוב אולי יהיה מהיום הראשון שכן אימו לא נטמאה).
לפי דעות אחרות הכיוון הוא הפוך. מילה היא דבר קבוע שצריך להיות ביום השמיני, ולכן היולדת זכר טמאה רק שבוע אחד, כדי שלא יהיו כולם שמחים (שאוכלין ושותין בסעודה ) ואביו ואמו עצובים (שאסורים בתשמיש).
הקושי כמובן לדעה הראשונה היא מדוע יולדת נקבה טמאה כפליים זמן, ולדעה השניה סדר הפסוקים שקודם באה התוצאה ורק אחר כך הסיבה.
כדרך אגב נעיר שאולי בגלל שלנקבה יש את כח ההולדה בעצמה ולכן היולדת נטמאת כפול זמן.
ועדיין לא נסתבר לנו די הצורך מדוע ענין מהותי ביותר ביהדות אשר פסוקים רבים מוקדשים לו בספר בראשית, והוא ברית מהותית בין ישראל לה', אשר מי שלא נכנס בתוכה מנוע מקיום מצוות מסוימות (פסח) נכנס כאן בדלת האחורית.

חובבי המספרים יעלו את הדרשות על כך שהמספר שבע מבטא את הטבע, והמספר שמונה את מה שמעל הטבע ועל ההופעות השונות של שבע ושמונה ביהדות.

רעיון אחר הוא שבמיקום פרשת היולדת מיד לאחר טומאות חיצוניות (הבאות על האדם שלא מגופו אלא בגלל מגע עם משהו אחר כדוגמת נבלת בהמה טמאה) ולפני טומאות פנימיות הבאות על האדם בגלל גופו (זב ומצורע), פרט לטומאת מת הנזכרת בפרשת חוקת כתורה בפני עצמה. באה טומאת היולדת שהיא למעשה טומאה עקב מאורע משמח וכזה שאף כרוכות בו מצוות עשה חשובות. למעשה בכך באה התורה לסתור את הנחת היסוד הפשטנית שכל מה שטמא הינו "רע" ולכן מה ש"טהור" הינו טוב ולציין שהחיים מורכבים הרבה יותר מזה שכן מעגלי החיים שלנו נעים כל הזמן בין "הטמא" ל"טהור" כאשר זהו הסדר הטבעי ואי אפשר להיות כל הזמן במצב של "טהור" ומצב הטומאה הוא לעיתים הכרחי (למשל על מנת להוליד ילדים).
ודווקא פה בא היחוד של ברית המילה שכן היולדת טמאה בשתי טומאות, טומאת נידה שאורכה 7 ימים ולאחריה יכולה לטבול, וטומאת "דמי טהרה" שבה היא מנועה מלהיכנס למקדש ולהקריב קורבן וברית המילה מהווה למעשה את ההפרדה בין שתי הטומאות האלו, אם כסיבה אם כתוצאה לפי מה שהבאנו קודם. ולפי זה אולי מתבאר גם הפסוק האחרון בפרשת שמיני להבדיל בין הטמא לטהור, שיש אולי לבצע הפרדה ולהבדיל גם בין הטמא לטמא, שלא כל סוגי הטומאה זהים הם.

מאמרים נוספים לפרשת תזריע

ברית מילה מתוך כתב יד רוטשילד, אמן לא ידוע, 1480 בקירוב, מוזיאון ישראל

מתי היתה חנוכת המשכן?

הקורא את ספרי התורה בעיון יופתע לגלות רשומון. אותו אירוע מתואר בשלושה מקומות שונים, בשלושה חומשים שונים, כאשר כל פעם הוא מתואר מזווית אחרת שונה לחלוטין מקודמתה, עד כדי כך שקשה לזהות שמדובר באותו אירוע.

על חשיבותו של יום א' בניסן כבר עמדנו במאמר החודש הזה לכם ראש חודשים ועל ערפול התאריכים בתורה עמדנו גם כן בפרשת יתרו. שני נושאים אלו מתחברים יחדיו בפרשת שמיני בתאריך המיוחד של חנוכת המשכן.

נעיין במקורות השונים של חנוכת המשכן:

סוף חומש שמות (פרק מ')

יז וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית--בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: הוּקַם, הַמִּשְׁכָּן. יח וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּתֵּן אֶת-אֲדָנָיו, וַיָּשֶׂם אֶת-קְרָשָׁיו, וַיִּתֵּן אֶת-בְּרִיחָיו; וַיָּקֶם, אֶת-עַמּוּדָיו. יט וַיִּפְרֹשׂ אֶת-הָאֹהֶל, עַל-הַמִּשְׁכָּן, וַיָּשֶׂם אֶת-מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו, מִלְמָעְלָה--כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדוָד, אֶת-מֹשֶׁה.

ויקרא פרק ט

א וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.

במדבר פרק ז

א וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וַיִּמְשָׁחֵם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. ב וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים.

התאריך של חנוכת המשכן מופיע אך ורק בספר שמות, בספר ויקרא מתואר האירוע ביום השמיני (שהוא היום הבא אחרי שבעת ימי המילואים שקדמו לחנוכת המשכן) וממילא מדובר באותו יום, ובספר במדבר מוזכר האירוע ללא תאריך, משה סיים להקים את המשכן והנשיאים הביאו את קורבנם (כולם ביום הראשון – ההקרבה הייתה אחר כך במשך שנים עשר יום) לחנוכת המשכן.
רש"י מפרש כך:

"שעיר החטאת, שעיר מוספי ר"ח ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים ושעיר נחשון ושעיר ר"ח ומכולן לא נשרף אלא זה ..."

ומצאנו גם בתלמוד (שבת פז:)

"ת"ש ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן תנא אותו יום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים ראשון לכהונה ראשון לעבודה ראשון לירידת האש ראשון לאכילת קדשים ראשון לשכון שכינה ראשון לברך את ישראל ראשון לאיסור הבמות ראשון לחדשים"

אמנם רבים אינם מקבלים תאריכים אלו, ובפרט דוחים את היום השמיני לח' ניסן ויש עוד שיטות, אולם טעמם העיקרי הוא כי כמות האירועים רבה ודחוסה מדי עבור יום אחד. במאמרנו נאמץ את השיטה הפשוטה יותר שאכן כל המאורעות הללו קרו ביום אחד, שנראית לעניות דעתי כמכוונת יותר לפשט. והקורא יכול לעיין בדעות נוספות בנושא

להבנת העניין יש לעיין בסיומו של חומש שמות:

לד וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְדוָד, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ידוד, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לו וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. לז וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. לח כִּי עֲנַן ידוד עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם.

הסיום משונה במקצת. משה לא יכול כלל להיכנס לאוהל מועד, ומפורטים דיני המסעות הנמצאים דווקא בפרשת בהעלותך:

טו וּבְיוֹם, הָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה הֶעָנָן אֶת-הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל הָעֵדֻת; וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל-הַמִּשְׁכָּן, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ--עַד-בֹּקֶר. טז כֵּן יִהְיֶה תָמִיד, הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ; וּמַרְאֵה-אֵשׁ, לָיְלָה. יז וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן, מֵעַל הָאֹהֶל--וְאַחֲרֵי-כֵן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבִמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן--שָׁם יַחֲנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יח עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ: כָּל-יְמֵי, אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן--יַחֲנוּ. יט וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן, יָמִים רַבִּים--וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה, וְלֹא יִסָּעוּ. כ וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן, יָמִים מִסְפָּר--עַל-הַמִּשְׁכָּן; עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ. כא וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה הֶעָנָן, מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר, וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר, וְנָסָעוּ; אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. כב אוֹ-יֹמַיִם אוֹ-חֹדֶשׁ אוֹ-יָמִים, בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו, יַחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִסָּעוּ; וּבְהֵעָלֹתוֹ, יִסָּעוּ. כג עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ: אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה שָׁמָרוּ, עַל-פִּי יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה.

לעומת זאת סיומו של פרק קורבנות הנשיאים בפרשת נשא דווקא מתאים לתחילת חומש ויקרא:

פט וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו.

והשוו לפסוק הראשון בחומש ויקרא

א וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

אין זאת כי אם ספר שמות מתפצל לשני ספרים מקבילים (אשר מקבילים גם בזמנם) ספר ויקרא וספר במדבר (מתחילים שניהם בחנוכת המשכן וממשיכים כחודש לאחר מכן עד המסע הראשון (בע"ה בפרשת בהעלותך נעמוד על פרשיית "ויהי בנסוע הארון", לענינו נניח כי היא חותמת את חלקו הראשון של ספר במדבר).

עיקרם של החומשים הוא כך:
ספר ויקרא – ספר התורה (החומש כולל הרבה מאד מצוות). דן בהיבטי הקדושה: קדושת האדם הזמן והמקום טומאה וטהורה קודש וחול..
ספר במדבר – ספר ארץ ישראל – ההכנות והעיכובים בדרך לכיבוש הארץ. אמנם כלולות מספר פרשיות מצוות בחומש במדבר אך רובן ככולן למעשה שייכות לספר ויקרא (דיני הפלאה, קורבנות המוספים/נזיר/סוטה).

הקבלות נוספות קיימות בפסוקים. כל תיאור שבעת ימי המילואים מופיע במדויק בפרשת תצווה.
היינו מצפים שחלק זה של פרשת צו יופיע כולו בסוף ספר שמות (שהרי פרשת ויקרא כבר נאמרה במשכן לאחר שבעת ימי המילואים, ולמעשה באמצע פרשת צו חוזרים אחורה בזמן)
לעומת זאת על היום השמיני אין כלל ציווי! אלא ההכנה וימי המילואים תגרום להתגלות השכינה שעליה לא ניתן למעשה לצוות והיא צריכה פשוט לקרות.
המשכן הוא הגורם לחזרת השכינה למחנה ישראל לאחר חטא העגל ולאפשר את המשך המסע לארץ ישראל וממילא ההופעה של חנוכת המשכן וחזרת השכינה מתוארת בשלוש דרכים שונות. זו הסיבה לרשומון, עלינו לראות כל אירוע מזווית המבט הנכונה לאותו איזכור ולבנות לנו את התמונה השלמה בכוחות עצמנו.

בספר שמות – חזרת השכינה בזכות תפילותיו של משה רבינו
בספר ויקרא – חזרת השכינה בזכות העבודה/קורבנות
בספר במדבר – חזרת השכינה בזכות קורבנות הנשיאים

ניתן להמשיל שלושה גורמים אלו לתורה (משה) לעבודה (קורבנות) וגמילות חסדים (נשיאים). שלושת הדברים המקיימים את העולם כולו.
מדוע הנשיאים קשורים לגמילות חסדים? משום שלא ניסו להביא כל אחד יותר מהשני (תחשבו איזה יתרון יש לנשיא האחרון שכבר יודע מה הביאו כולם) וכן משום שתרמו כלים שיאפשרו את נשיאת המשכן ללויים.

אפשרות נוספת להקבלה היא בין ארץ ישראל (במדבר – החומש העוסק במסע) תורת ישראל (ויקרא – החומש עם הריכוז העיקרי של מצוות) ועם ישראל (שמות – החומש המתאר את תהליך יצירתו של עם ישראל).

מאמרים נוספים לפרשת שמיני