יש סדר למקרא - סקירת ספר

ספרו של יצחק גוטליב, יש סדר למקרא, אינו בא לענות על השאלה, אלא להציג את ההתייחסות של המדרש הקדום (המכונה לרוב בשם חז"ל) ואת גישותיהם של שלושה פרשנים מרכזיים: רש"י, ראב"ע והרמב"ן לסוגייה.
לכאורה התורה נקראת כסדר ואנו מאד רגילים לסדר זה עקב הקריאה השבועית בפרשת השבוע, אולם קריאה כזו אינה נכונה (כפי שעמדנו במאמר על ערפול זמנים בתורה). במקרים מסוימים מופיעים תאריכים לא לפי רצף התורה (המקרה הקלאסי של מוקדם ומאוחר בתורה הוא פרשת המפקד בבמדבר פרק א' המתוארכת לחודש השני בשנה השנית, לבין חנוכת המשכן המופיעה בפרשת בהעלותך ומתוארכת לחודש הראשון בשנה השנית - זהו המקרה הבודד בו מופיעים תאריכים בסיפורים ואין שום אפשרות ליישב את הפרשיות לפי סדר כרונולוגי), ומקרים אחרים השינוי אינו בולט כל כך ונחוצה קריאה מדוקדקת על מנת למצוא אותו.
הספר דן בשני נושאים שונים אך משיקים לבעייה, פרשת של מוקדם ומאוחר בתורה, כלומר פרשות שברור שהפרשה שנכתבה מאוחר יותר נאמרה מוקדם יותר (לעיתים מדובר גם בפסוקים בתוך אותה פרשייה) ובנושא נוסף של סמיכויות במקרא ולמה נסמכה פרשה לפרשה אחרת (גם בפרשות מצוות וגם בפרשות המתארות אירועים).
הספר מחולק לארבעה פרקים מרכזיים העוסקים כל אחד בפרשן אחר (חז"ל, רש"י, ראב"ע ורמב"ן). בכל פרק, המחבר ערך "רשימת מלאי" לשני ענינים אלו בפירוש המתאים, כאשר המחבר מתאר כל מקרה לגופו מחד, וגם מנסה למצוא את המכנה המשותף שיבנה לנו את הגישה הפרשנית המתאימה לאותו פרשן, תוך עימותה מול הפרשנים האחרים (בעיקר הרמב"ן שחלוק מאד בגישתו מרש"י וראב"ע). כמו כן המחבר מראה איך הפרשנות השתנתה מפרשנות המבוססת על דרש, לפרשנות חדשה המבוססת על פשט.
הספר גדוש בהערות מרחיבות דעת ובהפנייה לרשימת מקורות נרחבת ביותר (אולם קשה להשגה לקהל שאינו נגיש למשאבים אקדמיים). הספר נח לקריאה אולם אין הוא ספר קריאה וגם לא ניתן לכנותו ספר עיון (למעט ההקדמות), אלא הוא אוסף שיטתי של המקרים אותם טרח המחבר ללקט מהמקורות השונים (חלקם גם מכתבי יד).
הספר משאיר למעיין כר נירחב לחשיבה עצמאית. השאלה הבסיסית היא מדוע אנחנו בכלל מצפים שהתורה (והשאלה חזקה יותר לגבי ספרי הנביאים ושבעתיים לספרי הכתובים) תהיה כתובה כסדר, והלא התורה אינה סיפור, ואף אינה ספר היסטוריה אלא בראש ובראשונה קובץ חוקים. שאלה זו נידונה בקצרה מאד בפתיחה, אולם העבודה שאף פרשני המדרש הקדמונים העירו (במקומות שהתחייב בהם) שאין מוקדם ומאוחר בתורה, מוכיחה כי כנראה ציפיה כזו הייתה קיימת. ברגע שהכלל הונח, פרשנים אחרים כבר יכלו לעשות בו שימוש נרחב יותר ולטעון טענה זו עבור מקרים רבים שאולי אין בהם צורל (ובמקום ששינוי הסדר יהיה יוצא מן הכלל, הפכו אותו לכלל) לעומת פרשנים אחרים שהשתדלו לשמור על רשימה מצומצת של מקרים בהם יופעל הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" והספר דן בכך בהרחבה.
סיום  הספר מכיל סקירה קצרה מאד של חוקרים מודרניים לסוגייה. הרשימה חלקית מאד ואינה מלאה וגם התיאור של כל שיטה הוא קצרצר. המחבר כנראה נתן רק טעימה והסבר שהשאלה על סדר התורה ממשיכה לעסוק גם בימינו, ואולי אף ביתר שאת כאשר מקובל כיום לחקור את המקרא בכלים ספרותיים.

בסיום הקריאה והעיון בספר הקורא (שכנראה לא קרא את כל הספר אלא את ההקדמה והמבואות לפרקים ועיין בחלק מהדוגמאות), אינו מקבל תשובה לשאלה האם יש סדר למקרא, אולם הוא מקבל כלים רבים להעריך את השאלה מנקודת מבט שונות, לגבש את דעתו האישית בנושא בבחינת שבעים פנים לתורה, ואם יהיה עירני יותר בשעת הקריאה בתורה (בלימוד עצמי, או בהקשבה לקריאה בשבת בבית הכנסת), יוכל "לגלות" מקרים נוספים של פרשיות ופסוקים במקומות "שחורגים מזמנם" בתורה (כולל כאלו שלא הובאו על ידי הפרשנים הנסקרים בספר).

יש סדר למקרא מאת  ד"ר יצחק גוטליב

בהוצאה משותפת של:
הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס
הוצאת הספרים בר אילן
תשס"ט (2009)
480 עמודים
תוכן העניינים ופתח דבר

פרשת האזינו - עוד צורה לגאולה

פרשת האזינו עיקרה הוא השירה, העדות למה שיקרה לעם ישראל באחרית הימים. הפרשה היא פרשה קשה מאד, הן מבחינת תוכנה והן מבחינת המילים שבה הדורשות ביאורים לרוב. הפרשה מתחילה בצורה חגיגית מאד, וגם עקב הקריאה המיוחדת והטעמים והעובדה שקוראים את הפתיחה מספר רב של פעמים (ימי שני וחמישי ומנחה של שבת), גורמים לרוב האנשים לזכור את החגיגיות שבפתיחה ולא את ההמשך הקשה של השירה.
השירה נאמרת מפי משה רבנו אולם חלקים ממנה באים מפי ה', כדאי לעקוב אחר הפסוקים ולראות בכל פסוק האם ה' או משה הם הדוברים ולעקוב אחרי ההחלפות. השירה כוללת ביטויים רבים שנהפכו למטבעות לשון.
השירה נפתחת בצורה חגיגית על ידי משה המדגיש כבר בפתיחה:

"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"

כבר בפתיחה משה אומר, אל תאשימו את ה' בצרות שלכם, האשימו רק את עצמכם. חטאו של עם ישראל מופיע בארבעה פסוקים בלבד:

"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ:  יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ"

אותו חטא עיקרי שכל ספר דברים הזהיר ממנו, עבודה זרה, והחטא באותו אופן שקראנו עליו פעמים רבות, אחרי תקופת זמן בארץ, כשהכל טוב, נשכח ה' (והשווה לפרשת ואתחנן בקריאה לתשעה באב: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ..."
מכאן והלאה השירה מתארת את עונשו הקשה של עם ישראל עד הפסוק הקשה ביותר בשירה (ואולי אף בתורה כולה)

"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם"

המפרשים חלוקים בפירוש הפסוק האם באמת עם ישראל ייכחד או שבדומה לעשרת השבטים יגלה ויאבד את ביטויו כעם. אולם כל מטרת עם ישראל בעולם היא להראות את שם ה' אבל גם אם אין עם ישראל, דבר זה לא יעזור לשם ה', מאחר והגויים לא יכירו שעם ישראל אבד עקב חילול ה'

"לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן-יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן-יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל-זֹאת: כִּי-גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה"

כאן הפשט כבר מדבר אל הגויים (למרות שאפשר לפרש את גוי אבד עצות כעם ישראל). ומכאן והלאה השירה פונה לגויים עצמם ואיך הם לא מבינים מדוע עם ישראל מפסיד. לחילופין אפשר להבין את זה כדיבור על עם ישראל וכדברי יאוש של הקבה"ה עצמו: "איך הם לא מבינים???איך?"

"לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים"

בפרשת ניצבים קראנו "הנסתרות לה' אלוקינו". משפט דומה נמצא בפרשת האזינו:

"הֲלֹא-הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי"

אין אנו יודעים את חשבונותיו של הקדוש ברוך הוא. ולא לנו לחשב זאת, מכאן והלאה עוברים לפסוקי הנחמה אולם לא כמו פסוקי הנחמה הבאים בפרשת ניצבים, שכולם שמחה וחזרה לברכות (דברים ל')

"וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ בְּכָל-הגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹקיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה: אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָה' אֱלֹקיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱלֹקיךָ אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת-יה' אֱלֹקיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: וְנָתַן ה' אֱלֹקיךָ אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ עַל-אֲבֹתֶיךָ:

בפרשת האזינו, הגאולה היא אחרת, קשה יותר ובעיקר מלאה נקמה. גאולה זו לא באה בעקבות חזרה בתשובה אלא בגלל שפשוט אין ברירה אחרת והסכנה לעם ישראל כל כך גדולה עד כדי כך שגם בלי תשובה חייבים להצילו (רעיון זה שמעתי מהרב יוסף כרמל ראש מכון  כולל ארץ חמדת) והדבר בא לידי ביטוי בפסוק:

"כִּי-יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב"

הביטוי ואפס עצור ואפס עזוב מופיע רק עוד פעם בתנ"ך כולו, בנבואת יונה בן אמיתי בספר מלכים (מלכים ב' י"ד כו)

"כִּי-רָאָה יה' אֶת-עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל"

כשהמצב כל כך גרוע (ועיינו במלכים לראות עד כמה המצב היה גרוע), ה' בעצמו חייב להתערב ולהציל את עם ישראל (וניתן לפרש כי גם גאולת מצרים הייתה גאולה בצורה זו של אפס עצור ועזוב).
והשירה מסתיימת במעין נחמה

"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ"

אין זו הנחמה המופיעה בפרשת ניצבים, אולם הזכרנו במאמרנו שם כי גם האדמה תיענש (ולא תצמיח) וגם העם ייענש (ויינטש מעל אדמתו) והנה כאן מכופר גם לאדמה וגם לעם.

לאחר סיום השירה משה מפציר שוב בבני ישראל לשמור את תורת ה' ובעצם היום מקבל משה את נבואתו האחרונה מה', נבואה שמצווה עליו למות.
לא מצינו עוד נבואה כזו בתורה שבו מישהו מצטווה למות. היו אנשים שנאמר להם שמותם קרוב, אולם הציווי למשה הוא חריג ומכאן אמרו הדרשנים שלמלאך המוות לא הייתה יכולת ליטול את נשמתו של משה ולכן היה צריך בציווי אלוקי למשה על מנת שימות. את הציווי על מותו של משה, כבר פגשנו בפרשת פינחס, והערנו שם כי הציווי אינו במקומו ומופיע מוקדם בתורה מאשר הזמן שבו נאמר. כאן מופיע הציווי במקומו הנכון, סיום התורה ויומו האחרון של משה רבנו.
פרשת האזינו מסיימת שוב בכך שמשה לא ייכנס לארץ ישראל, זהו סיום קשה לתורה ולכן נותרה עוד פרשה אחת, פרשה שכולה חגיגית על מנת לא לסיים בדבר רע, על מהותה של פרשת וזאת הברכה, על קריאתה בשמחת תורה, ולאחר הפרשות הקשות של כי-תבוא, ניצבים וילך ואזינו ולמה בכלל חוגגים בסיום התורה, אי"ה בשנה הבאה.
שנה טובה
כתיבה וחתימה טובה


מאמרים נופסים לפרשת האזינו

פרשת ניצבים וילך - מה עוד נשאר?

הגענו לסוף התורה. נאומו הארוך של משה רבנו הסתיים, 611 מצוות מתוך 613 כבר נאמרו והאירועים בפרשות שנותרו מתרכזים בימיו האחרונים ובפרט ביומו האחרון של משה רבנו מפרשת וילך ועד סוף החומש.

פרשות אלו - ניצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה, הן פרשות קצרות מאד, שאינן זוכות לתשומת לב ראויה. הפרשות נקראות בשבתות הימים הנוראים וכמעט כל הדרשות הן סביב הימים הנוראים ולא סביב פרשת השבוע. ננסה להאיר כמה נקודות בפרשות מיוחדות אלו, ידוע שדברים חשובים שומרים לסוף והפרשות מחייבות תשומת לב רבה.

פרשת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה. המעמד מתאים. "אתם ניצבים היום כולכם" - מדי שנה אנו ניצבים כולנו בפני הקב"ה ליום הדין. פרשת ניצבים עוסקת שוב בתוכחה, ואפילו בצורה קשה יותר.

העונשים בתוכחה הם גם על האדמה:

"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ"

גפרית ומלח - המעיינות החמים ממות' ילוסטון

וגם על עם ישראל:

"וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה"

אולם הפרשה מביאה איתה את החידוש שכל כך נעדר מפרשת כי-תבוא הקשה. פרשת ניצבים פותחת את דלת התשובה. פרשת ניצבים מבטיחה "וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ".

גם הברכה תגיע וגם הקללה תגיע, אולם בניגוד לסיום העגום של פרשת כי-תבוא, פרשת ניצבים (בדומה לפרשת בחוקותי שמסיימת בנחמה) מכריזה כי הקשר בין עם ישראל לקב"ה הוא נצחי ואינו ניתן לפירוק כלל על ידי אף אחד מהצדדים. אמנם עם ישראל גלה מארצו אל ארץ אחרת, אולם לא מדובר במעין השלכה של משהו לאשפה, משהו שאיננו מעונינים בו עוד לעולמים ורק רוצים שמישהו אחר יבוא ויקח, מתוך הגלות תבוא התשובה והחזרה לארץ.

זוהי הנחמה האמיתית על הצרות, וככל שהצרות יתגברו, בסופו של דבר תגיע התשובה ואיתה חידוש הברית והקשר וחזרה למצב בו הברכות חלות. פרשת ניצבים מדגישה את כל זה ומהווה את הנחמה לפרשת התוכחה בכי תבוא.

פרשת וילך, הפרשה הקצרה ביותר בתורה, מהווה סיכום של התורה. הפרשה נאמרת ביומו האחרון של משה רבנו כפי המובן מהפסוק "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום". באותו יום ממש, משה מקבל את הנבואה האחרונה שלו. הנבואה אינה אופטימית כלל. ה' מבטיח למשה כי אחרי מותו בני ישראל יחטאו (ויסבלו מכל הקללות שיבואו אליהם). משה נפרד מעם ישראל. משה מסיים את כתיבת התורה:

"וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"

משה עובר שבט שבט ומוסר להם את שירת האזינו (הכללית, לכל עם ישראל) ואת ברכתו הפרטית של כל שבט. לפי המדרשים משה אף מוסר לכל שבט עותק של התורה (ולפי זה, סיים משה כתיבתם של 13 ספרי תורה זהים באותו יום).

שתי מצוות אחרונות יש בפרשת "וילך", שתי מצוות אלו נכתבו אחרונות והן מהוות מעין נסיון נואש למנוע את הפורענות העתידית.

מצוות כתיבת ספר התורה - לא בשמים היא ולא מעבר לים, התורה צריכה להיות קרובה לכל אחד ואחד, על מנת שיזכור תמיד לשומרה, זו המצווה הפרטית.

מצוות הקהל - המצוות הכללית לאסוף את כל העם פעם בשבע שנים, ולקרוא באוזניהם את התורה. זוהי המצווה הציבורית.

המצווה הפרטית "והגית בו יומם ולילה" והמצוות הכללית פעם בשבע שנים נועדו שתיהן לאותה מטרה והיא מניעת החטאים מעם ישראל, למרות שהתורה מגלה בפירוש ולפי דבר ה' שחטאים אלו יקרו ויגרמו איתם לתוצאות הקשות, ואף משה אומר זאת לשבטים:

"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-ה' וְאַף כִּי-אַחֲרֵי מוֹתִי"

משה מקהיל אליו את כל השבטים ומוסר בפניהם את העדות, השירה, שירת האזינו מתוך אמונה שאולי בכל זאת פרשות התוכחה, האזהרות, ספר התורה אצל כל שבט, ולפני ארון ה', ומעמד הקראת התורה פעם בשבע שנים יצליחו לגרום לעם ישראל לא לחטוא. אולם משה יודע, כי כל זה לא יעזור כלל ואי בסופו של דבר, בני ישראל ישחיתו ויסורו מן הדרך.

"הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת-כָּל-זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם: וַיְדַבֵּר משֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם"

זהו הנאום האחרון של משה אל כלל ישראל (הברכות לשבטים ייתכן ונאמרו לפני השירה, ובכל מקרה לא נאמרו לכלל ישראל). במילות שירת האזינו, אותה קיבל כעדות מה' ייפרד משה מעם ישראל כולל הידיעה הקשה על גורלו העתידי של העם.

 על השירה הקשה ומשמעותה (שלפעמים עקב המנגינה החגיגית, מכסה על המילים הקשות), הפרידה, והברכות שנועדו לסיים את התורה בשמחה נרחיב בע"ה בשבועות הקרובים
שנה טובה
כתיבה וחתימה טובה


מאמרים נוספים לפרשת ניצבים
מאמרים נוספים לפרשת וילך

כי תבוא - הכרת הטוב ומידה כנגד מידה

פרשת כי תבוא פותחת את חלקו האחרון של ספר דברים. הפרשה מתחילה במצוות ביכורים וביעור המעשרות, ומצוות אלו מסיימות את נאומי המצוות הארוכים (שהתחילו בפרשת ראה) וסיום החומש כולל פעולות וטקסים שיש לעשות בכניסה לארץ ולאזהרות מרובות מפני עבודה זרה, אזהרות שבאות לידי ביטוי בשלוש פרשיות תוכחה שונות. פרשת כי-תבוא מסתיימת בפרשת התוכחה הקשה  (יותר מהפרשה המקבילה בפרשת בחוקותי), ופרשיות תוכחה נוספות מופיעות גם בפרשות ניצבים והאזינו .

בין תחילת הפרשה, מצוות ביכורים לפרשיית התוכחה בסופה עובר מכנה משותף של הכרת הטוב ומידה כנגד מידה. מצוות הביכורים מחייבת את הבאת הפרי הראשון (משבעת המינים) לכהן בבית המקדש, לכל גידול חקלאי יש את זמן הביכורים שלו (למשל בשבועות מביאים ביכורי שעורים וחיטים) ובסוכות ביכורי תאנים ואפילו עד חנוכה אפשר להביא ביכורים. חלק ממצוות הביכורים היא הקריאה של פרשת הביכורים כפי שמופיעה בפרשתנו.

התורה בחרה להתחיל את פרשת הביכורים מההיסטוריה הרחוקה: "ארמי אובד אבד...", וגם מחברי ההגדה של פסח בחרו לשלב פרשה זו בהגדה לסיפור יציאת מצרים (ולא את הפרשות מספר שמות) ונראה שהמשותף לכולם הינה מידת הכרת הטוב ומידה כנגד מידה.

על פתיחת הפרשה: "ארמי אובד אבי..." - אומר רש"י: "מזכיר חסדי המקום". אנו מודים למקום שחילץ את יעקב אבינו מידי לבן (וראו ברשב"ם לפרשנות שהמדובר באברהם אבינו שניצל מאור כשדים ומארם) ולמרות שהיה יעקב נע ונד, בארם ובמצרים, זכינו, בניו, לרשת את ארץ ישראל.
פסוק י' מדגיש זאת בפירוש: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ" (שימו לב שחציו הראשון של הפסוק הינו חלק ממקרא הביכורים, וחלקו השני הינו חלק מהציווי מה עושים עם הביכורים).

הבאת ביכורים - מתוך כרטיסי תנ"ך שהופקו על ידי Providence Lithograph Company בין 1896 ל-1913

הסיבות לשיבוץ מקרא הביכורים, בהגדה של פסח רבות, אולם אחד המוטיבים המרכזיים בהגדה הוא מוטיב הכרת הטוב (למשל מיד לפני אמירת ההלל: "לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל לשבח לפאר לרומם להדר  לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפני שירה חדשה הללויה"). שילוב מעשה הביכורים המהווה הכרת טובה כלפי שמים בהגדה של פסח, הינו מתבקש.
בפרשת התוכחה הדברים הפוכים בדיוק, ופעמים רבות מופיעים פסוקים המצביעים על כך שהעונשים הם תוצאה של אי הכרת הטוב כלפי שמים. ובפסוק מ"ז הדבר מבוטא בפירוש: " תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".

הכוונה בפסוק היא שכאשר היה לך עושר (מרב כל), לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה. במקום לזהות מאיפה הטוב מגיע ולהכיר טובה על כך, עבדו אלוקים אחרים (רעיון דומה מובא בפרשת האזינו בפסוק וישמן ישורון ויבעט). חוסר הכרת הטוב הוא הגורם לקיום הקללות הקשות שבפשרת התוכחה. פרשת התוכחה קשה מאד, ובניגוד ליתר פרשות התוכחה אין בה ניחומים כלל. את הניחומים אנו מוצאים בהפטרה (ישעיהו ס'). אמנם כל ההפטרות לאחר תשעה באב הן של נחמה אולם הפטרה זו מתקשרת היטב לפרשה ומהווה את התמונה הנגדית לה למשל פסוק ט"ו: "תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר" לעומת הקללה: "וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר-יְנַהֶגְךָ ה' שָׁמָּה" וכן בפסוקים רבים אפשר למצוא הקבלות, הברזל והנחושת המופיעים בקללות כדברים המכבידים מופיעם בהפטרה בתור אוצרות שיהיו ויתעלו והקללה: "וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ" תיהפך במהרה בימינו ל: "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה"

מאמרים נוספים לפרשת כי תבוא