נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש
"הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.
התורה מספרת כי: "ויְהִי בַבֹּקֶר
וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-
חֲלֹמוֹ וְאֵין-פּוֹתֵר
אוֹתָם לְפַרְעֹה". פרעה קם כשהוא יודע שהחלומות הם חשובים ואינם סתם חלומות הבל כבכל לילה. פרעה מכנס את כל חכמי מצרים על מנת שיפתרו את החלום. ייתכן ופרעה ידע מה פתרון החלום ורצה לבדוק את חרטומיו, ייתכן ובאמת הוא הרגיש ששום פתרון לא מדבר אליו.
אבל כדאי לשים לב שהחרטומים נכשלו ולא הקשיבו היטב לפרעה. פרעה סיפר להם חלום אחד, והם ניסו לפתור שני חלומות (המילה אותם היא ברבים). ברור שבכך הם ייכשלו.
לעומת זאת יוסף מקשיב היטב ועוד בטרם מציע פתרון הוא אומר: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה
אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹקים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה". בכך כבר הצליח יוסף הרבה יותר משאר החרטומים ואוזנו של פרעה קשובה מאד.
יתרה מכך בתהילים (מזמור פ"א ו) מופיע רמז נוסף לפתרון התעלומה: "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם
שְׂפַת לֹא-יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע". הפסוק מתייחס להבדלים בין החלום שחלם פרעה לבין מה שסיפר ליוסף (וכנראה גם לחרטומים). שינויים אלו מחזקים את ההשערה כי פרעה ידע את פתרון חלומו (לפחות בצורה מסוימת) ובחן את החרטומים לראות מי פותר את החלום שהוא חלם ולא את החלום שהוא מספר. יוסף, שניחן ברוח אלוקית, ידע להקשיב היטב ולהבין בין השורות מה באמת חלם פרעה.
נעיין בהבדלים בתיאור החלומות
חלומות פרעה (פרק מ"א פסוקים א-ז)
"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר: וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל-שְׂפַת הַיְאֹר: וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה: וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן: וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם"
והנה החלום שפרעה מספר (המילים המודגשות הן תוספות ושינויים) בפסוקים יז-כד:
"וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל-שְׂפַת הַיְאֹר: וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא-רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ: וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת: וַתָּבֹאנָה אֶל-קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ: וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם: וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל-הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי"
בנוסף קיימים גם הבדלים רבים בין לשון זכר ללשון נקבה.
אין ספק שמילת המפתח היא המילה "שפת" כפי הנאמר בתהילים. כדי להבין את חשיבותה נסביר איך עבדה החקלאות במצרים מימי קדם ולמעשה עד הקמת סכר אסואן בימינו.
בארץ מצרים כל החקלאות מתרכזת סביב היאור. אחת לשנה, לאחר הגשמים העזים במרכז אפריקה והתגברות הזרמים מהנילוס הלבן והכחול, היאור עולה על גדותיו, מציף שטחי אדמה גדולים (אך קרובים לנהר) באדמה טובה ממרכז אפריקה, ולאחר שהמים יורדים אפשר לזרוע ולגדל באדמה וכך עד שנה הבאה. תופעה זו הינה מחזורית שנתית ושימשה גם בחגים מצריים.
כמו כן בתרבות המצרית, וכפי שאנו רואים מפסוקים בתנ"ך, מלכי מצרים הפרעונים הציבו את עצמם כאלים ולמעשה כיאור עצמו.
יוסף מבין שלא ייתכן שפרעה עומד על שפת היאור שכן בכך פרעה מפחית מחשיבתו כאל מצרים והופך להיות למעשה בן אדם רגיל הצופה מן הצד במתרחש. פרעה עומד על היאור עצמו ובכך הופך את החלום לחלום שאינו אישי לפרעה (כמו שניסו החרטומים לפתור) אלא כחלום מרכזי לכל ארץ מצרים המיוצגת על ידי פרעה.
גם תיאור הפרות והשיבולים כעולות מן היאור מהווה תיאור של מי היאור עצמם שעולים מן הנהר ומציפים את האדמה. זהו תיאור חקלאי לכל דבר והחזרה בין פרות לשיבולים משפיעה גם על החי וגם על הצומח. גם פרעה מדגיש שלא ראה פרות רעות כאלו בכל ארץ מצרים ובכך את עניין החלומות כארצי ולא כחלום פרטי. העלייה מן היאור היא תהליך החוזר על עצמו מדי שנה ולכן שבע פרות שעולות מן היאור מהוות תקופת זמן של שבע שנים. יוסף אף יודע להסביר לפרעה מדוע החלום מופיע בשתי צורות שונות.
יוסף גם מציע עצה לפרעה לאגור חיטה לשנים הקשות ולבסוף פרעה ממנה את יוסף עצמו לאחראי על אגירת החיטה ולניהול ארץ מצרים במילים:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקים בּוֹ: לט וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ"
חוכמת יוסף אינה בפתרון שהציע (שהינו פתרון פשוט) אלא בכך שבאמצעות רוח האלקים שבו הצליח לפתור את חלומו של פרעה למרות השינויים המכוונים בחלומו של פרעה שהיקשו על החרטומים. בימינו אין בחלומות נבואה כלל אולם עדיין החלומות מהווים מעין דלת אחורית לנפש האדם ומחשבתו.
|
פרעה נותן את טבעתו ליוסף - Tiepolo Giambiattista -1733 - גלריית Dulwich בלונדון. נושא זה של נתינת הטבעת הינו נדיר באומנות (לעומת חלומות פרעה או יוסף כשליט על מצרים). דעות מסוימות אומרות כי החצוצרן המרוחק שפניו נראות בקושי הוא למעשה דיוקן עצמי של האומן. |
גם בהפטרת פרשת מקץ (הנקראת רק כאשר
פרשת מקץ אינה בחנוכה) אנו למדים לקח חשוב זה. ההפטרה עוסקת במשפט שלמה המפורסם ופותחת כך (מלכים א' ג' טו): " וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה
חֲלוֹם..." לכאורה החלומות קושרים בין הפרשה להפטרה אולם זהו קשר שטחי מאד. חלום שלמה כלל לא נזכר בהפטרה. הקשר האמיתי הוא יכולת ההקשבה וההבנה של שלמה, וחכמתו האלוקית בדומה לחוכמת יוסף. הסיפור טרגי מאד. שתי נשים מהמעמד החברתי הנמוך ביותר, יולדות באותו לילה ותינוק אחד מת. הנשים רבות למי שייך התינוק החי ומגיעות עד שלמה המלך (האם בימינו יכולים אנשים מתחתית החברה לקוות להגיע עד המלך?). שלמה שומע את טענות הנשים ומצווה לגזור את הילד החי לשניים ולחלק בין שתי הנשים. מעשה זה נראה כמובן אווילי שכן ברור כי התינוק ימות, אולם מה שהמלך מצווה עושים. האמא האמיתית שרוצה בחיי בנה, מוותרת עליו העיקר שיחיה וכך רואים כולם מי האם האמיתית והפרשה מסתיימת במילים: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי-
חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט".
אולם עיון מדויק יראה שחוכמת שלמה גדולה הרבה יותר. שלמה שומע את טענות הנשים
ולפני החלטתו על חלוקת הילד לשניים הוא אומר את משפט המפתח (פסוקים כב-כג):
"וַתֹּאמֶר- הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי
בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי
בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת
זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי
בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי"
שלמה חוזר על דברי הנשים (והגמרא לומדת מכך הלכה שהדיין צריך לחזור על טענות הצדדים כדי שיהיו מושכנעים שהבין אותם כהלכה). שלמה אכן הבין מצוין את הטענות ולמעשה כבר באומרו משפט זה שלמה המלך
יודע מי האם האמיתית. אם אחת מדברה קודם על בנה שלה
החי, והשנייה מתרכזת בבן השנייה
המת. האמא האמיתית היא האמא שמקדימה את בנה החי. דבר זה כבר אומר המלבי"ם שאדם מקדים את מה שחשוב בעיניו. לאם האמיתי חשוב יותר הבן החי והאם רמאית מתרכזת דדוקא בבן המת.
בדמיוני אני רואה את שלמה עומד בהיכלו ואומר משפט זה כאשר הוא מצפה שכל העם יבין מתוך חזרה זו מי האם האמיתית, אולם הנוכחים אינם מבינים ולכן שלמה נאלץ לעשות מעשה שיבהיר בצורה ברורה מי האם האמיתית. הצעת חיתוך הילד, למרות שהיא לא הייתה נחוצה לו כלל חקר האמת. שלמה הניח מן הסתם שהאם האמיתית תתנגד נחרצות כמו שבאמת קרה ושהאם הרמאית תתנגד בקול ענות חלושה (ואולי אפילו הופתע כשהיא הייתה מוכנה שהילד ימות). ובכל מקרה יהיה ברור לכל הנוכחים מהתנהגות הנשים מי האם האמיתית.
לאחר אותה "הצגה שכבר" ברור לכולם מי האם האמיתית, מבינים כל השומעים כי חוכמת שלמה היא אכן אלוקית.
|
משפט שלמה - Tiepolo - ארמון הפטריאך באודין Palazzo Patriarcale 1726. תמונה זו היא אחת מתוך סדרת תמונות התנ"ך של טיאפולו בפרסקאות של ארמון הפטריארך (הבישוף) בעיר אודין שבאיטלה. נושא משפט שלמה נפוץ מאד באומנות עם ציורים של רפאל, רובנ,ס רמברנסט, פואסון ועוד, אבל מאחר וכבר הובאה תמונה של טיאפולו, נבחן גם את הנושא הזה עם ציור של אותו אמן. |
תקציר פרשת מקץ ומאמרים נוספים לפרשת מקץ
מאמר של תמיר גרנות בנושא פתרון החלומות