פרשת בשלח - ארבעים (40) שנה?

מחלוקת גדולה וידועה בין רש"י לרמב"ן ואחרים האם יש או אין מוקדם ומאוחר בתורה. על פניו בוודאי שאין מוקדם ומאוחר בתורה ואירועים מסוימים מתרחשים לפני אירועים שכתובים אחריהם (למשל בספר במדבר, שתחילתו המפקד, לאחר חג הפסח וסיום הקמת המשכן המתוארים מספר פרקים אחר כך), אולם המחלוקת היא האם אפשר לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה רק כשהתורה עצמה מציינת זאת בפירוש, או שבכל מקום בו יש קושי ניתן הגיד זאת.


בפרשתינו נמצא אחד מהפסוקים המוזרים ביותר בתורה והוא פסוק שמקדים את זמנו. בסוף פרשת המן מופיע הפסוק הבא: שמות ט"ז לה  "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-בֹּאָם אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת  אֶת-הַמָּן אָכְלוּ עַד-בֹּאָם אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן". אפשר בקלות לפספס את המוזרות שבפסוק. כדי לקלוט אותה עלינו לשכוח את כל התורה ולהיזכר רק בסיפור מבראשית ועד אותה נקודה (הכרותינו עם כל התורה היא בעיתית מכמה בחינות, ומונעות מאיתנו לשים לב לדברים רבים ושינויי טקסט עדינים. הדבר יודגם בעתיד בפרשות נוספות). מה פתאום ארבעים שנה? בני ישראל יצאו ממצרים. יקח חודש, חודשים, שלושה מקסימום, אבל הולכים ישר לארץ ישראל, איך פתאום נתקעים ארבעים שנה במדבר??

הפסוק הנ"ל מקדים בהרבה את זמנו, חטא המרגלים, ואנו מגלים שהמסע הקצר ממצרים לא"י הולך להימשך ארבעים שנה וזאת מסיבות שאינן ברורות לנו כלל בנקודה זו. נראה הגיוני להניח שכאשר משה כתב את ספר התורה הוא הכניס את הפסוק הזה כאן במכוון, ואכן מרבית המפרשים מציינים שהמן הפסיק לרדת ביום מיתתו של משה רבנו ולכן משה רבנו היה יכול לכתוב על זה אולם בני ישראל אכלו מן עד למחרת הפסח, כנאמר בספר יהושע פרק ה' "יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי  בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.  יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא." אולם מרבית הפרשנים אינם מוטרדים ממקומו של הפסוק או מהשאלה בשביל מה בכלל צריך אותו שהרי אפשר היה להביאו גם בפרשת וזאת הברכה.

ננסה לענות על השאלה משני כיוונים שונים. שבת פרשת בשלח היא תמיד סמוך מאד לט"ו בשבט ולפעמים בדיוק בו. התורה רצתה לתת לנו רמזים לט"ו בשבט בפרשת השבוע. בפסוק זה ניתן לראות את שבחה של ארץ ישראל. שלא כבמדבר חסר המים והמזון ארץ ישראל היא ארץ שמפרנסת את יושביה כנאמר בפרק ח' בספר דברים: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר: ארץ חטה שעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש...". החשיבות הרבה להדגשת יתרונותיה של ארץ ישראל היא במיקומו של הפסוק בסוף פרשת המן המדברת על חוסר במזון ומיד לאחריה פרשת רפידים והמחסור במים ובעקבותיו המלחמה בעמלק.

אולם עדיין נשארנו בקושי להסביר את הרמז לעתיד לבא לגבי ההישארות במדבר. באופן מפתיע גם הפרשנים הקלאסיים לא מתייחסים כלל לבעיה זו, ולכן נציע כיוון שונה. בפרשתנו מופיע לראשונה יהושע האיש שיכניס את בני ישראל לארץ ישראל, שנבחר להילחם בעמלק. לא ידוע לנו על יהושע כלום. הוא מופיע בשמו בלבד, לא בשם אביו ולא בשם שבטו, שם אביו מתגלה בפרשת כי תשא בפסוק "...ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל" כינוי מוזר בהתחשב שיהושע בן 56 ואכמ"ל.  פרטיו המלאים מתגלים לנו לראשונה רק בפרשת המרגלים, שהיא אותה הפרשה בה נגזר עונש הנדודים של ארבעים שנה במדבר.

יכול להיות שהאזכור במובלע של עונש הנדודים במדבר בא להאיר לנו כבר עתה על תפקידו החשוב של יהושע, עליו אין אנו יודעים דבר (בניגוד לסיפורים המפורטים על תולדות משה או האבות) שהוא יהיה זה שיכניס את ישראל לארץ. ואכן בספר יהושע מופיע פסוק המסכם את תקופת הנדודים: "כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר עד תם כל הגוי אנשי המלחמה היוצאים ממצרים אשר לא שמעו בקול ה' אשר נשבע ה' להם לבתי הראותם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש". המעגל נסגר. משה מל את בני ישראל לפני היציאה ממצרים ויהושע מל את בני ישראל לפני הפסח בארץ ישראל, ויום לאחר הפסח שכבר ניתן לאכול מהתבואה החדשה של הארץ הטובה, הפסיק להיות המן שירד בזכותו של משה והתחילו לאכול מעבור הארץ שיהושע הכניס אותה אליהם. יהושע נלחם את המלחמה הראשונה במדבר וימשיך להוביל את העם במלחמות.

ולמעשה גם עוד קודם בפרשתנו ניתן לקשר בין כל הדברים המופיעים כולם בשירת הים: "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל יושבי כנען" לגבי מלחמות הכיבוש משה מתחיל באזור אדום ומואב (שבהם דווקא לא נלחמו) ויהושע מסיים בארץ ישראל.
ובפסוק נוסף הקשור גם לט"ו בשבט: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך". משה מביא את העם עד לארץ ויהושע נוטע אותם בתוך הארץ.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת בשלח

ניקולא פואסון - איסוף המן - 1640 - מוזיאון הלובר

נספח אומנותי
למידע נוסף על רב האמן של המן

פרשת בא - ההיסטוריה הצבאית של מצרים

חששו המקורי של פרעה מתחילת ספר שמות (זהו כמובן פרעה אחר מפרעה של פרשתינו) הוא מכך שבני ישראל יצטרפו לאחד מאויביה הרבים של מצרים. ארץ מצרים היוותה תמיד יעד אסטרטגי מסיבות רבות. בתחום הדתי היא היוותה את אחד ממוקדי האיסלם והייתה יעד למסעות צלב (בנוסך לארץ ישראל) וגם מבחיה גיאוגרפית מיקומה הנוח על ים סוף היווה נקודה חיונית בדרך למזרח. הצבא הארחון שנעצר במצרים היה צבאו של רומל במלחמת העולם השנייה שנהדף על ידי כוחות בעלות הברית.
לצורך כתיבת המאמר ביקשתי מחברי פיני קרישר, איש מחשבים, סוציולוג והיסטוריון חובב לכתוב מאמר אורח בבלוג, המתאר שני מסעות צבאיים כושלים לכיבוש מצרים. אני מודה לפיני על נכונתו לכתוב בבלוג ומקווה שנזכה לראות מאמרים נוספים פרי עטו בעתיד.

על ההבדל בין משה רבינו, נפוליאון ופרנציסקוס מאסיזי
מצרים, אותה ארץ גדולה והיסטורית, אותו מקום שהיה ערש היווצרותו של עם ישראל, היה משאת נפשם של גדולי עולם לאורך הדורות. בסקירה קצרה זו אסקור את ניסיונותיהם של הנוצרים לכבוש את מצרים במסע הצלב החמישי, ואת ניסיונו של נפוליאון בונפרטה לכבוש אף הוא את מצרים.
אביא את הכישלונות ואת הסיבות לכישלונותיהם, כך אולי נעצים את אותה יציאת מצרים שלנו שגיבשה אותנו והביאה אותנו להיות עם.
מסע הצלב החמישי-רקע כללי:
במסע הצלב החמישי שיצא מאירופה בשנת 1218  פעלו הצלבנים במגמה להסיר את החרפה מכישלונות מסעי הצלב הקודמים (ובמיוחד מכישלון מסע הצלב הרביעי). לאחר מספר קרבות בארץ ישראל בחלקם ניצחו ובחלקם נחלו כישלון צבאי (קרבות בעכו, בהר תבור, בעתלית, באזור מרג' עיון שבלבנון ועוד), פנו צבאות הצלבנים לעבר מצרים בניסיון להביא לשקט בארץ ישראל שנשלטה על ידי הסולטאן שישב במצרים.
לאחר כיבוש העיר דמיאט לחוף הים התיכון בקצה הדלתא של מצרים החליטו הצלבנים לצאת לכיוון קהיר בירת הממלכה האָיֻבִּית (הידוע בשושלת האיובית היה צאלח  א-דין).
מדוע רצו הצלבנים להגיע לקהיר? בכדי לדון על אירועים הסטורים וסיבותיהם נהוג לחלק את ניתוח האירועים לשני חלקים: סיבות ברמת המיקרו וסיבות ברמת המאקרו.
ברמת המאקרו יש לציין את מחשבתם של הצלבנים שחשבו שבכל רגע נתון יוכלו להכניע את הסולטאן ולשחרר את ממלכת ירושלים הצלבנית מההצקות הבלתי פוסקות מצד מתנגדיהם המוסלמים. ולמרות הכישלונות ההיסטוריים הם זלזלו ביריב המוסלמי העיקש.
ברמת המיקרו יש לציין במיוחד את הופעתו של פרנציסקוס מאסיזי, מייסד מסדר הפרנציסקאנים שהשפיעו רבות על ההיסטוריה הנוצרית, הגיע לפני המצביא הנוצרי ואמר כי עליו לנצח את הסולטאן – לאחר מכן הלך לסולטאן בעצמו ודרש ממנו להיכנע לכוחות הנוצרים, כמובן שהסולטאן לא קיבל את דעתו. אירוע זה לימד על אמונתם העיוורת של הצלבנים.
הופעתו הפתאומית והיעלמותו הפתאומית גרמה לרוח תזזית במחנה הנוצרי ולהתלהבות רבה.
מסע הצלב החמישי-הנפילה במצרים וסיבותיה:
הצעות כניעה ושלום מצד האיובים נדחו על הסף על ידי נציג האפיפיור ולמרות שמלך ירושלים שמח על הצעות אלו, דעתו נדחתה והוא עזב את המחנה הצלבני. הצבא הצלבני הובס ללא תנאי בקהיר. הוא הפסיד כיון שהאיובים נקטו בתחבולות כמו הצפת הנילוס באזורי קרבות ויצירת בוץ שהיקשה על הלוחמים הצלבנים הממושמעים והכבדים. לאחר התבוסות נציג הכנסייה נכנע והסכים לעזוב כליל את מצרים.
זהו התיאור של הנפילה במצרים, ניתן להוסיף כי מבחינה ארגונית היו בעיות בשרשרת האספקה, כך שהריחוק ממרכזי המזון והלוגיסטיקה והחיפזון בארגון מסע הצלב היה גם הוא גורם משפיע לכישלון – זה הסבר חלקי מאחר וגם מסעי צלב אחרים ומאורגנים כשלו.
מסע הצלב החמישי-תוצאותיו:
כמובן באותו זמן בממלכת ירושלים הצלבנית – ללא צבא שישליט סדר פרעו גדודים מוסלמים ממדינות האזור בערים צלבניות ובראשם בירושלים. ולאורך כל אזורי הארץ ישבו האיובים והציקו לאורך שנים לנוצרים.
המחנה הצלבני במצרים התפרק מנשקו וחזר לאירופה. מדוע לא הצליחו להיאחז במצרים לאחר הניצחון הראשון? ומה יש בה במצרים שמושך את הכובשים לדורותיהם?
על כך נענה אולי בפעם אחרת.

מסע נפוליאון למצרים-רקע כללי:
לאחר המהפכה הצרפתית ולאחר שלטון האימים של היעקובינים ברשות רובספייר בצרפת נכנס לוואקום המנהיגות בצרפת, נפוליאון בונפרטה. נפוליאון הציע לנסוע ולכבוש את מצרים ובכך לנתק את אנגליה מהודו.
המסע הימי למצרים היה סיכון מחושב שלקח נפוליאון עקב השליטה של האנגלים בים. נפוליאון אכן כבש את מצרים ושאף להגיע עד להודו, הכיבוש היה פרק שנלמד בתורת לחימה טקטיקה צבאית. אך בעקבות קרב ימי כנגד הצי הבריטי בהנהגת נלסון – ובו הושמד רוב הצי הצרפתי, נפוליאון וצבאו נתקעו במצרים.
בכיבוש מצרים נקבעה אבן דרך בתולדות המחקר ההיסטורי (ובראש: פענוח כתב החרטומים באמצעות אבן הרוזטה), בתורת המיפוי הגיאוגרפי, ובתורת הרפואה צבאית. כקוריוז נציין את מעבר נפוליאון בים-סוף, הוא כמעט טבע באותו המקום וכשכתב את זיכרונותיו בסוף ימיו – טען כי אז זה היה הרגע המסוכן בחייו וחשש כי ימות כשם שפרעה מת, הייתה שם גאות פתאומית שגרמה לסחף ולכמעט טביעה של נפוליאון.
נפוליאון פחד כי האנגלים ייגשו אליו בתנועת מלקחיים דרך ארץ ישראל ודרך הים ולכן ניגש לכיבושה של ארץ ישראל, הוא כבש את עזה, את יפו, ואת רמלה. הם הגיעו לאזור הר תבור ועד לאזור הירדן ההררי. בעכו הם נתקעו ולאחר זמן לא רב חזרו למצרים ומשם חזר נפוליאון לצרפת חבול ומוכה.
ממילא בתקופה זו חלה הידרדרות בכוחו של השלטון בצרפת, ונפוליאון התכונן לחזור לצרפת.
מסע נפוליאון למצרים-הנפילה וסיבותיה:
ראשית כגורם ראשי לכשלון אפשר לציין את ניתוק הקשר בין בסיסי האספקה בצרפת לבין הצבא הלוחם במצרים, שבא כתוצאה מהשמדת הצי הצרפתי. סיבה שנייה קשורה להערכות שונות על התנגדותם של הכוחות התורכיים, העריכו תחילה כי לא תהיה התנגדות עזה אולם הערכות אלו טעו וגרמו לכשלונות מקרבות בארץ ישראל. גם הכישלון ביצירת אמון בין תושבי מצרים לבין הצרפתים עצמם, הביא לאי שקט וללוחמה זעירה שהביאה בסופו של דבר לנסיגתו של הצבא הצרפתי.
מסע נפוליאון למצרים-תוצאותיו:
מסעות הכיבוש של נפוליון – מעבר לתרומה המדעית והרפואית שתרמו לעולם, תרמו לעליית כוחה של צרפת כמעצמה קולוניאלית, ועד היום חלק מהגבולות של מדינת ישראל נסמכים על הגבולות בין האימפריה הצרפתית לאימפריה הבריטית. נפוליון כמצביא חכם למד את הצורך ביצירת אמון בן הצבא לבין האזור שאליו נכבשים ואת חשיבותה האסטרטגית של הלוגיסטיקה.מצרים כמצרים תרמה להגות הצבאית הצרפתית את החשיבות של התכנון והאסטרטגיה הצבאית ובעצם היוותה את שכר הלימוד של נפוליאון בונפרטה.

מאמרים ודברי תורה נוספים  לפרשת בא

נפוליאון במצרים. איור מתוך הספר "המהפכה" של אדולף תייר שיצא ב-1865

סטטיסטקה בפרשת ויקהל

פרשת ויקהל היא הפרשה ה-22 בתורה וה-10 בחומש שמות. הפרשה נכתבת ב-211 שורות בספר תורה ויש בה 13 פרשיות (מיקום 22), מתוכן 7 פרשיות פתוחות ו -6 סתומות. בפרשה יש 122 פסוקים (מיקום 17),1558 מילים (מיקום 24) ו-6181 אותיות (מיקום 21). לפי ספר החינוך יש בפרשת ויקהל 1 מצוות (מיקום 33), מתוכן 0 מצוות עשה (מיקום 34) ו-1 מצוות לא תעשה (מיקום 26). הערות לפרשת ויקהל :

לדף הראשי של פרשת ויקהל

לפרשה הקודמת - כי תשא
לפרשה הבאה -פקודי

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

סטטיסטיקה בפרשת קרח

פרשת קרח היא הפרשה ה-38 בתורה וה-5 בחומש במדבר. הפרשה נכתבת ב-184 שורות בספר תורה ויש בה 13 פרשיות (מיקום 22), מתוכן 7 פרשיות פתוחות ו -6 סתומות. בפרשה יש 95 פסוקים (מיקום 39),1409 מילים (מיקום 36) ו-5325 אותיות (מיקום 35). לפי ספר החינוך יש בפרשת קרח 9 מצוות (מיקום 18), מתוכן 5 מצוות עשה (מיקום 18) ו-4 מצוות לא תעשה (מיקום 17).

לדף הראשי של פרשת קרח

לפרשה הקודמת - שלח
לפרשה הבאה -חוקת

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה