אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת כי תשא. החידות בדרגות קושי שונות ומתייחסות לנושאים שנוים בפרשה. החידות מתאימות לילדים ולמבוגרים ומומלץ לנסות לפתור לאחר קריאת הפרשה. בהמשך הדף חידון לילדים לפי אותיות האלף בית, כולל מקורות לתשובות
עיקרה של פרשת כי תשא עוסק בחטא העגל ובהשלכות שלו. ננסה להעיר מספר הערות על החטא והאירועים שבאו לפניו ולאחריו. דברי הפרשנים ארוכים ואנסה לסכמם בקצרה ומומלץ לעיין בפירוש המלא. פרשיית חטא העגל מתחילה בפרק ל"ב, אולם נתחיל את עיוננו בכך שנצביע כי תחילת הפרשייה (לפי המסורת היהודית) היא בפסוק הקודם. זוהי דוגמה מובהקת לדוגמה הנוצרית העומדת מאחורי חלוקת התנ"ך לפרקים לשיטתם.
הפרשה מתחילה בפסוק יח של פרק ל"א: "ויִּתֵּן אֶל-משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים" חשיבות הפסוק היא בכך שהוא אומר שלא משנה מה הולך לקרות עוד מעט, הברית עצמה קיימת ועמדת ולא מופרת (ומעתה ברור מדוע הנוצרים שינו את שיטת החלוקה).
לאחר מכן נכתב: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר...", השאלה הראשונה שאנו שואלים היא מתי קרה אירוע זה. רש"י מפרש שמשה הודיע לעם שהוא הולך לארבעים יום וארבעים לילה ולכן לאחר שעברו ארבעים יום, העם החל לדאוג. אולם לא מצאנו מפורש בכתובים שמשה הודיע לעם את משך שהייתו (ואולי גם משה לא ידע זאת כפי שאומר הראב"ע). ייתכן ומשה הודיע את משך שהותו רק לאהרון וחור ולזקנים, והעם התחיל כבר לדאוג זמן רב קודם ואהרון וחור ניסו למשוך זמן עד ארבעים יום, אך לאחר מכן לא הצליחו.
בימינו איחור של כמה שעות הוא דבר מדאיג אבל בימי קדם (טרם היות הפלאפונים, הפקסים הטלגרף ודואר מהיר) גם איחור של שבוע הוא איחור מקובל ולכן נראה כי העם התחיל את תסיסתו זמן רב לפני יום הארבעים ועד אז הצליחו אהרון וחור למשוך זמן (יהושע למשל מחכה בסבלנות לרלגי ההר עד רדת משה, בלי שיש לו מושג כלל מה קורה במחנה).
שאלה נוספת שהפרשנים עוסקים בה היא מה קרה לחור ולמה פונים רק לאהרון, דעת המדרשים והפרשנים נוטה לכך שחור נהרג בנסיונותיו למנוע את החטא ואהרון שראה זאת הבין שאם הוא לא יעשה משהו, יקרה אסון גדול אף יותר. על שאלה זו, מה ראה אהרון ששיתף פעולה יש תירוצים רבים, מהם שאהרון חשש לחייו, אך על זה מקשים שכן עבודה זרה היא חטא שצריך להיהרג עליו, ואם אהרון אכן חטא, איך זה שקיבלת את הכהונה ועוד, ונראה (ורצוי לעיין בראב"ע) שאהרון באמת ניסה להתכוון למזבח ולעולת לשם ה' כמו שרצה רוב העם, ובכך לעשות את הרע במיעוטו, כל דבר אחר שהיה עושה או לא עושה היה גורם לרעה גדולה יותר.
נעבור לבקשת העם "..קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ". בקשת העם מעלה שאלה, העם מציג את משה בתור איש. אם לא יודעים מה קרה למשה, שימנו את אהרון (או מישהו אחר) למנהיג וימשיכו בדרך.
העם לא טוען שאלוקים נעלם וצריך אל אחר, אלא בגלל שמשה האיש נעלם, צריך אלוקים אחרים. מסתבר אם כן לפרש כי מילת אלוקים המופיעה בפסוק זה היא בלשון חול ולא מדברת על ה' (כמוה מצינו גם בדבר ה' למשה (שמות ב' טז: "...הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלקים"). מכאן שניתן להבין כי העם רצה מנהיג אחר ולא כפר בברית או בה'.
אהרון מבקש מהעם את נזמי הזהב של נשיהם ובניהם. אהרון מנסה למשוך זמן, שהרי ידוע שהנשים דעתן רחבה יותר ולא יתפתו כל כך בקלות למסור את תכשיטיהן בשביל מטרת שטות כזו, אולם הגברים מביא את תכשיטיהם לאהרון הוא ומייצר את העגל.
בשלב זה האירועים מדרדרים (פסוק ד): "ויִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". פתאום הפסל הופך לאל עצמו. הפרשנים מדייקים בפסוק.
רש"י: "ולא נאמר אלה אלוהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:" הביטוי אלהיך מראה על קבוצה קטנה מאד בעם (אותה מכנים ערב רב) שמנסה להציג פסל זה כדמות האל עצמו.
רמב"ן מדייק גם על המילה "העלוך" וזה לשונו:
גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באוזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כוח הצורה הזאת העלם משם. והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ ב), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי ייקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיה נא י). וזהו שנאמר (תהלים קו ): וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ושם נאמר "שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף, שכחו דברו אשר צום", והנה עברו על לא תעשה לך אלוהים אחרים על פני (לעיל כ ג), כאשר רמזתי שם, ותבין זה"
אהרון עוד מנסה לעשות משהו על מנת למזער נזקים כפי הנאמר בפסוק ה': "ויַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר" ולהפנות את העבודה לעבדות ה' (וגם למשוך זמן נוסף) אולם העם הקולני כבר שולט בענינים, קם מוקדם בבוקר עוד לפני אהרון ומתחיל בטקסים בעצמו: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" ונראה שהחטא מתפשט והולך ונהיה עבודה זרה ממש ואמונה באל אחר. רק באותו נקודה מגיע הדבר לידיעתו של משה. ה' מחכה לרגע בו החטא נהיה חמור במיוחד כדי להביאו לידיעתו של משה:
לא ברור את מי ה' רוצה לכלות. האם את כל העם או את העובדים לפסל אך בכל מקרה משה צריך להגיב מהר. הפרשנים מציינים את מילת "הניחה לי". האם ה' צריך רשות ממשה על מנת לכלות את העם? האם משה מונע מה' ?
התשובה היא כן. משה בתפילתו יכול לשנות את גזרת ה', ומילים אלו נועדו להבהיר למשה שבאפשרותו לעשות זאת. משה מנצל את ההזדמנות מייד. למשה עדיין אין מושג מה באמת קורה אבל הוא מתחיל מיד בתחנונים. מאחר ומשה טרם מכיר את י"ג המידות (אותם ה' ילמד אותו בהמשך הפרשה), משה פונה לסיבות אחרות. מה יאמרו הגויים. זכירת הברית ההיסטורית עם האבות וכו'. תפילותיו של משה נענות וה' ניחם על הרעה.
חשוב לשים לב להבדל בפנייה לעם. גם ה' וגם משה משתמשים בביטוי עמך... כאשר ה' אומר זאת נדמה כי העם הוא העם של משה אבל כאשר משה אומר זאת הוא "מזכיר" לקב"ה כי מדובר בעם שלו, צאצאיהם של האבות.
האירוע הבא הוא שבירת הלוחות. משה יורד עם הלוחות ובודאי לא מתכוון לשבור אותם. משה פוגש את יהושע שמחכה לו במורד ההר. יהושע מודע לכך שמשהו רע קורה במחנה וחושש ממלחמה. משה עונה לו שאלו הם קולות אחרים ולא קולות של מלחמה. משה ויהושע מתקרבים למחנה:
מה שהפתיע את משה היו המחולות. על העגל משה כבר שמע ואם כוונתו הייתה לשבור את הלוחות לא היה צריך להורידם כלל מההר, אבל למחולות הוא לא היה מוכן וזה כבר היה יותר מדי, כפי שאומר הספורנו:
שבירת הלוחות לא הייתה בהכרח אקט פומבי (משה משבר את הלוחות תחת ההר ולא במחנה ולא בטוח כלל שמישהו מהעם מלבד יהושע רואה זאת), ייתכן כי משה הבין שהעם לא יכול לקבל את התורה. אם נתייחס ללוחות כאל ברית, נראה כאילו משה לפני מסירת הלוחות לעם, מבטל את הברית מאחר והוא יודע שבני ישראל כבר לא עומדים בה (ועברו על הדיבר הראשון ולכן יתחייבו כולם במיתה). שבירת הלוחות תקנה למשה עוד זמן לתפילות וליסודה של הברית מחדש כפי שאכן קורה בהמשך הפרשה.
פעולות התיקון מתחילות מיד וללא התנגדות מה שמראה שהעם הבין את טעותו. משה קודם כל שורף ומשמיד את העגל, לאחר מכן בא בשאלה אל אהרון כדי להבין מה יכול היה לגרום לאהרון לעשות זאת (התורה לא מפרטת את הסיבות המדויקת וגם אין עונש לאהרון, רק בפרשת ואתחנן מצינו כי ה' רצה גם להרוג את אהרון ומשה היה צריך להתפלל אף עליו). משה קורא לאנשים שנשארו נאמנים לה' ובאים אליו שבט לוי והוא מצווה אותם להרוג את העובדים לפסל. התורה מספרת כי מתו שלושת אלפים איש ביום ההוא. כנראה אלו היו הגרעין הקשה של עובדי העגל שמספרם היחסי מועט מאד אך הצליחו לגרום לרעה גדולה.
למחרת משה מדבר לראשונה אל כל העם ומזכיר להם את חטאתם ועל כך שהוא הולך להתפלל אל ה' שוב (זכרו כי הלוחות המייצגים את הברית נשברו ומצב הברית לא ברור בנקודת זמן זו). משה עולה אל ה' ומבקש בלשון זו:
למשה עדיין אין דרך לבוא לה' ולבקש סליחה וטענתו היא שאם ה' לא יסלח שימחה גם אותו (שימו לב להצעת ה' להפוך את משה לגוי גדול. משה פשוט מסרב להצעה זו). גם ה' לא מקבל את ההצעה, הודעת סליחה אין כאן, אלא המשך של השליחות. משה ימשיך להנחות את העם, הליווי לא יהיה ליווי אלוקי אלא ליווי של מלאך, והעונש לא יהיה מיידי אלא יצטרף לעונשים אחרים (עד כדי כך שהגמרא אומרת ומובא ברש"י שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל).
הפרשייה מסתיימת בכך שבנוסף לשלושת אלפי האיש נהרגו עוד אנשים רבים שלא יכלו להיהרג בידי אדם אלא רק בידי שמים: "וַיִּגֹּף ה' אֶת-הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" ושוב עם ההדגשה שאת העגל עשה אהרון (כביקורת סמויה על אהרון שכן לא מצינו שנענש או שמשרת הכהונה עברה ממנו ולולא פסוק בפרשת עקב כלל לא היינו יודעים כי היה עליו חרון).
הציווי הבא ממשיך:
העונש של בני ישראל ברור. המלאך המדובר בפרשת משפטים הינו מלאך המקדים את ה' שבא מיד אחריו, ואילו המלאך אצלנו הוא הנהגה פחותה מהנהגה ישירה של ה' שמודיע בפירוש כי לא יעלה בקרב העם. העם מבין את הדברים האלו ומצטער מאד. משה נוקט מספר מהלכים החיוניים להתחלת התיקון ומתחיל בסדרת פניות לה' על מנת לחדש את הברית במצבה האידיאלי. הדו שיח מדהים בישירותו וביכולתו של משה "לדרוש" (אמנם בנימוס רב וביראת כבוד) דברים מהקב"ה. לצורת פניה זו כיוונה התורה כאשר אמרה שמשה מדבר עם ה' פנים אל פנים.
משה:
משה מצטווה להכין בעצמו לוחות אבן חדשים (וכבר אנו מבינים כי הברית תתחדש) ולעלות בבוקר אל הר סיני. כבמתן תורה אסור לאנשים אחרים לעלות להר והבהמות צריכות להתרחק מההר. אנו מבינים כי עומד להיות כאן שחזור מסוים של המעמד. ה' מתגלה למשה ומודיע לו את י"ג מידות הרחמים. עד עכשיו ראינו את מידות הדין כפי שבאות לידי ביטוי בעשרת הדברות (שמות כ' ה): "לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְה' אֱלֹקיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשׂנְאָי" וכאן אנו למדים כי יש גם צד אחר של מידות: "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד..." משה מבין את גודל השעה ומבקש מה' כן לעלות וללוות את העם: "וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ"
ובתשובתו של ה' המייסדת את הברית מחדש נסיים עיוננו זה:
להלן התשובות לחידון פרשת ויקרא. אם טרם עיינתם בחידות וניסיתן לפתור לבד אנא פתחו את הקישור לחידות פרשת ויקרא לפני שתעיינו בתשובות.
עוד מעט...
מתחילים
שלוש פעמים בפסוק אחד - הכוונה לפסוק ה' י"ט: "אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה'" הוראות המילה אשם שונה בכל מופע.
סימן הקריאה מרמז לפרשת השבוע - ויקרא
האות סמך הגדולה מסמלת את פעולת הסמיכה על ראש הקורבן.
בעברית קוראים לו טלה.
הכוונה למזל טלה. מזל זה Aries הוא מזלו של חודש ניסן. התרגום המקובל הינו
דווקא איל (חיריק באות י') או באנגלית The Ram . חשוב להבחין בין האיל
בפרשתינו ובדיני הקורבנות שהוא כינוי לכבש בוגר לבין האייל שהוא חיה שונה
לחלוטין. איני יודע למה בעברית מכונה המזל טלה דווקא שמשמעותו דווקא צעיר.
הפרה הכבש (בתמונה גדי) וציפור תור הצווארון הם כולם מסוגי הקורבנות הכשרים.
עצם האגן מכילה שקע אליו מתחברת הירך. שקע זה מכונה מרחשת, סוג של מנחה המופיעה בפרשה (ב' ז): "אִם-מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה"
תמונת
הלווין של ים המלח מייצגת את ההלכה הדורשת (ב' יג): "וְכָל-קָרְבַּן
מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקיךָ
מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח".
פסח כבר כאן
מתייחס לאיסור הקרבת חמץ (ב' יא): "כָּל-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ
לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ
מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' ". ניתן גם לקשר את פסח למילה אביב המופיעה בפסוק
(ב' יד): "וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ"
שני טעמים: הכרחי ואסור
- שניים מארבעת הטעמים הם מלוח ומתוק (השניים האחרים הם חמוץ וחריף. יש
עוד כמה טעמים והמספר המדויק נתון בויכוח שאין כאן מקום להאריך). הדבש אסור
והמלח הכרחי.
פרשת כי תשא היא המשך ישיר לפרשת תצווה. למעט הסיבה שהפרשה פותחת בשמו של משה, קשה למצוא סיבה למיקום ההפסק בין הפרשות. כהרגלנו עלינו לפתוח את הפרשה בקריאה זהירה. הפרשה מתחילה במצוות מחצית השקל, הנקראת גם פרשת שקלים ונקראת תמיד בשבת שלפני ראש חודש אדר בעקבות הנאמר במסכת שקלים (א א): "באחד באדר, משמעין על השקלים...". אולם, קריאה זו מוציאה את הפרשה מהקשרה בסדר הפרשיות עליו נעמוד במאמר זה.
נעיין בפסוקים עצמם.
יב "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" – פסוק זה מקובל לפרש שאין לבצע ספירה של אנשים אלא יש לקחת משהו מכל אחד ולספור את החפצים הנלקחים. על שאול נאמר שפקד את העם בחרסים ואחר כך כשהממלכה התבססה קצת יותר בטלאים, ובדוד המלך שביצע מפקד ונענש במגיפה.
יג "זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה'" – הסכום אותו צריך להביא
יד "כֹּל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'" – מי האנשים שצריכים להביא
טו "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם" – חלקו הראשון של הפסוק הדן בחובת האחידות למצווה זו מוכר, אולם דווקא חלקו השני מוכר פחות. כמוכח מהמילים המודגשות, מחצית השקל היא כסף כיפורים לכפר על הנפש (מנהג הכפרות מופיע בתורה?).
טז "וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם" – כאן כבר מופיעה המילה כיפורים ממש (ובכך מהווה המשך ישיר לפרשת תצווה שבסופה מופיע שורש זה) והכסף ניתן לעבודות שונות במשכן.
בהמשך החומש מסופר שבני ישראל אכן הביאו את הכסף וממנו יצקו את אדני המשכן (ל"ח כה): "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". שימו לב לביטויים החוזרים בין הפסוקים: פקודי העדה ושקל הקודש המוכיחים שמדובר בכספים שנאספו ממחצית השקל.
יוצא מכך שבנוסף לעבודות המשכן בהן דנו במאמר על פרשת תצווה יש גם מצווה על כל ישראל לתרום לתחזוקה השנתית השוטפת של המשכן (לאחר השימוש הראשוני בכסף – כמתכת ולא כמטבע) לצרכי הקמת המשכן והתרומה צריכה להיות פעם השנה בסמיכות ליום הכיפורים, והיא חלק מתהליך הכפרה. התאריך של היום המיוחד בשנה לכיפורים אינו ידוע בשלב הזה, אולם אם נקבל רמז מהמשנה הרי שתאריך איסוף הכספים מתחיל באדר וממשיך עד ראש חודש ניסן כאשר יש התקדמות הדרגתית באמצעי הגבייה במשך החודש. מכאן יוצא שהתאריך המכוון ליום הכיפורים היה א' בניסן שהינו בפועל יום הקמת המשכן. התאריך אינו מקרי וקיום טקס הקמת המשכן ביום הראשון לחודש הראשון הוא ראוי ומתאים וגם הפיכת יום זה ליום המיוחד בשנה (ראש השנה?) הגיוני , אולם גם לו היה המשכן מוקם בתאריך אחר, טענתי היא שגם התאריך המופיע במסכת שקלים היה קודם לו בחודש. אסיפת מחצית השקל וביצוע התהליך המתואר בפרשת תצווה של הכשרת המשכן פעם בשנה במועד בניית המשכן המקורי הוא סמלי והגיוני מאד. להוכחת הטענה נעיין בתחילת הפטרת פרשת החודש הלקוחה מספר יחזקאל (פרק מ"ה פסוק יח): "כֹּה-אָמַר ה' אלוקים בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר-בֶּן-בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת-הַמִּקְדָּשׁ". התאריך המופיע לא יכול להיות ברור יותר, א' בניסן, בכל שנה הוא הוא יום הכיפורים והוא המכין את בית המקדש לעבודת הפסח הבאה שבועיים אחריו. לולא חטאו בני ישראל בעגל ייתכן וכך היה עד היום. למאמר מפורט על הפרק ביחזקאל ראו במסגרת ההפטרה לפרשת החודש.
אולם בפועל אנו יודעים שהדברים שונים וכפי שכתבנו בפרשת תצווה, חטא העגל הפר את האידיאל. ציווי המשכן השתנו קצת, נוספו מצוות וקורבנות, ויום הכיפורים שינה את מהותו מיום שבא אחרי אסיפת כספים מכל עם ישראל וביצוע פעולות דומות למה שהיו בחנוכת המשכן הראשונית, לטקס שונה לחלוטין המתואר בפרשת אחרי מות והכולל גם עינויי נפש וצום.
פרשת אחרי מות קושרת בין האירועים. ביום חנוכת המשכן, היום השמיני (אנו נכנסים כאן בעל כורחנו למחלוקת עצומה מתי היה יום חנוכת המשכן היום השמיני, בע"ה נרחיב על כך בעתיד, בינתיים נלך לפי שיטת רש"י שמדובר בא' בניסן), מתו שני בני אהרון, ציווי יום הכיפורים המחודש, נאמר אחרי מות שני בני אהרון ומופיע בו סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. התאריך של היום מופיע ממש בפסוקים האחרונים של הפרשייה, וזוכה לפירוט נוסף בפרשיית המועדות בפרשת אמור. ועדיין איננו יודעים מה הסיבה לדחייה. התאריך החדש, י' בתשרי אינו מקרי. ביום זה, לפי חישובי זמנים, ירד משה רבנו מהר סיני עם הלוחות השניים. ייתכן ואחרי האבל על מות שני בני אהרון לא היה זה ראוי לקיים יום זה כיום הגדול ביותר בשנה ויום אחר בעל משמעות סימלית רבה ומתאימה של חזרה בתשובה וקבלת התשובה נבחר במקום.
סיפור מחצית השקל מופיע גם בתקופת המקדש (ואכן משמש כהפטרה לשבת שקלים) בסיפור על יואש ובדק הבית. הסיפור מופיע גם בדברי הימים ב' כ"ד עם הוספה חשובה: "ו וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ, לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ לֹא-דָרַשְׁתָּ עַל-הַלְוִיִּם, לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלִַם אֶת-מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל--לְאֹהֶל, הָעֵדוּת. .... ט וַיִּתְּנוּ-קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם, לְהָבִיא לַה' מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-הָאֱלֹהִים עַל-יִשְׂרָאֵל--בַּמִּדְבָּר". משה אינו מוזכר פעמים רבות בנביאים ובכתובים ולכן כינוי מצוות מחצית השקל בשם משאת משה (ומזכיר את שם פרשתנו) מראה על חשיבותה הרבה.
חצי שקל מימי המרד הגדול שנת 67/68. הכיתוב - מצד אחד (ימין) "ירושלים הקדושה". מצד שני - האותיות "שב" שפירושם "השנה השנייה למרד", ומסביב - "חצי השקל". מקור: ויקיפדיה
ונסיים בפיוט ממוסף לשבת שקלים שלצערי נאמר במקומות מעטים בלבד
"אור פניך עלינו אדון נישא ושקל אשא בבית נכון ונישא,
ובצדק הגה ערך כי תשא, ברכנו בשלום אל רם ונישא"
