מחלת הצרעת המקראית, תורגמה בתרגום השבעים ותרגום הוולגאטה למילה הלטינית/יוונית Lepra, שהינה מחלת הצרעת המוכרת לנו כיום. בשנת 1872 גילה חוקר גרמני בשם גרהארד הנריק הנסן את החיידק הגורם למחלה ובודדו ומאז המחלה קרויה על שמו מחלת הנסן. הגילוי ופיתוח האנטיביוטיקה הניבו לראשונה בהיסטוריה אפשרויות טיפול והחלמה מהמחלה ומספר החולים בעולם המערבי ירד במידה ניכרת. אפשרויות הטיפול גם גרמו לכך שחולי צרעת שבמשך מאות שנים היו מבודדים לחלוטין מהעולם, מאושפזים במחלקות רגילות מאחר והסתבר כי אינם מדבקים. התרגום הלטיני למילה העברית צרעת גרם לזהות את הצרעת הרפואית עם הצרעת המקראית, צרעת שהתורה עצמה מכנה אותה נגע ולא מחלה. זיהוי זה שימש להתקפות אנטישמיות על היהודים.
במאמרנו זה נרחיב בדבריו של הרש"ר הירש התוקף גישות אנטישמיות אלו ומסכם את הנושא.
במקומות שצריך נרחיב את הדברים. דברי הרש"ר מופעים בסוף פירושו לפרשת תזריע.
"הלכות נגעים – יותר מכל שאר הלכות התורה, שימשו מקור לדעות המשובשות על "אופים הסניטרי של חוקי תורת משה". אכן המבט השטחי יכול למצוא סימוכין לכך. שהרי לכאורה מדובר כאן במחלות – במחלה מדבקת, הנפגעים ממנה נשלחים לבידוד. לשם איזו מטרה – אם לא כדי למנוע הדבקה? היה די בכך כדי לקבוע את אופיין של הלכות אלה: כל עצמן לא באו אלא כדי לשמור על בריאות העם כביכול והכהנים המשמשים במסגרת זו אינם אלא חכמי רפואה. אולם מכל הרשימה הפתולוגית של המחלות האנושיות הוצאה דווקא "מחלת הצרעת" רק כנגדה ננקטו אמצעים משטרתיים. נראה אפוא שהיהודים סבלו ביותר ממחלה איומה זו. והבדיה של טציטוס כאילו נתגרשו היהודים ממצרים בעטייה של צרעתם – יש לה, כנראה, על מה שתסמוך!"
בבדיה של טציטוס מתכוון הרב להיסטוריון הרומי גאיוס קורנליוס טקיטוס שחי בשנים 56-117 לספירה ובזמן האירועים הדרמטיים של חורבן בית שני. בין הדברים שהוא עסק בהם היה נסיון למצוא את מקור העם היהודי. דעותיו המשונות כללו בין היתר שמוצא היהודים מכרתים, מאתיופיה או מקבוצת מצורעים שגורשו ממצרים, טענה אנטישמית שמתבססת גם על כתביו שלכהן דת מצרי מאלכסנדריה בשם מאנטו. לסיבתו, סלידת היהודים מהחזיר היא חששם להידבק בצרעת, מחלה אליה היהודים נוטים באופן טבעי.
נמשיך בדברי הרב.
"נעיין אפוא בדיני נגעים – בכלליהם ובעיקרי פרטיהם. נראה, אם יש בהם כדי לאפשר את ההנחה על אופים הסניטרי של הלכות אלו. הצרעת העיקרית – השחין – איננה מטמאה כשלעצמה. אותו "שחין רע", "שחין מצרים" "אשר לא תוכל להירפא" (דברים כ"ח כז) איננו מניח מקום לטומאה כלל שהרי נאמר בפרק שלנו (י"ג), שאין נגע טמא יכול לבוא, אלא לאחר שנרפא השחין וחזר ונוצר בו עור בריא. אם כיסתה הצרעת את כל הגוף, חזרה טהרה. נמצאת זו התורה יוצאת מפי "הרופאים הסניטריים" אם פורצת המחלה בכח רב ומכסה את כל הגוף הרי זה סימן להחלמה גמורה. והנה דווקא בשחין מצרים – הרי שיא האימה מתואר במילים "מכף רגלך ועד קדקדך". עובדה פשוטה זו הייתה צריכה לעורר תשומת לב ולערער על התפיסה המקובלת. עוד נרשום לפנינו: בפסוקים נאמר פעמים אחדות, ש-"מחייה" – ראות בשר בריא, היא סימן טומאה. משנעלם המחייה והנגע בא במקומה, חזרה הטהרה. בפסוק י"ב נאמר, שאין צורך בבדיקה מיקרוסקופית בקמטי הגוף, אלא בודקים לכל מראה עיני הכהן (י"ב): רק את המתגלה למבט עיניו. לקמן נאמר בפירוש: "וצווה הכן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית". והרי זו התנהגות מוזרה מטעם "משטרת התברואה". היא מסלקת בגדים, מיטות וכלים – החשודים כספוגים בחומר ההדבקה – כדי לחוס על בעליהם! עוד למדנו מכאן בתורה שבעל פה (הערה שלי – מדובר בעיקר על מסכת נגעים במשנה, המפרטת את הדינים השונים של הנגעים שאינו מוזכרים בתורה). על ההתחשבות הליברלית של אותם "רופאים מטעם משטרת התברואה", הלבושים בגדי כהונה, והן התחשבות ממעין זו היא חסרת כל מובן במחלה מסוכנת ומתועבת כצרעת. שהרי כל עצמה של הכרזת הטומאה – והבידוד שהוטל בעקבותיה – לא באו אלא "למנוע סכנת הדבקה". אולם אימתי יש צורך בפיקוח המשטרה ובהטלת בידוד – אם לא בזמן שרבים נועדים במקום אחד, והמצורעים המתהלכים בקרב ההמונים עלולים להדביק משפחות שלמות ואף את האומה כולה! והנה דווקא באותם זמנים היו הכהנים נמנעים לפקח על הצרעת! בשבעת ימי המשתה (הערה שלי: חתן וכלה שבוע לאחר החתונה לא היו נבדקים גם אם היו מנוגעים, על מנת שלא לפגום בשמחתם) ואף בשלוש הרגלים, עת האומה כולה נועדה בעיר המקדש – וכן בשבתות ובמועדים לא היו רואים נגעים כל עיקר. כבר הזכרנו לעיל את הכלל, שכל ספק נגעים בתחילה טהור. כלל זה מקל בהלכות נגעים יותר מבשאר איסורים. אולם אילו היה מדובר במחלות ובמניעתן, היה נוהג הכלל "חמירא סכנתא מאיסורא" והיה צורך להחמיר. עוד ראינו אפילו נודע בוודאות, שיש כאן נגע עם סימני טומאה, אלא שאין ידוע איזה משני הכתמים הוא הנגע הטמא הרי שאין מטמאים את הנגע ועוד ראינו לעיל כי אין מצורע משולח אלא מערים מוקפת חומה מימי יהושע בן נון, ואילו בשאר חלקי הארץ בכל ערי החצרים ובכל הערים שהוקפו חומה לאחר מכן, היה המצורע מתהלך בקרב ההמונים. שום "הסגר משטרתי" לא מגן על העם מפני סכנת ההדבקה במחלת הצרעת ורק בגדים מנוגעים היו משולחים מכל מקומות המגורים! ויש לזכור עוד, שהלכות נגעים היו נוהגות רק בתושבים יהודיים של הארץ. מי שאינו יהודי לא נטמא בנגעים. נגעו לא היה טעון ראייה ושום בידוד לא הוטל עליו. שיקולים אלה וכיוצא באלה מביאים אותנו לכלל מסקנה ברורה: אי אפשר כלל לומר, שפרק זה דן בריפוי מחלות ובמניעתן. אין להעלות על הדעת, שהכהנים ממלאים תפקיד במסגרת "שירותי התברואה" שהרי בכל הפרק הזה אין הם נוקטים בשום אמצעים כדי לרפא את המחלות שלפניהם..."
מחלת הצרעת הרפואית הפחידה רבים מהאנשים. החולים בה נידונו לחיי ייסורים ובידוד. שמחה רז בספרו על ר' אריה לוין מספר על ביקורי החולים של הרב. ביקורים שהיו חריגים מאד. אף הרב לוין, נמנמע מללחוץ את ידי החולים, אולם ביקוריו עשו עימם חסד גדול:
"נוהג היה רבי אריה לוין לסכן את עצמו ולבקר בקביעות בבית החולים למצורעים אשר בירושלים. כיצד הגיע לשם? זה סיפורו: "בערב שבת אחת ביקרתי ליד הכותל המערבי. מצאתי שם אישה ממררת בבכי. ניסיתי להרגיעה ושאלתיה מה לה שהיא בוכיה כל כך? השיבה לי כי ילדה חשוך מרפא ונתון בהסגר בבית החולים למצורעים אשר בשכונת טלביה בירושלים מיד קיבלתי על עצמי לבקרו. בהגיעי לשם מצאתי שנים עשר חולים יהודים המוקפים 300 חולים ערביים ואחיות נוצריות מטפלות בכולם. משראוני פרצו בבכי ואמר כי זה שנים שלא זכו לביקורו של אדם מן החוץ. יד לא נתתי להם, אבל הייתי מדבר איתם קצת, משוחח עימהם על דא ועל הא , מעודד אותם בדברים וקורא בפניהם חומש ורש"י. וככה עשיתי לי מינהג ללכת אצלם בכל ערב שבת. פעם אף אמרו לי: אתה ידוע, כל פעם שאתה בא אלינו זה כאילו הייתה זו הפעם האחרונה, מפני שאנו מחכים פה למלאך המוות, כי חזקה על הבית הזה שכל הבא בשעריו – חי לא יצא מכאן... באחד מביקורי ביקשוני שאשתדל לספק להם אוכל כשר. מיד הלכתי לחנות הכלים של דוד ברמן שבשוק "מחנה יהודה", שחתי בפניו כל אותו מעשה וביקשתיו לקחת חלק במצווה. להפתעתי עמד ברמן על כך שיתן הכלים כולם... אשתי, חנה, הייתה מבשלת להם בקביעות, ואני נושא להם את המזון המבושל... ובהגיע ראש השנה הצטרפו אלי שני בני שיחיו לביקור, וזיכו את החולים לשמוע קול שופר ולא חששו בני מפני הסכנה הכרוכה בכך, שהרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים. והוסיף וסיפר מאדמו"ר מסוכוטצ'וב, הרב מנחם שלמה בורנשטיין: "בזמן המנדט הבריטי, ביקשני ר' אריה באחד מימי ראש חודש שאצטרף אליו בנסיעתו לבית החולים למצורעים אשר היה ממקום בבית לחם, ואסייע בידו בנשיאת סלי מזון. הופתעתי – ונעניתי בנפש חפצה. עלינו על אוטובוס ערבי, ירדנו בבית לחם וכיתתנו רגליו כברת דרך ארוכה עד לבית החולים למצורעים. משהגענו לשם, נכנס רבי אריה לכל אחד מהחדרים, בירך את החולים ברכת רפואה שלמה וחילק להם דברי מאכל. משיצאנו לפרוזדור שאלתיו: "ומה לך כי תסע מחוץ לעיר ותכתת רגליך כדי לבקר חולים מצורעים ערביים?" השיבני: ישנו יהודי אחד בודד המאושפז עם כל החולים הערביים ובזכותו הולך אני ופוקד את החולים כולם..."
מאמרים נוספים לפרשת תזריע
מאמרים נוספים לפרשת מצורע
 |
| בית החולים למצורעים בירושלים. צילום תמר הירדני מקור:ויקיפדיבה |
