בפרשת שלח נשלחים שנים עשר איש לתור את הארץ ולחוות דעה. כולם רואים בדיוק את אותם דברים ובכל זאת, עשרה אנשים חוזרים עם חוות דעת של "ארץ אוכלת יושביה" בעוד שני אנשים טוענים "טובה הארץ מאד מאד". מי צודק, ואיך ייתכן שראיית אותן עובדות מוליכה למסקנות שונות כל כך? לשם כך נבצע עיון מעמיק בפרשת המרגלים, בעקבות המפרשים והמדרשים ונסתמך גם על תחומי ידע אחרים.
הפרשה פותחת בציווי ה' לשלוח אנשים לתור את ארץ כנען, אולם מטרת השליחות כלל לא מפורטת (לפי התלמוד, בני ישראל רצו לשלוח את המרגלים וכך גם עולה מדברים א' פסוק כ"ב, משה נמלך בה', וה' אישר את השליחות אך לא ציווה עליה - ההבדלים בין פרשתינו למקורות בפרשת דברים גדולים ומצריכים עיון בפני עצמו). משה ממנה שנים עשר אנשים, איש לכל שבט למשלחת לתור את הארץ ומונה את מטרות המשלחת. המטרה הראשונה היא מטרה צבאית. האם העם חזק או רפה, מעט או רב, האם הארץ שהעם יושב בה טובה או רעה, האם העם יושב במחנים או במבצרים ורק לבסוף האם הארץ שמנה או רזה ומשה מבקש מהאנשים להביא את פרי הארץ.
כבר בהתחלת השליחות אנו רואים את ניצני הכשלון. לשליחות ממונים שנים עשר איש, חשובים ונכבדים, אנשים שברור שלא יסתפקו במתן דיווח בלבד, אלא גם יכניסו את דעתם האישית (ולמעשה יחזרו לא עם נתוני מודיעין, אלא כבר עם חוות דעת מגובשת). לשליחות צבאית, מספר כל כך רב של אנשים לא יכול להצליח. אין אפשרות למשלחת בגדול כזה לא להיראות ולא להתגלות. כמו כן השליחות לא מוגדרת היטב, שליחות צבאית? שליחות בוטנית? כמו כן משה כבר מכניס לפיהם את האפשרות לומר שהארץ היא רעה ורזה והעם מאד חזק.
משה כנראה חושש מהשליחות ואנו לומדים זאת מהמהלך היחידי שהוא נוקט, שינוי שמו של הושע בן נון ליהושע בן נון (אנו מודעים כאן לראשונה לשינוי שם זה, גם בפרשות קודמות נכתב יהושע). נראה שמשה מריח שיהיו צרות אבל אולי לא יודע בדיוק מאיפה הן יגיעו, אולי משה סומך על יהושע שיוכל להשפיע (למרות שאנו יודעים שיהושע שקט, צנוע ולא מש מתוך האוהל ובודאי אינו פוליטיקאי במובן הרגיל) ואולי משה לא יכול לעמוד מול לחץ העם (ובכך שוב מתגלים כבר הסדקים במנהיגותו). בכל אופן המשלחת יוצאת לדרך, בקיץ. המשלחת תרה באזורים שונים בארץ, פרט לחריג אחד, לגבי חברון נכתב בלשון יחיד (י"ג כב): "...ויבא עד חברון...". הגמרא (סוטה לד ב:) מפרשת שכלב לבדו הלך לחברון (ואם כך, רק הוא ראה את ילידי הענק אחימן ששי ותלמי ועוד נשתמש במידע חשוב זה). בנוסף מופיע סיפור האשכול המפורסם הנישא על מוט, אולם המרגלים הביאו גם רימונים ותאנים. המרגלים חוזרים לאחר ארבעים יום, ואין לנו מושג מה קרה בדרך (למרות שהגיוני להניח כי הויכוחים החלו כבר אז).
בנקודת השיבה אנו רואים את הכשל השני של השליחות. במקום למסור דיווח רק למשה ואהרון, הדיווח נמסר לכל העדה (פסוק כו): "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ". מסירת המידע הדיון עליו ועיבודו צריכים להיעשות בחדרי חדרים ולא מול כל העם.
הכשל השלישי בשליחות הוא סדר הדברים. משה ביקש דיווח צבאי ואחר כך דיווח על פרי הארץ, המרגלים שתכננו מראש מה רצונם להגיד, התחילו דווקא בהראותם ובדברם על פרי הארץ (כאשר הדיווח הוא חיובי ומעודד), אולם כל מטרת דיווח זה היתה לבטל אותו בהמשך בדיווחם הצבאי (כז): "וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ". שימו לב למילה וגם הרומזת שיש עוד משהו.
הכשל הרביעי מופיע בפסוקים כח-כט: "אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן". השימוש במילות התואר חורג מהשליחות ומהווה דעה אישית. כמו כן בארנו שאת ילידי הענק רק כלב ראה (למרות שייתכן שהיו כאלו גם בערים אחרות).
נראה שעד נקודה זאת המרגלים מסכימים בדבריהם. לא ברור מי היה הדובר, אולם כלב, נציג שבט יהודה (שאולי לו הייתה מגיעה זכות הדיבור, מאחר ושבט יהודה כבר קיבל את מעמדו החשוב), מבין שהגיע הזמן להציג את חוות דעתו (ל): "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ". כלב לא מתרגש מילידי הענק (הוא ראה אותם בבירור), שאר המרגלים מציגים חוות דעת הפוכה (לא): "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".
אם הדיון היה מתקיים בשקט באוהלו של משה, אולי עוד אפשר היה להגיע למסקנות אחרות, אולם העם רואה חוות דעת של עשרה אנשים מול איש אחד, ואותם עשרה אנשים ממשיכים מיד בדברים, בלי לתת לכלב אפשרות לענות.
שאלה קשה ביותר בנקודה זו היא היכן יהושע? כל העם יודע שליהושע יש מעמד מיוחד. מכל המרגלים אנו יודעים דברים רק על יהושע. לעניננו, יהושע הוא היחידי שפיקד על צבא בעם ישראל במלחמת עמלק. חוות דעתו של יהושע בנקודה זו קריטית. הערכה שלו לגבי אפשרות הלחימה הייתה יכולה לשנות את הכל, אולם יהושע שקט מסיבה לא ברורה. לא מצאתי הסבר לשאלה זו ואודה אם מי מהקוראים יכול להביא מקורות לפתרון תעלומה זו (בהמשך המאמר נראה כי מופיע רמז קל לאי נחת משתיקתו של יהושע).
אם עד נקודה זו הויכוח לגיטימי, עשרת המרגלים שוברים את הכללים (לב): "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
לפני שננתח את הפסוקים נשים לב לפסוק הבא (י"ד א): "וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". אירועי היום נגמרים ויש הפסקה ללילה בו כל העם בוכה. המשך פרק י"ד מתרחש כנראה רק למחרת בבוקר (למרות שלא מפורש כך אולם זו הנחה הגיונית יותר מאשר שהמשך הויכוח היה בלילה). נציין שוב את הקושי בכך שלא משה לא אהרון ולא יהושע וכלב מגיבים מייד ומשאירים לעשרת המרגלים את המילה האחרונה. רק בפסוק ו (שלפי סדר הדברים מתרחש ביום למחרת) אנו מוצאים תגובה של יהושע וכלב: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה מִן-הַתָּרִים אֶת-הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם-חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אַךְ בַּה' אַל-תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל-תִּירָאֻם".
עתה, כשכל הפסוקים לפנינו ננסה להבין מהי אותה דיבה. הראב"ע מפרש "דבר שלא היה", אולם נראה שלפחות תוכן דברי המרגלים הוא אמת. הכנענים הם אנשי מידות (ומלחמות יהושע מראות שהקרבות היו קשים ומרים), הנפילים הם עובדה קיימת (אפילו יש להם שמות). ועדיין מאותן עובדות, אפשר להגיע למסקנות שונות לחלוטין. מסקנת עשרת המרגלים היא אין סיכוי, וייתכן שבדרך הטבע, מסקנה זו הינה נכונה, אולם עם ישראל אינו מתנהג בדרך הטבע ואף ארץ ישראל אינה מתנהגת כדרך הטבע ודבריהם של יהושע וכלב מראים זאת. אם רצון ה' להביא אותנו אל הארץ, אין מה לדאוג, ואת הנפילים אנחנו נאכל כמו לחם (בלי מלח). המדרש מבאר שבכל מקום שנכנסו אליו המרגלים, עשה הקדוש ברוך הוא נס ומנהיג המקום נפטר. כך בני המקום היו עסוקים בלוויה ופחות שמו לב לחבורה המשונה שמסתובבת אצלם (השוו למרגלים ששולח יהושע ליריחו ובמצוד אחריהם). ואכן, בכל מקום שהמרגלים מגיעים, הם רואים את המנהיג מת. המסקנה הפשוטה היא ארץ אוכלת יושביה, אבל לכלב מסקנות אחרות. כאשר הוא הלך, לבדו, לחברון, ילידי הענק לא מתו. כלב מבין שהיה פה משהו לא טבעי, משהו מאת ה', ושמסקנות עשרת המרגלים מוטעות לחלוטין. למרבה הצער הבנתו של כלב (ויהושע) לא מצליחות לשנות את דעת העם המבקש לרגום אותם (האם גם את משה ואהרון?) באבנים "וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ונצרכת התערבות של ה'.
להשלמת העניין, לאחר שה' מודיע על העונש שאיש מהעדה לא יבוא לארץ, מופיע החרגה לעונש (י"ד כד): "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה". רק כלב מופיע בפסוק זה. לכלב הייתה רוח אחרת. לכלב הייתה אמונה. לכאורה נראה שיש כאן ביקורת על יהושע שלא סייע בידו מההתחלה. רק בפסוק ל' נאמר שיהושע גם ייכנס לארץ "אִם-אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן".
ראיית אותן עובדות והסקת מסקנות שונות לחלוטין היא תופעה המלווה את האנושות לכל אורך ההיסטוריה. הפרשנות האנושית לעובדות יכולה להיות הרת אסון. במקרה המרגלים, הפרשנות המוטעית שלהם התבררה לאחר יום אחד בלבד, אולם כבר היה מאוחר מדי לעשות משהו והכניסה לארץ התעכבה בארבעים שנה. גם בימינו החברה הישראלית מאופיינת בפרשנות שונה והביטויים שבכותרת נשמעים רבות. הארץ היא אכן ארץ אוכלת יושביה וגם ארץ טובה מאד מאד. הדבר תלוי בעם ישראל עצמו. ארץ ישראל איננה ככל הארצות, בהן שולטים חוקי הטבע. עובדה היא שפיסת אדמה זעירה זו, מושכת אליה את עיני כל העולם, בעוד מקומות אחרים זוכים להתעלמות טוטאלית. דבר זה מפורש בתורה במקומות רבים. בפרשת התוכחה בפרשת בחוקותי (ויקרא כו), ובעיקר בספר דברים, ערב הכניסה לארץ, בפרשת "והיה אם שמוע" ובפרט בפסוק אחד, דברים י"א י"ב: "אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"
מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת שלח
הפרשה פותחת בציווי ה' לשלוח אנשים לתור את ארץ כנען, אולם מטרת השליחות כלל לא מפורטת (לפי התלמוד, בני ישראל רצו לשלוח את המרגלים וכך גם עולה מדברים א' פסוק כ"ב, משה נמלך בה', וה' אישר את השליחות אך לא ציווה עליה - ההבדלים בין פרשתינו למקורות בפרשת דברים גדולים ומצריכים עיון בפני עצמו). משה ממנה שנים עשר אנשים, איש לכל שבט למשלחת לתור את הארץ ומונה את מטרות המשלחת. המטרה הראשונה היא מטרה צבאית. האם העם חזק או רפה, מעט או רב, האם הארץ שהעם יושב בה טובה או רעה, האם העם יושב במחנים או במבצרים ורק לבסוף האם הארץ שמנה או רזה ומשה מבקש מהאנשים להביא את פרי הארץ.
כבר בהתחלת השליחות אנו רואים את ניצני הכשלון. לשליחות ממונים שנים עשר איש, חשובים ונכבדים, אנשים שברור שלא יסתפקו במתן דיווח בלבד, אלא גם יכניסו את דעתם האישית (ולמעשה יחזרו לא עם נתוני מודיעין, אלא כבר עם חוות דעת מגובשת). לשליחות צבאית, מספר כל כך רב של אנשים לא יכול להצליח. אין אפשרות למשלחת בגדול כזה לא להיראות ולא להתגלות. כמו כן השליחות לא מוגדרת היטב, שליחות צבאית? שליחות בוטנית? כמו כן משה כבר מכניס לפיהם את האפשרות לומר שהארץ היא רעה ורזה והעם מאד חזק.
משה כנראה חושש מהשליחות ואנו לומדים זאת מהמהלך היחידי שהוא נוקט, שינוי שמו של הושע בן נון ליהושע בן נון (אנו מודעים כאן לראשונה לשינוי שם זה, גם בפרשות קודמות נכתב יהושע). נראה שמשה מריח שיהיו צרות אבל אולי לא יודע בדיוק מאיפה הן יגיעו, אולי משה סומך על יהושע שיוכל להשפיע (למרות שאנו יודעים שיהושע שקט, צנוע ולא מש מתוך האוהל ובודאי אינו פוליטיקאי במובן הרגיל) ואולי משה לא יכול לעמוד מול לחץ העם (ובכך שוב מתגלים כבר הסדקים במנהיגותו). בכל אופן המשלחת יוצאת לדרך, בקיץ. המשלחת תרה באזורים שונים בארץ, פרט לחריג אחד, לגבי חברון נכתב בלשון יחיד (י"ג כב): "...ויבא עד חברון...". הגמרא (סוטה לד ב:) מפרשת שכלב לבדו הלך לחברון (ואם כך, רק הוא ראה את ילידי הענק אחימן ששי ותלמי ועוד נשתמש במידע חשוב זה). בנוסף מופיע סיפור האשכול המפורסם הנישא על מוט, אולם המרגלים הביאו גם רימונים ותאנים. המרגלים חוזרים לאחר ארבעים יום, ואין לנו מושג מה קרה בדרך (למרות שהגיוני להניח כי הויכוחים החלו כבר אז).
בנקודת השיבה אנו רואים את הכשל השני של השליחות. במקום למסור דיווח רק למשה ואהרון, הדיווח נמסר לכל העדה (פסוק כו): "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ". מסירת המידע הדיון עליו ועיבודו צריכים להיעשות בחדרי חדרים ולא מול כל העם.
הכשל השלישי בשליחות הוא סדר הדברים. משה ביקש דיווח צבאי ואחר כך דיווח על פרי הארץ, המרגלים שתכננו מראש מה רצונם להגיד, התחילו דווקא בהראותם ובדברם על פרי הארץ (כאשר הדיווח הוא חיובי ומעודד), אולם כל מטרת דיווח זה היתה לבטל אותו בהמשך בדיווחם הצבאי (כז): "וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ". שימו לב למילה וגם הרומזת שיש עוד משהו.
הכשל הרביעי מופיע בפסוקים כח-כט: "אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן". השימוש במילות התואר חורג מהשליחות ומהווה דעה אישית. כמו כן בארנו שאת ילידי הענק רק כלב ראה (למרות שייתכן שהיו כאלו גם בערים אחרות).
נראה שעד נקודה זאת המרגלים מסכימים בדבריהם. לא ברור מי היה הדובר, אולם כלב, נציג שבט יהודה (שאולי לו הייתה מגיעה זכות הדיבור, מאחר ושבט יהודה כבר קיבל את מעמדו החשוב), מבין שהגיע הזמן להציג את חוות דעתו (ל): "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ". כלב לא מתרגש מילידי הענק (הוא ראה אותם בבירור), שאר המרגלים מציגים חוות דעת הפוכה (לא): "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".
אם הדיון היה מתקיים בשקט באוהלו של משה, אולי עוד אפשר היה להגיע למסקנות אחרות, אולם העם רואה חוות דעת של עשרה אנשים מול איש אחד, ואותם עשרה אנשים ממשיכים מיד בדברים, בלי לתת לכלב אפשרות לענות.
שאלה קשה ביותר בנקודה זו היא היכן יהושע? כל העם יודע שליהושע יש מעמד מיוחד. מכל המרגלים אנו יודעים דברים רק על יהושע. לעניננו, יהושע הוא היחידי שפיקד על צבא בעם ישראל במלחמת עמלק. חוות דעתו של יהושע בנקודה זו קריטית. הערכה שלו לגבי אפשרות הלחימה הייתה יכולה לשנות את הכל, אולם יהושע שקט מסיבה לא ברורה. לא מצאתי הסבר לשאלה זו ואודה אם מי מהקוראים יכול להביא מקורות לפתרון תעלומה זו (בהמשך המאמר נראה כי מופיע רמז קל לאי נחת משתיקתו של יהושע).
אם עד נקודה זו הויכוח לגיטימי, עשרת המרגלים שוברים את הכללים (לב): "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
לפני שננתח את הפסוקים נשים לב לפסוק הבא (י"ד א): "וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". אירועי היום נגמרים ויש הפסקה ללילה בו כל העם בוכה. המשך פרק י"ד מתרחש כנראה רק למחרת בבוקר (למרות שלא מפורש כך אולם זו הנחה הגיונית יותר מאשר שהמשך הויכוח היה בלילה). נציין שוב את הקושי בכך שלא משה לא אהרון ולא יהושע וכלב מגיבים מייד ומשאירים לעשרת המרגלים את המילה האחרונה. רק בפסוק ו (שלפי סדר הדברים מתרחש ביום למחרת) אנו מוצאים תגובה של יהושע וכלב: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה מִן-הַתָּרִים אֶת-הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם-חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אַךְ בַּה' אַל-תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל-תִּירָאֻם".
עתה, כשכל הפסוקים לפנינו ננסה להבין מהי אותה דיבה. הראב"ע מפרש "דבר שלא היה", אולם נראה שלפחות תוכן דברי המרגלים הוא אמת. הכנענים הם אנשי מידות (ומלחמות יהושע מראות שהקרבות היו קשים ומרים), הנפילים הם עובדה קיימת (אפילו יש להם שמות). ועדיין מאותן עובדות, אפשר להגיע למסקנות שונות לחלוטין. מסקנת עשרת המרגלים היא אין סיכוי, וייתכן שבדרך הטבע, מסקנה זו הינה נכונה, אולם עם ישראל אינו מתנהג בדרך הטבע ואף ארץ ישראל אינה מתנהגת כדרך הטבע ודבריהם של יהושע וכלב מראים זאת. אם רצון ה' להביא אותנו אל הארץ, אין מה לדאוג, ואת הנפילים אנחנו נאכל כמו לחם (בלי מלח). המדרש מבאר שבכל מקום שנכנסו אליו המרגלים, עשה הקדוש ברוך הוא נס ומנהיג המקום נפטר. כך בני המקום היו עסוקים בלוויה ופחות שמו לב לחבורה המשונה שמסתובבת אצלם (השוו למרגלים ששולח יהושע ליריחו ובמצוד אחריהם). ואכן, בכל מקום שהמרגלים מגיעים, הם רואים את המנהיג מת. המסקנה הפשוטה היא ארץ אוכלת יושביה, אבל לכלב מסקנות אחרות. כאשר הוא הלך, לבדו, לחברון, ילידי הענק לא מתו. כלב מבין שהיה פה משהו לא טבעי, משהו מאת ה', ושמסקנות עשרת המרגלים מוטעות לחלוטין. למרבה הצער הבנתו של כלב (ויהושע) לא מצליחות לשנות את דעת העם המבקש לרגום אותם (האם גם את משה ואהרון?) באבנים "וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ונצרכת התערבות של ה'.
להשלמת העניין, לאחר שה' מודיע על העונש שאיש מהעדה לא יבוא לארץ, מופיע החרגה לעונש (י"ד כד): "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה". רק כלב מופיע בפסוק זה. לכלב הייתה רוח אחרת. לכלב הייתה אמונה. לכאורה נראה שיש כאן ביקורת על יהושע שלא סייע בידו מההתחלה. רק בפסוק ל' נאמר שיהושע גם ייכנס לארץ "אִם-אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן".
ראיית אותן עובדות והסקת מסקנות שונות לחלוטין היא תופעה המלווה את האנושות לכל אורך ההיסטוריה. הפרשנות האנושית לעובדות יכולה להיות הרת אסון. במקרה המרגלים, הפרשנות המוטעית שלהם התבררה לאחר יום אחד בלבד, אולם כבר היה מאוחר מדי לעשות משהו והכניסה לארץ התעכבה בארבעים שנה. גם בימינו החברה הישראלית מאופיינת בפרשנות שונה והביטויים שבכותרת נשמעים רבות. הארץ היא אכן ארץ אוכלת יושביה וגם ארץ טובה מאד מאד. הדבר תלוי בעם ישראל עצמו. ארץ ישראל איננה ככל הארצות, בהן שולטים חוקי הטבע. עובדה היא שפיסת אדמה זעירה זו, מושכת אליה את עיני כל העולם, בעוד מקומות אחרים זוכים להתעלמות טוטאלית. דבר זה מפורש בתורה במקומות רבים. בפרשת התוכחה בפרשת בחוקותי (ויקרא כו), ובעיקר בספר דברים, ערב הכניסה לארץ, בפרשת "והיה אם שמוע" ובפרט בפסוק אחד, דברים י"א י"ב: "אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"
מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת שלח
 |
| פרשת שלח, המרגלים, גרארד הוט , דמויות מהתנך 1728 Gerard Hoet |
