אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

חידון לפרשת פנחס

לדף הראשי של פרשת פינחס

החידון לפרשת פינחס מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים הקשורות לנושאים שונים בפרשת פינחס. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות  אולם מומלץ לנסות היטב לבד.
בהצלחה

חידות לפרשת פינחס
חידות לפרשת פינחס
חידות לפרשת פינחס באדיבות עזרא מרום

1. באילו פרשות בתורה נזכרים כל מועדי השנה ?
2.   ידוע מאמר חז"ל : " פנחס זה אליהו ". כיצד רמוז הדבר בפסוק : "ונתתי לו את בריתי שלום" ? 
3.  לאליהו יש 3 כינויים: נביא, תשבי וגלעדי       א.לאילו מתפקידי אליהו קשורים הנ"ל ?
     ב. מה רמוז בשם : "תשבי "  ?
4.  מי נקראים בפרשתנו" קריאי העדה " ?
5. באיזה גיל ילדה יוכבד את משה ?
6. פרט את שמות בנות צלפחד.
7. מי היה צלפחד בן חפר ? (גמרא שבת צ"ו :   )
8. בפרשת בנות צלפחד  "נתעלמה הלכה ממשה". מדוע ?
9. מהיכן נלמדים דברי המדרש : " גדול כוחן של הנשים משל האנשים " ?
10. מה שמות  א. בתו של אשר    ב. בנו של דן ?
11. בפיוט "לכה דודי " נאמר : "ימין ושמאל תפרוצי...על יד איש בן פרצי " . 
      א.  מי האיש ?       ב. מאיזה שבט היתה משפחת הפרצי ?
12. כמה ילדים היו ל:   א. בנימין ?      ב. דן ?
13. "קח לך את יהושע בן נון : "איש אשר רוח בו ". כיצד מפרש רש"י  כינוי זה ?
14.  הביטוי "  ה' אלוקי הרוחות " נזכר רק פעמיים בתורה, האחד בפרשתנו והשני היכן ?
15. " ונתת מהודך עליו  " . למה נמשלו משה ויהושע ?

תשובות לחידון פרשת בלק

זהו דף התשובות לחידון לפרשת בלק. אם הגעתם לדך זה לפני שהגעתם לדף החידות, אנא עיברו ישירות לדף החידות ונסו לפתור ולאחר מכן אם צריך היעזרו בדף זה:



פתרון החידה: מיהם שני בני האדם בפרשת בלק

פתרון החידה מופיע בנבואותיו האחרונות של בלעם על הגויים בפרק כ"ד:
יז אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת:
וגם
כב כִּי אִם-יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד-מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ:

קין ושת הם שני בניו של אדם הראשון.
בפרשה וגם בהפטרה מופיע הביטוי בן אדם (או בני אדם) וגם צירופים אלו יכולים להוות פתרון.

פתרונות לחידות ציורים:

  • כלב ירושלמי - הכוונה כמובן לכלב בלק, גיבור המשנה בספרו של שי עגנון: "תמול שלשום"
  • מחיאת כפים - הכוונה לפסוק: "ויספוק בלק את כפיו"
  • משה דיין - הכוונה לכינוי בו מכנה בילעם את עצמו: נאום הגבר שתום העין
  • 00 - המילה אפס מופיעה פעמים בפרשה
  • דגל שבעת הכוכבים - דגלה של חברת צים, המילה מופיעה בפרשה.
  • שני בני אדם - ראו למעלה.
  • תמונת הגדר והמיל סייג - מרמז לפסוק: "גדר מזה וגדר מזה".
  • אוהל - מה טובו אוהלך יעקב.
  • הקוסם הוא בילעם.
  • פסח שבועות וסוכות - רמז לביטוי שלשה רלגים המופיע בפרשה בדברי האתון.
  • סער אטיאס וכחלון - שרים בממשלה.
  • הציפור מכוונת לבלק בן ציפור.
  • מטוס הלביא מרמז ללביא המופיע בברכות בילעם.
  • תמונת השטן מרמזת על מלאך ה' שהיה שטן לבילעם.
  • דלי - מכוון לפסוק (כ"ד ז) - "יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו..."

תשובות לחידות עזרא מרום
1.  א. יונה הנביא ; עורב מלך מדין
     ב.  משה.
2.  כיון שמשה מנהיגם של ישראל גדל במדין, חשבו שהמדינים מכירים את סוד
      כוחו.
3.  על הארבה במכות מצרים.
4 .  א. 42 קרבנות  ב. זכה  שמזרעו תצא רות שממנה  יצא דוד וממנו יצא המשיח!!               
            (עיין סנהדרין ק"ה : ) 
 5. התורה שעליה נאמר:"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".
 6. אברהם בעקידה.
 7. מהפסוק "ויחבוש בלעם את אתונו" – שחבש אותה בעצמו.
 8.  יהושע בן-נון.
9. א. 3 פעמים.  ב. האתון רמזה לבלעם שלא יוכל לעקור אומה החוגגת 3 רגלים  .
 10. כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם לטעון אילו היה לנו נביא היינו 
       חוזרים למוטב.
11. צורים = האבות; גבעות= האמהות.
12. שמשון אמר: "תמות נפשי עם פלשתים."
13.  על יוסף בפרשת וזאת הברכה.
14.  על הקיני.
15.   כנחלים  נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה'  כארזים עלי מים.


קנאה ומעשה פינחס

"הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם", כך המשנה במסכת אבות, אולם בפרשת פינחס אנו מופתעים לראות כי מעשה הקנאה דווקא הציל את בני ישראל מכיליון, הצליח לכפר על חטא וזיכה את עושהו בברית שלום וכהונת עולם.

במאמר נסביר את יחודיות מעשהו של פינחס, את העובדה שהוא זכה להכרה על כך משמים ולמרות זאת לביקורת מבני אדם, ובוודאי שאין לראות בכך דוגמה לימינו.

סיפור המעשה עצמו מופיע בסוף פרשת בלק:
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-ה' מִיִּשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר:  וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף"
בני ישראל חוטאים בחטא של זנות, חטא של בגידה באלוקים ומעבר לאלוקים אחר. עשרות אם לא מאות פעמים בתורה ובנביאים, מדמים את ההליכה אחרי אלוקים אחרים, כבגידה של אשה בבעלה. התורה נוקטת בלשון "ויצמד" המשתמעת לשני כיוונים, גם ההיצמדות הפיזית לבנות מואב (וחטא העריות) ובאותה שעה ממש ההיצמדות לבעל-פעור, לעבודה הזרה של מואב. הציווי של ה' למשה מפורש "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה'" אך לא לגמרי ברור. משה מעביר את הציווי הלאה, אל שופטי ישראל והוא כבר ברור לחלוטין "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור", אולם לא קורה שום דבר וההוראה לא מבוצעת. המצב רק מחמיר שכן החטאים כבר לא נעשים בשולי המחנה אלא במרכזו מול פרצופו של משה. במצב זה רק פינחס מתגבר על ההלם ומבצע הלכה למעשה את מה שמשה אמר קודם, לוקח רומח והורג את האיש והאשה. פעולה זו גורמת מיידית לעצירת המגיפה ומסיימת את הפרשה.

מיד לאחר מכן ה' מוסר למשה את סיכום האירוע:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:  פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:  לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם:  וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
מעשהו החריג  של פינחס זוכה להערכה. גם המגיפה נפסקה וגם פינחס זוכה לכהונת עולם ולברית שלום.

וכאן ישנה נקודה שלא קיבלה תשומת לב במהלך פרשנות הדורות. המגיפה בעיצומה בעת עשיית החטא, הציווי של ה' אינו בא רק כעונש לחוטאים אלא כדרך לעצור את המגיפה. התמהמותו של משה ושופטי העם גורמת לכך שהמגיפה נמשכות ובני ישראל, ושבט שמעון בפרט, מתים כמו זבובים.
מעשהו של פינחס אינו רק מעשה קנאות, אלא גם מעשה הצלה, הקישור בין מעשהו לבין העבודה שהמגפה נעצרה ברור ומפורש.

היה אפשר לומר, שלא מעשה הבעילה עצמו הוא מה שהפריע לפינחס, ושבאופנת הפוסט-מודרנזים שכל אחד יעשה מה שבא לו, וישכב עם מי שבא לו ויעבוד איזה אלוהים שבא לו, ומה לפינחס בכלל איכפת? אבל אפילו המנטרה הפוסט-מודרנית מכירה בכך שכל אחד יעשה מה שבא לו כל עוד הוא אינו פוגע באחרים. במקרה המתואר, בוודאי הייתה פגיעה באחרים, בשבט שמעון ובכל עם ישראל.
פינחס במעשהו עוצר את זה ולמרות שלא ופולארי להזכיר מילים אלו היה אפשר לטעון שעשה זאת מדין רודף. ולמרות אפשרות מפתה זו, אין התייחסות כזו לפינחס. ואם אין, חובה עלינו לחפש למה, כי האפשרות הייתה מונת לפני הפרשנים והם בחרו שלא להביא אותה.

אולי הסיבה היא שאמנם מעשהו של זמרי פגע בעם ישראל, אולם זו הייתה פגיעה שנעשית על ידי אלוהים. לו זמרי היה עומד והורג 24,000 איש הרי ברור שיש להורגו כמה שיותר מהר, אולם לא זה היה המקרה. הזקיה בין המעשים ברורה, אבל הסיבתיות היא סיבתיות שמיימית ולא סיבתיות ארצית, סיבתיות שיכולה לדון בבית דין של מטה. במקרה כזה, אין אפשרות לדון דין רודף, גם אם אתה מאמין שמעשהו של אחד פוגע בעם ישראל כולו, האם פגיעה זו היא פגיעה שמיימית. "לא בשמים היא".

הקנאות בעייתית לא פחות ולמרות שפינחס קיבל הכרה משמים, הוא לא קיבל אותה מבני אדם. ננסה להבין מדוע.

מעשהו של פינחס הוא מיוחד וחריג, רבים רוצים ללמד זכות על עצמם בעשותם מעשים חריגים שהם כפינחס, אולם לא כך הדברים. ידוע הפתגם: "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר בפינחס" וייתכן שהכוונה היא שגם מי שעושה מעשה ומנסה להצדיק אותו בקנאות, טעמו לא נכון, ורק ה' בוחן כליות ולב יכול להעיד על כך. בתנ"ך דוגמאות רבות לכך. אליהו הנביא, שהמדרשים אומרים שהוא פינחס בעצמו, טוען על קנאותו לפני ה' ונראה שה' אינו מרוצה מקנאות זו (ראו מאמר מורחב להפטרת פרשת פינחס ). דוגמא חריפה יותר היא ביהוא שלמפרע מתברר כי חיסול בית אחאב שביצע לא נבע מקנאות אלא בעיקר כדי להבטיח שלא יישאר יורש שילחם בו.

דעת חכמים, וגם העם, אינה נוחה ממעשי קנאות. זוהי דרך מסוכנת ואינה יכולה להיות דרך רגילה בחברה מתוקנת. כל אחד יכול לטעון למניעים נעלים ומוסרים אולם מספר האנשים שבאמת יהיו מונעים רק ממניעים כאלו הוא זערורי. שימוש בקנאות כתירוץ הוא פתח לאנרכיה ולאלימות. ההבדל בין מעשהו של פינחס לבין מעשים אחרים הוא שלנו ידוע שהוסכם עליו משמים, ואולם שוב, "לא בשמים היא".

גם בתורה עצמה השאירו רבותינו רמז  על מעשהו החריג של פינחס. התורה כידוע כתובה באותיות בלבד על גבי קלף. אין ניקוד, אין טעמים, אולם בתורה מופיעות כתיבות חריגות לרוב ולכולן טעם. בתחילת פרשת פינחס מופיעות שתי כתיבות כאלו. השם פינחס מופיע כאשר האות י' בו היא קטנה. גם במילה "שלום" מופיע כתיבה חריגה והו' מקוטעת (עם רווח באמצע הקו האנכי). שתי כתיבות חריגות אלו משמשות תזכורות נוספות שמעשהו של פינחס היה כזה, אך הוא היוצא דופן, שאינו מלמד על הכלל, אירוע חריג, שאין רשות לחזור עליו.


נספח א - מעט על השורש קנא
לשורש "קנא" מובנים שונים כפי המופיע במילון אבן-שושן:
  1. רגז על הצלחת הזולת, הייתה עינו צרה בטובת מישהו.
  2. חשד בבגידה, רגז על גילויי אהבה לאחרים.
  3. התנגד קשות לכל מי שפגע בדבר היקר לו מאד.
השורש "קנא" מופיע עשרות פעמים במקרא, באחד ממובניו, ויסודו עוד מספר בראשית, בין אם במדרשים ובמקומות בהם לא מופיע שורש זה במפורש ובין אם בהופעתו כמו בקנאת רחל באחותה ובעקבותיה, קנאת בני יעקב ביוסף.

גם בספר במדבר מופיעה הקנאה לרוב. בפרשת נשא בפרשיית סוטה מדובר רבות על קנאה מהסוג השני. קורח ועדתו מקנאים במשה ואהרון (קנאה מהסוג הראשון) ויהושע המציע לכלוא את אלדד ומידד המתנבאים ננזף בידי משה בשורש זה ממש "המקנא אתה לי..." במשמעותו השלישית. גם ה' מכונה אל קנא, ויותר מכך, קנא הוא אחד מהשמות של ה'! (שמות ל"ד יד): "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא"

נספח ב - נתעלמה הלכה
רש"י ופרשנים אחרים דורשים שנתעלמה מכולם הלכה ורק פינחס נזכר בה וזו הלכה "שהבועל כנענית קנאים פוגעים בו", והלכה ואין מורים כן. אם משה ציווה להרוג את האנשים, מהי ההלכה שלא ידעו? את התשובה שמעתי מהרב יעקב מדן. משה התכונן לביצוע דין מסודר באנשים, ובית דין לדיני נפשות דורש עדים, התראה ו-23 שופטים. פינחס הבין שבמצב חמור זה אין את האפשרות לחכות ל-"הליכים המקובלים" ונדרשת פעולה חריגה (מאד חריגה). הציווי של משה "הרגו איש אנשיו" מזכיר מאד את ציווי משה לאחר חטא העגל (שמות ל"ב כז): "וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ", לפי הרב מדן, מעשה זה, היה התקדים למעשה פינחס וממנו למד פינחס, שבשעות קשות יש לנקוט את המעשה מיידית ולא לחכות ל"הליכים הפרוצדורליים הרגילים". לפי הסבר זה, זוהי ההלכה שנתעלמה ממשה רבנו.

נספח ג  - פינחס ובני ישראל
דברי ה' נאמרו למשה בלבד, וייתכן כי בני ישראל לא ידעו מהם כלל ולא קיבלו עליהם את פינחס בתור כהן, שהרי פינחס הרג אנשים ואיך הוא יכול להיות כהן? רק בסוף ספר יהושע (בפרק כ"ב וכנראה לאחר מות יהושע, למרות שמות יהושע מתואר בפרק כ"ג וכ"ד) פינחס מקבל את הגושפנקה מבני ישראל. באותו אירוע שבטי גד וראובן בונים מזבח, ובני ישראל חוששים שהוא לעבודה זרה ורוצים לצאת עליהם במלחמה, וקוראים לפינחס (הידוע כבר במלחמתו בעבודה זרה), אולם פינחס משתכנע באמיתות הכוונות של בני גד ובני ראובן שהמזבח הוא לזכור שהם חלק מעם ישראל, ומשכין שלום בין השבטים. מכאן רואים שפינחס אכן מצדיק את ברית השלום הנתונה לו, והוא ראוי לכהונה.


מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת פינחס

כל פרשה בתורה - יואל רפל

ספרו של יואל רפל, כל פרשה בתורה, מצטרף לשורה ארוכה של ספרים בנושא פרשת השבוע. מגמת הכתיבה בפרשת השבוע תופסת תאוצה בשנים האחרונות, עקב ענין גובר בכל חלקי הציבור. ספרים (וגם אתרים - כדוגמת אתר זה) מתחדשים מדי חודש בחודשו, אולם לכולם יש מקום, כפי שכותב יואל רפל בהקדמתו:
"שנה שנה נגלים ומתפענחים 'מקדשים נסתרים' וניתנות תשובות לשאלות שהם מעוררים. אך בה בעת שמתפענחים 'מקדשים נסתרים', אחרים נשארים בבחינת נעלמים והם יצוצו ויתפתחו בשנים הבאות. אין סוף לאותם 'מקדשים נסתרים' ובכל דור כל לומד וכל מלמד מחפש אותם, חושף אותם ומפרש אותה על פי הבנתו והשקפתו. בכל דור 'המקדשים הנסתרים' הם שונים או שהתשובות להבנתם הן שונות".
במקדשים נסתרים אלו, מתייחס המחבר לספרו של אלי ויזל "כל הנחלים הולכים אל הים", ואל קטע ממנו המתאר את הרגשתו של ויזל, לו יואל רפל מקדיש את הספר כולו, כאשר החל כילד ללמוד מקרא. הספר, כדרכם של ספרי פרשת שבוע, הנקראת על סדר השנה, שבוע אחר שבוע, מורכב מממאמרים של המחבר שהצטברו במשך השנים. המחבר מגיש מזה למעלה מעשור את פינת פרשת השבוע ברשת ב' והחומרים שכתב במהלך השנים מצאו את דרכם לספר. הספר מקדיש כמה עמודים לכל פרשה. הפתיחה לכל פרשה (למעט כמה יוצאים מן הכלל) היא בפסוק הראשון של הפרשה, עליו מובאים פירושי המפרשים הקלאסיים ומדרשים. בגב הספר אנו נמצא כי הספר מבוסס על בחירת פסוק או פסקה האופיינים לפרשה. ייתכן ויואל רפל רוצה להראות, שעיקר הפרשה נמצא כבר בפסוק הראשון, ומכאן שגם שם הפרשה (המופיע תמיד בפסוק הראשון או השני) אינו סתם מילה המופיעה בתחילת הפרשה אלא בעל משמעות מרכזית לאותה פרשה (זוהי טענה עתיקה ואני נוטה להסכים לטענה זו, בפרשת אחדות כמו בראשית ונח הקשר ברור ומיידי, פרשות אחרות כמו בשלח, הקשר פחות נראה לעין, בדיקה מלאה שלה תהיה סוביקטיבית מאחר ואיכות הקשר שונה בין פרשה לפרשה). לאחר פתיחת הפרק, מופיעים מאמרים קצרים בנושא אחד עד שלושה מהפרשה (שנאמרו בשנים שונות) המתייחסים לנקודות שונות בפרשה. לעיתים מתייחסים לפירוש נושאים שונים בפרשה ולעיתים פסוק מסוים מהווה רק נקודת יציאה לנושאים שאינם נידונים בתורה במפורש. בפרשת תרומה, יואל רפל יוצא מהפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" למאמר על התפתחות בתי הכנסת לאחר חורבן המקדש. בפרשת "בלק" מביא המחבר כתובת הסטורית עתיקה שנמצאה בחפירות בירדן (תל דיר-עלא) ובה מוזכר בלעם בן בעור ובפרשת ויקרא מופיע שיר של ביאליק (והמאמר עוסק בשאלה האם להתחיל בלימוד התורה מבראשית או מחומש ויקרא). גיוון רב זה (המתבטא גם ברשימת מקורות - ישנים נושנים וחדשים - נרחבת בסוף הספר) מוסיף לספר עניין רב ומתאים אותו לקהלים רחבים. יש לזכור שהספר הוא עיבוד של שיחות ברדיו,מדיום שמקשיבים אליו בלי לראות את המקורות בעיניים וגם לרוב מקשיבים אליו תוך כדי עשיית פעולות אחרות. צורת הכתיבה של יואל רפל קולחת, וברורה מאד, המאמרים קצרים וברורים ויתאימו מאד גם לקהל הקוראים הכללי, המעונין להרחיב את ידיעותיו בתחום פרשת השבוע. גם קהל הבקיא בפרשת השבוע יפיק מהספר תועלת ובוודאי מי שנזקק למקורות על מנת להכין "דבר תורה" קצר. נציין לטובה גם את כריכת הספר היפהפיה המכילה תצלום צבעוני מרהיב עין של דף מתנ"ך עברי מצוי בכתב יד משנת 1299 (שאמנם מכיל את כללי הדקדוק העברי הקדומים ולא פסוקים מהתורה, אך יופי הקנקן מוסיף גם ליופי תוכנו).


כל פרשה בתורה - יואל רפל
כל פרשה בתורה - יואל רפל

כל פרשה בתורה - שיחות על פרשת השבוע
יואל רפל
בהוצאת כנרת, זמורה ביתן
247 עמודים
תשע"א 2011