התורה והטבע בכתבי הרמבם - אליעזר חדד

בספרו התורה והטבע בכתבי הרמב"ם, מנתח  ד"ר אליעזר חדד, את ההקבלות שעושה הרמב"ם בין הטבע לבין התורה כפי שהן באותו לידי ביטוי בספרו הגדול מורה נבוכים. הביטוי "טבע" במונח זה מציין בעיקר את המדע הביולוגי של אותה תקופה ובפרט את דרך התנהגות בעלי החיים, ואינו מציין את כלל המדעים (והסיבות לכך מובהרות בהמשך הספר). הרמב"ם מונה 4 הקבלות והן:

• תכליתיות - להתנהגות בעלי החיים יש תכלית מסוימת ואין הם עושים פעילות לריק (וכך גם המצוות מיועדות לתכלית כלשהי)
• תחכום - ככל שיצור מפותח יותר כך רמת התחכום שלו עולה (ולכן יש הדרגתיות גם במצוות)
• כלליות - הרמב"ם מכיר ביוצאים מן הכלל, אולם עיקר חוקי הטבע (והתורה) מכוונים אל הרוב.
• חכמה - הטבע והתורה מתנהגים בחכמה והאדם מפענח רק חלקים ממנה

הקבלות אלו, מופיעות בחלקו האחרון של מורה נבוכים, החלק העסק בטעמי המצוות, וכוונת המחבר היא להראות שהרמב"ם בתפיסתו רואה שהנהגת בעלי החיים בטבע היא ההנחייה למצוות התורה שנועדו להנהגת האדם בעולם (וזאת על מנת לנצל את כח השכל והבינה של האדם, שאינו קיים, או קיים בדרגות נמוכות בהרבה, אצל בעלי החיים) ולהבדילו משאר בעלי החיים. ידועה האימרה כי "הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם", אולם הרמב"ם דווקא מציע מעין כיוון הפוך "הקב"ה הסתכל בטבע, ונתן לפיו את התורה". זוהי תפיסה פילוסופית עתיקה המכונה "חוק הטבע" והאומרת כי חוקי המדינה צריכים להיות דומים לחוקי הטבע, והמבוא לספר עוסק ברקע הפילוסופי הקדום של טענה זו.
בשלושה פרקים ארוכים (ולעיתים גם קשים לקריאה), המחבר מפרש את ההקבלות (ובמיוחד את שלושת הראשונות). בפרק הסיום, המחבר מקביל בין הספר הפילוסופי "מורה נבוכים" לבין ספר ההלכה "משנה תורה" ומראה שגם שם סדר המצוות מכוון לפי אותן שלוש הקבלות, ולמעשה הרמב"ם מסדר את המצוות בהתאם להקבלת התורה לטבע (כמובן ניתן לחלוק על נקודה זו, אולם הטיעונים מעניינים ומוצגים היטב).
רעיונותיו של הרמב"ם מעניינים גם מהבחינה המדעית, תכלית הטבע, אותה מציג הרמב"ם מורכבת למעשה משני חלקים. החלק המיידי, תכלית הקיום, והאמצעים לספקה הם מערכות בעלי החיים העוסקות בקיום (איברי האכילה והעיכול, ושאר אברי הגוף כדוגמת ידים ורגליים כמסייעים להם) והתכלית הרחוקה, תכלית ההמשכיות, הרבייה של אותו מין. בהשלכה לעולם האדם, הרי שגופו הוא האחראי לקיום הפיזי, ואילו הנהגת התורה, נועדה לאפשר את קיומו הנצחי, לא במימד של רבייה, אלא במימד הרוחני.
בפרק על הערמה מוצגות המצוות כעוזרות לאדם להגיע לתכלית. הדוגמה הטובה היא מענייני הקורבנות, שלפי שיטת הרמב"ם מטרתם היא להיות ניגוד לדרך עבודת האלילים ולכוון לעבודת ה' אמיתית (עבודה שאינה גשמית), אולם מציאות כזו לפני 3000 שנה הייתה בלתי אפשרית ולכן ניתנו דיני הקורבנות (ניתוח רחב של נושא זה מופיע גם בפרק על טעמי המצוות)
בפרק השלישי מועלית הטענה שגם הטבע וגם התורה רואים את הרוב כחשוב יותר מאשר פרט יחידני. אירועי טבע הם כלליים ומשפיעים על כל המינים למרות שלחלקם ולפרטים מסוימים הם יהיו מזיקים. גם מצוות התורה המעשיות מחייבות את כל בני האדם באופן זהה כאשר אין לפרוץ אותם לטובת יחידים (אין אפשרות של תורה בהתאמה אישית).
באחרית הדבר, מציג המחבר דיון מרתק בשאלה מה אנו צריכים לעשות עם מפעלו של הרמב"ם בימינו כאשר המדע השתנה כליל. אמנם הטבע נראה לנו תכליתי, אולם המדע המודרני הוציא את התכליתיות כלל מחוקי הטבע (ואפשר גם להגיד שהוציאה מחוץ לחוק) ומה המשמעות כיום להגיד שהתורה נוצרה מתוך הטבע?
המחבר דוחה את השיטה המפרידה לחלוטין בין השניים וגם דוחה את האפשרות שאכן התורה מייצגת את הטבע אולם את זה הידוע לנו כיום (מהסיבה שהתורה ניתנה לאנשים לפני 3000 שנה והיא הייתה צריכה להגיד משהו להם, וכן מתוך ההנחה שאם נהיה פה עוד 3000 שנה, התורה תצטרך גם להגיד משהו רלוונטי אז, שוב התורה אינה יכולה להיות בנויה בהתאמה אישית לפי חוקי הטבע הנוהגים באותו זמן).
הרמב"ם הכיר במגבלותיו של המדע בין זמנו ודבר זה ניכר היטב בכתביו (למשל בפרק ו' בחלק ב')

"מה רב עוורון הבורות! וכמה הוא מזיק! אילו אמרת לאיש מאלה הטוענים שהם חכמי ישֹראל שהאלוה שולח מלאך הנכנס אל בטן האשה ומעצב שם את העֻבָּר, היה הדבר יפה בעיניו והיה מקבלו, וחושב שזאת גדוּלה ויכולת מצד האלוה, וחוכמה מלפניו יתעלה, אף-על-פי שהוא מאמין שמלאך הוא גוף מאש שׂורפת אשר מידתו כמידת שליש העולם כולו, ויחשוב כל זאת אפשרי לגבי האל. אבל כאשר ייאמר לו שהאל שׂם בזרע כוח מעצב הצר את האיברים האלה ומתווה אותם והוא המלאך, או שהצורות כולן מעשׂה השׂכל הפועל והוא המלאך והוא שֹרו של עולם אשר מזכירים אותו החכמים תמיד - יירתע מכך כי אין הוא מבין את משמעותה של הגדולה והיכולת האמיתית הזאת, דהיינו, הבאתם לידי מציאות של הכוחות הפועלים בדבר, אשר אינם מושׂגים בחוש."

ובפרט בתחומי האסטרונומיה בפרק כ"ד בחלק ב אותו מסיים הרמב"ם:

"זאת היא האמת. כי אנו מנועים מן הנתונים הדרושים להסקת מסקנות לגבי השמים. (השמים) רחוקים מאתנו ורמים מבחינת המקום ומבחינת המעלה. המסקנה הכוללת המוסקת לגבי השמים היא שהם מורים לנו על מי שמניע אותם. הם דבר אשר שׂכלם של בני-האדם אינו מגיע לדעת אותו. ולהוגיע את המחשבות במה שאין הן מגיעות להשׂיג ואין להן הכלי להגיע אליו - הרי זה פגם שאדם נולד עמו או מין שיגעון. נעצור אפוא במקום שאליו היכולת מגיעה, ונשאיר את מה שאין להשׂיגו בהיגיון למי שבא אליו השפע האלוהי הגדול, כך שראוי להגיד על אודותיו פה אל פה אדבר בו (במדבר י"ב, 8).
זה כל מה שידוע לי בשאלה זאת. ייתכן שלזולתי יש הוכחה מופתית שבעזרתה מוסברת לו אמיתת מה שקשה לי. העדפתי המופלגת את האמת (מתבטאת בכך) שבמפורש הודעתי על מבוכתי בעניינים אלה ושלא שמעתי ולא ידעתי הוכחה מופתית לדבר מהם. "

הרמב"ם מציג דעות רבות ואת הבעיות שיש בהן (בעיות שבסופו של דבר גרמו לקופרניקוס להציג תיאוריה חליפית), אך השיטה עצמה פחות מעניינת אותו כל עוד תוצאות החיזוי שלה טובות (באופן מפתיע גם הקדמת ההתנצלות ל"על אודות הסיבובים" של קופרניקוס, שנכתבה ללא ידיעתו של קופרניקוס על ידי אוסניידר המוציא לאור, כוללת התנצלות שאין בשיטה זו לומר שום דבר על המציאות, אלא רק לספק שיטה לחיזוי מיקום השמים).

בכל אופן ברור לנו שהרמב"ם הכיר את מגבלות המדע, הכיר את השינויים הרבים שחלו במדע במהלך הדורות ובודאי ידע ששינויים רבים עוד יהיו, ועל כן, כבר הרמב"ם עצמו לא מבסס את שיטתו ואת ההקבלות על חוקי הטבע הידועים אז, אלא בעיקר על הטבע הנראה לעין, התנהגות בעלי החיים נצפתה ונראתה זהה, ועל הפסיכולוגיה האנושית, שללא קשר לשאלה אם חוקי הטבע תכליתיים או לא, האדם כיצור חושב הוא תכליתי (גם אם תכליתו היא להוכיח כי הטבע אינו תכליתי).  המחבר מעלה השערה נועזת, שלו הרמב"ם היה חי בימינו, היה כנראה מקבל את עקרונות המדע המודרני ומכיר בהם כמהווים תיאור טוב של המציאות ואם הכרת המציאות אינה זקוקה לתכליתיות, אפשר לוותר על חלקים ממנה (לפחות ברמות המיקרו של הפיזיקה והביולוגיה), ואולם הנהגת בני האדם, הצריכה תכליתיות עליה לשאוב תכליתיות זו מהטבע הנראה לנו. הרמב"ם גם לא שולל שינויים בתורה עצמה ומתאר שינויים שחלו במהלך הדורות ואת כללי השינויים (ג' מא)

"מכיוון שהאל יתעלה יודע שבכל זמן ומקום זקוקים דיני התורה הזאת - בהתאם לשוני במקומות, לאירועים חדשים ולנסיבות - לתוספת לחלקם או לגריעה מחלקם, הוא אסר להוסיף או לגרוע ואמר: לא תֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו (דברים י"ג, 1), כי זה היה מביא לשיבוש סדרי התורה ולאמונה שאין היא מאת האל. עם זאת הוא התיר לחכמים שבכל תקופה, כלומר, לבית-דין הגדול, לעשׂות סייגים לדיני תורה אלה כדי לשמור על יציבותם בדברים שיחדשו על דרך איחוי שבר, ולהנציח סייגים אלה, כמו שאמרו (חז"ל): ועשֹו סְיָג לתורה. כן גם הותר להם להשעות חלק ממעשׂי התורה או להתיר חלק מאיסוריה במצב כלשהו או בהתאם למאורע. אבל אין להנציח זאת, כפי שהבהרנו בפתיחה לפירוש המשנה בעניין הוראת שעה. בהנהגה זאת תתמיד התורה להיות אחת, ויונהג בכל זמן ובאשר לכל מאורע כפי שמתאים לו. אבל אילו היה העיון החלקי הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו בני-אדם אובדים מרוב המחלוקת והסתעפות השיטות. לכן אסר יתעלה את העיסוק בזה לכל החכמים, למעט בית-הדין הגדול בלבד, וציווה להרוג את מי שחולק עליהם. מפני שאילו קם נגדם כל מעיין, היתה בטלה המטרה המכוונת והוּשׂמה לְאַל התועלת."

זוהי אמירה חשובה. התורה היא שלמה ונצחית והיא כוללת בתוכה את ההנחיות מתי ובאיזה אופן ועל ידי מי מותר לשנות אותה (מאחר וההנחיות הן בתוך התורה, אין הן פוגעות בשלמותה, וגם השינויים שמתקבלים בדרך הראויה, הופכים להיות חלק אינטגרלי מהתורה, לא תוספת ולא גריעה". אבל מתן האפשרות לכל איש לעשות שינויים אלו כרצונו, זוהי תוספת וגריעה ואין להם חלק בתורה, לא פלא שהקטע המצוטט מופיע בחלק ממשנה תורה, המצדיק את עושנו החמור של זקן ממרה. בנספח לספרו ממשיך המחבר ומנסה לפתור סתירות אלו בין האפשרות לשינויים בתורה לבין שלמותה ונצחיותה.

מורה נבוכים הינו ספר מסובך וקשה (והכולל גם סתירות מכוונות בין חלקיו השונים) וגם ספרו של ד"ר אליעזר חדד, אינו קל לקריאה,  אך מציג עמדה מקורית לפיה התורה באה בעקבות הטבע (ולכן גם משתנה, בהשתנות הטבע, בעיקר בסייגים ובחומרות, אך גם בביטול תקנות כדוגמת דין עגלה ערופה שבטל כשרבו ברוצחים, ודיני סוטה שבטלו כשרבו המנאפים), והנהגת התורה מתאימה להנהגת הטבע המשתנה. השאלה המרתקת עולה מתוך אחרית הדבר (למרות שהיא מוצגת שם רק ברמז). לו היה חי הרמב"ם היום וכותב את שני ספריו הגדולים מחדש. האם היה מורה נבוכים נראה אחרת? האם ספר משנה תורה היה נראה אחרת (נציין שספר משנה תורה, בניגוד לשולחן ערוך, מכיל גם דינים שאינם מעשיים לימינו)? לי אישית נראה שלא, בחיבורו ההלכתי הרמב"ם היה מציג את כל הדינים שניתינו למשה ואת התפתחותם עד ימינו (או עד הנקודה בה הם חדלו להיות מעשיים). זוהי הרי שלמות התורה, והרמב"ם לא היה מוותר כלל על חלקים אלו, אולם במורה נבוכים, ייתכן והרמב"ם היה מתייחס לדינים אלו בתור כאלו שתכליתם בעבר ברורה, בהווה אין להם מעשיות ובעתיד יכולים לחזור בצורה אחרת לחלוטין.

התורה והטבע בכתבי הרמב"ם אליעזר חדד

התורה והטבע בכתבי הרמב"ם
אליעזר חדד
מחקר ועיון - יהדות
הוצאת ספרים מאגנס - האוניברסיטה העברית
תשע"א 2011
409 עמודים (כולל מבוא, אחרית דבר נספחים מקורות ומפתחות)
לקריאת המבוא ותוכן העניינים

הציטוטים ממורה נבוכים לקוחים מהעותק האלקטרוני של מהודרת ותרגום שוורץ, אוניברסיטת תל אביב

עיר מקלט והכהן הגדול

פרשת מסעי עוסקת בציווי להקים ערי מקלט. לערים אלו יכול לנוס רוצח בשגגה, ולגואל הדם אין רשות לפגוע בו כאשר הוא בתוך העיר. לרוצח (והתורה מכנה אותו כך אפילו שהמעשה היה לא במזיד, לא בכוונה או בימינו ברשלנות וללא כוונה פלילית) אסור לצאת מתחומי העיר וכשהוא מחוץ לה לגואל הדם מותר להורגו (בלי להיחשב לרוצח בעצמו). הרוצח יכול לעזוב את עיר המקלט רק במות הכהן הגדול. המאמר יעסוק בקשר בין הכהן הגדול לעיר המקלט וישאיר את שאר עניני עיר המקלט וגם את השאלה האם גאולת דם היא ציווי או היתר, למאמרים אחרים.

ענין מות הכהן הגדול מופיע בפרשייה (פרק ל"ה) שלוש פעמים:

פסוק כה: "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת-הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר-נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר-מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ"

פסוק כח: "כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ"

פסוק לב: "וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד-מוֹת הַכֹּהֵן"

על הקשר אומר רש"י:

עד מות הכהן הגדול - שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כוהן גדול.
דבר אחר: לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו

שני ההסברים שונים באופן מהותי. לפי ההסבר הראשון, הרוצח מורחק מהחברה ואינו רשאי להיות בה. הוא נשאר בעיר מקלטו, שהופכת להיות כלאו. הרוצח הוא כולו ניגוד לכוהן הגדול ולכן אסור לו לצאת (ולעלות לירושלים לרגל והוא גם מבטל קורבן הפסח) מפני שלחברה לא נח לראות אותו. במובן זה עיר המקלט היא בית הכלא של ימינו.

ההסבר השני שונה מהותית. לכוהן הגדול אחריות רוחנית על דורו. משרתו הרמה של הכהן כוללת בתוכה חובות רבות מלבד הזכויות, ואכן, ביום הכיפורים הכהנים סיכנו נפשם בבואם לכפר על בני ישראל וחלקם (ובמיוחד הכהנים שהיו מינויים פוליטיים) נפטרו בעיצומו של היום הקודש.

גם בפרשת עגלה ערופה (פרשת כי תצא בספר דברים) אנו מוצאים כי "זקני העיר" הסמוכה למקום הימצאות גופת החלל נדרשים לעשות טקס ולומר בפה מלא: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". אמנם מהכהן הגדול, אנו לא נדרוש טקס פעיל, אולם לכהן יש אחריות על כל עם ישראל. המשנה במסכת מכות (פרק ב' משנה ו) אומרת שהכהן הגדול צריך לחשוש לחייו במצב זה: "...לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים מְסַפְּקוֹת לָהֶן מִחְיָה וּכְסוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁיָּמוּתוּ...." האמהות של הכהנים הגדולים היו דואגות לרוצחים ומספקות להן מחיה וכסות (שכן מן הסתם היה קשה להם להתפרנס בעיר המקלט) מחשש שמא יתפללו שימות הכהן טרם עיתו והם יוכלו לחזור לביתם. המשנה מייחסת ערך רב גם לתפילתם של הרוצחים בשגגה. ייתכן  אשמתם אכן קטנה (וחשבונות שמים יסובבו כך שיצאו כעבור זמן קצר ותפילתם תועיל לכך), ייתכן כי אמהות הכהנים יודעות כי ביום הכיפורים, הכהן הגדול נשפט על מעשיו, ותפילות הרוצחים בשגגה יכולות לקטרג על הכהן הגדול ברגע קריטי זה. בכל מקרה, הכהן הגדול, שפשע באחריותו להתפלל על עם ישראל (או שלא כיוון היטב בתפילתו), צריך עכשיו לחשוש מתפילותיהם של אחרים.

שימו לב ללשונו של רש"י: "שלא תארע תקלה זו לישראל". הרצח בשגגה הוא תקלה, משהו שלא צריך לקרות, לא לקורבן כמובן, אך גם לא לרוצח. בדיני מעקה מצווה התורה לשים מעקה לגג (דברים כ"ב ח): "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". על הלשון יפל הנופל אומרים המפרשים כי זהו אדם שנגזר דינו ליפול (וכנראה יש לו חיוב מיתה בידי שמים על משהו שהוא עשה לא בסדר), אולם עדיין עליך אחריות מרובה עם עונש זה יקרה עקב רשלנות שלך ואתה תהפוך בכך לרוצח (במובן ההגדרתי גם אם לא הפלילי) וכלשון חכמים "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".

אם תקלה אירעה בגללך, כנראה גם לך יש בה אשמה סמויה כלשהי. לקח זה נכון גם לימינו ולמעשים פזיזים אותם אנו עושים ומסכנים אחרים (תחום תאונות הדרכים, משחקי נשק בצבא, נסיעה בטרמפים, ומשובות נעורים שמסתיימות בכי רע ועוד).  אם למשל בכל פעם שאנו נוהגים ומסירים את תשומת ליבנו מהנהיגה, או אם בכל נסיעה קצרה בו אנו מסיעים את הילדים לא חגורים, או בכל מקרה אחר בו אנו עושים משהו שעלול להיות מסוכן, לעצמנו או לאחרים, נחשוב על עצמנו כעל "רוצחים" בפוטנציה וננסה להתנהג אחרות, נקווה להורדה משמעותית במספר האסונות.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת מסעי

חידון פרשת מסעי

לדף הראשי של פרשת מסעי

החידון לפרשת מסעי מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים הקשורות לנושאים שונים בפרשת מסעי. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות  אולם מומלץ לנסות היטב לבד.

בהצלחה

חידות לפרשת מסעי

חידות ושאלות באדיבות עזרא מרום מחבר "תורה ממרום"
1."אלה מסעי בני ישראל" א. כמה מסעות היו? ב. מהו הרמז לכך?
2.מהם שמות התחנות במסע א. הראשון ב. האחרון ?
3.מדוע מפורטים בתורה כל המסעות? ציין 3 טעמים.
4.א. באיזה גיל נפטר אהרון? ב. באיזה תאריך הוא נפטר?
5."ואם לא תורישו את יושבי הארץ...והיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם". מה פירוש המילים:שיכים וצנינים?
6.כמה ערים ניתנו ללויים, וכמה מתוכן היו ערי מקלט?
7. "וישמע מלך ערד"- מה שמע?
8. "נחנו נעבור חלוצים לפני ה'". ציין עוד 2 מקומות בתורה,בהם כתוב הביטוי:נחנו.
9. מה משותף לערים: עטרות,דיבון וחשבון?
10. מהיכן למדים שראוי להשיא את הבנות על-פי גילן?

חידון לפרשת מטות

לדף הראשי של פרשת מטות

החידון לפרשת מטות מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים הקשורות לנושאים שונים בפרשת מטות. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות (יפורסם לאחר השבת) אולם מומלץ לנסות היטב לבד.

חידות לפרשת מטות

חידות ושאלות באדיבות מר עזרא מרום מחבר "תורה ממרום"

1. "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". איזו מידה כנגד מידה יש בעונש זה? (רש"י)
2. על מה נאמר בפרשתינו: "זאת חוקת התורה"?
3. איזו הלכה נלמדת מהפסוק: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש"?
4. כיצד נקראים התכשיטים באיברים הבאים: א. יד ב. רגל ג. אף ?
5.מי אמר למי: "והייתם נקיים מה' ומישראל"?

תפזורת לפרשת מטות
בהצלחה