בספרו
התורה והטבע בכתבי הרמב"ם, מנתח ד"ר אליעזר חדד, את ההקבלות שעושה הרמב"ם בין הטבע לבין התורה כפי שהן באותו לידי ביטוי בספרו הגדול מורה נבוכים. הביטוי "טבע" במונח זה מציין בעיקר את המדע הביולוגי של אותה תקופה ובפרט את דרך התנהגות בעלי החיים, ואינו מציין את כלל המדעים (והסיבות לכך מובהרות בהמשך הספר). הרמב"ם מונה 4 הקבלות והן:
- תכליתיות - להתנהגות בעלי החיים יש תכלית מסוימת ואין הם עושים פעילות לריק (וכך גם המצוות מיועדות לתכלית כלשהי)
- תחכום - ככל שיצור מפותח יותר כך רמת התחכום שלו עולה (ולכן יש הדרגתיות גם במצוות)
- כלליות - הרמב"ם מכיר ביוצאים מן הכלל, אולם עיקר חוקי הטבע (והתורה) מכוונים אל הרוב.
- חכמה - הטבע והתורה מתנהגים בחכמה והאדם מפענח רק חלקים ממנה
הקבלות אלו, מופיעות בחלקו האחרון של מורה נבוכים, החלק העסק בטעמי המצוות, וכוונת המחבר היא להראות שהרמב"ם בתפיסתו רואה שהנהגת בעלי החיים בטבע היא ההנחייה למצוות התורה שנועדו להנהגת האדם בעולם (וזאת על מנת לנצל את כח השכל והבינה של האדם, שאינו קיים, או קיים בדרגות נמוכות בהרבה, אצל בעלי החיים) ולהבדילו משאר בעלי החיים. ידועה האימרה כי "הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם", אולם הרמב"ם דווקא מציע מעין כיוון הפוך "הקב"ה הסתכל בטבע, ונתן לפיו את התורה". זוהי תפיסה פילוסופית עתיקה המכונה "חוק הטבע" והאומרת כי חוקי המדינה צריכים להיות דומים לחוקי הטבע, והמבוא לספר עוסק ברקע הפילוסופי הקדום של טענה זו.
בשלושה פרקים ארוכים (ולעיתים גם קשים לקריאה), המחבר מפרש את ההקבלות (ובמיוחד את שלושת הראשונות). בפרק הסיום, המחבר מקביל בין הספר הפילוסופי "מורה נבוכים" לבין ספר ההלכה "משנה תורה" ומראה שגם שם סדר המצוות מכוון לפי אותן שלוש הקבלות, ולמעשה הרמב"ם מסדר את המצוות בהתאם להקבלת התורה לטבע (כמובן ניתן לחלוק על נקודה זו, אולם הטיעונים מעניינים ומוצגים היטב).
רעיונותיו של הרמב"ם מעניינים גם מהבחינה המדעית, תכלית הטבע, אותה מציג הרמב"ם מורכבת למעשה משני חלקים. החלק המיידי, תכלית הקיום, והאמצעים לספקה הם מערכות בעלי החיים העוסקות בקיום (איברי האכילה והעיכול, ושאר אברי הגוף כדוגמת ידים ורגליים כמסייעים להם) והתכלית הרחוקה, תכלית ההמשכיות, הרבייה של אותו מין. בהשלכה לעולם האדם, הרי שגופו הוא האחראי לקיום הפיזי, ואילו הנהגת התורה, נועדה לאפשר את קיומו הנצחי, לא במימד של רבייה, אלא במימד הרוחני.
בפרק על הערמה מוצגות המצוות כעוזרות לאדם להגיע לתכלית. הדוגמה הטובה היא מענייני הקורבנות, שלפי שיטת הרמב"ם מטרתם היא להיות ניגוד לדרך עבודת האלילים ולכוון לעבודת ה' אמיתית (עבודה שאינה גשמית), אולם מציאות כזו לפני 3000 שנה הייתה בלתי אפשרית ולכן ניתנו דיני הקורבנות (ניתוח רחב של נושא זה מופיע גם בפרק על טעמי המצוות)
בפרק השלישי מועלית הטענה שגם הטבע וגם התורה רואים את הרוב כחשוב יותר מאשר פרט יחידני. אירועי טבע הם כלליים ומשפיעים על כל המינים למרות שלחלקם ולפרטים מסוימים הם יהיו מזיקים. גם מצוות התורה המעשיות מחייבות את כל בני האדם באופן זהה כאשר אין לפרוץ אותם לטובת יחידים (אין אפשרות של תורה בהתאמה אישית).
באחרית הדבר, מציג המחבר דיון מרתק בשאלה מה אנו צריכים לעשות עם מפעלו של הרמב"ם בימינו כאשר המדע השתנה כליל. אמנם הטבע נראה לנו תכליתי, אולם המדע המודרני הוציא את התכליתיות כלל מחוקי הטבע (ואפשר גם להגיד שהוציאה מחוץ לחוק) ומה המשמעות כיום להגיד שהתורה נוצרה מתוך הטבע?
המחבר דוחה את השיטה המפרידה לחלוטין בין השניים וגם דוחה את האפשרות שאכן התורה מייצגת את הטבע אולם את זה הידוע לנו כיום (מהסיבה שהתורה ניתנה לאנשים לפני 3000 שנה והיא הייתה צריכה להגיד משהו להם, וכן מתוך ההנחה שאם נהיה פה עוד 3000 שנה, התורה תצטרך גם להגיד משהו רלוונטי אז, שוב התורה אינה יכולה להיות בנויה בהתאמה אישית לפי חוקי הטבע הנוהגים באותו זמן).
הרמב"ם הכיר במגבלותיו של המדע בין זמנו ודבר זה ניכר היטב בכתביו (למשל בפרק ו' בחלק ב')
"מה רב עוורון הבורות! וכמה הוא מזיק! אילו אמרת לאיש מאלה הטוענים שהם חכמי ישֹראל שהאלוה שולח מלאך הנכנס אל בטן האשה ומעצב שם את העֻבָּר, היה הדבר יפה בעיניו והיה מקבלו, וחושב שזאת גדוּלה ויכולת מצד האלוה, וחוכמה מלפניו יתעלה, אף-על-פי שהוא מאמין שמלאך הוא גוף מאש שׂורפת אשר מידתו כמידת שליש העולם כולו, ויחשוב כל זאת אפשרי לגבי האל. אבל כאשר ייאמר לו שהאל שׂם בזרע כוח מעצב הצר את האיברים האלה ומתווה אותם והוא המלאך, או שהצורות כולן מעשׂה השׂכל הפועל והוא המלאך והוא שֹרו של עולם אשר מזכירים אותו החכמים תמיד - יירתע מכך כי אין הוא מבין את משמעותה של הגדולה והיכולת האמיתית הזאת, דהיינו, הבאתם לידי מציאות של הכוחות הפועלים בדבר, אשר אינם מושׂגים בחוש."
ובפרט בתחומי האסטרונומיה ב
פרק כ"ד בחלק ב אותו מסיים הרמב"ם:
"זאת היא האמת. כי אנו מנועים מן הנתונים הדרושים להסקת מסקנות לגבי השמים. (השמים) רחוקים מאתנו ורמים מבחינת המקום ומבחינת המעלה. המסקנה הכוללת המוסקת לגבי השמים היא שהם מורים לנו על מי שמניע אותם. הם דבר אשר שׂכלם של בני-האדם אינו מגיע לדעת אותו. ולהוגיע את המחשבות במה שאין הן מגיעות להשׂיג ואין להן הכלי להגיע אליו - הרי זה פגם שאדם נולד עמו או מין שיגעון. נעצור אפוא במקום שאליו היכולת מגיעה, ונשאיר את מה שאין להשׂיגו בהיגיון למי שבא אליו השפע האלוהי הגדול, כך שראוי להגיד על אודותיו פה אל פה אדבר בו (במדבר י"ב, 8).
זה כל מה שידוע לי בשאלה זאת. ייתכן שלזולתי יש הוכחה מופתית שבעזרתה מוסברת לו אמיתת מה שקשה לי. העדפתי המופלגת את האמת (מתבטאת בכך) שבמפורש הודעתי על מבוכתי בעניינים אלה ושלא שמעתי ולא ידעתי הוכחה מופתית לדבר מהם. "
הרמב"ם מציג דעות רבות ואת הבעיות שיש בהן (בעיות שבסופו של דבר גרמו לקופרניקוס להציג תיאוריה חליפית), אך השיטה עצמה פחות מעניינת אותו כל עוד תוצאות החיזוי שלה טובות (באופן מפתיע גם הקדמת ההתנצלות ל"על אודות הסיבובים" של קופרניקוס, שנכתבה ללא ידיעתו של קופרניקוס על ידי אוסניידר המוציא לאור, כוללת התנצלות שאין בשיטה זו לומר שום דבר על המציאות, אלא רק לספק שיטה לחיזוי מיקום השמים).
בכל אופן ברור לנו שהרמב"ם הכיר את מגבלות המדע, הכיר את השינויים הרבים שחלו במדע במהלך הדורות ובודאי ידע ששינויים רבים עוד יהיו, ועל כן, כבר הרמב"ם עצמו לא מבסס את שיטתו ואת ההקבלות על חוקי הטבע הידועים אז, אלא בעיקר על הטבע הנראה לעין, התנהגות בעלי החיים נצפתה ונראתה זהה, ועל הפסיכולוגיה האנושית, שללא קשר לשאלה אם חוקי הטבע תכליתיים או לא, האדם כיצור חושב הוא תכליתי (גם אם תכליתו היא להוכיח כי הטבע אינו תכליתי). המחבר מעלה השערה נועזת, שלו הרמב"ם היה חי בימינו, היה כנראה מקבל את עקרונות המדע המודרני ומכיר בהם כמהווים תיאור טוב של המציאות ואם הכרת המציאות אינה זקוקה לתכליתיות, אפשר לוותר על חלקים ממנה (לפחות ברמות המיקרו של הפיזיקה והביולוגיה), ואולם הנהגת בני האדם, הצריכה תכליתיות עליה לשאוב תכליתיות זו מהטבע הנראה לנו. הרמב"ם גם לא שולל שינויים בתורה עצמה ומתאר שינויים שחלו במהלך הדורות ואת כללי השינויים (ג' מא)
"מכיוון שהאל יתעלה יודע שבכל זמן ומקום זקוקים דיני התורה הזאת - בהתאם לשוני במקומות, לאירועים חדשים ולנסיבות - לתוספת לחלקם או לגריעה מחלקם, הוא אסר להוסיף או לגרוע ואמר: לא תֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו (דברים י"ג, 1), כי זה היה מביא לשיבוש סדרי התורה ולאמונה שאין היא מאת האל. עם זאת הוא התיר לחכמים שבכל תקופה, כלומר, לבית-דין הגדול, לעשׂות סייגים לדיני תורה אלה כדי לשמור על יציבותם בדברים שיחדשו על דרך איחוי שבר, ולהנציח סייגים אלה, כמו שאמרו (חז"ל): ועשֹו סְיָג לתורה. כן גם הותר להם להשעות חלק ממעשׂי התורה או להתיר חלק מאיסוריה במצב כלשהו או בהתאם למאורע. אבל אין להנציח זאת, כפי שהבהרנו בפתיחה לפירוש המשנה בעניין הוראת שעה. בהנהגה זאת תתמיד התורה להיות אחת, ויונהג בכל זמן ובאשר לכל מאורע כפי שמתאים לו. אבל אילו היה העיון החלקי הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו בני-אדם אובדים מרוב המחלוקת והסתעפות השיטות. לכן אסר יתעלה את העיסוק בזה לכל החכמים, למעט בית-הדין הגדול בלבד, וציווה להרוג את מי שחולק עליהם. מפני שאילו קם נגדם כל מעיין, היתה בטלה המטרה המכוונת והוּשׂמה לְאַל התועלת."
זוהי אמירה חשובה. התורה היא שלמה ונצחית והיא כוללת בתוכה את ההנחיות מתי ובאיזה אופן ועל ידי מי מותר לשנות אותה (מאחר וההנחיות הן בתוך התורה, אין הן פוגעות בשלמותה, וגם השינויים שמתקבלים בדרך הראויה, הופכים להיות חלק אינטגרלי מהתורה, לא תוספת ולא גריעה". אבל מתן האפשרות לכל איש לעשות שינויים אלו כרצונו, זוהי תוספת וגריעה ואין להם חלק בתורה, לא פלא שהקטע המצוטט מופיע בחלק ממשנה תורה, המצדיק את עושנו החמור של זקן ממרה. בנספח לספרו ממשיך המחבר ומנסה לפתור סתירות אלו בין האפשרות לשינויים בתורה לבין שלמותה ונצחיותה.
מורה נבוכים הינו ספר מסובך וקשה (והכולל גם סתירות מכוונות בין חלקיו השונים) וגם ספרו של ד"ר אליעזר חדד, אינו קל לקריאה, אך מציג עמדה מקורית לפיה התורה באה בעקבות הטבע (ולכן גם משתנה, בהשתנות הטבע, בעיקר בסייגים ובחומרות, אך גם בביטול תקנות כדוגמת דין עגלה ערופה שבטל כשרבו ברוצחים, ודיני סוטה שבטלו כשרבו המנאפים), והנהגת התורה מתאימה להנהגת הטבע המשתנה. השאלה המרתקת עולה מתוך אחרית הדבר (למרות שהיא מוצגת שם רק ברמז). לו היה חי הרמב"ם היום וכותב את שני ספריו הגדולים מחדש. האם היה מורה נבוכים נראה אחרת? האם ספר משנה תורה היה נראה אחרת (נציין שספר משנה תורה, בניגוד לשולחן ערוך, מכיל גם דינים שאינם מעשיים לימינו)? לי אישית נראה שלא, בחיבורו ההלכתי הרמב"ם היה מציג את כל הדינים שניתינו למשה ואת התפתחותם עד ימינו (או עד הנקודה בה הם חדלו להיות מעשיים). זוהי הרי שלמות התורה, והרמב"ם לא היה מוותר כלל על חלקים אלו, אולם במורה נבוכים, ייתכן והרמב"ם היה מתייחס לדינים אלו בתור כאלו שתכליתם בעבר ברורה, בהווה אין להם מעשיות ובעתיד יכולים לחזור בצורה אחרת לחלוטין.
 |
| התורה והטבע בכתבי הרמב"ם אליעזר חדד |
התורה והטבע בכתבי הרמב"ם
אליעזר חדד
מחקר ועיון - יהדות
הוצאת ספרים מאגנס - האוניברסיטה העברית
תשע"א 2011
409 עמודים (כולל מבוא, אחרית דבר נספחים מקורות ומפתחות)
לקריאת המבוא ותוכן העניינים
הציטוטים ממורה נבוכים לקוחים
מהעותק האלקטרוני של מהודרת ותרגום שוורץ, אוניברסיטת תל אביב 
