אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

תפזורת לפרשת ואתחנן

בתפזורת הבאה לפרשת ואתחנן, מופיעות מילים מהפרשה. יש מספר אפשרויות לפתרון. ניתן לחפש בתפזורת מילים מהפרשה, ניתן לענות על השאלות (ואם צריך להיעזר במקורות המופיעים - מתאים לילדים היודעים לקרוא), ולילדים קטנים, אפשר גם להשתמש ברשימת המילים (המופיעה במהופך). בהצלחה...


עוד חידות לפרשת ואתחנן
מאמרים ודברי תורה לפרשת ואתחנן

תפזורת לפרשת ואתחנן
תפזורת לפרשת ואתחנן

ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך - רבי יהודה הלוי

הפיוט “ציון הלא תשאלי” חובר על ידי רב יהודה הלוי בערך לפני 950 שנה. הפיוט ידוע ביותר וזכה לחיקויים, תרגומים ופירושים רבים ומסועפים לפי אסכולות פילוסופיה שפותחו אחריו כולל פילוסופיות מאוחרות מאד בנות ימינו. רק השורה הראשונה מוכרת במיוחד וגם זה בעיקר שהיא מופיעה בשיר ירושלים אחר "בשעריך ירושלים" בשינוי קל, גם שיר זה מדבר על ציון שלפני מלחמת ששת הימים על שחרור העיר ועל בניית הבית השלישי.
נעמי שמר לקחה את הביטוי "לכל שיריך אני כינור" מפיוט זה. נמצא שהפיוט היווה בסיס לעוד שני שירים המתייחסים גם הם לעבר הווה והעתיד של ירושלים שנכתבו 900 שנה אחריו. גם הביטוי "אסיר ציון" המתאר יהודים שהינם אסירים בפועל בארצם ומנועים מלעלות לארץ ישראל, מתבסס על פיוט זה. כדאי מאד לקרוא פיוט זה, קריאה איטית ומדודה, לא רק בתשעה באב ולנסות למצוא לכל שורה בו, את הפסוק המקראי עליו הוא מתבסס.

הפיוט ניתן לקריאה בכמה רבדים והוא מעלה קושיות כבר בתחילתו.
ציון הלא תשאלי – למה ציון אינה שואלת? הפיוט לא נותן תשובה לשאלה זו לכל אורכו.
לשלום אסיריך – מיהם האסירים? ואיך אפשר להיות אסיר של מישהו כשאתה נמצא רחוק ממנו?
הפיוט מנסה לברר נקודה זו תוך מעבר בין העבר ההווה והעתיד של ציון.
הפיוט אינו עסוק רק בירושלים אלא בכל ארץ ישראל כפי שעולה מהמקרא: בית אל, חברון, כרמל, הר ההר והר העברים.
ציון היא אינה ציון הפיזית הארץ עצמה. לא מבחינת המקום. ציון היא משהו אחר. העבר האידאלי האחר השונה המטאפיזי. מקום מעבר לקיים בטבע. מקום שגם אנו שנמצאים בציון לא מכירים ולא יכולים להגיע אליו, והרי או אסירים בארצנו שלנו.
המחבר מרגיש הזדהות עם הכאב, איך הוא יכול לשמוח, כאשר הכלבים אוכלים את האריות. אולי זו גם הסיבה שציון אינה שואלת ושאין בה כח לשאול. אנו בהחלט מרגישים את ההרגשה הזו דווקא בתשעה באב ולכן לא מפתיע שהפיוט שלא נכתב כקינה נכנס לסדר הקינות. מה גם שציון אינה שואלת שהרי בתשעה באב, שאילת שלום אסורה.

הפיוט מסתיים בציפיה לעתיד ומסיים דווקא בפסוקים המוכרים מתוך טקס ברית המילה שמבטאים שוב את רצונו של המחבר לעלות לציון. שורת הסיום של הפיוט המבוססת על פסוקים ביחזקאל המדברים אל החזרה לפי יחזקאל טז, נה "וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן"
גם סיום זה מתאים מאד לסדר הפיוט במחזור הקינות שכן הוא מזכיר מאד את סיומה של מגילת איכה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".

מילות הפיוט ציון הלא תשאלי מאתר בן יהודה

צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי 

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם
רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל–
חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם
שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.
לִבִּי לְבֵית-אֵל וְלִפְנִיאֵל מְאֹד יֶהֱמֶה
וּלְמַחֲנַיִם וְכֹל פִּגְעֵי טְהוֹרָיִךְ,
שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ
פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ,
וּכְבוֹד אֲדֹנָי  לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין
שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ.
אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶר
רוּחַ אֱלֹהִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ.
אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא אֲדֹנָי, וְאֵיךְ
יָשְׁבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִסְאוֹת גְּבִירָיִךְ?
מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר
נִגְלוּ אֱלֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ!
מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד,
אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ!
אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָ-
נַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ,
אַף כִּי בְעָמְדִי עֲלֵי קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶשְׁ-
תּוֹמֵם בְּחֶבְרוֹן עֲלֵי מִבְחַר קְבָרָיִךְ!
אֶעְבֹר בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ וְאֶעְמֹד בְּגִלְ-
עָדֵךְ וְאֶשְׁתּוֹמֲמָה אֶל הַר עֲבָרָיִךְ,
הַר הָעֲבָרִים וְהֹר הָהָר, אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי
אוֹרִים גְּדוֹלִים מְאִירַיִךְ וּמוֹרָיִךְ.
חַיֵּי נְשָׁמוֹת – אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר דְרוֹר
אַבְקַת עֲפָרֵךְ, וְנֹפֶת צוּף – נְהָרָיִךְ!
יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי
חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ,
בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז, וּבִמְקוֹם כְּרוּ-
בַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ!
אָגֹז וְאַשְׁלִיךְ פְּאֵר נִזְרִי וְאֶקֹּב זְמָן,
חִלֵּל בְּאֶרֶץ טְמֵאָה אֶת-נְזִירָיִךְ–
אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה,
כִּי יִּסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת-כְּפִירָיִךְ?
אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד
אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָׁרָיִךְ?
כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט! הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְבָר
מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ.
עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְ-
כֹּר אָהֳלִיבָה – וְאֶמְצֶה אֶת-שְׁמָרָיִךְ!
צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהְבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי
מֵאָז, וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ–
הֵם הַשְּׂמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים
עַל שׁוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ.
מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוִים
אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ אֱלֵי נֹכַח שְׁעָרָיִךְ,
עֶדְרֵי הֲמוֹנֵךְ, אֲשֶׁר גָּלוּ וְהִתְפַּזְּרוּ
מֵהַר לְגִבְעָה וְלֹא שָׁכְחוּ גְדֵרָיִךְ,
הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ וּמִתְאַמְּצִים
לַעְלוֹת וְלֶאְחֹז בְּסַנְסִנֵּי תְּמָרָיִךְ.
שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם, וְאִם
הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?
אֶל מִי יְדַמּוּ מְשִׁיחַיִךְ וְאֶל מִי נְבִי-
אַיִךְ וְאֶל מִי לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?
יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל-מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל.
חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ.
אִוָּךְ לְמוֹשָׁב אֱלֹהַיִךְ, וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ
יִבְחַר יְקָרֵב וְיִשְׁכֹּן בַּחֲצֵרָיִךְ!
אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת
אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְ-
חָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!


לפיוט "ציון הלא תשאלי" באתר פיוט - כולל נעימות שונות לפיוט.
חומות ירושלים









חידות לפרשת ואתחנן


החידון לפרשת ואתחנן מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים הקשורות לנושאים שונים בפרשת ואתחנן. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות  אולם מומלץ לנסות היטב לבד.


בהצלחה
חידות לפרשת ואתחנן
חידות לפרשת ואתחנן



תפזורת לפרשת ואתחנן

חידה נוספת

NSEW ו- WESN בבראשית אבל WNSE אצלנו.


מאמרים נוספים לפרשת ואתחנן

כחומר ביד היוצר - עמרם טרופר

ספרו של עמרם טרופר, כחומר ביד היוצר, מצטרף לסדרה ארוכה של ספרים הבאים להציע כלים ספרותיים לניתוח הטקסטים הקדומים ביהדות. בעוד שגישה זו מקובלת מזה זמן מה לספרי התנ"ך, ספרי התלמוד טרם זכו לגישה כזו, ובכך חידושו הגדול של הספר.
התלמוד, אינו רק ספר הלכות, למרות שרובו עוסק בדיונים סביב פרטי הדינים השונים שנאמרו במשנה. התלמוד כולל מאות סיפורי חכמים ואגדות, ובמחקרו מתמקד טרופר בתשעה מעשי חכמים (שאינם מוגדרים כאגדות, סוגה ספרותית נפרדת המצריכה דיון בפני עצמה). המחבר בודק את המעשים מבחינה ספרותית, משווה בין הגרסאות השונות של הסיפור בתלמוד עצמו ובמקורות מדרשיים אחרים, מציע סדר כרונולוגי למקורות השונים ומדגים את התפתחות המעשה בהתאם לצורך ולמקורות הספרותיים הקודמים. מחקרים רבים עסקו בשאלה האם הסיפורים היו או לא היו. נקודה זו אינה עומדת כלל לדיון בספר הנוכחי והוא אגנוסטי לגביה, מטרת הסיפורים היא קודם כל ללמוד מהם לקח (ולצורך כך לא משנה העובדה בדבר אמיתותם ההיסטורית), ומטרת הספר אינה לקבוע אם סיפור מסוים אירע או לא אלא למצוא את מקורות הסיפור הקדומים יותר במסורת היהודית (ממקורת תנאיים ועד סיפורי התנ"ך). הצגת המקורות והתפתחות הסיפור מובילה בהכרח להבנה יותר טובה שלו ושל הלקחים אותם הוא בא לייצג.
להדגמת שיטת הספר נעסוק בפרק הראשון בתוכו, הדן במשנה ביומא פרק ב':
"מעשה שהיו שניים שווים רצים ועולים בכבש, ודחף אחד מהן את חברו, ונפל ונשברה רגלו; וכשראו בית דין שהן באין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפיס..."
לכאורה המשנה באה להסביר מדוע תפקיד תרומת הדשן נקבע בהגרלה ולא כל הקודם זוכה מאחר ופעם אירעה תקלה וכהן נדחף ושבר את רגלו. לסיפור זה מקבילה חמורה בהרבה בתוספתא (מקור תנאי נוסף). באמצעות ניתוח ספרותי, מראה טרופר כי המקור בתוספתא קודם למקור במשנה.
"מעשה בשני כוהנים שהיו שווין רצין ועולין בכבש. דחף אחד מהן את חבירו לתוך ד' אמות, נטל סכין ותקע לו בלבו. בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר: 'שמעוני אחינו בית ישראל! הרי הוא אומר (דברים כא) 'כי ימצא חלל וגו' 'ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו'. בואו ונמדוד על מי ראוי להביא עגלה - על ההיכל או על העזרות'.געו כל העם אחריו בבכייה. ואח"כ בא אביו של תינוק אמר להם: 'אחינו! אניכפרתכם - עדיין בני מפרפר וסכין לא נטמא'. ללמדך שטומאת סכין קשה להם לישראל יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר (מלכים ב' כא') 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה': מכאן אמרו בעוון שפיכות דמים שכינה נעלית ומקדש נטמא"
המקור בתוספתא מתאר אירוע חמור ביותר, הכהן שלא הגיע ראשון רוצח את חבירו ולאחר מעשה הרצח מתחיל דיון כלשהו. גם למקור זה מספר גרסאות והמחבר משווה בין כולן למציאת המקור הקדום ביותר ומטרתו להראות את המוסר הנמוך של העם בימי בית שני ולהשוותו למוסר הנמוך בימי בית ראשון. המחבר מציג את מטרת המשנה כשונה לגמרי ובא להסביר את השינויים שחלו בצורת העבודה במקדש. לצורך הסבר זה מתאימה גירסה מרוככת של הסיפור בה הכהן נדחף ושובר רגל ולא נרצח.

שילוב מקורות אחר מופיע בפרק העוסק בדימויים בין ישו הנוצרי לגיחזי. בהערת ביניים נגיד כי בתלמוד מופיעים סיפורים רבים בהם מוזכר ישו, אולם פעמים רבות לא ניתן לדעת שאכן מדובר באותו האיש ולא באיש אחר (השמות ישו, ישוע, יהושע היו נפוצים מאד בתקופת בית שני). ניתוח מדויק של מקורות אלו, שעברו צנזורות בדפוסים ולכן מופיעים גם בהבדלי גירסאות מרובים, יצריך עבודת מחקר אחרת לגמרי.
בפרק הנ"ל, טרופר ממשיך בשיטתו להשוואת המקורות, אולם מסקנותיו מענינות עוד יותר. לאחר השוואת המקורות השונים והבנה איך התגלגל הסיפור, מציע טרופר כי בעוד הנצרות מדמה את ישו לאלישע הנביא, התלמוד נוקט בשיטה הפוכה ומדמה אותו דווקא לגיחזי (כאנטיתיזה לנצרות), כתוצאה מכך, התלמוד מייחס לגיחזי מעשים אשר לא נאמרו בתנ"ך אך מקבילים לדברים שישו עשה (התת העם לעבודה זרה), ובסיפורים יש השפעות הדדיות דו-כיווניות בין שתי הדמויות.
שני סיפורים אלו מדגימים את שיטת המחבר כדבריו באחרית דבר: "...ודומני שעיון בהתהוות הסיפורים עשוי לעיתים להעשיר את הבנת הסיפור ופרשנותו... יוצא אפא שעיון בהתהוותם של מעשי חכמים, יש בו כדי לתרום תרומה של ממש להבנת סיפורים ולפרשנותם". למרות זאת המחבר לא לוקח את מחקרו בדבר התהוות הסיפורים עוד צעד קדימה לעבר פרשנויות חדשות, ולמשל בסיפור ההשוואה בגיחזי וישו היה אפשר להמשיך את הדיון במסקנות על הדו-שיח הקדום בין הדתות. עיקר מטרת הספר היא להדגים את שיטת הניתוח הספרותי ולכן המסקנות היוצאות ממנה מופיעות בקצרה בסופי המאמרים ומהווים נקודת המשך, לקורא, לחוקרים אחרים ואולי אף למחבר עצמו, למחקרים עתידיים נוספים.

כחומר ביד היוצר - עמרם טרופר
כחומר ביד היוצר - עמרם טרופר


כחומר ביד היוצר
מעשי חכמים בספרות חז"ל
עמרם טרופר
בהוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל
תשע"א 2011
265 עמודים

לקריאת הפרק הראשון בספר מאתר הוצאת שז"ר