לדף הראשי של פרשת שופטים
פרשת שופטים, ממשיכה את שלישיית פרשיות המצוות בחומש דברים וכוללת בתוכה מצוות רבות. המיוחד במצוות בפרשת שופטים הוא שכמעט כולן מתייחסות למצוות הציבור ולא למצוות היחיד. כבר המצווה הראשונה בפרשה, על מינוי שופטים ושוטרים היא מצווה כללית לציבור וכל מטרתה לאפשר חיים תקינים במדינה. החוקים על הדיינים, הדרישה לשפיטה בצדק, לחקירות ובירורים, לבדיקה על פי שני עדים ומעלה, העונשים החמורים לעדים זוממים וגם הסמכות הרבה שיש ל: "...שופט אשר יהיה בימים ההם..." נועדו להביא לסדר ציבורי ולמניעת אנרכיה. הענין המגיע מיד לאחר מכן הוא מצוות המלך, שגם מיועדת לביסוס מערכת שלטונית, אבל גם המלך חייב להיות כפוף לכל החוקים שנאמרו קודם, מוטלות עליו הגבלות ועליו להישמע להוראות התורה ולא לעשות כרצונו. גם מצוות מתנות הלויים והכהנים הם חלק מהסדר הציבורי. לא ייתכן שיהיה שבט שלם ללא נחלה ומופקד על טובת הכלל, הן בבית המקדש והן בשבתו בעריו בכל ארץ ישראל, מבלי שיקבל תמיכה משאר השבטים. אין זו מצווה של צדקה בעלמא, כדוגמת מצוות הצדקה או מעשר עני, אלא זו הדרישה מהעם לקיים את שבט לוי על מנת לאפשר את אורח החיים המיוחד של עם ישראל כולו. גם המצווה לא ללכת ולשמוע בקול נביא השקר הינה חיונית לשמירה על הסדר הציבורי, כאז כן היום רבים השרלטנים היכולים לנבא נבואות ולמשוך אחרים קהל, ואין להיגרר אחריהם, ערי המקלט חיוניות לא פחות על מנת למנוע אנרכיה ומלחמות דם אינסופיות (לשאלה למה מלכתחילה התורה מתירה גאולת דם, נייחד אי"ה מאמר נפרד). סיום הפרשה עוסק בעניני מלחמה. שוב עניני ציבור. איך יוצאים למלחמה. מי חייב לצאת ומי פטור, החובה לדרוש בשלום לפני המלחמה והאיסור לכרות עצי פרי כאמצעי לחץ במצור. הנושא האחרון בפרשה הוא נושא העגלה הערופה. בימינו בו אנו מתבשרים על מעשי רצח כמעט מדי יום, או על אובדן חיי אדם בתאונות נוראיות, מצווה זו נראית לנו משונה. התגלה חלל, אין יודעים מי הרוצח ובמקרים בעבר גם לא יודעים מי הנפטר ולמרות זאת, זקני הסנהדרין צריכים לבוא ולערוך מדידות ולקבוע באיזה תחום שיפוט נמצאה הגופה, וזקני העיר חייבים לערוך טקס ולהצהיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". אמירה זו יש בה משמעות לימינו, למשל לענין תאונות הדרכים. אנו כואבים מאד לשמוע על תאונות עם הרוגים, אבל אם אנו עוברים לפעמים קצת באדום (גונבים רמזור), האם אנו יכולים להגיד "ידינו לא שפכו את הדם הזה"? האחריות היא לא רק על הזקנים/המנהיגים/הממשלה, אלא על כלל הציבור ובמיוחד על מנהיגיו. גם זה לקח חשוב לימינו בו תרבות הבריחה מאחריות מרובה. לפרשה אולי היה ניתן לקרוא גם פרשת הצדק. הציווי בפתיחת הפרשה מפורש (דברים ט"ז יח-כ):
מאמרים נוספים לפרשת שופטים
הערת שוליים בנושא זכות קדימה - כפי שראינו נושא זכות הקדימה מופיע כבר בגמרא, מענין לדעת, שהצבעים אדום וירוק ברמזורים מקורם בחוקי השיט הימיים. צד ימין של האוניה היה מואר בירוק וצד שמאל באדום. וככה הקפטנים היו יודעים מאיפה הספינה באה ולאיזה צד היא פונה ולפי צבע האור ידעו למי יש זכות קדימה (מי שראה את האור הירוק נתן זכות קדימה). עד היום חוקי השיט מפורטים מאד בהוראות למניעת התנגשויות.
פרשת שופטים, ממשיכה את שלישיית פרשיות המצוות בחומש דברים וכוללת בתוכה מצוות רבות. המיוחד במצוות בפרשת שופטים הוא שכמעט כולן מתייחסות למצוות הציבור ולא למצוות היחיד. כבר המצווה הראשונה בפרשה, על מינוי שופטים ושוטרים היא מצווה כללית לציבור וכל מטרתה לאפשר חיים תקינים במדינה. החוקים על הדיינים, הדרישה לשפיטה בצדק, לחקירות ובירורים, לבדיקה על פי שני עדים ומעלה, העונשים החמורים לעדים זוממים וגם הסמכות הרבה שיש ל: "...שופט אשר יהיה בימים ההם..." נועדו להביא לסדר ציבורי ולמניעת אנרכיה. הענין המגיע מיד לאחר מכן הוא מצוות המלך, שגם מיועדת לביסוס מערכת שלטונית, אבל גם המלך חייב להיות כפוף לכל החוקים שנאמרו קודם, מוטלות עליו הגבלות ועליו להישמע להוראות התורה ולא לעשות כרצונו. גם מצוות מתנות הלויים והכהנים הם חלק מהסדר הציבורי. לא ייתכן שיהיה שבט שלם ללא נחלה ומופקד על טובת הכלל, הן בבית המקדש והן בשבתו בעריו בכל ארץ ישראל, מבלי שיקבל תמיכה משאר השבטים. אין זו מצווה של צדקה בעלמא, כדוגמת מצוות הצדקה או מעשר עני, אלא זו הדרישה מהעם לקיים את שבט לוי על מנת לאפשר את אורח החיים המיוחד של עם ישראל כולו. גם המצווה לא ללכת ולשמוע בקול נביא השקר הינה חיונית לשמירה על הסדר הציבורי, כאז כן היום רבים השרלטנים היכולים לנבא נבואות ולמשוך אחרים קהל, ואין להיגרר אחריהם, ערי המקלט חיוניות לא פחות על מנת למנוע אנרכיה ומלחמות דם אינסופיות (לשאלה למה מלכתחילה התורה מתירה גאולת דם, נייחד אי"ה מאמר נפרד). סיום הפרשה עוסק בעניני מלחמה. שוב עניני ציבור. איך יוצאים למלחמה. מי חייב לצאת ומי פטור, החובה לדרוש בשלום לפני המלחמה והאיסור לכרות עצי פרי כאמצעי לחץ במצור. הנושא האחרון בפרשה הוא נושא העגלה הערופה. בימינו בו אנו מתבשרים על מעשי רצח כמעט מדי יום, או על אובדן חיי אדם בתאונות נוראיות, מצווה זו נראית לנו משונה. התגלה חלל, אין יודעים מי הרוצח ובמקרים בעבר גם לא יודעים מי הנפטר ולמרות זאת, זקני הסנהדרין צריכים לבוא ולערוך מדידות ולקבוע באיזה תחום שיפוט נמצאה הגופה, וזקני העיר חייבים לערוך טקס ולהצהיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". אמירה זו יש בה משמעות לימינו, למשל לענין תאונות הדרכים. אנו כואבים מאד לשמוע על תאונות עם הרוגים, אבל אם אנו עוברים לפעמים קצת באדום (גונבים רמזור), האם אנו יכולים להגיד "ידינו לא שפכו את הדם הזה"? האחריות היא לא רק על הזקנים/המנהיגים/הממשלה, אלא על כלל הציבור ובמיוחד על מנהיגיו. גם זה לקח חשוב לימינו בו תרבות הבריחה מאחריות מרובה. לפרשה אולי היה ניתן לקרוא גם פרשת הצדק. הציווי בפתיחת הפרשה מפורש (דברים ט"ז יח-כ):
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק: לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ:"המפרשים והגמרא נזקקים לריבוי המילה צדק וגם לחזרה על הציווי מחומש ויקרא "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא י"ט ט). ראב"ע - הריבוי נועד להבטיח שתקבל את הצדק גם אם אתה הפסדת בדין. הרמב"ן בעקבות רש"י מפרש שגם הדיינים צריכים לשפוט בצדק וגם אתה כיחידי, לך למקום הצדק ותרדוף אחריו כאמור גם במסכת סנהדרין (לב ב:). בגמרא מוזכרים שני טעמים נוספים:
"כתיב (ויקרא יט) בצדק תשפוט עמיתך וכתיב (דברים טז) צדק צדק תרדף הא כיצד כאן בדין מרומה כאן בדין שאין מרומה.
רב אשי אמר מתניתין כדשנין קראי אחד לדין וא' לפשרה כדתניא צדק צדק תרדף אחד לדין ואחד לפשרה כיצד שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה אם עוברות שתיהן שתיהן טובעות בזה אחר זה שתיהן עוברות וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה אם עלו שניהן שניהן נופלין בזה אחר זה שניהן עולין הא כיצד טעונה ושאינה טעונה תידחה שאינה טעונה מפני טעונה קרובה ושאינה קרובה תידחה קרובה מפני שאינה קרובה היו שתיהן קרובות שתיהן רחוקות הטל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו.
ת"ר צדק צדק תרדף הלך אחר ב"ד יפה אחר רבי אליעזר ללוד אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל תנא קול ריחים בבורני שבוע הבן שבוע הבן אור הנר בברור חיל משתה שם משתה שם ת"ר צדק צדק תרדף הלך אחר חכמים לישיבה אחר ר' אליעזר ללוד אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל אחר רבי יהושע לפקיעין אחר רבן גמליאל ליבנא אחר רבי עקיבא לבני ברק אחר רבי מתיא לרומי אחר רבי חנניא בן תרדיון לסיכני אחר ר' יוסי לציפורי אחר רבי יהודה בן בתירה לנציבין אחר רבי יהושע לגולה אחר רבי לבית שערים אחר חכמים ללשכת הגזית .התירוץ הראשון של ריש לקיש קובע את החובה לשפוט בצדק. זה בדין שאינו מרומה, וכאשר העובדות ברורות והצדק נעשה וגם נראה בקלות. אבל יש מצבים סבוכים הרבה יותר בהם הדין מרומה ולא כל כך ברור מהו הצדק (בימינו אולי אלו מקרים בהם אין הוכחות, או שתרגילים משפטיים מבריקים של עורכי דין בלהטוטיהם הופכים את הדין). במקרה הזה השופט צריך להתאמץ ולחקור ולברר כדי להגיע לצדק אמיתי, למרות שלי שורת הדין הוא יכול להסתפק בצדק אחד בלבד, אליו ללכת גם לפנים משורת הדין. התשובה השנייה ממשיכה זו בדוגמאות הפשוטות של זכות קדימה (המתקשרת מאד לנושא תאונות הדרכים שהעלינו קודם). יש קריטריונים. מי שנשארה לו דרך ארוכה או שהוא טעון מטען, שיעבור ראשון, אבל במקרה שכל הצדדים שווים וכל צד הוא צודק, הדרך היחידה היא פשרה. הפשרה היא מטעה. פשרה לכאורה הרי היא בדיעבד, ואילו הגמרא מראה לנו שהפשרה היא היא הצדק והיא מלכתחילה. הענין הוא בצדק שמחפשים את הצדק המוחלט, הכללי, ולא את הצדק היחסי. ייתכן שאני צריך להיפגע קצת, אולם בסיכום הכללי אם עושים את המעשה הנכון, לא לי, אלא לכולם, זהו הצדק. בגלל שמישהו יכול להיפגע מהצדק, חייבת להיות חזרה כפולה על מנת ללמדנו שהפשרה, שלרוב רואים בה אפשרות גרועה לשני הצדדים היא לפעמים בסך הכל האפשרות הטובה ביותר. צדק הוא לפעמים גם לוותר.
מאמרים נוספים לפרשת שופטים
הערת שוליים בנושא זכות קדימה - כפי שראינו נושא זכות הקדימה מופיע כבר בגמרא, מענין לדעת, שהצבעים אדום וירוק ברמזורים מקורם בחוקי השיט הימיים. צד ימין של האוניה היה מואר בירוק וצד שמאל באדום. וככה הקפטנים היו יודעים מאיפה הספינה באה ולאיזה צד היא פונה ולפי צבע האור ידעו למי יש זכות קדימה (מי שראה את האור הירוק נתן זכות קדימה). עד היום חוקי השיט מפורטים מאד בהוראות למניעת התנגשויות.
