מאז שנת תשל"ד, אין אפשרות להתייחס ליום הכיפורים, בלי להזכיר את המלחמה. מלחמת יום הכיפורים, קרעה את החברה הישראלית והקרעים נמשכים עד ימינו. ההפתעה, הרשלנות, מועד פרוץ המלחמה ביום הקודש ליהודים (ובמקביל בעיצומו של חודש הרמאדן, עובדה שכמובן לא הפריעה כלל לצבאות ערב) והתוצאות ממשיכות להשפיע על החברה בישראל עד ימינו. למרות שהמלחמה הוכרעה תוך ימים בודדים והקרב עבר לאדמת מדינות האויב ובסיכומו של דבר ישראל ניצחה במלחמה, ניתפס הנצחון כהפסד או כנצחון פירוס בחברה הישראלית. מנין האבדות הגבוה, בימים בודדים בלבד, אמנם היה נמוך ממספר הקורבנות במלחמת יום העצמאות, אלא שהכעס והזעם שכוונו כלפי ההיררכיה המדינית והצבאית העצימו זאת. ככל שהתרבו ההבנות על כישלון הניהול של המלחמה, הציבור לא היה מוכן לקבל את דברי המנהיגים כי בסופו של דבר ישראל ניצחה במלחמה (ומבחינה צבאית, הנצחון היה לא מוטל בספק), ובתודעה הציבורית נצרב הנצחון בתור - עוד אחד כזה ואבדנו.
ספרים רבים, מוספי עיתונים ומחקרים פורסמו ועוד יתפרסמו על המלחמה. בין אלה אני ממליץ על ספרו של אבירם ברקאי "על בלימה" סיפורה של חטיבה 188 שבמשך שני ימי הלחימה הראשונים בלמה לבדה, את הצבא הסורי בדרום רמת הגולן. הספר הינו ספר מיוחד, הוא כתוב דקה אחרי דקה, טנק אחרי טנק, ונע בין שמחת הטנקיסטים בכל פגיעה בטנק אויב ובין נפילת הרוח כאשר נפלו החברים אחד אחרי השני. החטיבה איבדה את כל שדרת הפיקוד שלה, מפקד החטיבה, סגנו, קצין האג"ם מפקדי הפלוגות ונלחמה בעור שיניה, לעיתים טנק בודד מול כח גדול בהרבה, מתוך אמונה שנלחמים על הבית. סיפורה של החטיבה היה די נשכח עד פירסום הספר שמתבסס על ראיונות עם למעלה מ-200 אנשים ולעל יומני הפיקוד
מעבר לסיפור ההירואי של החיילים וגבורתם בקרב, הספר גם לא חוסך ביקורת מההנהגה הצבאית ברמה האסטרטגית (והדברים ידועים) ובאופן חד מטיל ביקורת על קצין בכיר מסוים. החוסר העיקרי בספר הוא שלא ניתנה לאותו קצין זכות התגובה.
בין לבין הקורא נע ונד במטוטלת של ייאוש ותקווה ובעיקר חוסר הבנה מה היה שם. לאחר למעלה ממחצית הספר ולאחר שארבע שעות הקרב הראשונות תוארו בדייקנות ובאיטיות דווקא נראה כי המצב אינו נורא כל כך. הטנקים מחזיקים מעמד ומאות טנקים סוריים הושמדו. אולם יחסי הכוחות הבלתי הגיוניים (1 ל-12) והעובדה שהסורים נלחמים גם בלילה ומצוידים היטב באמצעי ראיית לילה (שלא היו לכוחות הישראליים), גרמה לכך שבלילות נטו שוב יחסי הכוחות לטובת הסורים שהצליחו לפרוץ ולהשתלט על חלקים נרחבים ברמה. הספר ממשיך בתיאור המדויק של האירועים עד היום הרביעי למלחמה היום בו נסוגו הסורים ברמה. חלקו האחרון העוסק ב-12 ימי הלחימה לאחר מכן, עובר מהר יותר והוא בעיקר סוקר את הנופלים תוך רמיזה להאשמה לפיקוד הצבאי, למה היה צריך להמשיך את המלחמה עוד ועוד ולגרום לאבדות נוספות, כאשר הקרב כבר הוכרע ולמדינ לא נשקפה כל סכנה. בסיכומו של קרב איבדה החטיבה 79 חיילים.
הבנה מלאה של המתרחש לא תתקבל מספר זה. צריך גם לקרוא מה קרה בחטיבות החי"ר, בתותחנים, ובחיל האוויר ובשאר הצבא, וכמובן חזית הדרום מוזכרת רק ברמז. אולם הספר ייתן חוויה מטלטלת של ישיבה במקומות השונים בטנקים השונים של חיילי החטיבה ובתוך כך הכעס שחווים הלוחמים שנותרו לספר את הסיפור. הספר כתוב בצורה השוזרת בין אירועי הקרב לבין תמצית קצרצרה של הגיבורים, המופיעה בפונט שונה, לרוב שניות בודדות לפני התיאור המצמרר של מותם. לא אחת כאשר אוזכר שם בספר, דפדפתי מיד לסוף הספר לראות אם אותו שם מופיע ברשימת הנופלים. הספר נקרא כספר מתח, הנשמר עד הסיום, ומצליח גם לספר את סיפורה של החטיבה הנשכחת וגם להשאיר את הקורא ובמוחו תובנות חדשות ושאלות רבות עוד יותר על המלחמה.
דיון על הספר באתר יד לשריון
על בלימה
סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור
אבירם ברקאי
הוצאת מעריב
תשס"ט 2009
553 עמודים
ספרים רבים, מוספי עיתונים ומחקרים פורסמו ועוד יתפרסמו על המלחמה. בין אלה אני ממליץ על ספרו של אבירם ברקאי "על בלימה" סיפורה של חטיבה 188 שבמשך שני ימי הלחימה הראשונים בלמה לבדה, את הצבא הסורי בדרום רמת הגולן. הספר הינו ספר מיוחד, הוא כתוב דקה אחרי דקה, טנק אחרי טנק, ונע בין שמחת הטנקיסטים בכל פגיעה בטנק אויב ובין נפילת הרוח כאשר נפלו החברים אחד אחרי השני. החטיבה איבדה את כל שדרת הפיקוד שלה, מפקד החטיבה, סגנו, קצין האג"ם מפקדי הפלוגות ונלחמה בעור שיניה, לעיתים טנק בודד מול כח גדול בהרבה, מתוך אמונה שנלחמים על הבית. סיפורה של החטיבה היה די נשכח עד פירסום הספר שמתבסס על ראיונות עם למעלה מ-200 אנשים ולעל יומני הפיקוד
מעבר לסיפור ההירואי של החיילים וגבורתם בקרב, הספר גם לא חוסך ביקורת מההנהגה הצבאית ברמה האסטרטגית (והדברים ידועים) ובאופן חד מטיל ביקורת על קצין בכיר מסוים. החוסר העיקרי בספר הוא שלא ניתנה לאותו קצין זכות התגובה.
בין לבין הקורא נע ונד במטוטלת של ייאוש ותקווה ובעיקר חוסר הבנה מה היה שם. לאחר למעלה ממחצית הספר ולאחר שארבע שעות הקרב הראשונות תוארו בדייקנות ובאיטיות דווקא נראה כי המצב אינו נורא כל כך. הטנקים מחזיקים מעמד ומאות טנקים סוריים הושמדו. אולם יחסי הכוחות הבלתי הגיוניים (1 ל-12) והעובדה שהסורים נלחמים גם בלילה ומצוידים היטב באמצעי ראיית לילה (שלא היו לכוחות הישראליים), גרמה לכך שבלילות נטו שוב יחסי הכוחות לטובת הסורים שהצליחו לפרוץ ולהשתלט על חלקים נרחבים ברמה. הספר ממשיך בתיאור המדויק של האירועים עד היום הרביעי למלחמה היום בו נסוגו הסורים ברמה. חלקו האחרון העוסק ב-12 ימי הלחימה לאחר מכן, עובר מהר יותר והוא בעיקר סוקר את הנופלים תוך רמיזה להאשמה לפיקוד הצבאי, למה היה צריך להמשיך את המלחמה עוד ועוד ולגרום לאבדות נוספות, כאשר הקרב כבר הוכרע ולמדינ לא נשקפה כל סכנה. בסיכומו של קרב איבדה החטיבה 79 חיילים.
הבנה מלאה של המתרחש לא תתקבל מספר זה. צריך גם לקרוא מה קרה בחטיבות החי"ר, בתותחנים, ובחיל האוויר ובשאר הצבא, וכמובן חזית הדרום מוזכרת רק ברמז. אולם הספר ייתן חוויה מטלטלת של ישיבה במקומות השונים בטנקים השונים של חיילי החטיבה ובתוך כך הכעס שחווים הלוחמים שנותרו לספר את הסיפור. הספר כתוב בצורה השוזרת בין אירועי הקרב לבין תמצית קצרצרה של הגיבורים, המופיעה בפונט שונה, לרוב שניות בודדות לפני התיאור המצמרר של מותם. לא אחת כאשר אוזכר שם בספר, דפדפתי מיד לסוף הספר לראות אם אותו שם מופיע ברשימת הנופלים. הספר נקרא כספר מתח, הנשמר עד הסיום, ומצליח גם לספר את סיפורה של החטיבה הנשכחת וגם להשאיר את הקורא ובמוחו תובנות חדשות ושאלות רבות עוד יותר על המלחמה.
דיון על הספר באתר יד לשריון
 |
| על בלימה סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור |
על בלימה
סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור
אבירם ברקאי
הוצאת מעריב
תשס"ט 2009
553 עמודים
