ברית בין הבתרים מהווה את אחד הרגעים המכריעים בחייו של אברהם. ננסה לעיין מעט בפרשה בפרק ט"ו.
ייתכן שהאירועים קרו במשך יממה שלמה (כך מפרש החזקוני), ייתכן אפילו שההוצאה לראות את הכוכבים הייתה ממש לפנות בוקר, ייתכן אפילו ואברהם התבקש לראות את הכוכבים ביום, לא ראה אותם אבל האמין שכמו שהכוכבים נמצאים בשמים גם ביום ולא רואים אותם, כך יהיה לו זרע. לעומת זאת פרשנים אחרים מפרידים לחלוטין את האירועים למרחק של שנים בין אחד לשני.
אחד הקשיים נובע מהבנתו של פסוק ח'. ה' אומר לאברהם שהוא יירש את הארץ, ואברהם שואל שאלה "במה אדע כי אירשנה". נזכור שלאברהם עדיין אין ילדים. בהנחה שפסוקים א'-ו' אירעו מייד קודם לכן, הרי הובטח לאברהם זרע, ואברהם האמין בה' ובהבטחה ומה פתאום באה השאלה כאן? בעיה זו גרמה לחלק מהפרשנים להקדים את מעשה ברית בין הבתרים (במספר שנים) למעשה ההוצאה מהאוהל בתחילת הפרק.
אולם, הרש"ר הירש מעלה אפשרות אחרת, השאלה אינה שאלה של אמונה, אלא שאלה פרקטית הנוגעת לצעד הבא. אברהם למעשה כבר התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה (י"ג יז), כרת ברית פוליטית עם ענר אשכול וממרא ואפילו ניצח את מלכי המזרח, שחרר את מלכי אזור סדום ונפגש עם מלכיצדק, אישיות בכירה ביותר. אברהם למעשה שואל מה הצעד הבא למימוש ההבטחה, האם להמשיך ולכבוש את הארץ, האם דווקא לחכות עד שזרעו יתקיים ויכבוש את הארץ? אברהם מבקש הנחיות ואמונתו בה' תאפשר לו לפעול לאור הנחיות אלו.
תשובת ה' מפתיעה. אפילו מפתיעה מאד. אברהם מצטווה לקחת בעלי חיים, לבתר אותם, להעמידם אחד מול השני. התיאור מוזר ביותר וקשה להבינו על דרך הפשט. עיינו בפרשנים השונים וראו רמזים שונים שהם מצאו בנושא זה לענייני הקורבנות, הגלויות, מהות עם ישראל ועוד (ראו מאמר על פירוש הרש"ר הירש לנושא זה).
אברהם לא מקריב את הבתרים, אברהם כלל לא בונה מזבח. אין אלו קורבנות המנחה של קין והבל ואף לא קורבן העולה שהקריב נח. זה משהו אחר לחלוטין.
עוד פסוק מוזר (י"א) מספר לנו שהעיט ניסה לרדת על הפגרים ואברהם היה צריך לסדר אותם מחדש. לא ברורה מטרתו של פסוק זה והוא שימש כר נרחב לפרשנויות שונות. בכל אופן לאברהם ברור שהוא צריך להמתין כי הרי משמעות המעשה עדיין לא ברורה. גם הסיטואציה עצמה, עמידה בין בתרי חיות אינה נעימה כלל וכלל ולא מבשרת טובות ואכן תרדמה נופלת על אברהם והוא מוצא את עצמו באימה ובחשכה גדולה. אין לנו מושג עם אברהם ער או ישן, האם או חלום או זוכה להתגלות אבל סופסוף מגיעה התשובה לשאלה המקורית: "במה אדע כי אירשנה"
התשובה מתחלקת לשלושה חלקים. פסוק י"ג מתחיל בבשורות הרעות. זרעו של אברהם ישועבד לעם אחר במשך תקופה ארוכה של ארבע מאות שנה לפני שיצאו ברכוש גדול. לפני שאברהם מספיק לחשוב מה יקרה לו באותה תקופה (אמנם תוחלות החיים התקצרו מאד לאחר המבול, אולם אברהם הכיר אנשים שחיו שנים רבות וייתכן שחשב שגם הוא עוד יהיה בחיים), הוא מתבשר שהוא ימות וייקבר בשלום ושיבה טובה (והצרות לא יתחילו בחייו) ורק הדור הרביעי ישוב לארץ כנען. הסיבה שצריך לחכות היא "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" בעולמו של הקב"ה יש חשבון מדויק. כאשר יגדשו האמוריים את הסאה, יגיע זמנם לעבור מן הארץ.
לאחר האמירה בא הצד המעשי של הברית. השמש שוקעת, נהייתה עלטה (אולי הכוונה בחשיכה טבעית בניגוד לאימה חשיכה גדולה שהייתה קודם), ותנור העשן ולפיד אש עובר בין הגזרים (האם שורף אותם? האם הם נעלמים? לא ידוע).
הברית נכרתת אולם אנו נשאלים עם יותר שאלות מתשובות. מילא שעוון האמורי לא שלם, אולם למה צריך עם ישראל לסבול ארבע מאות שנה? האם אברהם גם קיבל נבואה על המציאות שבני ישראל, זרעו, יחטאו לבסוף ויגלו גם הם מהארץ (וישובו אליה לאחר מכן)? ריבוי השאלות הפתוחות וההבנה שהפרטים בברית שאינם מובנים לנו הם סימבולים יצרו את הקרקע הפוריה למדרשים ולפרשנויות השונות על פרשה זו.
באופן פשוט ניתן להבין מהברית שהחיים לא יהיו פיקניק. עם ישראל נדון לשעבוד. עם ישראל דומה לאותן ציפורים שהעיט כל הזמן מנסה לרדת עליהם, עם ישראל תלוי בגורלו גם באומות העולם. הוא יהיה משועבד לעמים אחרים, והוא גם צריך לחכות שעמים אחרים ישלימו את מעשיהם הרעים (ואם יחזרו בתשובה? מה יקרה אז)? עם ישראל עוד בכלל צריך להתקיים. הבטחת הזרע מתממשת באמצעות ישמעאל אולם הוא בן שפחה ולא הבן של שרה, בן זה יוולד יותר מאוחר. גם אותו שלום שהובטח לאברהם עדיין רחוק. אברהם נאלץ לעמוד בסיטואציות קשות, של ריב עם אשתו, גירוש הגר וישמעאל, רעב, עקידת יצחק ומות שרה. אותו שלום שמדובר בו מגיע למעשה רק לאחר שאברהם מסדר את הנישואין בין רבקה ליצחק ואכן מבטיח את המשך קיומו של זרעו.
מאמרים נוספים לפרשת לך לך
"א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָיָה דְבַר-ה' אֶל-אַבְרָם, בַּמַּחֲזֶה, לֵאמֹר: אַל-תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ--שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֲ דֹנָי ה' מַה-תִּתֶּן-לִי, וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי; וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי, הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. ג וַיֹּאמֶר אַבְרָם--הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע; וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי. ד וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר, לֹא יִירָשְׁךָ זֶה: כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ. ה וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים--אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. ו וְהֶאֱמִן, בַּה'; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה. ז וַיֹּאמֶר, אֵלָיו: אֲנִי ה', אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים--לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְרִשְׁתָּהּ. ח וַיֹּאמַר: אֲ-דֹנָי ה', בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. ט וַיֹּאמֶר אֵלָיו, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר, וְגוֹזָל. י וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ, וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ, לִקְרַאת רֵעֵהוּ; וְאֶת-הַצִּפֹּר, לֹא בָתָר. יא וַיֵּרֶד הָעַיִט, עַל-הַפְּגָרִים; וַיַּשֵּׁב אֹתָם, אַבְרָם. יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו. יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם: תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. טז וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה: כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה. יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה; וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן, וְלַפִּיד אֵשׁ, אֲשֶׁר עָבַר, בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. יח בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם--בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. יט אֶת-הַקֵּינִי, וְאֶת-הַקְּנִזִּי, וְאֵת, הַקַּדְמֹנִי. כ וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַפְּרִזִּי, וְאֶת-הָרְפָאִים. כא וְאֶת-הָאֱמֹרִי, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי, וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי, וְאֶת-הַיְבוּסִי."כבר בקריאה ראשונה של הפרק יש לנו קושי מסוים. מקובל להניח שתיאור ברית בין הבתרים מתחיל בפסוק ז' הנפתח באמירה חדשה של ה' לאברהם, אולם האם הפסוקים א'-ו' מהווים חטיבה נפרדת לגמרי, הקדמה לברית בין הבתרים או חלק בלתי נפרד ממנה? מבחינת הכתוב, אין למעשה כלל הפסקה בין חלקי הפרק, אולם הסמיכות של שני החלקים והבנתם כמתרחשים אחד אחרי השני מעלה מספר קשיים, מאחר והחלק הראשון מתרחש בלילה ואברהם מצווה בו לספור את הכוכבים ואילו החלק השני מתרחש ביום ונמשך כמעט עד השקיעה.
ייתכן שהאירועים קרו במשך יממה שלמה (כך מפרש החזקוני), ייתכן אפילו שההוצאה לראות את הכוכבים הייתה ממש לפנות בוקר, ייתכן אפילו ואברהם התבקש לראות את הכוכבים ביום, לא ראה אותם אבל האמין שכמו שהכוכבים נמצאים בשמים גם ביום ולא רואים אותם, כך יהיה לו זרע. לעומת זאת פרשנים אחרים מפרידים לחלוטין את האירועים למרחק של שנים בין אחד לשני.
אחד הקשיים נובע מהבנתו של פסוק ח'. ה' אומר לאברהם שהוא יירש את הארץ, ואברהם שואל שאלה "במה אדע כי אירשנה". נזכור שלאברהם עדיין אין ילדים. בהנחה שפסוקים א'-ו' אירעו מייד קודם לכן, הרי הובטח לאברהם זרע, ואברהם האמין בה' ובהבטחה ומה פתאום באה השאלה כאן? בעיה זו גרמה לחלק מהפרשנים להקדים את מעשה ברית בין הבתרים (במספר שנים) למעשה ההוצאה מהאוהל בתחילת הפרק.
אולם, הרש"ר הירש מעלה אפשרות אחרת, השאלה אינה שאלה של אמונה, אלא שאלה פרקטית הנוגעת לצעד הבא. אברהם למעשה כבר התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה (י"ג יז), כרת ברית פוליטית עם ענר אשכול וממרא ואפילו ניצח את מלכי המזרח, שחרר את מלכי אזור סדום ונפגש עם מלכיצדק, אישיות בכירה ביותר. אברהם למעשה שואל מה הצעד הבא למימוש ההבטחה, האם להמשיך ולכבוש את הארץ, האם דווקא לחכות עד שזרעו יתקיים ויכבוש את הארץ? אברהם מבקש הנחיות ואמונתו בה' תאפשר לו לפעול לאור הנחיות אלו.
תשובת ה' מפתיעה. אפילו מפתיעה מאד. אברהם מצטווה לקחת בעלי חיים, לבתר אותם, להעמידם אחד מול השני. התיאור מוזר ביותר וקשה להבינו על דרך הפשט. עיינו בפרשנים השונים וראו רמזים שונים שהם מצאו בנושא זה לענייני הקורבנות, הגלויות, מהות עם ישראל ועוד (ראו מאמר על פירוש הרש"ר הירש לנושא זה).
אברהם לא מקריב את הבתרים, אברהם כלל לא בונה מזבח. אין אלו קורבנות המנחה של קין והבל ואף לא קורבן העולה שהקריב נח. זה משהו אחר לחלוטין.
עוד פסוק מוזר (י"א) מספר לנו שהעיט ניסה לרדת על הפגרים ואברהם היה צריך לסדר אותם מחדש. לא ברורה מטרתו של פסוק זה והוא שימש כר נרחב לפרשנויות שונות. בכל אופן לאברהם ברור שהוא צריך להמתין כי הרי משמעות המעשה עדיין לא ברורה. גם הסיטואציה עצמה, עמידה בין בתרי חיות אינה נעימה כלל וכלל ולא מבשרת טובות ואכן תרדמה נופלת על אברהם והוא מוצא את עצמו באימה ובחשכה גדולה. אין לנו מושג עם אברהם ער או ישן, האם או חלום או זוכה להתגלות אבל סופסוף מגיעה התשובה לשאלה המקורית: "במה אדע כי אירשנה"
התשובה מתחלקת לשלושה חלקים. פסוק י"ג מתחיל בבשורות הרעות. זרעו של אברהם ישועבד לעם אחר במשך תקופה ארוכה של ארבע מאות שנה לפני שיצאו ברכוש גדול. לפני שאברהם מספיק לחשוב מה יקרה לו באותה תקופה (אמנם תוחלות החיים התקצרו מאד לאחר המבול, אולם אברהם הכיר אנשים שחיו שנים רבות וייתכן שחשב שגם הוא עוד יהיה בחיים), הוא מתבשר שהוא ימות וייקבר בשלום ושיבה טובה (והצרות לא יתחילו בחייו) ורק הדור הרביעי ישוב לארץ כנען. הסיבה שצריך לחכות היא "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" בעולמו של הקב"ה יש חשבון מדויק. כאשר יגדשו האמוריים את הסאה, יגיע זמנם לעבור מן הארץ.
לאחר האמירה בא הצד המעשי של הברית. השמש שוקעת, נהייתה עלטה (אולי הכוונה בחשיכה טבעית בניגוד לאימה חשיכה גדולה שהייתה קודם), ותנור העשן ולפיד אש עובר בין הגזרים (האם שורף אותם? האם הם נעלמים? לא ידוע).
הברית נכרתת אולם אנו נשאלים עם יותר שאלות מתשובות. מילא שעוון האמורי לא שלם, אולם למה צריך עם ישראל לסבול ארבע מאות שנה? האם אברהם גם קיבל נבואה על המציאות שבני ישראל, זרעו, יחטאו לבסוף ויגלו גם הם מהארץ (וישובו אליה לאחר מכן)? ריבוי השאלות הפתוחות וההבנה שהפרטים בברית שאינם מובנים לנו הם סימבולים יצרו את הקרקע הפוריה למדרשים ולפרשנויות השונות על פרשה זו.
באופן פשוט ניתן להבין מהברית שהחיים לא יהיו פיקניק. עם ישראל נדון לשעבוד. עם ישראל דומה לאותן ציפורים שהעיט כל הזמן מנסה לרדת עליהם, עם ישראל תלוי בגורלו גם באומות העולם. הוא יהיה משועבד לעמים אחרים, והוא גם צריך לחכות שעמים אחרים ישלימו את מעשיהם הרעים (ואם יחזרו בתשובה? מה יקרה אז)? עם ישראל עוד בכלל צריך להתקיים. הבטחת הזרע מתממשת באמצעות ישמעאל אולם הוא בן שפחה ולא הבן של שרה, בן זה יוולד יותר מאוחר. גם אותו שלום שהובטח לאברהם עדיין רחוק. אברהם נאלץ לעמוד בסיטואציות קשות, של ריב עם אשתו, גירוש הגר וישמעאל, רעב, עקידת יצחק ומות שרה. אותו שלום שמדובר בו מגיע למעשה רק לאחר שאברהם מסדר את הנישואין בין רבקה ליצחק ואכן מבטיח את המשך קיומו של זרעו.
מאמרים נוספים לפרשת לך לך
 |
| ברית בין הבתרים - רפאל - קריית הותיקן |
