עקדת יצחק הינה אחת הפרשיות המשמעותיות ביותר בתורה. סיפור מופלא זה זכה לפרשנויות, מאמרים וספרים רבים, מפי כותבים דתיים חילוניים וגם כאלו שאינם יהודים, בגישות שונות. למעשה הסיפור עצמו הוא בלתי נתפס והנסיונות להסבירו נראים קלושים כאשר כל נסיון (כולל זה שתקראו עוד מעט) מעלה הרבה יותר שאלות מתשובות.
בבואנו לקרוא את פרשת עקדת יצחק, עלינו קודם כל להניח בצד את ידיעתינו אודות סופה (ידיעה שמשחררת את המתח מן הקורא) ולהניח שאנו קוראים את הטקסט בפעם הראשונה בחיינו. אפשרות נוספת היא לנסות ולהיכנס לראשם של אברהם ויצחק ולנחש מה חשבו. זו אפשרות יומרנית אולם לעיתים יכולה לסייע כחלק מהבנת מכלול הפרשה. בראש ובראשונה הטקסט נועד לקורא ועליו מוטל הפירוש דרך עיניו ומוחו שלו ומשמע מכך שלעיתים דווקא היכרות עם המשך התורה חיונית להבנת פרקים קודמים ובפרט שהתורה ניתנה כולה כיחידה. במסגרת העיון נדלג בין אפשרויות אלו הלוך ושוב. אין המטרה לפתור את כל סוגיות הפרשה אלא להעלות לחשיבה מה אנו חשים כאשר אנו קוראים פרשה זו.
פתיחת הפרשה מתחילה במילים "אחר הדברים האלה". נוסח פתיחה זו אינו מופיע תדיר בתנ"ך (13 פעמים בסך הכל) ושש פעמים מתוכם בספר בראשית. המכנה המשותף לכל ההופעות הוא שנראה שהדברים מסתדרים היטב והכל זורם על מי מנוחות, והנה קורה משהו הפגוע בשלווה זו ומטרידה.
המילה השנייה בעלת המשמעות היא כינוי של ה' בשם אלוקות. כאשר מופיע שם זה מופיעה מידת הדין, שם ה' עצמו הוא מידת הרחמים. עוד מופיע כי האלוקים ניסה את אברהם. אמנם המסכת באבות (פרק ה' משנה ד) מציינת שהיו עשרה נסיונות לאברהם, אולם זוהי הפעם הראשונה שהדבר מפורש בכתובים. למסקנה עד כה, הנסיון בא עקב מידת הדין. הנסיון קשה, אלוקים מורה לאברהם לקחת את בנו ולהעלות אותו לעולה.
אברהם מודע לכך שמידת הדין התגלתה אליו. אם בתחילת הפרשה נאמר "וירא אליו ה'", הרי שבמהלך האירועים התחלפה המידה במידת הדין, החל ממעשה שרה ואבימלך ודרך פרשת גירוש הגר וישמעאל. אמנם אברהם מתפלל לה', וקורא בשם ה', אולם הפנייה חזרה אליו אינה בשם ה', אלא בשם אלוקים.
אברהם, שלא היסס להתייצב ישירות מול ה' ולפתוח במשא ומתן בלתי נתפס בעניין מספר הצדיקים הדרושים להצלת סדום ועמורה נאלם דום כליל. הוא אינו אומר כן, אינו אומר לא, הוא אינו מתווכח. אולי ההופעה של מידת הדין גורמת לו לקבל עליו את הדין (לעומת ההופעה במידת הרחמים בפרשת סדום שרמזה שיש אפשרות לרחמים וצריך לנצלה, אפשרות שגם הועילה מאחר והעיר צוער ניצלה). על מה ולמה הדין, אנו יכולים רק לנחש. התורה לא אומרת לנו וכרגיל כאשר התורה שותקת המדרשים משלימים את הפערים, אולם גם הנאמר שם אינו מספק. ייתכן והברית עם אבימלך לא במקום. ייתכנו גם סיבות אחרות. אברהם מודע בוודאי לעובדה שבהעלאת יצחק לעולה הוא מקריב את הזרע שהובטח לו מיצחק באופן מפורש (כ"א יג) ועדיין לא מגלה שום סימני היסוס. נשים לב כי ב
פרשת וירא מופיעות עוד מספר התנהגויות לא נאותות של הורים כלפי ילדיהם. לוט מציע את בנותיו לאנשי סדום הזועמים (וניתן רק לדמיין מה יקרה להן), ואילו הגר, משליכה את ישמעאל תחת אחד השיחים, במקום לעמוד לצידו ברגעיו האחרונים ולנסות לנחמו. בשני המקרים האלו, הסתדרו העניינים לבסוף בצורה ניסית. לא ברור ואין צורך לחשוב מה אברהם חושב, אולם הקורא הזהיר יכול למצוא רמז באירועים קודמים אלו שגם כאן תהיה הצלה ניסית.
יש לשים לב לצורת הביטוי: "קח
נא". זוהי צורה משונה. האם יש כאן ציווי או בקשה? ליאון קאס בספרו
ראשית חוכמה, מדגיש שהייתה פה בקשה ואברהם היה יכול לענות בשלילה. למעשה אברהם עומד כאן בפני פרדוקס. לאברהם הובטחה ברית ועליו להראות שהוא ראוי לברית. הדרך היחידה להוכיח שהוא ראוי לברית היא לבצע את הבקשה אבל משמעות הביצוע תהיה שלא תוכל להיות ברית! (ניתוחו של קאס לפרק זה מרתק במיוחד החל מעמוד 329 בספרו).
אברהם קם מוקדם בבוקר ולוקח את חמורו, שני נעריו ויצחק (שימו לב לסדר החשיבות מהפחות לנעלה). למה צריכים שני נערים? האם לא עדיף לאברהם לעשות את מעשהו זה ללא עדים כלל? לאחר
שלושה ימים אברהם משאיר את הנערים עם החמור ומבקש מהם לחכות לו, לאחר שהם ילכו וישתחוו. נחזור לכך שאנו מכירים את כל התורה ונסו לראות דמיון מסוים בין פעולה זו לבין בקשת משה מפרעה, ללכת דרך שלושת ימים, להשתחוות לה' ולחזור. גם במקרה זה אנו יודעים כי העניינים הסתיימו בצורה שונה מאד.
אברהם שם את העצים על יצחק ולוקח בידיו את האש והמאכלת (סכין השחיטה). בנקודה זו נעבור לדבר על יצחק. גילו של יצחק אינו ידוע. לכל המוקדם הינו בין שלוש שנים, מיד לאחר היגמלו ולכל המאוחר בין 37 שנה, בהנחה ששרה נפטרה מיד לאחר אירוע זה. חישוב הגיל תלוי במידת מה בפירוש הפסוק האחרון בפרק כ"א: "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים". הכוונה בימים רבים אינה ברורה אולם בוודאות עברו מספר שנים ולכן יצחק מבוגר יותר. אברהם נותן ליצחק לסחוב את העצים, וברור מזה שיצחק הוא כבר נער שכוחו במותניו ויכול לשאת משא זה. נראה, שיצחק הוא לפחות בן י"ג שנה. זהו מספר שאנו יודעים שהוא משמעותי. יצחק כבר עומד בזכות עצמו, הוא בעל דעת.
הפסוקים הבאים מתארים את עלייתם של יצחק ואברהם להר. בפסוקים אלו מופיעות המילים היחידות שנאמרו ביניהם (כ"ב ו-ח).
"וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ
וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם
יַחְדָּו: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו
וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ
וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹקים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו"
יצחק שואל שאלת תם ואברהם עונה תשובה מתחמקת. בתשובתו שוב מזכיר אברהם את שם אלוקים, במידת הדין, ולמעשה קריאה זהירה של התשובה אומרת בפירוש כי השה לעולה הוא בני. נראה שיצחק מבין (אם לא הבין עד כה), אבל דבר זה אינו משנה את האחווה שהושגה ביניהם מאחר וגם לאחר תשובה זו נאמר וילכו שניהם יחדיו. אחווה זו בה שניהם הם שותפים שווים למעשה, היא שיא היחסים ביניהם. בנקודה זו ממש יצחק מוכיח כי הוא אכן זרעו של אברהם, גם אם הוכחה זו היא לזמן קצרצר מאד (מאחר והטקסט לא נותן לנו מקום לחשוב שמישהו מהם ציפה לנס, עלינו לחשוב שגם יצחק קיבל עליו את הדין).
אברהם בונה את המזבח, עוקד עליו את יצחק (בהסכמתו של יצחק) וכבר שולח את ידו אל הסכין והנה מגיע הנס. מלאך ה' קורא אליו מן השמים ועוצר אותו ברגע האחרון. אם הניסיון היה בשם אלוקים, ההצלה היא בשם ה', מכאן אפשר אכן ללמוד כי לפי מידת הדין, העקידה הייתה צריכה להתקיים אולם מידת הרחמים התערבה ומנעה אותה. חשוב גם לשים לב שלא ה' פונה אל אברהם אלא רק מלאך ה'. המלאך מודיע לאברהם כי עתה הוא יודע כי אברהם הוא ירא אלוקים (והשוו לפרק כ' פסוק יא). אברהם נושא עיניו ורואה איל הנאחז בסבך ומקריב אותו לעולה תחת בנו. משמעות פעולה זו אינה ברורה. ה' אינו רצה בקורבן עולה אלא בניסיון. אולי האיל מהווה מעין קורבן תודה על כך שיצחק ניצל? אברהם משנה את שם המקום ל"ה' יראה", צירוף שם זה למקום, שלפי המסורת זוהה עם שלם, המקום בו נפגש אברהם עם מלכיצדק הוא הר המוריה, הוא מקום המקדש, הוא ירושלים, המורכבת מצירוף המילים יראה ושלום. לאחר הקרבת האיל ושינוי השם, מלאך ה' מתגלה שנית וחוזר ומדגיש ביתר שאת את הברכות לאברהם.
בפועל, התורה מספרת לנו שאברהם עמד בניסיון ולכל המעשה נראה שיש סוף טוב. אולם הסוף לא בהכרח טוב. כבר בברית בין הבתרים, אברהם יודע שהדרך לירושה ולברכות ארוכה ולא קלה ונראה שהקשיים מתחילים מיד מרגע סיום העקידה. בפסוק י"ט, אברהם חוזר אל נעריו והם הולכים יחדיו אל באר שבע. לא מסופר שיצחק חזר והביטוי "וילכו יחדיו" מתייחס לאברהם ולנעריו ושונה מהביטוי הכל כך משמעותי "וילכו שניהם יחדיו". הפרשנים שמו לב לשינוי זה. יש אומרים שיצחק התעלה בדרגות רוחניות ולא היה יכול לרדת מהר המוריה ונשאר שם זמן רב. גם לאחר מכן יצחק היה רוחני יותר, הוא לא יצא מארץ ישראל כלל, הוא איבד את מאור עיניו (ובכך את הקשר עם העולם הגשמי), והוא אף חי יותר שנים מאביו. לעומת זאת ליאון קאס מציין שדווקא לאחר המעשה, האחווה בין אברהם ליצחק נפגעה. פרשנים מודרניים עוד יותר מנסים לראות באירוע זה של יצחק, סיבה להתנהגויות שלו בפרשות הבאות ובפרט ביחסו לילדיו, עשו ויעקב. נראה שזהו נסיון ללכת רחוק מדי, שיסודו בכך שאירוע כמו העקידה היה אירוע משמעותי עבור יצחק. גם בכך יש גישות, פרשנות מודרנית תיראה אירוע זה כטראומטי, אולם פרשנות מסורתית יכולה לראות דווקא בעבודה שהעקידה לא בוצעה מעין ירידה בכך שיצחק שכבר היה מוכן בכל נפשו להקריב את עצמו, מאוכזב (?) מהשינוי בתוכנית.
העקדה משנה את כולם. אברהם אינו אותו אברהם ובוודאי יצחק אינו אותו יצחק.
גם טיב היחסים ביניהם שונה וכמעט נעדר תקשורת ישירה. העקידה גם מסמנת את
התחלת היהדות. לא עוד קורבנות אדם והקרבה למולך. אברהם היה מוכן לעשות זאת
(בידיעה שהדבר היה מקובל באותה תקופה) אולם התורה שוללת זאת מכל וכל.
כך או כך, פרשת העקידה מסתיימת, כפי שהזהרתי עם יותר שאלות מתשובות. אמנם התורה מציינת בפירוש כי אברהם עמד בנסיון, אך דעתנו מנסיון זה, בלשון המעטה אינה נוחה. לא מה', מה פתאום עושים נסיונות כאלו. לא מאברהם - למה לא הביע שום התנגדות, אך יש להודות על האמת, שחוסר הנוחות נובע בראש ובראשונה מחוסר יכולתינו, להבין ניסיון זה הבנה מלאה.
לקריאה נוספת אני ממליץ על הספר "עקדת יצחק לזרעו", ספר המכנס מעל שלושים מאמרים שונים בנושא העקידה מכותבים רבים, שנכתב לזכרו של החייל יצחק הירשברג שנפל במלחמת שלום הגליל. בספר (לא נעזרתי בספר לצורך המאמר) תוכלו למצוא פנים רבות נוספות לנושא מופלא זה.
עקידת יצחק באומנות
לנושא זה מאות יצירות אומנות. בתמונה הראשונה נביא את ההתייחסות המקובלת לנושא. יצחק עקוד על גבי המזבח, אברהם אוחז גובה בסכין והמלאך מתערב. זהו רע השיא של הדרמה ורוב יצירות האומנות מציגות אותו. לדוגמה נביא את יצירתו של רמברנדט המהווה מעין אב טיפוס לדגם זה.
 |
| עקידת יצחק - רמברנדט 1635 מוזיאון הרמיטאג' סנט פטרסבטרג |
לעומת זאת, האמן האנגלי וויליאם הול בראסי (1846-1917)William Brassey Hole מציג רגע אחר, אולי היסוסים של אברהם. המזבח כבר בנוי, האש מוכנה, אולם אברהם נראה מהסס ומתבלט בעוד יצחק עומד לידו ותומך בו (או אף מנסה לשכנע אותו להמשיך במעשה!) זוהי הצגה נפלאה ונדירה של הדרמה.
 |
| עקידת יצחק - ויליאם הול |
מאמרים נוספים ל
פרשת וירא
