אומר הנביא מיכה (ז' כ): "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם". אמת היא המידה המיוחדת של יעקב ויעקב אבינו הוא איש אמת (כפי שמתואר בפרשת תולדות, איש תם). אולם הקורא את פרשת תולדות ופרשת ויצא לא מקבל רושם זה. במאמר זה נסקור את כל חיי יעקב, את מעשיו וההשלכות שלהם.
בפרשת תולדות יעקב קונה את הבכורה מעשו. טיב העיסקה לא ברור. בעיני עשו לבכורה אין כל ערך (הוא בז לה בשעת העסקה כשהוא רעב והוא ממשיך לבוז לה גם הרבה אחרי כשהוא כבר שבע והלך). יעקב מעונין בבכורה עוד מלידתו (אוחז בעקב עשו) ורואה בה ערך רב. שני הצדדים עשו עיסקה טובה, עשו קיבל ארוחה חמה ויעקב קיבל את הבכורה.
התמונה השנייה קשה להבנה הרבה יותר, רבקה מצווה על יעקב להתחפש לעשו ולקבל את הברכות של יצחק. יעקב מודע לכך שהברכה יכולה להפוך לקללה ורבקה מוכנה לקחת עליה את הקללות. גם יצחק חושד חשדות מרובים ולמעשה ניתן להגיד שהוא ידע שיעקב הוא העומד לפניו ובכל מקרה לא היה יכול להיות בטוח שזה עשו. העובדה היא שיצחק יודע מיד את מי הוא ברך ועונה לעשו "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" וזאת לאחר שהוא מאשר את ברכתו בפסוק הקודם "גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה". יצחק לא הופך את הברכות ולא מקלל חלילה את יעקב והוא מברך את עשו ברכה דומה עד כמעט זהה לברכה שברך את יעקב. המילה הקשה היא המילה מרמה, אפשר לפרש כדרך שמציעים הפרשנים "ערמה" (וראו מאמרו של ד"ר יונה בר מעוז המנתח גישה זו) אבל אנו נישאר על דרך הפירוש המקובל כיום. יעקב נהג ברמאות ולקח את הברכה של עשו.
נעיין בתוכן הברכה עצמה, אלו הן ברכות שלא בטוח שמתאימות ליעקב. מדובר בהן על עושר גשמי ועל שלטון. לא מדובר כלל על עושר רוחני. ייתכן ויצחק חשב שברכות אלו מתאימות לעשו שישלוט וינהל את העולם על כל צדדיו הגשמיים בעוד יעקב עוסק בענינים רוחניים בלבד (ואכן מעמד הבכורה הוא המעמד שהיקנה את הזכות לעבודה בבית המקדש, עד החלפת הבכורות בכהנים וייתכן שמעמד זה היה מה שעשו לא רצה ואפילו ביזה) ועם ישראל יהיה מורכב מיעקב ועשו. אולם רבקה שנשאה את הבנים בקירבה והרגישה את התרוצצויות ואת המאבק בינהם עוד בבטן ידעה שלא ייתכן וזה המצב. לאחר מעשה "הרמאות" של יעקב גם יצחק כנראה מבין זאת, ומברך אך בקושי את עשו, וזאת לאחר תחנונים רבים מצידו. קשה לעמוד על השינוי הדרסטי שחל ביחסו של יצחק לעשו, אולם הוא בולט וחד. גם הברכה לעשו כוללת מרכיבים גשמיים של עושר, אולם יצחק מנציח לדורות את העובדה שיעקב ועשו לא יוכלו לחיות ביחד, "על חרבך תחיה". או שעשו יעבוד את יעקב, אך זה מותנה ויתכנו מצבים בהם עשו יוכל למרוד ולפרוק את העול ולשלוט ביעקב. אם הייתה ליצחק מחשבה שיעקב ועשו יוכלו לשתף פעולה ביניהם ביצירת עם ישראל, הרי שהיא נמוגה באחת.
תוצאות מעשה הרמאות ידועים מראש. עשו שונא את יעקב ורוצה להרוג אותו. אמנם יעקב נשאר מבורך והברכה לא נהפכה לקללה כחשש המקורי של יעקב ורבקה, אולם לתוצאות אותה רמאות יש מחיר כבד וכולו מידה כנגד מידה.
יעקב נאלץ לברוח חסר כל ללבן. יעקב, איש תם ויושב אוהלים נודד אל לבן הארמי, למקום המלא רמאויות ותככים. יעקב נאלץ לעבוד שבע שנים עבור אישתו (לעומת אליעזר שהביא מתנות רבות ויצא בחזרה לדרכו כבר למחרת). גם כשיעקב נושא אישה, הוא מגלה שזו לאה ולא רחל ולבן עונה לו ברצינות תהומית (כ"ט כו), שלא מסתירה מאחוריה את הלעג והציניות "וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה". יעקב נושא גם את רחל (למרות האיסור על נשיאת אחיות) ועובד עוד שבע שנים את לבן. היחסים בין לאה ורחל לא ברורים אך היו מורכבים מאד. הדו שיח היחידי בינהן שיש בתורה הינו קצרצר (ל ' יד) "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ". שוב אנו רואים כאן עיסקת חליפין משונה ביותר (כדוגמת מכירת הבכורה). יעקב נאלץ להפעיל ידע ביולוגי נרחב על מנת לצבור הון ולבסוף נאלץ לברוח עם נשותיו וילדיו הקטנים מפני לבן (ל"א כ): "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא". המילה ויגנב שוב אינה מדרך האמת. לבן משיג את יעקב. רחל אכן גונבת את התרפים (ללא ידיעת יעקב), לקראת חזרתו לארץ ישראל הוא שומע שעשו בא לקראתו והוא חרד מאד מן המפגש, המאבק עם המלאך ופציעתו, הפגישה עם עשו, מעשה דינה, מות רחל וקבורתה בצד הדרך (עליה יעקב מתנצל בפני יוסף בפרשת ויחי) ומעשה ראובן בבלהה. רק לאחר מכן מגיעות מעט שנים של נחת שלא קורה בהן כלום אולם מהר מאד, מתחיל סיפור האיבה בין הבנים ומכירת יוסף, עליה לא התגבר יעקב במשך שנים. יעקב בסוף ימיו יורד למצרים ורק במותו זוכה לחזור לארץ ישראל ולהיקבר ליד אבותיו וליד אשתו הראשונה לאה. לא פלא שיעקב מסכם את חייו במילים הנוראיות הבאות (מ"ז ט): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". יעקב מביט אחורה על 130 שנותיו ורואה שהוא לא יגיע לשנות חיי אבותיו ואכן פטירתו של יעקב מתוארת במילים הלקוניות (מ"ט לג)" "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו" ללא תיאור פטירתו בשיבה טובה (אברהם) או זקן ושבע ימים (יצחק).
בסקירה מהירה זו על חיי יעקב אנו תוהים אם הברכה כלל התקיימה. יעקב לא זכה לעושר גשמי. את עושרו הרב הוא צבר בעמל ויגיעה (וחלקו נתן לעשו) וכנראה העושר גם אבד במהלך הדורות. גם שלטון לא היה לו, למעט תקופה קצרה בארץ ישראל. לעומת זאת, עשו קיבל הרבה מתנות מיעקב וגם השיג לעצמו צבא של ארבע מאות איש, כלומר שלטון מסוים. אז האם מעשה הרמאות היה משתלם?
התשובה מורכבת ולא פשוטה. עיון בפרשת תולדות יראה לנו שיש עוד ברכה בפרשה והיא אפילו יותר חשובה מהברכה אותה השיג יעקב במרמה. ברכה זו מקבל יעקב מאת יצחק בידיעה גמורה והיא הברכה החשובה (כ"ח ג-ד): "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹקים לְאַבְרָהָם". זוהי הברכה החשובה ביותר שיש. אין בה לא עושר ולא שלטון. יש בה הבטחה של ארץ ישראל והבטחת זרע אברהם (עם ישראל). זוהי ברכה שכולה רוחניות. יעקב נבחר להיות היורש של יצחק ולהקים את עם ישראל. כמו כן זוכה יעקב שלמרות האיבה בין בניו ומכירת יוסף, כל בניו נבחרים ואינם מוצאים מהמשפחה, והם ביחד מהווים את שנים עשר שבטי ישראל. אמנם הדברים אינם קלים ופשוטים. כבר אברהם התבשר בברית בין הבתרים כי (ט"ו יג): "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" ואולי ניתן לספור את חייו הקשים של יעקב כחלק מאותם ארבע מאות שנה (שהרי שעבוד מצרים היה הרבה פחות שנים). למרות חייו הקשים של יעקב, הסבל משתלם, ובהשלכה לימינו בה עד היום אנו רואים כי "משמני הארץ" נמצאים בכל מקום במזרח התיכון רק לא בישראל, וכי "טל השמים" נמצא פה במשורה רבה וצריך להתפלל הרבה לגשם, חשוב להיזכר ביעקב אבינו ובסבל שעבר עליו על מנת להקים את עם ישראל.
אז מעשה הרמאות היה משתלם, למרות המחיר הכבד הכרוך בו, וכלקח אפשר ללמוד שלפעמים גם המעשה הנכון גורר אחריו תוצאות לא נעימות, אבל הכרחיות, אבל איך ניישב את מידת האמת עם יעקב?
האמת היא קשה להבנה לבני אדם. קשה לנו לדעת מה האמת. גם כשצריך להכריע מכריעים לפי כללים, כמו למשל הרוב קובע. הרוב אולי יכול לקבוע אבל בודאי שאין פירושו של דבר כי הרוב צודק. לעיתים דווקא היחיד צודק. לעתים היחיד צודק ומביא הוכחות לדבריו אך מערכת הכללים מחייבת לפסוק כרוב אפילו בידיעה שטועים (תנורו של עכנאי -בבא מציעא נ"ט ב) הוא דוגמה אחת, והדוגמה השנייה היא קבלת עדות השקר על מולד הירח שר' גמליאל היה צריך לקבל למרות שידע שהיא כנראה שקרית רק כי לא הצליח להפריך אותה - ראו מסכת ראש השנה).
במדרש על בריאת העולם, שואל הקב"ה את המידות האם לברוא עולם. מלאך החסד אמר: "שכדאי לברוא את האדם שהוא גומל חסדים". מלאך האמת אמר: "אל יברא שהוא כולו שקרים" מלאך הצדק אמר :"יברא כי האדם עושה צדקות" ואילו מלאך שלום אמר:"אל יברא שהוא כולו מחלוקת". מה עשה הקב"ה?נטל את האמת והשליכה ארצה, שנאמר : "אמת מארץ תצמח" (בראשית רבא ח\א).
האמת שלנו אינה האמת השמיימית אלא היא אמת ארצית ויחסית. ייתכן מאד כי דווקא מעשה שנראה בעינינו כרמאות הוא האמת השמיימית ורצון השמים. אמנם אין לנו דרך לדעת זאת וגם יעקב אבינו היא צריך לשאת בתוצאות מעשיו (ובפרט בהחלפת אשתו - מידה כנגד מידה), אולם ייתכן וכך היו הדברים צריכים להיות ואין דרך אחרת.
מידת האמת אצל יעקב הינה דווקא בהתמודדות עם הקשיים. מ-"איש תם יושב אוהלים", נהיה יעקב איש קשוח, שיודע להתמודד גם עם לבן הרמאי, גם עם המלאך וגם עם עשו ואינו מתייאש למרות הקשיים שלו ממשימתו העיקרית והיא הקמתו של עם ישראל.
מאמרים נוספים לפרשת ויצא
תמונות אומנות לפרשת ויצא
בפרשת תולדות יעקב קונה את הבכורה מעשו. טיב העיסקה לא ברור. בעיני עשו לבכורה אין כל ערך (הוא בז לה בשעת העסקה כשהוא רעב והוא ממשיך לבוז לה גם הרבה אחרי כשהוא כבר שבע והלך). יעקב מעונין בבכורה עוד מלידתו (אוחז בעקב עשו) ורואה בה ערך רב. שני הצדדים עשו עיסקה טובה, עשו קיבל ארוחה חמה ויעקב קיבל את הבכורה.
התמונה השנייה קשה להבנה הרבה יותר, רבקה מצווה על יעקב להתחפש לעשו ולקבל את הברכות של יצחק. יעקב מודע לכך שהברכה יכולה להפוך לקללה ורבקה מוכנה לקחת עליה את הקללות. גם יצחק חושד חשדות מרובים ולמעשה ניתן להגיד שהוא ידע שיעקב הוא העומד לפניו ובכל מקרה לא היה יכול להיות בטוח שזה עשו. העובדה היא שיצחק יודע מיד את מי הוא ברך ועונה לעשו "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" וזאת לאחר שהוא מאשר את ברכתו בפסוק הקודם "גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה". יצחק לא הופך את הברכות ולא מקלל חלילה את יעקב והוא מברך את עשו ברכה דומה עד כמעט זהה לברכה שברך את יעקב. המילה הקשה היא המילה מרמה, אפשר לפרש כדרך שמציעים הפרשנים "ערמה" (וראו מאמרו של ד"ר יונה בר מעוז המנתח גישה זו) אבל אנו נישאר על דרך הפירוש המקובל כיום. יעקב נהג ברמאות ולקח את הברכה של עשו.
נעיין בתוכן הברכה עצמה, אלו הן ברכות שלא בטוח שמתאימות ליעקב. מדובר בהן על עושר גשמי ועל שלטון. לא מדובר כלל על עושר רוחני. ייתכן ויצחק חשב שברכות אלו מתאימות לעשו שישלוט וינהל את העולם על כל צדדיו הגשמיים בעוד יעקב עוסק בענינים רוחניים בלבד (ואכן מעמד הבכורה הוא המעמד שהיקנה את הזכות לעבודה בבית המקדש, עד החלפת הבכורות בכהנים וייתכן שמעמד זה היה מה שעשו לא רצה ואפילו ביזה) ועם ישראל יהיה מורכב מיעקב ועשו. אולם רבקה שנשאה את הבנים בקירבה והרגישה את התרוצצויות ואת המאבק בינהם עוד בבטן ידעה שלא ייתכן וזה המצב. לאחר מעשה "הרמאות" של יעקב גם יצחק כנראה מבין זאת, ומברך אך בקושי את עשו, וזאת לאחר תחנונים רבים מצידו. קשה לעמוד על השינוי הדרסטי שחל ביחסו של יצחק לעשו, אולם הוא בולט וחד. גם הברכה לעשו כוללת מרכיבים גשמיים של עושר, אולם יצחק מנציח לדורות את העובדה שיעקב ועשו לא יוכלו לחיות ביחד, "על חרבך תחיה". או שעשו יעבוד את יעקב, אך זה מותנה ויתכנו מצבים בהם עשו יוכל למרוד ולפרוק את העול ולשלוט ביעקב. אם הייתה ליצחק מחשבה שיעקב ועשו יוכלו לשתף פעולה ביניהם ביצירת עם ישראל, הרי שהיא נמוגה באחת.
תוצאות מעשה הרמאות ידועים מראש. עשו שונא את יעקב ורוצה להרוג אותו. אמנם יעקב נשאר מבורך והברכה לא נהפכה לקללה כחשש המקורי של יעקב ורבקה, אולם לתוצאות אותה רמאות יש מחיר כבד וכולו מידה כנגד מידה.
יעקב נאלץ לברוח חסר כל ללבן. יעקב, איש תם ויושב אוהלים נודד אל לבן הארמי, למקום המלא רמאויות ותככים. יעקב נאלץ לעבוד שבע שנים עבור אישתו (לעומת אליעזר שהביא מתנות רבות ויצא בחזרה לדרכו כבר למחרת). גם כשיעקב נושא אישה, הוא מגלה שזו לאה ולא רחל ולבן עונה לו ברצינות תהומית (כ"ט כו), שלא מסתירה מאחוריה את הלעג והציניות "וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה". יעקב נושא גם את רחל (למרות האיסור על נשיאת אחיות) ועובד עוד שבע שנים את לבן. היחסים בין לאה ורחל לא ברורים אך היו מורכבים מאד. הדו שיח היחידי בינהן שיש בתורה הינו קצרצר (ל ' יד) "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ". שוב אנו רואים כאן עיסקת חליפין משונה ביותר (כדוגמת מכירת הבכורה). יעקב נאלץ להפעיל ידע ביולוגי נרחב על מנת לצבור הון ולבסוף נאלץ לברוח עם נשותיו וילדיו הקטנים מפני לבן (ל"א כ): "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא". המילה ויגנב שוב אינה מדרך האמת. לבן משיג את יעקב. רחל אכן גונבת את התרפים (ללא ידיעת יעקב), לקראת חזרתו לארץ ישראל הוא שומע שעשו בא לקראתו והוא חרד מאד מן המפגש, המאבק עם המלאך ופציעתו, הפגישה עם עשו, מעשה דינה, מות רחל וקבורתה בצד הדרך (עליה יעקב מתנצל בפני יוסף בפרשת ויחי) ומעשה ראובן בבלהה. רק לאחר מכן מגיעות מעט שנים של נחת שלא קורה בהן כלום אולם מהר מאד, מתחיל סיפור האיבה בין הבנים ומכירת יוסף, עליה לא התגבר יעקב במשך שנים. יעקב בסוף ימיו יורד למצרים ורק במותו זוכה לחזור לארץ ישראל ולהיקבר ליד אבותיו וליד אשתו הראשונה לאה. לא פלא שיעקב מסכם את חייו במילים הנוראיות הבאות (מ"ז ט): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". יעקב מביט אחורה על 130 שנותיו ורואה שהוא לא יגיע לשנות חיי אבותיו ואכן פטירתו של יעקב מתוארת במילים הלקוניות (מ"ט לג)" "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו" ללא תיאור פטירתו בשיבה טובה (אברהם) או זקן ושבע ימים (יצחק).
בסקירה מהירה זו על חיי יעקב אנו תוהים אם הברכה כלל התקיימה. יעקב לא זכה לעושר גשמי. את עושרו הרב הוא צבר בעמל ויגיעה (וחלקו נתן לעשו) וכנראה העושר גם אבד במהלך הדורות. גם שלטון לא היה לו, למעט תקופה קצרה בארץ ישראל. לעומת זאת, עשו קיבל הרבה מתנות מיעקב וגם השיג לעצמו צבא של ארבע מאות איש, כלומר שלטון מסוים. אז האם מעשה הרמאות היה משתלם?
התשובה מורכבת ולא פשוטה. עיון בפרשת תולדות יראה לנו שיש עוד ברכה בפרשה והיא אפילו יותר חשובה מהברכה אותה השיג יעקב במרמה. ברכה זו מקבל יעקב מאת יצחק בידיעה גמורה והיא הברכה החשובה (כ"ח ג-ד): "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹקים לְאַבְרָהָם". זוהי הברכה החשובה ביותר שיש. אין בה לא עושר ולא שלטון. יש בה הבטחה של ארץ ישראל והבטחת זרע אברהם (עם ישראל). זוהי ברכה שכולה רוחניות. יעקב נבחר להיות היורש של יצחק ולהקים את עם ישראל. כמו כן זוכה יעקב שלמרות האיבה בין בניו ומכירת יוסף, כל בניו נבחרים ואינם מוצאים מהמשפחה, והם ביחד מהווים את שנים עשר שבטי ישראל. אמנם הדברים אינם קלים ופשוטים. כבר אברהם התבשר בברית בין הבתרים כי (ט"ו יג): "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" ואולי ניתן לספור את חייו הקשים של יעקב כחלק מאותם ארבע מאות שנה (שהרי שעבוד מצרים היה הרבה פחות שנים). למרות חייו הקשים של יעקב, הסבל משתלם, ובהשלכה לימינו בה עד היום אנו רואים כי "משמני הארץ" נמצאים בכל מקום במזרח התיכון רק לא בישראל, וכי "טל השמים" נמצא פה במשורה רבה וצריך להתפלל הרבה לגשם, חשוב להיזכר ביעקב אבינו ובסבל שעבר עליו על מנת להקים את עם ישראל.
אז מעשה הרמאות היה משתלם, למרות המחיר הכבד הכרוך בו, וכלקח אפשר ללמוד שלפעמים גם המעשה הנכון גורר אחריו תוצאות לא נעימות, אבל הכרחיות, אבל איך ניישב את מידת האמת עם יעקב?
האמת היא קשה להבנה לבני אדם. קשה לנו לדעת מה האמת. גם כשצריך להכריע מכריעים לפי כללים, כמו למשל הרוב קובע. הרוב אולי יכול לקבוע אבל בודאי שאין פירושו של דבר כי הרוב צודק. לעיתים דווקא היחיד צודק. לעתים היחיד צודק ומביא הוכחות לדבריו אך מערכת הכללים מחייבת לפסוק כרוב אפילו בידיעה שטועים (תנורו של עכנאי -בבא מציעא נ"ט ב) הוא דוגמה אחת, והדוגמה השנייה היא קבלת עדות השקר על מולד הירח שר' גמליאל היה צריך לקבל למרות שידע שהיא כנראה שקרית רק כי לא הצליח להפריך אותה - ראו מסכת ראש השנה).
במדרש על בריאת העולם, שואל הקב"ה את המידות האם לברוא עולם. מלאך החסד אמר: "שכדאי לברוא את האדם שהוא גומל חסדים". מלאך האמת אמר: "אל יברא שהוא כולו שקרים" מלאך הצדק אמר :"יברא כי האדם עושה צדקות" ואילו מלאך שלום אמר:"אל יברא שהוא כולו מחלוקת". מה עשה הקב"ה?נטל את האמת והשליכה ארצה, שנאמר : "אמת מארץ תצמח" (בראשית רבא ח\א).
האמת שלנו אינה האמת השמיימית אלא היא אמת ארצית ויחסית. ייתכן מאד כי דווקא מעשה שנראה בעינינו כרמאות הוא האמת השמיימית ורצון השמים. אמנם אין לנו דרך לדעת זאת וגם יעקב אבינו היא צריך לשאת בתוצאות מעשיו (ובפרט בהחלפת אשתו - מידה כנגד מידה), אולם ייתכן וכך היו הדברים צריכים להיות ואין דרך אחרת.
מידת האמת אצל יעקב הינה דווקא בהתמודדות עם הקשיים. מ-"איש תם יושב אוהלים", נהיה יעקב איש קשוח, שיודע להתמודד גם עם לבן הרמאי, גם עם המלאך וגם עם עשו ואינו מתייאש למרות הקשיים שלו ממשימתו העיקרית והיא הקמתו של עם ישראל.
מאמרים נוספים לפרשת ויצא
תמונות אומנות לפרשת ויצא
