בעל התניא - עמנואל אטקס

העניין בתנועת החסידות עולה ועולה בשנים האחרונות. גם מצד התענינות בתורת החסידות עצמה וגם עניין היסטורי בתנועה ובאנשיה הבולטים.ספרו של עמנואל אטקס, בעל התניא, הינו מחקר מקיף על רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון בשושלת אדמורי חב"ד. המחקר ההיסטורי מבוסס על חומרים מהחסידות עצמה, אגרותיו השונות של הרב וכן מארכיוני רוסיה הצארית שנפתחו רק לאחרונה לציבור הרחב והכוללים פרטים רבים. רבי שניאור זלמן (להלן רש"ז), היה מתלמידיו של המגיד ממזריטש (שבעצמו היה מתלמידיו של הבעש"ט), והספר סוקר גם את ראשית תנועת החסידות שהיתה רק בתחילתה והתפשטה במהירות בכל רחבי אירופה המזרחית.
פרקי הספר עוסקים בעיקר בתולדותיו של הרש"ז ומעט גם בתורתו. הספר נפתח בתיאור הנסיבות שהביאו את הרש"ז לראש החסידים באיזורו, ובהנגות הייחודיות שעשה בחסידות שלו. שני פרקים מתארים בקצרה את תורתו כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו הידוע "תניא", ספר היסוד של תורת חב"ד. פרקים אלו חורגים מעיקרו של הספר והם רק פתח קל לספרים אלו. שלושה פרקים בספר עוסקים בעימות בין המתנגדים לחסידים, עימות שכמעט וקרע את היהדות לשניים באותה תקופה ושהדיו קיימים למעשה עד היום. הספר מתאר את נסיונותיו של הרש"ז להידבר עם הגאון מוילנה (שהוביל את קו ההתנגדות). נסיונות אלו, אירעו עוד בטרם היה הרש"ז אדמו"ר והוא הצטרף אז על רבו רבי מנחם מנדל מוויטבסק (שעלה לארץ ישראל ולאחר כמה שנים אף ביקש מהרש"ז לעמוד בראש החסידות ברוסיה הלבנה, מה שהוביל ליצירת שושלת חב"ד) אולם עלו בתוהו. עמדת הגאון כלפי החסידות הייתה שלילית ביותר, ולעיתים במקומות אחרים גם נטו לראות בחסידות גלגול נוסף של כת השבתאות. באותן מדינות החסידים נרדפו ממש, אולם במדינות בהם היו הם הרוב, תנועת החסידות פרחה ועלתה כאשר מספר המצטרפים עליה הה רב. הצטרפות זו של צעירים לתנועה אף הגבירה את המתח שכן אותם צעירים היו צריכים לצאת נגד אביהם ומשפחתם בדרכם החדשה. הספר מתאר את דרך ההבלגה שהמליץ הרש"ז לחסידיו לנקוט, בעוד הרש"ז עמל ויגע על הגדלת החסידות בתחומי מקום מושבו. אטקס מנתח את הנסיבות שהובילו להחרפת העימות שהחלו בפטירת הגאון בחול המועד סוכות, ובשמועה הזדונית שהחסידים מרבים מדי בחגיגת שמחת בית השואבה על מנת "לחגוג" גם את מותו. מובן שלשמועה זו לא היה כל בסיס אולם קיצוני המתנגדים יזמו פעולות קשות נגד החסידים, כולל החרמתם ונידויים והמעשים הגיעו עד אלימות ממש. החסידים שהגיעו למצב נואש, ביקשו את עזרת השלטונות והללו חוקקו חוקים ותקנות לטובתם.  הפנייה וההלשנה לשלטונות רק החריפו את הכעס של המתנגדים אשר נקטו צעד דומה של הלשנה לשלטונות, ודווקא על רש"ז (שרבים מחסידי וילנה היו קשורים בו). העלילה הייתה מרושעת במיוחד וקשרה את הרש"ז לאויביה הגדולים ביותר של הקיסרות הרוסית באותה תקופה, הצרפתים. הרש"ז נעצר (וגם חסידים בוילנה נעצרו) ולאחר חקירה ארוכה ולאחר שמסר תשובה ארוכה מאד אודות החסידות שוחרר. כל זה היה למעשה תוצאה רגילה של חקירה, שלא הניבה שום הוכחות בדבר אשמה כלשהי. אולם הרש"ז עצמו, והחסידים בדורות הבאים, ראו את השחרור כמעשה ניסי ויום השחרור, י"ט בכסלו, נחוג עד היום. מיתוס המאסר (שהיה רק מעצר) התפתח ברבות השנים והספר עושה הבדלה מצוינת בין העובדות לבין תפיסת האירוע בקרב הרש"ז והחסידים. הרש"ז לא יכל היה לשב תחת גפנו ותאנתו זמן רב ולאחר שנתיים וכתוצאה מהלשנה נוספת נאסר שוב. יותר מכל מנהיגי החסידים סבל הרש"ז מהמאבק בין החסידים למתנגדים. אולם מעצרו נתן הזדמנות לשטוח את כל תפיסתו כלפי השלטונות ולכן גם ראה במאסרים אלו נסיונות גדולים שמוטלים עליו ובהם הוא עמד בהצלחה.
סכסוכים היו לא רק עם המתנגדים, גם בקרב החסידויות עצמן היו משברים וסכסוכים (וחסידויות רבות הן תוצאה של פיצולים). הספר עוסק רבות גם בסכסוכים אלו וביחוד עם רבי אברהם מקליסק (שעלה לארץ ישראל ביחד עם רבי מנחם מנדל מוויטבסק). אטקס מנסה להתחקות אחרי פרטי הסכסוך באמצעות האגרות השונות שהחליפו הצדדים. לסכסוך שני פנים, הסכסוך הרוחני על דרך הנהגת החסידים. זהו הסכסוך המתואר בספרות החסידית אולם לסכסוך היה גם פן ארצי בולט שעיקרו השליטה על כספי התרומות שנאספים בתחומי רוסיה הלבנה ונשלחים לחסידים בארץ. צד זה של הסכסוך לא זוכה לאזכורים מרובים בספרות החסידית, מסיבות ברורות, אולם קריאתו של אטקס באגרות השונות מראה את קיומו ואטקס אפילו תוהה האם הוא היה עיקר הסכסוך.
הספר מסתיים בתיאור מאבק הירושה לאחר מותו של הרש"ז ומראה בעיקר שאין חדש תחת השמש, וכאשר מנהיג גדול נפטר ויש יותר מאפשרות אחת ליורש, יפרוץ קרב ירושה, שיתנהל כקרב לכל דבר. למעשה קרב הירושה גרם לפיצול של החסידות לדור אחד ולחלוקתה לשתי חסידויות נפרדות, האחת תחת הנהגת בנו של הרש"ז ואחת תחת הנהגת תלמידו. השושלות התאחדו שוב רק בהנהגת האדמור השלישי (רבי מנחם מנדל - הצמח צדק). גם כאן צריך אטקס להתגבר על הספרות החסידית המטשטשת ומעמעמת את הסכסוך לכלל מחלוקת זוטרה ולהראות עד כמה למעשה היה הסכסוך חריף.
מעניין להשוות ספר זה לספר אחר שיצא בהוצאת מרכז זלמן שז"ר השנה על הרבי מלובביץ מאת מנחם פרידמן ושמואל היילמן. שני הספרים בעלי אופי שוני לחלוטין. בעוד ספרם של פרידמן והיילמן הוא ספר הממקום בין העיון לקריאה, ספרו של אטקס הוא אקדמאי הרבה יותר, מביא ציטוטים רבים מהאגרות עצמן ומכתבי חוקרים שקדמו לו, אינו עושה קיצורי דרך ומנתח את הנושאים השונים בצורה מעמיקה. ועדיין, גם ספרו של אטקס כולל הרבה פרשנות אישית וגגם הוא אינו הגיוגרפי כלל וחושף צדדים ארציים רבים בהתנהגות האדמו"רים, צדדים אותם החסידים אוהבים להצניע ולהתעלם מהם. אמנם לחסידי חב"ד יהיה קל יותר לקבל את ספרו של אטקס (את הספר של פרידמן והיילמן תנעות חב"ד דחתה בשאט נפש ותרעומת גדולה) אך בודאי יתקשו לקבל חלק מן המסקנות המוצגות בו.

בעל התניא - עמנואל אטקס

בעל התניא
רבי שניאור זלמן מלאדי וראשיתה של חסידות חב"ד
עמנואל אטקס
מרכז זלמן שזר
תשע"ב 2012
495 עמודים

תפזורת לפרשת בא

בתפזורת הבאה לפרשת בא מסתתרות חמש עשרה מילים מהפרשה. ניתן לחפש ישר בתפזורת, לענות על השאלות או להיעזר ברשימת המילים המופיעה למטה במהופך. בהצלחה

תפזורת לפרשת בא

חידות לפרשת בא

לדף הראשי של פרשת בא

כמה שנים היו בני ישראל במצרים??

כמה שנים היו בני ישראל במצרים? בתורה כתובה תשובה מדויקת (פרק י"ב פסוקים מ-מא): "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". המספר הוא 430 שנה, אולם מספר זה אינו הגיוני כפי שמביא רש"י. משה הוא בנו של עמרם ועמרם הוא בנו של קהת. קהת מופיע ברשימת האנשים שירדו למצרים. גילו של קהת  (פרק ו פסוק יח) 133 שנה וגילו של עמרם 137 שנה. משה בעת יציאת מצרים היה בן 80. גם אם נחבר את כל הגילאים (ויוצא מכך שעמרם נולד בסוף חייו של קהת ומשה בסוף חייו של עמרם) נגיע רק ל-350 שנה (133+137+80=350).
משך הגלות מתואר בפרשת ברית בין הבתרים (בראשית טו י"ג): "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". 430 קרוב ל-400 אבל לא בדיוק. רש"י מפרש (בעקבות מדרשים קדומים), שמאחר וכתוב גר יהיה זרעך, הספירה מתחילה רק מלידת יצחק. יצחק ילד את יעקב בגיל 60, ויעקב ירד למצרים בגיל 130. ולכן מתוך ה-400 שנה צריך להוריד  (60+130) 190 שנה ויוצא שבני ישראל היו במצרים 210 שנים. למספר זה מוצאים רמז בדברי יעקב לבניו (בארשית מ"ב ב): "וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת" המילה רדו בגימטריה 210 שנים!

הרחבה למבוגרים
נביא את דברי רש"י במלואם

שלשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה. משהיה לו זרע לאברהם נתקיים (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך. ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב: כל שנותיו, וכל שנות עמרם בנו, ושמונים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כורחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כורחך, שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, שנאמר (בראשית לה כז) אשר גר שם אברהם ויצחק. ואומר (שמות ו ד) את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהיה לו זרע. וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנה"

משך הישיבה במצרים כתוב בצורה מדויקת, אולם אינו יכול להסתדר בצורה הפשוטה לפי חישובי הגילאים של קהת עמרם ומשה. כמו כן יש להתאים את המספר הכתוב למספר בברית בין הבתרים. השיטה שהבאנו בשם רש"י מאלצת אותנו להגיע לכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ברית בין הבתרים הייתה כאשר אברהם היה בן שבעים, אולם הוא בא לארץ כנען רק בגיל שבעים וחמש. כמו כן כל ישיבת האבות בארץ ישראל הייתה ישיבת ארעי ולכן נחשבת מעין גרות.
רבי אברהם אבן עזרא, שממעט להשתמש בכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה, מציע פירוש מעט שונה, אברהם עזב את אור כשדים בגיל 70 והספירה מתחילה משם (אור כשדים היה הבית האמיתי היחידי של אברהם ומאז שעזב אותו הוא גר) לחיזוק דבריו הוא אך מביא את דבריו של אברהם לאחר מות שרה לתושבי חברון: "גר ותושב אנוכי עמכם", זה לשונו (הפירוש ארוך יותר מומלץ לעיין)

ואחר שמצאנו כתוב שהשם אמר לאברהם בין הבתרים: כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה. ידענו כי חשבון מושב בני ישראל תלוי בקץ אברהם. הוצרך בעל סדר עולם לומר, כי אחר שבא אברהם לארץ כנען שב לחרן. והוצרכו המפרשים לומר כי נבואת אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. איננה דבקה עם הפרשה הנזכרת. אבל אחר זה נאמרה. ואין צורך לכל זה רק חשבון ד' מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק. ואלה השלשים שנה הנוספים מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים ובא עם אביו אל חרן, כאשר כתוב: ויבואו עד חרן וישבו שם ואברהם ישב עם אביו בחרן חמש שנים ובא אל ארץ כנען והוא בן חמש ושבעים שנה ולא שב אל חרן.

והנה כאשר נולד יצחק תמו שלשים שנה שיצא אברהם מארצו, כי הוא העיקר כי לו נתנה ארץ הכנעני. ויהיה פסוק: אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים דבק עם כל הפרשה למעלה ולמטה. והנה פירש: ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שהיו גרים שם. גם אבותיהם היו גרים. ככתוב: כמעט וגרים בה. ואברהם אמר: גר ותושב אנכי עמכם.

 פירושים אחרים אומרים שבאמת בני ישראל ישבו יותר שנים ממה שנגזר בברית בין הבתרים מאחר וחטאו רבות בישיבה במצרים. שיטה זו נוקט הרמב"ן. דבריו ארוכים מאד ונביא רק פיסקה אחת:

"ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה, דכתיב (יחזקאל כ ח): וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים וגו', וכתיב (יהושע כד יד): והסירו את אלוהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה', ועל כן ארך גלותם שלשים שנה. והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפילה. וזה טעם ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם, וישמע אלוהים את נאקתם (לעיל ב כג כד), ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שם ג ט), וכתיב (דברים כו ז): ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, כי לא היו ראויים להיגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (ב כה)" 

דעות אחרות אומרות דווקא שהזמן קוצר, מאחר והשעבוד היה כל כך קשה שעוצמתו הרבה למעשה היתה שקולה לשעבוד למשך זמן ארוך יותר.
אולם אם נחזור לפרשת ברית בין הבתרים נראה שאחד התנאים לשיבה לארץ ישראל הוא: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד-הֵנָּה". גם לאמורי יש מכסת עוונת מסוימת למלא וכל עוד היא לא התמלאה אין ה' יכול להעניש אותם. ייתכן שהאמורי גם הרעו את דרכיהם לאחר יציאת בני יעקב מארץ ישראל. בתקופת אברהם, היו לאברהם בעלי ברית משבטי האמורי (ענר אשכול וממרא), אלו בודאי פרשו מעבודה זרה ואף היטיבו את דרכי עמם. ייתכן שברמת החטאים אז היו דרושות 400 שנה עד שתתמלא סאת חטאי האמורי. אולם לאחר מות אברהם, מות מלכיצדק (שיש הרואים בו את שם בן נח, שוב דמות שיש לה השפעה חיובית על הסביבה) וירידת בני יעקב, הרבו האמורי לחטוא ולכן היה אפשר גם לקצר את משך הישיבה במצרים (מה גם שבני ישראל בעצמם צעקו וזעקו אל ה' ובכך עוררו את ה' לפעולה).
מכל האמור לעיל רואים שגם כאשר ענין מסוים מפורש בצורה הברורה ביותר בתורה (משך הישיבה 430 שנה), הרי שעדיין אין הוא דבר פשוט ויש עוד הרבה מה ללמוד בנושא זה.

פרשת בא לילדים
מאמרים נוספים לפרשת בא

מכת חושך (ממצרים ועד אסימוב)

דבר תורה על מכת חושך

כל שלושת המכות בפרשת בא הן מכות הקשורות לחושך. ברור שמכת חושך עצמה אולם גם מכת הארבה שבאה לפניה מתוארת בצורה של חשיכה (פרק י טו-טז):

וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל-פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא-נוֹתַר כָּל-יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' אֱלֹקיכֶם וְלָכֶם: וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱלֹקיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת-הַמָּוֶת הַזֶּה".

לאחר מכה זו ישנים כמה חידושים בתגובת פרעה. פרעה כבר ממהר לקרוא למשה ולאהרון, וגם המכה מתוארת כמוות. אפשר כמובן לומר שהמוות היה פחד מפני היעלמות המזון, אולם החושך והמוות הולכים ביחד וייתכן כי הפחד הגדול היה דווקא מפני החושך.

ההמשך הוא במכת החושך עצמה (פסוקים כא-כג):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם וִיהִי חשֶׁךְ עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ: וַיֵּט משֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים: לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם"

במכה זו החושך אינו רק אובדן הראייה, אלא הוא מהווה אובדן מוחלט של היכולת להתמצא. המצרים אפילו פחדו לקום. מעט ממכת החושך ניתן לתאר במצב שבו היו שרויים אלפי אנשים בסופה של סוף 2013. מספר ימים ללא חשמל, כאשר אין אפשרות לצאת מהבית בגלל השלג.

סיום המכות במכת בכורות, הוא התגלמותו הסופית והאחרונה של החושך, במוות. מה יש בחושך שמפחיד כל כך אנשים? בתרבות המצרים, השטופה אלילים שמור היה מקום מיוחד לאל רע, אל השמש. הוא נחשב אחד מהאלים החזקים ביותר ופרט להיותו אחראי על השמש הוא שימש גם כאל המגן על הממלכה ועיר הבירה שלה. מכות מצרים שהחלו במכת דם ביאור, עורק החיים וגם אחד מאלילי מצרים, המשיכו עד לאל השמש, אחד האלים החשובים. בכך למעשה הושלם המהלך שבא להראות את שליטתו של ה' בכוחות הטבע ואת האחדות האלוקית בניגוד לריבוי האלילים בתרבות המצרית.

כאשר הוכה אל השמש ומעטה הגנה האחרון הוסר מפרעה, באה הקשחת הלב האחרונה שלאחריה, רק מכת בכורות הייתה עוד דרושה והיא למעשה המכה היחידה בה נהרגו אנשים (אנשים גם נהרגו במכת ברד, אולם היו אלו עבדים של אנשים שלא שעו לאזהרות. אותם אנשים ממילא לא ייחסו ערך רב לחיי עבדיהם. במכת בכורות, למרות האזהרה שניתנה, לא היה אפשר להימלט מהמכה - פרט אולי בהצטרפות לאותו ערב-רב שעלה ממצרים).

היעלמותם של גרמי השמים, היוותה במשך שנים מקור לדאגות ולסימנים רעים, פסוקים מפורשים על כך נמצאים אף בנביאים (ראו במאמר על ליקויים בתורה) וזאת גם לאחר שהתבנית שלהם כבר הייתה ידועה וניתנת לחיזוי. משהו בחשיכה הפתאומית והשינוי מסדר השמים הקבוע מטריד את נפש האדם.

התיאור הספרותי ביותר של מצב של חשכה ארוכה נמצא בסיפור "שקיעה" Nightfall שהפך כבר מזמן לאחת מקלסיקות המדע הבדיוני. בסיפור מאת אייזיק אסימוב, מתואר כוכב לכת הנמצא במערכת של שש שמשות וכתוצאה מכך תמיד יש אור בכל חלקי הכוכב. לפעמים אור בהיר ולפעמים אור עמום אולם תמיד יש אור והכוכבים אינם נראים לעולם והם רק חלק מאגדה דתית הטוענת שפעם באלפיים שנה הם באים והורסים את העולם. לאט לאט מתברר, בכמה אופנים שונים, שיש כוכב לכת נוסף במערכת ופעם ב-2049 שנים נוצר מצב בו מאירה בשמים רק שמש אחת וכוכב הלכת השני גורם לליקוי. הליקוי ארוך ולכן בכול כוכב הלכת יהיה זמן ארוך של כמה שעות שבו תהיה חשכה והכוכבים ייראו.

החשיכה הגורמת לכובים לזהור (יש דיון נרחב בשאלה, האם בכלל היה חושך, שכן המערכת נמצאת בצביר כוכבים גדול, כך שבלילה שם אמור להיות הרבה מאד אור מהכוכבים, כנראה יותר מאשר ירח מלא) גורמת לתושבי כוכב הלכת השתגעות קולקטיבית ולהעלות כל דבר שאפשר באש ולמעשה להרס מוחלט של הציביליזציה ולשיקומה האיטי עד לחזרתו של האירוע 2049 שנים לאחר מכן. הסיפור הקצר המקורי (שנכתב בשנת 1941) מתאר רק את השעות האחרונות לפני תחילת הליקוי ולאחר שנים הספר הורחב ומתאר גם את מהאירועים לפני ואחרי אותו לילה. בבירור הספר מציג את המדע והדת בשני קטבים מנוגדים (כמו היינו במאה ה-16), אולם ייתכן והרעיון המקורי לסיפור שאוב ממכת החושך המצרית?

מכת חושך - מרק שאגאל

הדף הראשי לפרשת בא