בינגו פסח

בדף הבא תמצאו משחק בינגו לפסח. המשחק מכיל מילים הקשורות לליל הסדר ולחג הפסח. בקובץ הבינגו יש כ-150 כרטיסים (רק שניים מהם מוצגים בתמונה לצורך דוגמה), הדפיסו כמה שאתם צריכים. רשימת המילים לבינגו מופיעה בהמשך (העתיקו לתוכנת טקסטים בשביל להדפיס) פסח שמח!
באתר תמצאו גם חידות ומאמרים רבים לחג הפסח

בינגו לפסח

קובץ כרטיסים בינגו פסח

רשימת המילים
פסח, יין, ליל הסדר, ארבע כוסות, אליהו הנביא, קדש, רחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, "הלל נרצה", חכם, תם, רשע, שאינו יודע, הגדה, מסובים, בני ברק, חד גדיא, אחד מי יודע, והיא שעמדה ,אפיקומן ,בדיקת חמץ ,ביעור חמץ, יציאת מצרים, ים סוף, שירת הים, עשר המכות, משה רבנו, פרעה, צפרדע, כינים, ברד, ארבה, בכורות.


חידות לפסח
תפזורת לפסח

חידת הייסורים

הספר חידת הייסורים הינו אסופת מאמרים העוסקים בכאב ובאובדן. המאמרים נכתבו על ידי אנשים שונים, ועוסקים בנושא מזוויות רבות. חלק מהמאמרים מבוססים על סיפורי אובדן אישיים וחלקם מתמודדים עם האובדן כמחנכים וכמטפלים. הכותבים מחפשים משמעות, פשר ונחמה בייסורים בדרכים שונות כמעין הליכה בדרכו של פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות". רובם של הכותבים הינם דתיים, המתייחסים לנושא מזווית יהודית, אולם הספר כולל מאמר העוסק בנושאים אלו גם בעיני דתות אחרות ובפרט דתות המזרח. חידת הייסורים עתיקה מני קדם וראשיתה בראשית ימי האנושות. הספר אינו יכול למצוא את כל התשובות וייתכן ותשובות כלל אינן קיימת. כל הקורא בספר יחשוב מיד על איוב, אולם העורכים השכילו לחמוק ממלכודת זו ולמרות שאיוב נוכח בספר, החלק הנושא את הכותרת איוב, מכיל שני מאמרים בלבד. הספר אינו פירוש לספר איוב.

הספר אינו ספר רגיל וגם הסקירה לא תהיה רגילה. קריאתו קשה, ואם את המבוא המתאר את סיפור האישי של רוני רדמן, שיזם את הוצאת הספר, כחלק מההתמודדות שלו, קראתי בצורה סבירה, הרי שבמאמר אחר, נאלצתי להפסיק את הקריאה לאחר חצי עמוד, תוך חשיבה מרובה ורכבת מחשבות שהתרוצצה בראשי. טרם קראתי את הספר במלואו. קריאתו הינה משימה קשה מדי ודורשת זמן רב ומצב נפשי מתאים. אני מצאתי בספר אוסף של מאמרים שכל אחד מהם הוא מפתח. הרבה אנשים יש ולהם מנעולים רבים. לא כל מפתח יתאים לכל מנעול. חלק מהמפתחות לא יתאימו כלל, חלקם ישברו בתוך המנעול ויהפכו אותו לקשה הרבה יותר לפתיחה, אולם לעיתים, מפתח מסוים יתאים למנעול מסוים ובכך יעזור לאדם מסוים. הקריאה בספר היא חוויה אישית. על כל אדם הוא ישפיע בצורה אחרת. זה היתרון והגדלות של האוסף, הגיוון הרב בו, מבחר הזרקורים המכוונים אל הנושא ממקומות שונים, יגרמו לכל אדם להתחבר לסיפור מסוים ואילו מאחרים הוא יירתע לגמרי ויתרחק מהם, אולי בהפעלת מנגנוני הדחקה מודעיים או תת-מודעיים. קשה מאד לסקר את הספר. המאמרים שונים מאד זה מזה. לפעמים הסיפור אישי והמחבר מספר לנו מיד מההתחלה מהו האובדן שאותו חווה (ייסורים ואהבה - אחינעם יעקבס),במקרה אחד יש הערה קטנה בראש המאמר (זהותו של המתאבל - ישי מבורך), בחלקם האובדן האישי מתגלה תוך כדי קריאת המאמר (חידת הכאב והחמלה - ג'סיקה סאקס, היום שבו נחה נפשה - רחל אטון) ובחלקם אין אובדן אישי מוזכר כלל במאמר אלא מרחף לו תלוי באוויר (הולך למות וזה טבעי - אלחנן ניר). בסוף הספר מופיע מעט מידע על הכותבים. נראה שהכותבים והעורכים בכוונה מיעטו בהבאת הרקע האישי של כל סיפור מאחר והחשיבות אינה הסיפור אישי דווקא אלא התובנות שעולות ממנו. תובנות שהופכות ספר זה, לא לספר קריאה, וגם לא לספר עיון, זהו ספר מסע, שיקח כל איש ואיש בהתאם לאובדן והייסורים שחווה למקום אחר ולכתיבת הפרק האישי שלו כמהמשך לספר זה. הפרק האישי שלי מופיע בהמשך.

חידת הייסורים

חידת הייסורים
לקריאת הפרק הראשון מהספר באתר ההוצאה
כאב ואובדן במבט קיומי, הגותי ויהודי
הוצאת ידיעות אחרונות
עורכים: ברוך כהנא, חיותה דויטש ורוני רדמן
תשע"ב 2012
398 עמודים


הפרק האישי שלי שמהווה בשביל המשך לספר

הספר השפיע עלי ולקח אותי למקום מסוים. לא קראתי את כולו אולם הוא גרם לי לרצון להעלות מעט מההתמודדות הפרטית שלי עם האובדן.  הקטע הנכתב להלן הוא אישי שלי אולם היה יכול להיות פרק נוסף בספר, הפרק האישי שלי. הדברים נכתבים לאחר כשש שנים כאשר מרחק הזמן מקהה את התחושות וגם מטשטש את הזיכרונות.

בחיים שלי יש חור של חודש. אני יודע מה קרה בתחילתו ומה קרה בסופו, אולם קשה לי מאד לשחזר בצורה מדויקת את האירועים שהיו באמצעו. בחודש זה היה גיסי, יוסי, מאושפז במחלקת טיפול נמרץ לאחר קריסת מערכות עד שנפטר.  הזיכרונות מאותו חודש הם מעין הבלחות קצרות שחלקן יתוארו כאן.

ההתחלה
את ההתחלה אני דווקא זוכר, הייתי בסעודת סיום מסכת. קבוצה קטנה של ארבעה חברים נפגשים מדי שבוע ללימוד גמרא ולדבר קצת, במהלך השנים זכינו לסיים מספר מסכתות. ההורים התקשרו הביתה שמעו איפה אנחנו ולא רצו להפריע. שמענו את ההודעה מאוחר בלילה. זו נקודת ההתחלה. מה קרה אחר כך איני יודע. האם הבנתי עד כמה המצב חמור? לא יודע. בפועל הלכתי לישון, האם הייתי צריך ללכת כבר אז לבית החולים? ייתכן. האם משהו היה משתנה? לא.

טיפול נמרץ
למחרת בבוקר הלכתי בפעם הראשונה בחיי למחלקת טיפול נמרץ. חוקי הפיזיקה הרגילים לא מתקיימים במחלקת טיפול נמרץ. ההרגשה הראשונה היא הקושי עם חוסר האונים וחוסר היכולת לעשות משהו. אתה לא יכול לעשות כלום, אתה לא יודע כלום, הרופאים לא מספרים לך כלום (ולפעמים גם הם לא יודעים כלום) ואפשר רק לחכות. בטיפול נמרץ, אין יום ואין לילה, אין חול ואין שבת, אין בוקר ואין ערב, רק הצפצופים של המכשירים. בטיפול נמרץ, אין דתיים ואין חילונים, אין יהודים ואין ערבים, כולנו בני אדם. בני אדם? לא בטוח. לאט לאט חודרת אליך ההרגשה שלא רק שאתה לא יכול לעשות כלום, אלא למעשה שאתה בעצמך, כלום.
רגעי חסד

יוסי היה מאושפז באשפוז רגיל לפני הטיפול הנמרץ. לא היה משהו מיוחד ולא הייתה סיבה נראית לעין לדאגה. התקשרנו ושאלנו בשלומו אולם המעשה הטבעי של ביקור חולים, נדחה ונדחה. לבסוף פיניתי את הזמן והלכתי לבקרו. דיברנו זמן רב על הא ועל דא, על ספרים, על מחקרו המדעי וכו'. שום דבר חשוב. סתם שיחה של שני גיסים. מישהו חשב שעוד שבועיים כבר לא יהיה אפשר לדבר? לא הייתה אז אפשרות כזו בכלל. אחרי שבועיים כבר אי אפשר היה לדבר. ניסינו. היו עליות וירידות ובאחת הפעמים היה נדמה שיוסי מנסה לומר משהו. לדבר אי אפשר, תנועות שפתיים לא הצלחנו להבין, וגם כשניסה והצליח מעט ללחוץ יד לאחותי לא הבנו מה הוא מנסה להגיד. אם צריך להצביע על רגע של תסכול, הרגע של חוסר האפשרות ליצור קשר עם מישהו שיש לו מה לומר, הוא הרגע. עד היום אני מודה לאלוקים על כך שזכיתי לבקרו בביקור החולים ולנהל איתו שיחה ארוכה ונעימה. חסד קטן.

טיפול נמרץ
בטיפול נמרץ לא אוהבים שהמשפחה נכנסת לחדר האשפוז. פוחדים מזיהומים וכו', אולם בשלב מסוים נותנים לבני המשפחה להיכנס ואף ליותר מאחד בו זמנית, תוך הקפדה על רחיצת ידיים וכו'. בהתחלה בעיקר ישבנו בחוץ. לאחר מכן ישבנו בעיקר בפנים. מנסים לדבר, ללטף, לגעת, לשים איזו תמונה אישית בחדר, לנסות להפוך את החדר הגדול שבו בעיקר מיטה ומכשירים רבים לקצת יותר ביתי ונעים.

צחוק של ילדים
אמא שלי קנתה לנכדים כרטיסים למחזמר צלילי המוזיקה. הדבר נעשה חודשים רבים מראש וכמה ימים לפני ההצגה התחילה ההתלבטות מה עושים. המצב כבר היה חמור מאוד, ממש לקראת הסוף אולם ההחלטה המשותפת הייתה שצריך ללכת להצגה. נבחרתי לשמש כמבוגר מלווה לששה ילדים. כל הנסיעה הילדים, בני דודים, שרו וצחקו בקול רם. אני זוכר את הצחוק עד היום, ידעתי שזו הפעם האחרונה שאשמע אותם צוחקים ושמחים כך כשיוסי עדיין בחיים.

הלל
בראש חודש שבט, המצב קריטי, כל המערכות כבר קרסו ומתפללים רק לנס ובתפילת ההלל אני מגיע לפסוק: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" ומתפלל בדמעות לנס.

הסוף
בערב עוד הייתי בבית חולים, לא היה נראה שיש שינוי כלשהו, גם את המזוזות שלחנו לבדיקה (כולן כשרות). חזרתי הביתה. אשתי יצאה לאסיפת הורים בגן. בשמונה וחצי, או אולי שבע וחצי הטלפון מצלצל. במצבים כאלו פוחדים לענות לטלפון. אכן מנימת הקול של אבא הבנתי כבר הכל, אבל לא הבנתי איך. הרי רק לפני חצי שעה הייתי שם והכל היה נראה רגיל (כלומר גרוע בצורה הרגילה), מאיפה פתאום חלה ההדרדרות הסופית? מיהרתי חזרה לבית החולים. לאחר כמה שעות של התארגנות, יצאה משם אחותי עם המילים פה גמרנו. לא חוזרים יותר.

חסד של אמת
יוסי נפטר בחורף, היום קצר, והיה צריך לסיים בירוקרטיות מרובות במהירות, גיסי השני, מוקי, נשאר בבית החולים להשגיח, לסייע ובעיקר להאיץ עניינים. את הלוויה קבענו לשעה המאוחרת ביותר ביום ועדיין היה חשש לאיחור. באותו יום קשה, מוקי, קנה עולמו בשעה אחת בחוויות קשות שעבר. באותו יום הבנתי מה המשמעות של חסד של אמת.

שבעה ומשחקי ילדים
הייתי נוכח ברוב השבעה, לרוב גם הייתי שליח ציבור, אחייני, בסך הכל בן 14, התקשה להתפלל ורק בימים האחרונים, התגבר. שאר האחיינים צעירים יותר. הבאנו את הילדים, שיהיו עם הבני דודים. האחיין הקטן והבן שלי, שני ילדים, בגן חובה ובכיתה א'. בית הספר דאג לשלוח חברים לכל אורך היום. מה עושים ילדים? לוקחים כדור ויורדים לחצר לשחק כדורגל. באמצע שבעה משחקים כדורגל? כן. במשחק הכדורגל של הילדים, ובצחוק שלהם, מצאנו מעט נחמה.

פסוק
לאחר השבעה בקשה ממני אחותי לסייע במציאת פסוק מתאים שייכתב על המצבה של יוסי. לכאורה דבר קטן אולם זהו אחד מהדברים הקטנים הגדולים שבחיים. הניסיון לתמצת אישיות שלמה לפסוק אחד שיהיה משמעותי. איזה פסוק יתאים ליוסי?

• יוסי אהב לצחוק. תמיד היה צוחק ובקול רם מכל מיני סיפורים מוזרים הנמצאים בעמודי העיתון האחוריים. הוא היה אוסף אותם, מקריא לנו בקול וצוחק. למבטנו התמהים היה תמיד אומר שלא איכפת לו אם הסיפור אמיתי הוא מומצא, הוא בסך הכל קורא מהעיתון. תמיד הייתה לו בדיחה לספר.
• יוסי היה מדען בכל איבריו. הוא אהב את עבודתו, את מחקריו את המדע ואת הסטודנטים שלו להם הקדיש עשרות שעות מזמנו. הוא קרא כמויות אדירות של מאמרים. תמיד הייתה לו ערימה ענקית של ספרים או מאמרים שהוא צריך לקרוא. את כולם הוא קרא ואת כולם גם הוא זכר. היה לו זיכרון מדהים, לא היה משהו שלא עניין אותו והוא היה מסוגל לקרוא שעות ברצף.
• בטיול המשפחתי האחרון, לעכו, התנהלנו באיטיות נהנים מסימטאותיה של עיר העתיקה ומהאתרים הרבים בה. אבל יוסי מיהר ורצה שנחזור. זה היה בסוכות ויוסי דאג שהוא צריך עוד לקנות כיבוד ולסדר את בית הכנסת ללימוד הושענא רבא. יוסי דאג באמונה לצרכי הציבור ולמרות מוצאו העיראקי, בדברים כאלו הוא היה יקה לכל דבר ותמיד דאג שהכול יהיה מסודר היטב ובזמן.

אלו הן רק מקצת התכונות ודפדפתי בתנ"ך ופתאום נחו עיני על פסוק מספר משלי שבשנייה שקראתי אותו ידעתי שזה הפסוק שצריך להיות חקוק על מצבתו של יוסי. גם מציאת הפסוק הייתה רגע קטן של נחמה.

"תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם-עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח"

משלי ט' ט'

פרשת ויקרא לילדים

תקציר פרשת ויקרא

לאחר שסיימנו את ספר שמות בהקמת המשכן ובהשראת השכינה בתוכו, אנו פותחים את ספר ויקרא, פרשת ויקרא, בדיני הקורבנות הקרבים במשכן. כיוון שרובו של ספר ויקרא, השלישי מבין חמשת חומשי תורה, עוסק בעבודת הכוהנים במשכן, נקרא הספר גם 'תורת כוהנים'.

אדם רשאי להביא קורבן לה' בכל עת שינדבנו ליבו. התורה מפרטת תחילה את דיני קורבן העולה. הקורבן נקרא כך כיוון שעולה כולו על המזבח ונשרף כקורבן. קורבן עולה יכול להיות מן הבקר, מן הצאן ומן העוף ואפשר גם להביא מנחות מן הצומח. כאשר אדם בוחר להביא את קורבנו מן הבקר והצאן, עליו להביאו ממין זכר. הבעלים סומך את ידיו על ראש הקורבן ומבקש את אשר על ליבו.

כל אדם יכול להביא עולה גם מן הצומח, אך בדרך כלל זהו קורבנו של העני. התורה מונה חמשה סוגים של מנחות. הכהן קומץ בידו מן הסולת והשמן ומקריב על המזבח עם הלבונה. יתרת המנחה נאכלת בקדושה ובטהרה על-ידי הכוהנים.

התורה מבהירה כי על המנחות להיאפות כמצה ואין להקריבן חמץ, וכן אסור לערב בה מי פירות. לעומת זאת חובה למלוח כל קורבן, מן החי או מן הצומח במלח, שכן ברית כרותה למלח להיות נקרב על המזבח. התורה מזכירה מנחה נוספת הבאה מן הצומח, אך דווקא מן השעורים – מנחת העומר. מנחה זו מוקרבת למחרת הפסח.

קורבן השלמים בא אף הוא כנדבה. אך שלא כמו העולה, אינו מוקרב כולו על המזבח. רק כמה מאבריו הפנימיים עולים לשרפה והקרבה על המזבח ויתר הקורבן מתחלק בין בעליו לכוהנים. זהו גם אחד הטעמים שנקרא שלמים, שכן יש בו שלום בין המזבח לכוהנים והבעלים.

אם הכוהן הגדול יחטא ויתחייב חטאת, עליו להביא פר, לסמוך עליו את ידיו לבקשת כפרה ואז לשחוט את הקורבן. מן הדם יש להזות שבע פעמים על הפרוכת המבדילה בין ההיכל לקודש הקודשים, וכן על קרנות מזבח הזהב הפנימי – מזבח הקטורת. מקריבים על המזבח כמה מאבריו הפנימיים של הפר ואת היתר שורפים מחוץ למחנה.

כאשר הסנהדרין, בית הדין הגדול, שוגה בפסיקת ההלכה ועל-פיו חוטאים כל ישראל, יש להביא קורבן חטאת מיוחד. את הקורבן, פר בן בקר, מביאים זקני העדה והם הסומכים את ידם על ראשו לבקשת הכפרה. לאחר שחיטת הפר, נוטל הכוהן הגדול מדמו ומזה שבע פעמים על הפרוכת ועל המזבח הפנימי. את שארית הדם הוא שופך אל יסוד מזבח העולה העומד בעזרה.

כאשר החוטא בשגגה הוא יהודי מן המניין  שאינו עונה על ההגדרות הקודמות, קורבן חטאתו יהיה שעירת עיזים או כבשה, שתיהן ממין נקבה. אף הוא יתוודה כשהוא סומך ידיו על ראש קורבנו, ולאחר השחיטה בצפון העזרה, תתכפר חטאתו בזריקת הדם על קרנות המזבח החיצון והקרבת כמה מהחלקים על גבי המזבח.

התורה מונה מספר חטאים שעליהם יש להביא סוג נוסף של חטאת: הנמנע מלמסור עדות, האוכל קודשים בטומאה והעובר בשוגג על שבועתו. קורבן חטאת זה נקרא 'עולה ויורד', שכן התורה מאפשרת להביא חטאת זו בהתאמה למצבו הכלכלי של החוטא: העשיר יביא כבשה או שעירה ממין נקבה, העני יתכפר בשני תורים או בשני יונים והדל עוד יותר יסתפק בהבאת חטאת מנחת-סולת.

אדם שנהנה בשגגה מכספי הקדש או מרכוש הקדש, עליו להביא קורבן אשם, איל ממין זכר שערכו שני סלעים. כו-כן עליו להשיב את ערך מעילתו בהקדש בתוספת חמישית (עשרים אחוזים).

כאשר מתעורר ספק לפיו יתכן ואדם עבר עבירה שחיובה בכרת, הוא מביא אשם תלוי, תלוי מלשון ספק. לדוגמה, כאשר לפניו מונחות שתי חתיכות מאכל דומות, האחת שומן מן החי המותר באכילה והשנייה חלב מן החי (חלב בניקוד סגול) שעל אכילתו חייב כרת, אך הוא אינו מודע לכך ואוכל אחת מן השתיים. מאוחר יותר נודע לו כי אחת מהחתיכות הייתה חלב אסור, אך עתה כבר אינו יכול לברר איזו מהן אכל. עליו להביא אשם תלוי מספק. אם ייוודע לו בעתיד כי אכן אכל מן החלב האסור, יביא קורבן חטאת על שגגתו.

סוג נוסף של קורבן אשם, אף הוא איל זכר בערך שני סלעים, מביא כל החוטא בגזילה לסוגיה: גוזל את חברו; עושק שכר שכיר; מכחיש הלוואה או פיקדון שהופקד בידיו; מכחיש אבידת חברו שמצאה ונטלה לעצמו וכד'. על כל אלו, כאשר מחליטים לשוב מחטאם, להשיב את הגזל או העושק שבידיהם ולהוסיף חמישית- עשרים אחוזים - לנגזל. לכפרת העוון עליהם להביא כאמור , קורבן אשם.

דבר תורה קצר לפרשת ויקרא

השאלה העיקרית העולה מפרשת ויקרא היא מה משמעות הקורבנות בימינו. עניין הקורבנות נראה לא שייך לנו ולתרבות שאנו מכירים. להרוג סתם בעלי חיים?? בשביל מה. השאלה מציקה רבות גם לאנשים דתיים שבהחלט לא בטוחים שהקורבנות מתאימים לימינו. הנושא אינו פשוט וניתן רק כמה כיוונים עליו למחשבה.

כמעט כל הנביאים שהוכיחו את העם על חטאיהם הדגישו כי לה' אין חפץ בקורבנות כאשר הם לא מבטאים שום דבר אמיתי אלא נעשים מתוך הרגל. לדוגמא:

שמואל א' ט"ו כב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"

ישעיהו א' יא: " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי"

הקורבן הוא אמצעי בלבד ואינו מטרה בפני עצמה. הקורבן יכול להיות אמצעי לחרטה, לחזרה בתשובה, להודאה לה' ועוד אולם לא יכול לבוא במקומם כמחווה ריקה או כאמירת סליחה ללא שום כוונה. לכן יש ללמוד את הטעמים והסיבות עליהם מביאים קורבנות ואת המטרה שלהם. המטרה לא השתנתה במהלך הדורות, האמצעים השתנו (הקורבנות בטלו לאחר חורבן בית המקדש ויש להם תחליפים שונים - למשל התפילות). גם בעתיד ייתכן ויהיו תחליפים לנושא הקורבנות.

לגבי הריגת בעלי חיים, חשוב לזכור שברוב הקורבנות, הבשר היה נאכל על ידי הכוהנים ולכן אין בכך "בזבוז" או "התאכזרות" סתמית לבעלי חיים. התורה אינה מחייבת צמחונות, ואכילת בשר הותרה לבני אדם. אמנם ההיתר לאכול בשר חיה בא לראשונה לנח, לאחר המבול, כאשר עד אז אכילת בשר הייתה אסורה. יש פרשנים הרואים בכך שבמציאות עתידית, הדרך הצמחונית אולי תהיה עדיפה, אבל עדיין לא כעת.

בנוסף, חלק מהקורבנות הם מן הצומח, ונקראים מנחות. האפשרות להביא קורבן מהצומח נועדה גם לטובת העניים שלא יכלו לעמוד במחירים הדרושים להבאת קורבן מן החי, אולם מנחות מהצומח נדרשים גם למטרות שונות אחרות למשל, מנחת העומר המוקרבת בפסח. האפשרות להביא קורבן מן הצומח בלבד הוצעה על ידי חלק מהמפרשים כאפשרות לשמור על הקורבנות גם בימינו.

כיום לקורבנות אין יישום מעשי. לא ברור לנו מה יהיה בעתיד. מאחר ואין לנו אפשרות לענות על השאלה אם בעתיד יחזרו הקורבנות (ויש להבדיל בין שאלה זו לשאלה אם בעתיד ייבנה המקדש) כל מה שנשאר לעשות הוא ללמוד היטב את ענייני הקורבנות בתור לימוד תורה ובעיקר ללמוד על הכוונות והטעמים מאחורי הקורבנות.

הערה: נושא הקורבנות רחב, אולם על מנת שהמאמר יהיה ברור גם לנערים ולילדים, הנושא הופשט מאד. למבוגרים, מומלץ מאד להרחיב את העיון בנושא בשני המאמרים הבאים:

טעמים במצוות הקורבנות לפי הרמב"ם, רמב"ן והרלב"ג

טעמים נוספים במצוות הקורבנות לפי הרש"ר הירש

קין והבל מקריבים מנחה - כרטיס משנת 1906

לדף הראשי של פרשת ויקרא

מנהג נשים - עליזה לביא

הספר מנהג נשים של עליזה לביא הינו המשך טבעי לספרה הקודם, תפילת נשים, מלפני כשש שנים. בספר זה ממשיכה עליזה לביא במסעה חובק העולם בעקבות מנהגים שונים של נשים יהודיות ברחבי העולם, כאשר גם תוספת לתפילות יש כאן. כגבר, התגובה הראשונה לספר, היא האם באמת נחוץ ספר על מנהגי נשים דווקא? המחברת במבוא לספרה מתייחסת לשאלה זו וטוענת כבר במשפט הראשון של הספר על קיומו של העולם היהודי-הנשי המנותק מגבולות הזמן והגזרה. האם הספר יצליח להדגים עולם זה?

הספר גדוש ומלא כפומלית (מאחר והספר כולו נשי, נבחר פרי עסיסי וגדול נקבי, ונניח את הרימון בצד) במנהגים מכל קצות הגלובוס, בתפילות ובאמירות. המנהגים המצויים בספר אכן אינם אחידים "בנשיותם". בעוד תפילות שחוברו על ידי נשים ומנהגים הקשורים לבת המצווה, לאירוסין, להריון וכו' מוצאים את מקומם בספר באופן טבעי, הרי שפעמים רבות, ובפרט בפרק על החגים, הקוראת תתקל במנהגים שאינם נשיים דווקא כמו המנהג (עמ' 232): "באשכנז בכל תפילות ראש השנה - ערבית שחרית מוסף ומנחה באו הנשים לבית הכנסת בבגדים לבנים". מנהג זה משותף לשני המינים, ורבים הגברים המתעטפים בקיטל הלבן בימים הנוראים. גם מנהגי האכילה, וסדר הברכות לראש השנה, אינם נשיים דווקא, ובנקודה זו דומה שהמחברת ניסתה לאחוז מכאן ומכאן ולתאר באופן כללי את מנהגי החגים. יש לנסיון זו יתרונות כאשר הראשון שבהם הוא הנגשת הספר לציבור הנשים שאינן דתיות (גם הערות השוליים בצידי הספר מסבירות מושגים שונים ובכך מקילים את ההבנה לקוראת שאינה באה מרקע דתי) ומתן "תמונה" מלאה יותר על כל חג אולם הדבר יראה לעיתים רדוד ושטחי למי שבקיאה במנהגים ויודעת שהםא אינם נשיים כלל ומחזק את השאלה אודות מרכזיות מנהגי הנשים בתחומים שאינם נשיים באופן מובהק ולעתים נראה כי נועד למלא עמודים בספר על מנת לתת לו נפח (למשל, הבאת פרק ק"ד בתהילים במלואו,  "ברכי נפשי" הנאמר כשיר של יום בראשי חודשים, מאחר ויהודיות מעדות המזרח, נוהגות לאומרו ביחידות בבית. בהערת אגב, מזמור זה נבחר לייצג את ראש חודש גם בגלל שהוא עוסק בבריאה ובהתחדשותה באופן כללי ובפרט עקב הפסוק "עשה ירח למועדים"). ייתכן והיה כדאי להישאר בתחומים הנשיים נטו, ולעבות אותם (שכן בודאי קיימים מנהגים רבים שלא מצאו את דרכם לספר), ולוותר במעט על הפרק של מעגל השנה, בהיותו רזה (או להרחיבו בצורה אחרת). כמו כן מנהגים אחדים מתוארים באריכות ואילו אחרים בשורה אחת בודדות, דבר המתמיה על עצם הכללתם.

חלקו האחרון של הספר עוסק במספר דמויות נשיות בהיסטוריה היהודית, מרחל אמנו ועוד חנה רחל ורברמאכר, הבתולה מלודמיר, שאת קברה איתר וחידש נתנאל דויטש. כקוריוז מענין אביא את הציטוט הבא:

"דויטש היה הראשון שבדק את רשימות החברה קדישא משלהי המאה ה-19 כדי למצוא את קברה, ואליו הצטרפו תלמידיו של רבי זלמן שחטר מארצות הברית ובראשם הרב רות גן קגן. הם איתרו את הקבר בשטח ושיקמו אותו"

משפט זה משקף את הבעייתיות שבספר, ברור שהגב' רות גן קגן הינה אישה, ובכל זאת התואר שלה (ללא קשר לסמכות הרבנית שהעניקה אותו, שאינה מעניני הספר או הסקירה) וההתיחסות אליה הוא בלשון זכר! הטקסט לא היה נפגע ואולי אף מתחזק לו המילה תלמידיו הייתה מתחלפת בתלמידותיו (וחוקי העברית הוגמשו וניתן לכנות קבוצה מעורבת של גברים ונשים גם בלשון זכר כפי שהיה תמיד וגם בלשון נקבה) והמילה ובראשם ובראשן.
אז בעוד כל מטרת הספר היא לחזק, להעצים ולהדגיש את הנשיות, הינה במשפט אחד הנשיות נעלמת ומוחבאת בתארים גבריים.
מבחינה הלכתית הפריע לי בספר דבר אחד בלבד, המחברת מתארת טקס אירוסין שיצרה לרגל חתונת ביתה. הטקס מקורי, אך שוב, הוא אינו מנהג קדום, אלא המצאה של המחברת ויכול להוות הצעה למעונינים לערוך טקס כזה אולם הוא כולל "ענידת הטבעת". אכן נהוג לקנות טבעת לציון האירוסין, אולם הגבר אינו עונד טבעת זו לארוסותו, מאחר ובכך יש חשש שיבוצע מעשה הקידושין עצמו והזוג, הלכתית, ייחשב כנשוי לכל דבר (אף ללא אמירת הקידושין שעורכין בחתונה).

ייתכן והספר כלל אינו אמור להיקרא על ידי גברים, חבל, המחברת מוותרת מראש על מחצית מהקוראים הפוטנציאלים. נכון שהספר פונה בבירור לקהל הנשים, שימצאו בו עניין, יתרגשו, יזדהו ואולי אף יאמצו מנהגים מסוימים לחיקן, אף עיצובו תוחם אותו כבר ממרחק לטריטוריה נשית. כריכה סגולה/ורודה, דפים סגולים/ורודים, אפילו הדפוס וורוד (למעט פרקים העוסקים בנושאים עצובים, על עקרות ועל תשעה באב שהודפסו משום מה בירוק). מעבר לצבעים הנשיים בעליל, שימוש עמוס זה בצבעים גרם לי  כבעל עיוורון צבעים חלקי, קושי רב ומאמץ פיזי בקריאה. גברים, לוקים בעיוורון צבעים (חלקי) פי כמה וכמה מאשר נשים (כמו ברוב התופעות הגנטיות אליהן נשים נחשפות פחות, עקב קיומם של שני כרומוזומים מסוג X המסוגלים לחפות אחד על השני).

עיצוב ידידותי יותר לגברים (כמו גם לעיוורי צבעים) והקפדה על תוכן ברמה גבוהה יותר היה פותח את הספר בפני קהלים נוספים, שכן חלק גדול מהתוכן מתאים ויענין גם גברים, ולהכיר להם עולם שלם שאינם נחשפים ומודעים אליו, אותו עולם יהודי-נשי המנותק מגבולות הזמן המקום והתרבות, שלא השתכנעתי עדיין בקיומו.


הערה: המחברת ענתה על מעט משאלותי באתרה ואני מתכבד להביא את תשובתה במלואה מתוך האתר שלה.  מומלץ מאד לבקר באתר, להתרשם ולקרוא סקירות ודעות נוספות. ואת דברי המחברת. עצם האפשרות ליצור דיאלוג בין הסופרת לבין קהל הקוראים הוא דבר יפה.

תשובת המחברת ד"ר עליזה לביא

"גדי שלום,
תודה רבה על שהקדשת מזמנך והתייחסת לספרי מנהג נשים.
הביקורת שלך העלתה לאתר הספר ואני בטוחה שהיא תעורר עניין.
קראתי בעיון את דבריך ותהיתי על עולמך.
כמה הערות:
הספר מוקדש מההתחלה לנשים ולגברים - והרי זה שלך ובשבילך ושלך ובשבילך - מנוקד -עמ 27.
הספר מבקש להחזיר את התורה הנשית יהודית. בשנים מאז התפרסם הספר תפילת נשים גיליתי להפתעתי שהתפילות והטקסטים פורצים שערים נעולים גם במקומות שהסידור נתפס כמילה גסה. איך אמרה לי אמא של לוחם במצפה בגליל - "סידור מעולם לא ראיתי וגם לא ארצה שיכנס לבית שלי אבל מצאתי את עצמי מתפללת
מתפילת נשים". זו גם הסיבה שהבאתי פרקי תהילים רלוונטים במלואם. מדרך כתיבתך ניכר כי ארון הספרים היהודי מוכר לך וכי אתה רחוק מעולמם של אלו שהוא מאיים עליהם.
אגב, הרב רות גן כגן מבקשת להיקרא רב ולא בכל תואר אחר.
לשמחתי - מאז יצא הספר אני לומדת כי דרך הפניה מסייעת לגברים לחזור אל עולם שפעם היה חלק מאיזה זכרון עמום.
ושוב תודה על הדברים שכתבת והארת את עיני
עליזה"

מנהג נשים
מסע נשי של מנהגים, טקסים, תפילות וסיפורים
עליזה לביא
הוצעות ידיעות אחרונות ספרי מחד
תשע"ב 2012
374 עמודים