גופרית

בפרשת וירא מופיע העונש של סדום ועמורה. ערים אלו שתוארו כך: "וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה כְּגַן-ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר". האיזור כולו מזכיר את גן עדן והוא מושווה למצרים (לדלתא של מצרים), איזור פורה ועשיר במיוחד. אולם לאחר העונש, נשארות סדום ועמורה לדיראון עולם, עד כדי כך שהם מהווים משל ושנינה בפרשת ניצבים (דברים ל"ט כב): "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ".
נעיין מעט בתכונות של הגופרית. הגופרית, אחד מהיסודות בטבע, מספרו האטומי 16 וסימולו S. הגופרית, כאשר היא טהורה אינה רעילה כלל. להיפך, גופרית היא יסוד חשוב ביותר לקיום החיים, ומצויה בגוף האדם בכמויות לא מעטות (באופן יחסי) בחלק מחומצות האמינו המרכיבות את החלבונים. הגופרית היא יסוד מוצק בטמפרטורת החדר וצבעה צהבהב. הגופרית מותכת לנוזל בחום של 115 מעלות ומתאדה בחום של 450 מעלות, חום לא גבוה במיוחד.
הגופרית בפני עצמה אינה רעילה, אולם היא מתרכבת עם חומרים אחרים ויוצרת תרכובות מסוכנת ביותר במיוחד המימן הגופריתי, מולקולה בה שני אטומי מימן על אטום גופרית אחד. זהו גז בעל ריח רע, המופיע בביצים רקובות, ובריכוזים גדולים גורם לפגיעות קשות בגוף ואף למוות.
גופרית נמצאת בכל יצור צומח וחי, ומאחר ודלקים פחמיים או נפט מקורם מהחי, הם מכילים גופרית. כאשר הקופרית נפלטת מארובות תחנות כח (במקרה של שריפת פחם) או ממכוניות (בפליטה של תזקיקי נפט), הגופרית מתרכבת עם חמצן ליצירת גופרית דו-חמצנית. חומצה זו יורדת בגשם (גשם חומצי) והורסת גידולים קרקעיים (מה שיכול להסביר את הפסוק המצוטט לעיל, שלאחר גשם גופריתי, הצומח נהרס). בארץ, האדמה היא אדמת גיר, הגיר סופח את הגופרית ומהתליך נוצר גבס, אולם באירופה בה האדמה אינה אדמת גיר, הגשם החומצי מהווה בעיה אקלימית קשה. בבתי הזיקוק מפרידים את הגופרית בתהליך הזיקוק ובתחנות כח מותקנים פילטרי גיר הסופחים את הגופרית.
השימוש היודע ביותר לשימצה של הגופרית הוא בגז החרדל, תרכובת של גופרית עם כלור שהיה הנשק הכימי הראשון והשתמשו בו גם הגרמנים וגם הבריטים במלחמת העולם הראשונה וגם העיראקים במלחמת אירן עיראק.

במעיינות חמים ברחבי העולם, ובפרט כאלו הנמצאים ליד מקורות געשיים יש נוכחות גודלה של גופרית. אלו הן בריכות גופרית אשר בריכוזים מתאימים הפכו לביות בריכות מרפא. חום המים ביחד עם התכונות החיוביות של הגופרית עוזרות ומועילות לגוף (אמנם יש להתגבר על הריח). גם בבריכות אלו יש הוראות מפורטות למשך השהות המותר. בארץ בריכות כאלו קיימת בחמת גדר, בטבריה ובים המלח לאורך השבר הסורי-אפריקאי והטבילה בהן אפשרית בכל ימות השנה. בכל המקומות האלו קיימם מרחצאות קדומים עוד מימי הרומאים.

גוש גופרית באדיבות Bresson Thomas

לגופרית שימושים נוספים, גופרית דו חמצנית משמשת לשימור מזון, למשל בבקבוקי יין. לעיתים תראו שליין הוספו סולפיטים, אולי שם מאיים פחות.

כמו בחומרים רבים, החומר יכול להיות מועיל ומסוכן בהתאם למינון שלו ולתרכובות שלו. גם יסוד חיוני בכמויות קטנות, נהייה מסוכן בכמויות גדולות ובהתרכבות עם חומרים אחרים המשנות לגמרי את טבעו.

לדף הראשי לפרשת וירא

דחיית לוט

עיון קצר בפרשת הריב בין רועי אברהם לרועי לוט. הסיבות לריב לא מפורטות וכרגיל במקום שהתורה ממעטת בדברים, באים המדרשים השונים ומרחיבים. המדרש שמביא רש" הוא היודע ביותר על סיבת הריב:

"לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין"

רועי אברהם הקפידו לא לרעות בשדות זרים ואילו רועי לוט לא. אולם סיבה זו אינה מספקת להיפרדות מוחלטת בין אברהם ללוט ואברהם אפילו לא עושה ניסיונות התקרבות, פיוס והשלמה אלא מיד מציע הפרדה ושלוט יבחר לאן ללכת. על מנת להבין את הריב וההיפרדות צריך עיון מפורט יותר בפסוקים ובמקומות נוספים בספר בראשית בפרט.
נביא את כל הפרשייה (בראשית י"ג ה'-יג)

"ה וְגַם-לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת-אַבְרָם הָיָה צֹאן-וּבָקָר וְאֹהָלִים: ו וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: ז וַיְהִי-רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָרֶץ: ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: ט הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה: י וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה כְּגַן-ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: יא וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: יב אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ-כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד-סְדֹם: יג וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד: "

ננסה להבין את עומק הריב ולמה היפרדות ולמעשה דחיית לוט ממשפחת אברהם הייתה הפתרון היחידי. לשם כך עלינו למצוא מקומות נוספים בתורה בהם מופיע ריב בין רועים ומקומות כאלו יש בשפע. בכולם הריב הוא על דבר אחד, המים.
עיינו בבראשית כו כ: "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ", וגם כאשר יעקב פוגש את רחל על הבאר, אבן גדולה מכסה את פי הבאר וזאת בשביל שלא יוכל רועה אחד להסיר אותה ולגזול מים. גם משה המושיע את בנות יתרו עושה זאת כאשר הרועים האחרים גוזלים מהן את המים ששאבו ודלו בעמל רב.
אבל רועי לוט, לא מעצמם היו חושבים לגזול מים או מרעה, וייתכן מאד שאת הטיעון אותו הם מביאים הם שמעו מלוט עצמו. נדמיין לעצמנו את התמונה הבאה: רועי לוט חוזרים מאוחר מאד וכאשר לוט מתפלא הם עונים שהלכו עם רועי אברהם מרחק גדול לרעות במקום הפקר ולשתות מי מעיין ולא מי באר קרובים. לוט כועס עליהם וכאשר הם עונים שזה גזל גוער בהם לוט ואומר להם אבל כל זה שלי הוא, ומסביר להם שמאחר ולאברהם אין יורש, הוא יירש את הכל.
אברהם כנראה הבין זאת כך, וידע שאין טעם לנסות ולקרב את לוט אלא שעדיפה הפרידה. אברהם עוד המשיך להשגיח מרחוק על לוט כמו שרואים בהמשך אולם לוט לא יכול להיחשב יותר יורש של אברהם. בחירת המקום אליו עובר לוט מאשרת את החששות. אמנם לוט נמשך לכיכר הירדן הפורה והירוק, אולם התורה כבר מספרת לנו עד כמה רעים אנשי סדום. בתחילה לוט רק מתקרב לכיכר, ואחר כך אוהלו מתקרב עד לסדום, אולם מיד בהמשך התורה מציינת לנו כי לוט כבר יושב בתוך סדום. אמנם לוט זוכר משהו מבית אברהם ובודאי בתוך אנשי סדום נחשב צדיק, אולם אינו יכול להיות היורש של אברהם.
רמזים נוספים לכך נמצאים כבר לפני הפרשייה. אם נביט בתיאור הליכתו של אברהם לארץ כנען (פרק י"ב ד-ה) נראה כי:
"ד וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:"


לוט מופיע בקרבה לאברהם אולם בתחילת פרק י"ג כבר מופיע ריחוק מסוים: "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה:" ולוט כבר מופיע בסוף. אמנם אברהם חושב שלוט הולך עימו אולם בפסוק ה' (המובא למעלה), מופיע כי לוט הולך את אברהם, ולא עם אברהם, וזה כבר רמז לכך שלוט רק הולך לצד אברהם אבל לא עימו בדרכו (ויש להשוות לביטוי המופיע בעקדת יצחק, וילכו שניהם יחדיו, ביטוי המבטא את שיא הקירבה בין אברהם ליורשו).
כמו כן יש להשוות את פסוק ו' לתיאור הפרידה בין יעקב לעשו. גם פרידה זו היא פרידה המוצגת מבעיות כלכליות וחוסר במשאבים כלכליים לשתי המשפחות אולם ברור שו סיבה כלפי חוץ ויעקב לא רצה לשבת עם עשיו, וגם עשיו ויתר על הישיבה בארץ ישראל ועל היותו חלק מעם ישראל (והלך לשעיר). הפסוק המופיע שם בנוי באותה צורה בדיוק (ל"ו ז): "כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם". השוואות אלו מראות, שלוט לא היה יכול להיות כלל במשפחת אברהם ושאולי נשא את עיניו רק לעושר הגשמי של אברהם, אבל העושר הרוחני שהובטח לאברהם כלל לא עניין אותו. במצב זה אברהם מבין שעליהם להיפרד אבל להישאר קרובים ואמנם אברהם עוקב אחרי מצבו של לוט ומציל אותו מהשב בהמשך, אולם לוט אינו יכול להיות יורשו של אברהם.

הריב בין רועי לוט לאברהם - תחריט של גוליאן ג'ררד 1670

לדף הראשי של פרשת לך לך

תפזורת פרשת השבוע

בתפזורת הבאה הוחבאו כל פרשות השבוע למעט פרשה אחת. רשימת הפרשות מופיעה בתפזורת עצמה. פתרו את התפזורת ומצאו את הפרשה שאינה מופיעה. בהצלחה...

תפזורת פרשת השבוע

פרשת לך לך - אומנות המלחמה

בפרשת נח קראנו על התפתחות הלאום והשפה. לאחר שהאנושות התפצלה לעמים רבים, מגיע השלב הבא, הבלתי נמנע, המלחמה (פרק י"ד)

"א וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ-שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם: ב עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת-בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת-בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צְבֹיִים) [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא-צֹעַר: ג כָּל-אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל-עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח: ד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ: ה וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת-רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת-הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: ו וְאֶת-הַחֹרִי בְּהַרֲרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל-הַמִּדְבָּר: ז וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת-כָּל-שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת-הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בְּחַצֲצֹן תָּמָר: ח וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ (צְבֹיִים) [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא-צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים: ט אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת-הַחֲמִשָּׁה: י וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ-סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ-שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֵרָה נָּסוּ: יא וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת-כָּל-אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ: יב וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹם"

קואליציה של מלכים מהמזרח ששיעבדו במשך 12 שנה עמים רבים, גילו שאותם עמים מרדו בהם ויצאו למסע עונשים. התורה מפרטת לנו את מסע העונשים ואת מי היכו והיכן (ה-ז). שימו לב לאורכי הזמן, 12 שנה עבדו, בשנה ה-13 מרדו ובשנה ה-14 מסע העונשים. המרידה הייתה אי תשלום מיסים וכנראה התשלום היה פעם בשנה וכך לאחר שבמשך שנה לא שולמו מיסים, אורגן צבא ומסע המלחמה החל. המסע היה מוצלח מאד ולפחות 7 עמים ועוד ערים רבות נכבשו ונענשו, כל רכושם נבזז וכל האנשים והנשם נלקחו שלל לעבדות.
המלחמה נובעת מהמלוכה, אדם אחד שלקח את השלטון בתוקף יכולתו לארגן לעצמו צבא ולשעבד את שאר אנשי האיזור. ככל שצבאו חזק יותר כך יכל להרחיב את תחומי ממלכתו, למנות פקידים ולגבות מיסים שיאפשרו לו להמשיך את מלכותו. ניצני המלוכה נמצאים כבר בפרשת נח, באותה פרשייה המתארת את התפצלות האומות (פרק י' ח-יב):

"ח וְכוּשׁ יָלַד אֶת-נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ: ט הוּא-הָיָה גִּבֹּר-צַיִד לִפְנֵי ה' עַל-כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה': י וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר: יא מִן-הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת-נִינְוֵה וְאֶת-רְחֹבֹת עִיר וְאֶת-כָּלַח: יב וְאֶת-רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה"

נמרוד היה המלך הראשון (השורש מלך מופיע כאן לראשונה בתורה), וממלכתו לא השתרעה על עיר בודדת כמלכות מקומית (כדוגמת המלכים בארץ ישראל בימי יהושע, שהיו מלכי ערים קטנות), אלא השתרעה על חלקים נרחבים מהשטח הידוע היום כעירק.
העיסוק במלחמה הינו עתיק וגם בתורה מתוארות מלחמות רבות (רק בחומש ויקרא אין תיאור של מלחמה). אבל החיבור העתיק הידוע ביותר אודות המלחמה כמקצוע, הוא חיבורו של המצביא הסיני סון-טסו (או סון דזה) המיוחס למאה השישית לפנה"ס (בערך בזמן חורבן בית ראשון - זהו אינו חיבור עתיק במיוחד). החיבור, אומנות המלחמה, מכיל פרקים העוסקים בנושאים השונים של המלחמה והוא רלוונטי גם לימינו. בני גילי אולי אפילו זוכרים את משחק המחשב הפופולרי בשנות השמונים בעל שם זה. ניתן להשיג את החיבור בעברית וכדאי לקרוא בו מעט לפני שממשיכים במאמר (זהו תרגום חינמי, הספר יצא במהדורות מסחריות בתרגומים שונים).
תרגום עברי של אומנות המלחמה

אפשר לראות שהשפה ברורה וקלה וההוראות די הגיוניות, מספר כללים נראים כלקוחים ישירות מכתבי הקודש
כדוגמת (פרק א' פסקה 16) סוד המלחמה הוא בתכסיסים והשוו למשלי פרק כ יח: "מחשבות בעצה תכון ובתחבלות עשה מלחמה" או משלי פרק כד ו: "כי בתחבלות תעשה לך מלחמה ותשועה ברב יועץ".

לא נוכל כאן לנתח את כל ספרו של סאן-טזו ולמצוא לו מקבילות בכל המלחמות המתוארות בתנ"ך, למרות שזה פרוייקט יפה ויכול לפרנס יותר מעבודת דוקטורט אחת (ואם מישהו מכיר מחקר מעין זה אשמח לשמוע), אולם נתעכב על כמה נקודות במלחמה המתוארת בפרקנו בפרשת לך לך.
הפרק העשירי באומנות המלחמה דן במרחב, מתאר סוגי קרקע שונים (מלחמות בים ובאוויר הן נושא שיקח עוד מאות שנים להגיע אליו. כיום יש גם מלחמות בחלל ומלחמות ברשת). דווקא המלכים המקומיים לא קראו טוב את סאן טסו ולמרות שהם הצבא המגן ויכלו לבחור תוואי שטח נוח יותר, הם הלכו לעמק השידים המלא בבורות חומר ונתקעו שם ללא אפשרות חילוץ. זוהי טעות אסטרטגית ודווקא היינו מצפים ממי שנמצא קרוב לא להילחם בשטח קשה כל כך. ייתכן והם דווקא קיוו שהאויב המרוחק יתקע, אך לא כך קרה. אמנם בהמשך רואים שמלך סדום יצא לקראת אברהם ולכן ייתכן כי הצליח לברוח (כמו שמתואר שמי שברח להרים, ניצל), וייתכן כי מלך סדום נפל במלחמה ויורשו בא אל אברהם.
בהמשכו של הפרק, אברהם יוצא למסע חילוץ מרהיב, עם כח קומנדו המונה 318 חיילים בלבד

"יד וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן: טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד-חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: טז וַיָּשֶׁב אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם"

אברהם בקיא בתכסיסי המלחמה. הוא לא ממהר לשום מקום. הכח הצבאי הקטן שלו נע במהירות ובמרחק, לא בולט בשטח, עוקב אחרי המחנה הגדול וממתין לשעת הכושר (פרק א פסקה 22 באומנות הלחימה - תקוף כשהוא לא מוכן). מלחמה לילית, סוג של מלחמה האפשרי רק לכח קטן, זריעת בלבול במחנה האויב שלא מבין כלל מי תוקף אותו ומשוכנע שזהו צבא ענק ומסתורי, מנוסת בריחה של צבא ענק מפני חיל קטן מאד. את פסוק טז הבאתי להראות שמטרתו של אברהם לא הייתה כלל מלחמה מאחר ובמקום לקחת את כל השלל לעצמו (בתוספת כמובן של שלל חדש מהצבא המובס), הוא משיב את אנשים סדום ויתר הערים למקומם וכנראה גם לא לוקח שלל מהמלכים שהביס ומאפשר למי מהם שנשאר, לשוב למקומו. אבל אנשי סדום רעים וחטאים, לוט שבזכותו נושעו לא זוכה למעמד מיוחד, ההיפך, הוא תמיד נשאר שם זר ואנשי סדום גם מוכנים לשבור את ביתו ולהורגו.
תכסיסי מלחמה מופיעים בעוד מקומות (בעיקר בנביאים ולא בתורה) אולם בכל המלחמות המוצלחות מוזכר התכסיס הראשי והוא הסיוע השמיימי שבני ישראל מקבלים (במלחמת עמלק ומדיין ובמלחמות מול סיחון ועוג). "תכסיס" זה, לא היה מוכר לסון-טסו.

סון טסו אומנות המלחמה. מקור: ויקיפדיה

עוד מדע בפרשה - כמה כוכבים יש בשמים?
הדף הראשי של פרשת לך לך