פרשת וישלח לילדים

תקציר פרשת וישלח

יעקב מתכונן למפגש עם עשו (לב, ד-יג)

יעקב ופמלייתו קרובים לשוב הביתה, אך יש עוד עניין אחד הדורש פיתרון: עשו, האח השואף לנקמה. יעקב שולח שליחים לארץ שעיר, לשדה אדום, להביא אל אחיו מסר של שלום ולבדוק את כוונותיו. השליחים חוזרים ומספרים כי עשו יוצא לקראת יעקב בראש מחנה של ארבע מאות איש.
יעקב חושש ממלחמת אחים. הוא אינו רוצה להיהרג אך גם אינו רוצה להרוג. כאמצעי התגוננות טקטי, הוא מחלק את משפחתו וכל מלוויו לשני מחנות, ונערך לבאות. את ההכנות מלווה יעקב בתפילה לקב"ה שיציל אותו מידי עשו, ומזכיר את כל ההבטחות שנתן לו ה'.

משלחת ומתנות פיוס (לב, יד-כב)

כאמור, יעקב נערך לקרב, אך אינו מעוניין להגיע לכך. הוא שולח משלחת גדולה של עבדים המובילים עדרי צאן, בקר וגמלים לרצות את עשו. יעקב נותן רווח בין עדר לעדר כדי להאדיר את רושם המתנה, ומדריך את השליחים מה לומר לעשו.

מאבק עם דמות מסתורית (לב, כג-לג)

המשלחת יוצאת לדרכה, ומחנה יעקב מתארגן לשנת לילה קצרה. בטרם עלה השחר, מעביר יעקב את כל משפחתו ומלוויו בנהר יבוק. כשחוזר יעקב אל עבר הנהר, ליטול פריטים אחרונים שהושארו, הוא מוצא את עצמו לבדו מול איש מסתורי הנאבק עמו. האיש, אינו אלא מלאך שמימי השייך לתומכי עשו, ומנסה לפגוע ביעקב. אך יעקב נלחם בגבורה, והמתאבק מצליח רק לנקוע את כף ירכו. הבוקר האיר, והאיש-מלאך המסתורי מתחנן ליעקב שייתן לו ללכת לעבודת יומו. יעקב מתנה זאת בקבלת ברכה, והמלאך נאלץ להסכים ולברך את יעקב. הוא גם מעניק לו את השם החדש 'ישראל', שמעתה יהפוך לשם הייצוגי של יעקב ולכינוי לכל בני יעקב בכל הדורות. לדברי המלאך מבטא השם את מעלתו של יעקב "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".
יעקב צולע חזרה לעבר מחנהו, מפגיעת עצם הירך - גיד הנשה. לזכר כך לא אוכלים בני ישראל, עד היום, את גיד הנשה באוכלם מבשר בעלי חיים.

מפגש היסטורי (לג, א-כ)

לאחר 34 שנים של נתק מוחלט מתקיים מפגש היסטורי בין שני האחים. יעקב נושא את עיניו ורואה את עשו וארבע מאות אנשיו קרבים. הוא מארגן את משפחתו בעורף ויוצא בגפו מול אחיו. להפתעתו ולשמחתו, עשו פורץ מתוך מחנהו, רץ לעברו, נופל על צווארו ומנשקו תוך ששניהם בוכים.
יעקב מציג את משפחתו הגדולה בפני אחיו, ומפציר בו לקבל את המנחה ששלח אליו. עשו שמסרב בתחילה, נעתר, ומציע ליעקב לצאת יחד אל ביתו בארץ שעיר. יעקב מסביר לו שילדיו הרכים ועדרי הצאן הרבים ההולכים עמו, לא יעמדו במסע מהיר ומפרך. הוא מציע לעשו לצאת לדרכו, והוא יעקב ימשיך בקצב שלו.
עשו נפרד מיעקב וחוזר לארצו ולביתו. יעקב מקים מחנה במקום הנקרא סוכות.
רק לאחר 18 חודשים של שהיה במקום, נכנס יעקב לארץ כנען וחונה בפאתי העיר שכם. הוא קונה שם חלקת קרקע ונוטה את אוהליו. הוא מקים גם מזבח להודות לה' שהשיבו בשלום לארץ.

שבים לבית אל (לה, א-טו)

ה' נגלה ליעקב ומצווה עליו לקום ולעלות לבית אל, מקום בו נגלה אליו ה' בבורחו מפני עשו, להתיישב שם ולקיים את הבטחתו להקים מזבח תודה במקום. יעקב מצווה על כל בני ביתו להיטהר ולהתכונן לעליה למקום הקדוש.
דרכם משכם לבית אל עוברת בשלום. כל יושבי הארץ, שראו אולי בשבט הישראלי פולש וכובש, הוכו בחרדת אלוקים ("חתת אלוקים") והניחו לו לעשות את דרכם בבטחה.
יעקב מקים מזבח בבית אל. ה' נגלה אליו, מברך אותו בצאצאים רבים ובירושת הארץ, ומאשרר את החלפת השם יעקב בשם החדש 'ישראל', שניתן קודם לכן על-ידי המלאך. יעקב מקים מצבה מנסך עליה יין ויוצק עליה שמן.

לידת בנימין ומות רחל (לה, טז-כט)

יעקב יוצא את בית אל, ממשיך את מסעו דרך אפרת לכיוון קריית ארבע, אל בית אביו יצחק.
בדרך, לפני בואה אפרתה, עוצרת השיירה. רחל כורעת ללדת את הבן השניים-עשר, בן הזקונים של יעקב. הלידה הייתה קשה. בסופה נולד בנימין, אך בעקבותיה נפטרה רחל אמנו. יעקב קובר את רחל במקום, על אם הדרך בין ירושלים לחברון, ומקים מצבה על קברה.
לאחר זמן מגיע יעקב לחברון, אל אביו יצחק. התורה מציינת בהקשר זה את פטירתו של יצחק בגיל 180 שנה. אך לפי החישוב אנו יודעים שאירוע פטירתו בפועל היה מאוחר יותר, לאחר מכירת יוסף למצרים.

משפחות עשו (לו, א-מג)

הפרק כולו, עד סוף הפרשה, מונה בקצרה את משפחת עשו לתולדותיה, את ראשי המשפחות והמלכים שיצאו ממנה. בתוך הדברים מספרת התורה על עזיבתו של עשו את ארץ כנען מפני יעקב אחיו. למעשה, בכך מודה עשו שירושת ארץ ישראל, שהובטחה לאברהם וליצחק, מיועדת ליעקב-ישראל ולבניו.

דבר תורה קצר לפרשת וישלח

פרשתנו מספרת על פגישתו של יעקב אבינו עם עשיו אחיו, לאחר שזה יצא לקראתו בראש ארבע-מאות מאנשיו. המפגש, שהיה אמור להיות מלחמתי, נהפך לבסוף לפגישה ידידותית.
מה גרם למהפך הזה בליבו של עשיו? אומר רבי שמעון בר-יוחאי: "הלכה היא – בידוע שעשיו שונא ליעקב; אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו".
רבי שמעון בר-יוחאי משתמש בביטוי "הלכה היא". הוא רוצה להדגיש כי שנאת עשיו ליעקב איננה בת-חלוף ואינה משתנה – כשם שההלכה נצחית ובלתי-משתנה. אל לנו לנסות לתלות את שנאת עשיו ליעקב בסיבות כאלה ואחרות. זו שנאה המושרשת בעצם מהותו של עשיו, והיא אינה משתנית. אם בכל-זאת רואים התנהגות ידידותית מצידו של עשיו כלפי יעקב, זה מצב היוצא מן הכלל – "נכמרו רחמיו באותה שעה".
יש בכך לקח נצחי להתייחסות הנכונה כלפי אומות-העולם: אל ליהודי לתלות את מבטחו בגויים, שכן "עשיו שונא ליעקב". עם זה, כאשר יהודי עומד בתוקף על יהדותו, ומציג התנהגות גאה של יהודי הדבק בתורה ובמצוות –הדבר משפיע גם על בני אומות-העולם, עד שנכמרים רחמיהם והם מסייעים ליהודי בכל צרכיו.

לדף הראשי של פרשת וישלח
תפזורת לפרשת וישלח 
ארכיון פרשת השבוע לילדים (מכיל קישורים לדפי פרשת השבוע לילדים לכל פרשות השבוע)

מדע בתורה - הכלאות והרכבות

ברשימת התולדות של עשו, מופיע פסוק שמטרתו לא ברורה:
וְאֵלֶּה בְנֵי-צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת-הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת-הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו (בראשית ל"ו כד). מהם אותם ימים ולמה הנושא צריך להופיע בתורה?

נעיין בפרשנים במקום
רש"י

את הימם -
פרדים, הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם.
ולמה נקרא שמם ימים?
שאימתן מוטלת על הבריות.
דאמר רבי חנינא: מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה (והלא קא חזינן דחיה, אל תקרי וחיה אלא וחיתה, כי המכה לא תרפא לעולם).  

רמב"ן

אשר מצא את הימים -
כדעת מקצת רבותינו בתלמוד (פסחים נד א): הם הפרדים. וזה האיש מצא כי יולידו מין שלא במינו, ואין כן בשאר מיני הכלאים. ואמר במדבר ברעותו החמורים, כי היו לו שם במדבר חמורים רבים תובעים אתונות, והרביעם עם הסוסיות והולידו. ונראה שנחשב לו בדורו לחכמה כי הכיר במיניהם שהם קרובים בטבע ויולידו, והיה נודע במעשה ההוא, ועל כן יתארהו בו:

ואונקלוס תרגם:

גבריא.

והנראה מסברתו, כי ענה זה באו עליו מן האומה הנקראת אימים, לפנים עם גדול ורם כענקים (דברים ב י), ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו, והוא היה במדבר ואין עוזר לו, ותמצא ידו להם והציל מידם, והוא מלשון תמצא ידך לכל אויביך (תהלים כא ט), ולא המציתך ביד (שאול): [דוד] (ש"ב ג ח). או יאמר שמצא אותם ונצל, והיה נודע בגבורה הזאת. ונכון הוא:

לעניננו נתמקד בפירוש המסביר שאותם ימים הם פרדים וזהו המין הראשון שאינו טבעי שהיה בעולם, אלא חובר משני מינים דומים. הפטנט על המצאה זו מיוחס לענה בן צבעון והתורה משמשת כאן כרשם הפטנטים הראשון בעולם. ייתכן וענה ראה פרד אחד שנוצר בחיבור טבעי והבין שאפשר לפתח "מוצר" חדש בעל שימושים מרובים.

הפרד הוא בעל חיים שימושי לאדם מאחר והוא גדול כסוס אך בעל יכולת סיבולת גבוהה יותר כשל חמור. בין רוב מיני בעלי החיים והצמחים הכלאות כלל אינן אפשריות. המינים שונים מדי בגנים שלהם ובמספר הכרומוזומים. לסוס - 64 ולחמור 62 והפרד באמצע עם 63. מרבית בעלי החיים שנולדים כתוצאה מהכלאה אינם פוריים ולכן הפרדים אינם קיימים בטבע, אלא רק כתוצאה מהכלאות ומהרבעות. בהיסטוריה המודרנית של עם ישראל זכור לטוב "גדוד נהגי הפרדות", מיסודם של הגדודים העבריים ואף שימשו כמה שנים בצה"ל (ראו תמונה)

גדוד הפרדות הצהלי מתוך אתר התמונות הלאומי

הכלאות שימושיות יותר נמצאות בתחום הצומח. בעוד שהתורה אוסרת הכלאות בבהמות ואף חרישה בשתי בהמות שונות, הרי שבצמחים יש אפשרות לבצע הכלאות במינים המקורבים מאותה משפחה. כמו כן האיסור הוא על פעולת ההכלאה עצמה אולם השימוש בצמח או בחיה מותר (לפחות לחלק מן הדעות) וכאשר ההכלאה היא בין שני מינים כשרים, החיה החדשה שלא הייתה קיימת בעולם מותרת לאכילה ודוגמה לכך הוא המולארד (הכלאה בין שני מיני ברווז שאחד מהם, בדומה לתרנגול הודו, עורר שאלות הלכתיות שונות מאחר והיה מין לא מוכר). 

בעוד שבחיות ההרכבה מבוצעת על ידי זיווג שני מינים שונים, או כיום בדרך של הזרעה מלאכותית, בצמחים ובעיקר בעצים ניתן לבצע הכלאה על ידי פיזור של אבקנים מזן אחד על שחלות פרחים נקביים של זן אחר. שיטה אחרת היא ההרכבה, משתמשים בכנה - עץ הגדל ומחובר לאדמה, ועליו מרכיבים ענף מעץ אחר, הוא הרוכב והוא נותן את הפירות הרצויים, בכך מאפשרים לרוכב חלש להתיישב על עץ גדול וחזק יותר. באם ההרכבה מצליחה הענפים מתחברים ונהיים לעץ אחד, ממנו ניתן לקחת ייחורים ולהרבותם (כאשר רוב העצים מגודלים מייחורים, ענפים של עץ קיים, ומעט מאד בצורה של צמיחה מזרעים, כדרך הטבע). מכאן שעל כנה אחת ניתן להרכיב כמה רוכבים ולקבל עץ אחד הנותן פירות שונים.

צורה אחרת להכלאה, בה מגיעים כבר לשאלות אתיות מרובות, היא שימוש בהנדסה גנטית, בה מחדירים לתוך תא של מין אחד, גנים ממין אחר (או גנים בעלי תכונה מסוימת מאותו מין) על מנת להשיג זן אחר. כל עוד מדובר בצמחים בלבד, הרי שבדרך כלל התוצאות הן טובות, גידולים עמידים יותר (ואפשרות להאכיל את אוכלוסיית העולם הגדלה במהירות) אולם הבעיות האתיות מתחילות בהנדסה גנטית בבעלי חיים (שכפול הכבשה דולי) ואולי גם בבני אדם, נושא שהיה קיים רק בסרטי המדע הבדיוני, אולם טכנולוגית הוא אפשרי.

בהתייחס לשאלות אלו, דעת התורה ברורה ביותר, הכלאות בבעלי חיים אסורות לגמרי, והכלאות בצמחים מותרות כאשר המינים הם מאותה משפחה (לפי הגדרה הלכתית אשר שונה מההגדרות הביולוגיות של ימינו). בכך אולי רוצה התורה להגביל את "חופש היצירה" של בני האדם ולהימנע מאותן שאלות אתיות שתחילתן לא ברורה וסופן מי ישורנו.

לסיכום הלכתי של הנושא מאת הרב מלמד

פרשת ויצא לילדים

תקציר פרשת ויצא

חלום יעקב (כח, י-כב)

בעצת אמו ובברכת אביו יוצא יעקב את באר שבע , והוא בן 63 שנים, אל משפחת לבן בחרן. בדרכו הוא עובר במקום העתיד להיות בית המקדש. הקב"ה מקצר את היום כדי שיעקב יאלץ לעצור לחניה ולעשות את הלילה במקום הקדוש. בשנתו חולם יעקב על "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". בחלומו הוא רואה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בסולם. ולפתע התגלות ה' אליו. הקב"ה ניצב עליו ואומר "אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך". יעקב מקיץ נפעם משנתו. הנה זכה לישון במקום כה קדוש בו נגלה אליו ה'. הוא נוטל את האבן עליה ישן בלילה, מניח אותה כמצבה ויוצק עליה שמן. למקום הוא קורא 'בית אל'.
יעקב נודר לזבוח לה' כאשר ישוב בשלום לבית אביו כהבטחת ה'.  

יעקב מגיע לחרן (כט, א-יד)

יעקב מגיע אל פאתי חרן לאחר 14 שנה שישב ולמד תורה בישיבת עבר, נינו של שם-בן-נח. שם הוא פוגש רועי צאן על עדריהם, יושבים סביב לבאר מים. הוא שואל אותם למוצאם, וכששומע שהם מחרן, הוא שואל לשלומו של דודו לבן. הרועים משיבים כי שלומו טוב, ומציינים כי תיכף תבוא ביתו רחל להשקות את הצאן מן הבאר. יעקב מביע את פליאתו על כך שהרועים רובצים עם צאנם, כך באמצע היום, ולא יוצאים איתם למרעה. הרועים מסבירים כי באו לבאר להשקות את הצאן, אך כיוון שאבן גדולה על-פי הבאר, הם ממתינים לרועים נוספים שיבואו, ויחד יגללו את האבן. בזמן שהם מדברים, מגיעה רחל עם צאן אביה אל הבאר. יעקב ממהר, ובכוחות על-אנושיים גולל לבדו את האבן מפי הבאר ומשקה את צאן דודו. כשנודע לרחל כי זהו יעקב, בן דודתה רבקה, היא ממהרת לבשר לאביה. לבן רץ להקביל את פני יעקב ומזמינו בחום להתארח בביתו.

בבית לבן (כט, טו-לה)

יעקב מתיישב בבית לבן ורועה את צאנו. לאחר חודש ימים אומר לבן כי הוא מבקש לשלם ליעקב שכר בגין עבודתו. יעקב מבקש בשכר עבודה של שבע שנים, לשאת לאישה את ביתו של לבן. מבין השתיים, לאה ורחל, בוחר יעקב ברחל. יעקב ממלא את חלקו בעסקה, ולאחר שבע שנות עבודה מבקש לשאת את רחל לאישה. לבן עורך חתונה גדולה, אך מרמה את יעקב ומשיא לו את הבת הגדולה לאה. כשמגלה יעקב את התרמית, הוא פונה בכעס אל לבן ומבקש הסבר. הלה מצטדק ומסביר כי אין מנהג המקום להשיא את הבת הצעירה לפני הבכירה. סופו של דבר הם מסכמים כי יעקב ישא גם את רחל, לאלתר, ותמורת זאת יעבוד עוד שבע שנים בבית לבן.
ה' רואה בצערה של לאה שאינה האישה האהובה על יעקב, ומפצה אותה בפרי בטן. לאה יולדת ארבעה ילדים: ראובן, שמעון, לוי ויהודה.

רחל ולאה (ל, א-כד)

רחל מקנאת באחותה שזכתה לילדים, והיא מפנה את צערה ותסכולה אל יעקב בעלה. היא מציעה שייקח את שפחתה בלהה, ואולי בלידתה תבוא הברכה גם לרחל עצמה. בלהה אכן יולדת שני בנים ליעקב: דן ונפתלי.
לאה, שבינתיים פסקה אף היא ללדת, הולכת בדרך אחותה ומוסרת את שפחתה זילפה ליעקב. גם זילפה יולדת שני ילדים: גד ואשר.

דוגמה למערכת היחסים המורכבת בבית יעקב, אנו לומדים מן הסיפור הבא: ראובן, בנם הבכור של יעקב ולאה חוזר מן השדה ובידיו דודאים. הוא מביא אותם אל אמו. רחל רואה ועיניה כלות. היא פונה ללאה ומבקשת מן הדודאים. לאה עונה בכעס: לא די שלקחת לי את בעלי וגם תרצי את דודאי בני?!...
לבסוף מקבלת רחל מן הדודאים תמורת הבטחה שיעקב יהיה עם לאה בפרק הזמן שהיה אמור להיות עם רחל.
לאה אכן נפקדת לאחר לידת שני ילדי שפחתה והיא יולדת עוד שני בנים - יששכר וזבולון, וגם בת אחת - דינה.
רחל השבורה כל כך מרבה בתפילה. ה' שומע לתפילתה, וגם היא זוכה לבן - יוסף.
לאחר לידת יוסף, כשמלאו 14 שנים לשהותו בחרן, מחליט יעקב לשוב אל בית אביו. אולם לבן שיודע כי מאז בואו של יעקב הברכה שורה בביתו ובעסקיו, מבקש מיעקב להישאר אצלו זמן נוסף ואף מציע לשלם על כך. יעקב נענה להפצרותיו של לבן, אך אומר כי אינו חפץ בשכר והוא מעדיף ליהנות מברכת ה'. לפי ההסכם החדש יעקב יקבל את כל הכבשים והעיזים שייוולדו מעתה ועל עורם סימני טלאי או נקודות חומות.
מובן שה' מברך את יעקב, ובניגוד לכל הסטטיסטיקות שהיו נכונות עד עתה, הצאן מתמלא בכבשים ועיזים העונים על התנאים שהוסכמו. כך הופך יעקב לעשיר גדול ובעל נכסים.
חולפות  שש שנים נוספות. יעקב שומע את בני לבן מתלחשים כי כל עושרו הגיע מאביהם. גם את פני לבן הוא רואה שאינם כתמול שלשום. הוא מבין כי עושרו הרב גורם לקנאה ומעכיר את האווירה.
הוא קורא לשתי נשיו, בנות לבן, ומספר להן על תחושותיו. הוא גם מזכיר להן את כל מעללי אביהן, את רמאויותיו ונכליו. עוד הוא מספר להן על חלום שבו נגלה אליו מלאך אלוקים ומזרזו לחזור לביתו.
רחל ולאה עונות פה אחד, כי גם הן מרגישות זרות ומרומות בבית אביהן, והן מקבלות את החלטתו שקיבל על-פי הצו האלוקי.

בורחים מחרן (לא, יז- לב, ג)

יעקב לוקח את נשיו, ילדיו וכל רכושו ויוצא בחשאי מחרן לחזור ארצה אל אביו יצחק. לאחר שלושה ימים שומע לבן על עזיבת יעקב ומשפחתו. הוא לוקח את בניו אתו, ויוצא לרדוף אחרי יעקב. בלילה, בא אלוקים אל לבן בחלום, ומתרה בו לבל יפגע ביעקב.
ביום השביעי 'ליציאת חרן' מדביק לבן את מחנה יעקב על הר הגלעד. הוא פונה ליעקב בטענות קשות על כך שבחר לברוח בלי להודיעו, ולקח את בנותיו ונכדיו מבלי לאפשר לו לפחות להיפרד מהם. לבן גם טוען שהפסלים שלו נגנבו, והוא חושד שידו של יעקב בכך.
יעקב מסביר ללבן כי עזב בחשאי מחשש שמא ינסה למנוע את הליכת בנותיו. באשר לפסלים, יעקב מכחיש מכל וכל, שכן אינו יודע שרחל אכן העלימה את אלילי אביה. הוא מציע ללבן לערוך חיפוש.
לבן עובר מאוהל לאוהל ומחפש. כאשר מגיע לאוהל רחל, הוא מוצא אותה יושבת על מושב כר-הגמל. רחל מתנצלת שאינה יכולה לקום כי אינה חשה בטוב. לבן מחפש בכל האוהל אך כמובן לא בכר-הגמל, שם הם נמצאים. לאחר החיפוש המביש, לא יכול עוד יעקב להבליג והוא פונה אל לבן במילים קשות. הוא מגולל את כל המעללים שלבן הפעיל נגדו במהלך השנים, ולעומת זאת את כל מסירותו שלו ותרומתו לעושרו והצלחתו של לבן.
סופו-של-דבר, לבן מציע לכרות ברית, ואכן הם מקימים גלעד מאבנים, אות לברית שבניהם.
לבן שב לביתו. גם יעקב יוצא להמשיך במסעו הביתה. בדרך הוא פוגש מלאכים שבאו ללוותו לארץ ישראל. למקום המפגש המיוחד, הוא קורא 'מחניים'.

דבר תורה קצר לפרשת ויצא

כאשר יעקב אבינו יצא מבאר-שבע לעבר חרן עצר עם שקיעת השמש ללון בשדה. התורה מספרת: "וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו". מסביר רש"י: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות". מדוע הגן יעקב באמצעות האבנים על ראשו בלבד, ומה על כל שאר איברי גופו?
רמז עמוק יש כאן: חששו האמיתי של יעקב לא היה מפני חיות רעות כפשוטם של דברים. הוא חשש מפני 'חיות רעות' במשמעותן הרוחנית – מפני הדברים השליליים שעמם הוא עתיד עכשיו להתמודד. לפיכך הקיף את ראשו באבנים, דבר המסמל את נחישות-דעתו לשמור את הראש.
כשיהודי יוצא אל העולם הוא אכן נדרש לעסוק בענייני העולם, בענייני פרנסה וכדומה, אבל עליו לנהוג כיעקב אבינו – לשמור את הראש. צריך לפעול ולעשות מה שנחוץ, אבל אין להשקיע בזה את הראש כלומר, את כל החיוּת והמהות הפנימית.

תפזורת לפרשת ויצא
הדף הראשי של פרשת ויצא

גנטיקה בתורה

פרשת ויצא נותנת לנו הזדמנות לעסוק מעט בתחום המרתק של הגנטיקה והתורשה. מדע הגנטיקה הוא אחד המדעים המובילים כיום במחקר, ומאז גילוי מבנה הסליל הכפול ועד לפיצוח הגנום האנושי לפני מספר שנים, חלה בו התקדמות עצומות. התורה עצמה מספרת לנו על אירוע בו לגנטיקה ולתורשה תפקיד מרכזי (וכמובן, גם סיוע אלוקי ). יעקב עובד אצל לבן שנים רבות, יש לו כבר 12 ילדים, אולם הוא שכיר ולא צבר רכוש כלל על מנת לכלכל את משפחתו הגדולה. לבן לעומת זאת מתברך בעבודתו של יעקב והולך ומתעשר.
עוד קודם לכן התורה מתארת את לידתו של יוסף כגורם שהכריע את הכף ויעקב רוצה לחזור לביתו (בראשית פרק ל' פסוק כ"ה ואילך)

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי: תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ: וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי: כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי לְבֵיתִי"

לא במפתיע, לבן, הידוע עוד מפרשת חיי שרה בחומריותו שואל שאלות רבות על התשלום, ובנדיבות מעושה מציע ליעקב לנקוב את שכרו. לבן מיתמם מעט אך מודה כי התברך בזכות יעקב ויעקב מזכיר לו כי לפני בואו היה רכושו מועט ביותר. בעוד אנו מצפים לשמוע סכום הגון לעבודה של שנים רבות  העסקה מתפתחת בכיוון בלתי צפוי

"וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן-לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר"

יעקב לא רק שלא רוצה שכר, אלא אפילו מוכן לדחות את תוכניות עזיבתו. לבן כמובן סקרן ביותר. את הכלל של אין ארוחות חינם, לבן מכיר היטב ובודאי הוא חושש ממלכודת של יעקב.
יעקב עובר לפרט את הצעתו

"אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי: וְעָנְתָה-בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי-תָבוֹא עַל-שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר-אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי"

מבנה העסקה לא מאד ברור ולרש"י ולרמב"ם יש שתי הצעות. לפי דרכו של רש"י, יעקב מציע ללבן להסיר את כל הצאן המשונה מהעדר, כך שיעקב יישאר רק עם העיזים המושלמות, ורק העיזים המשונות שיוולדו לאחר מכן יהיו של יעקב
לפי הרמב"ם, יעקב יעביר ללבן דווקא את כל העיזים הלבנות המשובחות והוא ירעה רק את הצאן המשונה, והוולדות החדשים שיהיו לבנים יעברו ללבן.

לא משנה הפירוש, לבן לא מאמין למשמע אוזניו וחושב שיעקב השתגע. עיזים לבנות נחשבות טובות וראויות יותר וכבעל נסיון במרעה ידוע שעיזים משונות נולדות בתדירות לא גבוהה. לבן חותם מהר על העסקה

"וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ"

והעסקה יוצאת אל הפועל. למרות שהכתוב סותם מי זה שמסיר את הצאן יש להניח שמדובר בלבן שכן הוא האחרון המוזכר וגם הוא להוט לעיסקה, וגם הוא מפריד צאן שיש בו אך מעט לבן ומשאיר ליעקב רק את המשונות ביותר כמופיע בפסוק אחר כך.

"וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל-הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר-לָבָן בּוֹ וְכָל-חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד-בָּנָיו: וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת-צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת"

ועכשיו לקשר הגנטי לפרשה. הקוד הגנטי, רצף ארוך של די.אנ.אי, קובע את התכונות של היצור החי. לכל גן יש שתי גרסאות, שולט ונשלט. כל יצור מקבל שני עותקים של כל גן, אחד מאביו ואחד מאמו, והתכונה נקבעת אצלו לפי הגן השולט. אם שני הגנים שקיבל הם שולטים, הוא יהיה בעל התכונה השולטת, ובוודאות יעביר אותה לצאצאיו. אם רק גן אחד שולט, הוא יהיה בעל תכונה זו אולם, בהסתברות של 50% יעביר אותה לצאצאיו. אם שני הגנים שקיבל הם הנשלטים, הוא יהיה בעל התכונה הנשלטת והפחות נפוצה וגם יעביר אותה לילדיו.

לפי פירוש רמב"ם, הצלחתו של יעקב ברורה, ברגע שהעדר כולל רק את העיזים המשונות, אלו עיזים ששני עותקי הגנים שלהם נשלטים ולכן כל הצאצאים שלהם יהיו בעלי התכונה הזו. מאחר ולבן הפריד את כל הצאן הלבן, הרגיל, זה שיש לו תכונה נשלטת, תכונה זו לא קיימת כלל בעדרו של יעקב ולא ייתכן שיהיו לו עיזים לבנות.


לפי פירוש רש"י, חוכמתו של יעקב גדולה עוד יותר. יעקב נשאר רק עם עיזים לבנות, אולם בניגוד ללבן שבטוח שמעיזים לבנות יצאו רק צאצאים לבנים, יעקב יודע בדיוק, מאחר ועקב אחרי הצאן במשך שנים, אילו עיזים לבנות, הן בעלות גן שולט אחד בלבד ולכן יכולות, בסבירות מסוימת להוליד עז משונה (כמובן שהידע הוא גם לזכרים וגם לנקבות). יעקב טורח לזווג רק את העיזים שייתכן ויוציאו עיזים משונות, והעזרה האלוקית מעלה את הסיכוי מ1 ל-4 לסיכויים גבוהים בהרבה.

"וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת: וַיַּצֵּג אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת: וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל-הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים: וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל-עָקֹד וְכָל-חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל-צֹאן לָבָן: וְהָיָה בְּכָל-יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת-הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרְהָטִים לְיַחֲמֶנָּה בַּמַּקְלוֹת: וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב: וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי-לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים:"

לבן כמובן, אינו יכול למחות ולטעון לרמאות כלל, מאחר והוא למעשה הסכים, קבע ומימש את תנאי ההסכם.
פעולה נוספת של יעקב הינה קיצור משך המחזור והגדלת הפריון של העיזים. עם מחזור גידול אורך שנה הרי שיעקב בשיטת הפצלות והמים (שאינה ברורה) הצליח לגרום למחזור גידול קצר יותר ושכל עז תהרה ותמליט הרבה יותר פעמים. גם ידע זה, סייע מאד ליעקב ועושרו גדל.

יעקב רועה את צאן לבן - ג'וזפה דה ריברה, איטליה ~1650

הדף הראשי של פרשת ויצא