אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

חוש הטעם

הפסוק הידוע בפרשתינו "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ" (דברים ח' ו) מהווה הזדמנות לכתוב על חוש הטעם - אחד מחמשת החושים של האדם. חוש הטעם עוזר לנו בעיקר להרגיש את טעמו של המזון אותו אנו אוכלים.

כבר בפתיחה נעיר כי חוש הטעם הוא מרכיב אחד בלבד בחווית הטעם, חוויה שכוללת למעשה את כל החושים ואפילו לא המרכיב העיקרי. מראה האוכל מרחוק, ריחו ככל שמתקרבים אליו, המירקם המורגש בתוך הפה, ואפילו הרעש שהאוכל עושה כשלועסים אותו. גם הטמפרטורה של האוכל משפיעה על תחושת הטעם ואותו אוכל בטמפרטורה שונה יהיה בעל טעם אחר. לכל אלו מצטרף גם חוש הטעם עצמו המבדיל בסך הכל בין ארבעת הטעמים בלבד (את הטעם אוממי , נשאיר מחוץ לדיון)
  • מתוק - אוכל מתוק נתפס כמקור טוב לאנרגיה.
  • מלוח - אוכל מלוח מספק מינרלים דרושים.
  • חמוץ - אזהרה בפני אוכל שאולי כבר התקלקל.
  • מר - אזהרה בפני אוכל שעלול להיות רעיל.
שימו לב - חריף אינו טעם, חריף הוא בסך הכל כימיקל, לרוב קפסאיצין, שגורם לתחושת שריפה (והוא באמת שורף) בלשון. הקפסאיצין אינו נמס במים ולכן שתיית מים לא תקל על החריפות, לעומת זאת שתייה של קצת שמן תעזור מאד.

איך עובד חוש הטעם? איבר החישה של הטעם הוא הלשון, בתוך הלשון יש פקועיות טעם Taste buds, שכל אחת מהן רגישה לאחד הטעמים. בסך הכל יש בין 10,000 ל-20,000 פקועיות, כאשר הרגישות שלהן ומספרן יורד עם השנים.
פקועיות טעם
פקועיות טעם

פקועיות הלשון נמצאות מעט מתחת לפני השטח של הלשון, הן קולטות את המזון וקצות עצבים מעבירים את התחושה למוח, המידע מעובד ביחד עם המידע האחר מהחושים האחרים וכך נוצרת תחושת הטעם. המזון שאנו אוכלים הוא לרוב מוצק, אבל לפקועיות הטעם יכול להגיע רק נוזל. הרכיב החשוב בתהליך האכילה וגם בטעם הוא הרוק, הנוזל הממיס את המזון וכך יכול המזון המומס להגיע לפקועיות הטעם.

לוקח זמן להפריש רוק ולכן כבר במראה או בריח של מזון, או אפילו במחשבה עליו, בלוטות הרוק נכנסות לפעולה ומתחילות להפריש רוק לחלל הפה. לרוק תפקידים נוספים הוא מכיל אנזימים ויונים, מתחיל את תהליך פירוק המזון כבר בפה ועוד.

כדי להדגים את חשיבותו של הרוק בתהליך הטעם בצעו את הניסוי הבא. הכינו בצלחת ערימות קטנות של מלח סוכר ואבקת קקאו. כמו כן הכינו נייר סופג שיעזור ליבש את הלשון. הוציאו את הלשון החוצה ויבשו אותה. עיצמו עיניים ובקשו מחבר שיניח מעט מאחת הערמות על הלשון. נסו להרגיש טעם. לא תצליחו. הכניסו את הלשון לפה וכעבור כמה שניות כשיווצר רוק תרגישו את הטעם שאכלתם.

מיתוס מדעי ידוע מספר על מפת הטעמים בלשון ועיקרה הוא שכל חלק בלשון אחראי עם טעם אחר. קידמת הלשון על הטעם המתוק, וכו'. מחקרים שונים הוכיחו שהדבר אינו נכון וכל טעם מורגש בכל אזור של הלשון, אבל הפיזור הכללי של הפקועיות יכול להיות שונה מאדם לאדם ולא חייב להיות אחיד ולכן כנראה לכל אחד יהיו תחושות מעט שונות של טעם באזורים אחרים, בכל מקרה, כל הטעמים מורגשים בכל אזור של הלשון.
מפת הטעם השגויה - אזור 1 אחראי לטעם המר, 2 לחמות, 3 למלוח ו 4 למתוק. .

 כפי שציינו חוש הטעם אינו המרכיב העיקרי בתחושת הטעם, המרכיב העיקרי הוא דווקא חוש הריח. סירופים לשתיה הם בטעם די זהה ורק התוספת המינימלית של חומרי ריח (וכמובן הצבע), גורמים לנו להרגיש הבדל בטעמים.  גם כאשר אנו מצוננים האוכל נראה לנו תפל ופחות טעים. במצב של הצטננות קשה, אנשים לא יוכלו להבחין בין מאכלים שונים לחלוטין, שהטעם הבסיסי, הטמפרטורה והמירקם שלהם זהה - דוגמה ידועה היא מחית תפוחים רכה וקטשופ שהטעם המתוק הבסיסי שלהם הוא כמעט זהה.

פרשת ואתחנן - בין שני הנאומים

פרשת ואתחנן היא פרשת ביניים בה מסתיים הנאום ההיסטורי של משה ומתחיל נאום המצוות שלו, שגם תחילתו, בפרשתינו ובפרשת עקב, היא הקדמה היסטורית. המאורע ההיסטורי בו מתרכזים בפרשת ואתחנן הוא מעמד הר סיני, והתיאור שלו מופיע בשני הנאומים. פתיחת התיאור הראשון היא בפסוק הראשון של פרק ד': "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם". לכאורה נראה שדווקא עומדים לפתוח בנאום המצוות (חוקים ומשפטים) אולם מיד בפסוק הבא, באה תזכורת מכאיבה לאירועי העבר: "לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:  עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל-הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל-פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹקיךָ מִקִּרְבֶּךָ:  וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". לא מופיע תיאור של המצוות אלא דווקא החשיבות של ההקפדה עליהן, ובפרט, וזה יהיה המוטו של כל ספר דברים, ההקפדה על איסורי עבודה זרה. וממשיכה התורה: "ט רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: י יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל-לִי אֶת-הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת-דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה וְאֶת-בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן: יא וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד-לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל: יב וַיְדַבֵּר ה'  אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: יג וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל-שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים: יד וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: טו וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל-תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:"
התורה מדגישה כי למרות המעמד המרשים, לא נראתה שום תמונה או שום גוף מדבר ולכן אין לבצע דימוי גוף של האלוקים כלל, התורה לא מסתפקת בכך וחוזרת על כך בהמשך: "טז פֶּן-תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: יז תַּבְנִית כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: יח תַּבְנִית כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: יט וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם:". קשה לעבוד למשהו שאינו גשמי, והתורה מזהירה לא ליצור פסלים בדמות בעלי חיים (ולא לוקחים סיכונים וכוללים באיסור גם רמשים, תראו איזה שפל היה בעבודה הזרה לעבוד בעלי חיים ירודים כל כך), וגם לא של כוכבי השמים ובפרט של השמש. התורה מדגישה שאת הטבע וגרמי השמים, רואים ומכירים כל העולם ומה הייחוד לעבוד אותם? היחוד של עם ישראל היא התורה (הפסוקים נאמרו מעט לפני) :"ו וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: ז כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקינוּ בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו: ח וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם:"
והתורה ממשיכה לסיכום הנושא "כג הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן-תִּשְׁכְּחוּ אֶת-בְּרִית ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ: כד כִּי ה' אֱלֹקיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא" ולאחר מכן מפרטת התורה את התוצאות של עבודה הזרה וזו קריאת התורה שאנו קוראים בתשעה באב.
לאחר מכן בא תיאור הבדלת ערי המקלט ולאחריו נפתח נאומו הארוך של משה שיימשך עד לפרשת כי תבוא. הנאום מתחיל בצורה דומה מאד לפרק הקודם: "א וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם:", אין כמעט הבדלים בין הפתיחות, אולם הפעם משה מתחיל מיד בתכלית: "ב ה' אֱלֹקינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: ג לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: ד פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:
ה אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין-ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת-דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא-עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר".

שוב חוזרים למאורע היסטורי, אך לא לבעל פעור אלא למעמד הר סיני. לברית שנכרתה בחורב. משה מדגיש כי הברית לא נכרתה רק עם דור אחד אלא עם כל עם ישראל לדורותיו, תוך שימוש בפסוקים דומים למדי:
  •  וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם - פרק ד
  • לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים - פרק ה'
יש מספר הבדלים בתיאור המעמד בשתי הפעמים בספר דברים לבין המעמד בספר יתרו. לפחות בספר יתרו ובתיאור הראשון בפרשת דברים (פרק ד') ברור כי בני ישראל שמעו ישירות את עשרת הדברים מפי ה' ורק אחר כך יראו מלשמוע את קול ה' עוד, אולם בפסוק ד' מובן שמשה היה מתווך. דעה מקובלת בפרשנות היא כי רק את הדברות הראשונות שמעו באופן ישיר, ולכן חשיבותה של ההקפדה על אי עבודה זרה שכל פרק ד' עוסק רק בה מתוך עשרת הדברים, כי זו המצווה היחידה שנאמרה לכל העם. ניתן גם לפרש שאת עבודת התיווך עשה משה אחר כך כשעלה להר סיני לקבל את שאר המצוות. דבר זה מסתייע מהאמור בסוך הפסוק: "ולא עליתם בהר". בפרשת יתרו נזכור שנאסר על בני ישראל לעלות בהר, הותר להם רק לאחר מעמד הר סיני ("במשוך היובל, המה יעלו בהר"), ומשה עלה לבדו על האלוקים (שמות כ' יח): "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹקים". נמצאנו שהתיאור הכפול של המעמד משרת שתי מטרות. בפעם הראשונה בוא מופיע לצורך החשיבות של איסור העבודה הזרה ולשם כך אין צורך לחזור על כל המצוות אלא רק על הראשונה ובפעם השנייה כפתיחת נאום המצוות הארוך, מביאים את עשרת הדברות, כדברות מייצגות וחדשניות של התורה וכפתיחה לנאום שיכלול עוד למעלה ממאתיים מצוות

מעמד הר סיני
מעמד הר סיני - איור מתוך כרטיס משנת 1907

לקריאה נוספת
עשרת הדברות
בין עשרת הדברות לשמע ישראל
הדף הראשי של פרשת ואתחנן





רב לכם

ספר דברים, נבדל מיתר החומשים. אלו הם דברים שאמר משה רבנו ערב הכניסה לארץ ולפני מותו, ולמרות שתוקפו ההלכתי של הספר זהה ליתר חומשי התורה, יש לו כינוי נפרד "תורת משה". הספר בנוי מנאומים ארוכים של משה, כאשר התגלויות של ה' מופיעות רק בסוף הספר, ממש בתיאור ימיו האחרונים של משה רבנו. בספר דברים יש גם הבדלי סגנון ולשון. ונדגים זאת באמצעות הביטוי "רב לכם". משמעות הביטוי היא מספיק לכם, די לכם. זוהי גם קריאה לשינוי ולנקיטת פעולה שונה מפעולה שבוצעה עד כאן. הביטוי בתורה מופיע במקומות הבאים:

  1. במדבר ט"ז ג: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'"
  2. במדבר ט"ז ז:" וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה'מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי"
  3. דברים א ו - "ה' אֱלֹקינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה"
  4. דברים ב' ג - "רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה:"
  5. דברים ג' י"ט - "רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם"
  6. מלכים א י"ב כח: "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹקיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
  7. יחזקאל מ"ד ו: "וְאָמַרְתָּ אֶל מֶרִי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל"
  8. יחזקאל מ"ה ט: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי ה'"
  9. דברים ג' כו: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:"
שני המקורות הראשונים הם בספר במדבר בפרשת קורח. קורח ועדתו הם הראשונים המשתמשים בביטוי וכוונתם די לכם. מספיק להנהגתכם ולשלטונכם. משה עונה להם מיד באותה  צורה. רב לי? רב לכם בני לוי! וכוונתו האין אתם מסתפקים בתפקיד הלווים שיש לכם ומבקשים יותר מזה? במקור 9 נראה שמשה שומע את אותה תשובה מה' בעצמו, כאשר הוא מרבה בתחנונים להיכנס לארץ ישראל. הקב"ה פשוט אומר לו להפסיק באותו ביטוי ממש ויש המקשרים בין הפרשיות, שהיה על משה להתפלל יותר תפילות עבור קורח ועדתו ואולי לנסות להחזרים למוטב.
מקורות 3 ו-4 עוסקים בתקופות בהן בני ישראל ישבו זמן רב במקום אחד. במקור מספר 3 משה חוזר הרחק לאחור, לתקופה שבה בני ישראל ישבו במדבר סיני, ולהוראה הראשונה לצאת לכיוון ארץ ישראל (פרשת בהעלותך). אולם חטא המרגלים שיבש את התוכניות ובני ישראל נותרו שנים במדבר. מקור 4 הינו פקודת חידוש המסע לאחר 38 שנה לנוע לכיוון ארץ ישראל (מופיע בפרשת חוקת). במקור מספר 5 המילים פשוט באות ברצף ומשמעותן היה הרגילה, יש לכם הרבה.
שאר המקורות הן מהנביאים. ירבעם הקים עגלי זהב, על מנת למנוע מבני ישראל לעלות לירושלים (ובכך להראות שהם למעשה נאמנים עדיין למלכות יהודה). ירבעם משתמש בביטוי רב לכם וגם באותו ביטוי בו השתמשו לתיאור עגל הזהב (למרות שאפשר בהחלט להניח שביטוי זה הושם על ידי מחבר ספר מלכים ולא היה דברו המדויק של ירבעם). ביחזקאל מופיע הביטוי מפי ה' כנגד חטאי העם.
למרות שהיבטוי מופיע פעמים ספורות בלבד בתנ"ך, אפשר לראות כי גם בפעמים אלו יש לו משמעויות שונות. לעיתים כטענה בויכוח ולעיתים כקריאה לפעולה ולשינוי.

המעפילים

בפרשת שלח, בסוף פרשיית המרגלים מופיעים כמה פסוקים הנקראים פרשת המעפילים (במדבר י"ד):
וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ: מא וַיֹּאמֶר משֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח: מב אַל-תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: מג כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה'  וְלֹא-יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם: מד וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית-ה' וּמשֶׁה לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד-הַחָרְמָה"
מי היו המעפילים? מה הם רצו לעשות? מדוע הם לא חזרו בהם גם לאחר שמשה הזהיר אותם? האם המעשה שלהם היה רצוי או לא והאם גורלם הוא עונש ומה הקשר של כל זה לציונות בתחילת המאה העשרים? על כך ועוד בשיחת רדיו קצרה