בלהה וזלפה

מזלן של בלהה וזלפה לא כל כך שפר עליהן. הן לא נספרות במניין ארבע אמהות ולרוב נראה שהן נספחות לרחל ולאה. בפרשת ויגש מופיע שינוי ביחס אליהן שמראה שהן שוות בכל דבר.
נבחן את ההתיחסות בכל הפסוקים בהן מופיעות בלהה וזלפה. עד פרשת וישב, ההתיחסות אליהן היא תמיד במעמד נמוך. ההיכרות הראשונית שלנו איתן היא מיד לאחר חתונת יעקב ולאה (פרשת ויצא)
כ"ט כד - וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה
כ"ט כט - וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה
בלהה וזלפה הן שפחות של לבן ולבן נותן אותן לבנותיו כמתנת חתונה ומעמדן נשאר כשל שפחה.
לאחר שלאה יולדת ורחל עקרה, מציעה רחל את בלהה כאשה נוספת ליעקב (ל' ג-ז)
"וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה: וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:  וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן: ... וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב"
אין שינוי במעמדה של בלהה, היא אמנם אשתו של יעקב ואף ילדה לו ילדים, אך עדיין במעמד של שפחה. מיד לאחר מכן מופיעה התייחסות זהה לזלפה.
כאשר יעקב פוגש את עשו, השפחות אפילו לא נקראות בשמן (ל"ג ג) : "וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים". כבר כאן אנו  רואים כי כמו שיש הבדל במעמד האמהות כך יש הבדל במעמד הבנים.

ההתייחסות הבאה היא לאחר מות רחל ומעשהו העגום של ראובן השוכב את בלהה פילגש אביו. זה אקט ברור של התרסה. בוודאי שאם בלהה הייתה אשה במעמד מלא של יעקב, ראובן לא היה מעז לעשות את מה שעשה ואכן מיד לאחר מכן מופיעה רשימת בני יעקב (ל"ה כב-כו): "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר: בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלוּן:  בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי: וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד-לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם:"
בלהה וזלפה עדיין מוגדרות כשפחות כלפי האמהות, וכפילגש עבור יעקב, אולם הבנים הם כולם בניו של יעקב. נראה שלפחות בימי קדם גם בני השפחות היו במעמד שונה, למרות שאביהם היה אותו אב.

מצב עניינים זה יצר מעמדות אצל בני יעקב. מצד אחד בני לאה - שהם רבים מול יוסף, בן רחל הבודד ובנימין הקטן, ומצד שני בני השפחות. מצב גרוע זה בא לידי ביטוי בתחילת פרשת וישב (ל"ז ב-ג): "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם"

 יעקב כנראה הבין כי אי אפשר לבנות את עם ישראל כאשר בניו, השבטים, יהיה ממעמדות שונים ולכן מתחילה כאן התייחסות שונה. שוב אין תארים מנמיכים לבלהה ולזלפה. ברור לנו שיוסף אינו מתרועע עם בני לאה, אולם בלהה וזלפה הן נשי אביו, שוות מעמד לכל דבר ועניין.
נראה שגם בני יעקב הבינו זאת, כי כאשר הם ניצבים בפני יוסף הם אומרים (מ"ב יא): "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים". לא לחינם מעיר רש"י, כי רוח הקודש כיוונה את האחים שכללו בדבריהם גם את יוסף שעמד שם איתם.

חיזוק נוסף לעניין זה מגיע ברשימה הגניאולוגית של צאצאי יעקב שיורדים למצרים בסוף פרשת ויגש (מ"ו יח): "אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ" ובדומה לו (מ"ו כה): "אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל-נֶפֶשׁ שִׁבְעָה". אין התייחסות שונה לבלהה ולזלפה. בפרשייה זו רק רחל מכונה אשת יעקב. רש"י מעיר שהיא הייתה עיקר הבית, אולם ברור שרחל לא הייתה במעמד אחר משל לאה, אשתו הראשונה של יעקב. ראייה ברורה לכך היא שלאה קבורה לצד יעקב במערת המכפלה. הרש"ר הירש מפרש שרחל נקראת אשת יעקב מאחר והייתה זו האישה היחידה שהוא רצה ובחר לעצמו. אבל לאה ואף בלהה וזלפה הן נשים במעמד מלא. רק כך מתוך שיוויון אפשר לבנות את עם ישראל.
דבר זה בא לידי ביטוי נוסף, בקורבנות הנשיאים בספר במדבר (פרשת נשא) אותם קוראים גם בימי החנוכה. בכל יום מתואר הקורבן של נשיא אחר משנים עשר השבטים. התורה מאריכה מאד למרות שכל הקורבנות זהים לחלוטין. רוב המפרשים רואים בכך את ההדגשה כי כל השבטים שווים במעמדם.



 לדף הראשי של פרשת ויגש

כל האומר X חטא אינו אלה טועה

קשר מעניין מחבר בצורה עקיפה בין פרשת וישלח לפרשת וישב. בפרשת וישלח אנו קוראים על ראובן (ל"ה כב): "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר". בפרשת וישב אנו קוראים על יהודה ותמר מיפגש שבסופו של דבר הוליד את דוד המלך.
ראובן ודוד מופיעים זה לצד זה באוסף מימרות המיוחס לרבי שמואל בן רבי נחמני משמו של רבי יונתן (מסכת שבת דף נה עמוד ב' ואילך). סידרה של מימרות הנפתחת בביטוי : "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר X חטא אינו אלא טועה שנאמר". השם הראשון שמופיע הוא ראובן ומעט לאחר מכן מופיע דוד.
אם יש מדרש אחד שלדעתי גורם נזק תמידי וקבוע בציבור הדתי הרי זה המדרש הזה. לא המדרש עצמו הוא הבעייה, כי אותו יש ללמוד ולהבין, אלא בכך שלרוב מביאים רק אותו ולא את המשכיו וכך עושים פלאות בכיבוס עוונותיהם של גיבורי המקרא. הייתי פעם בשיעור כלשהו, ולאחריו עלה רב כלשהו, האוחז בתואר המאיים "משגיח" בישיבה כלשהי, כנראה ישיבת הסדר מוכרת ביותר אבל איני בטוח. והתחיל לדבר על "כל האומר... אינו אלא טועה" ושראובן בעצם רק בלבל את המצעים, וככה יעקב לא יכל התייחד עם בלהה ולא נולד הבן ה-13 ש-13 זה גם אהבה וגם אחד ואם רק היה נולד עוד ילד אחד כמה טוב היה.
איבדתי עניין לחלוטין באותו שיעור ושקעתי בנושאים אחרים לגמרי. אולם מה שהיה צריך לעשות זה פשוט לקום ולשאול את אותו רב מדוע הוא מדבר לציבור מבוגר כמו אל ילדים בתיכון, ולמה לילדים בתיכון הוא חוזר עם המנטרה : "לא חטא, לא חטא, לא חטא..." לא חטא? חטא! אין דבר יותר ברור מכך. התורה אינה מכסה את פשעיו של אף אחד, יהיה גדול הנביאים או אחרון הרשעים.
שימוש במדרש בצורה חלקית ושגויה כמוהו כלסבן ככה את הציבור. איפה שיש בעיות צריך להכיר בהן ולהתמודד עימן. לא לטאטא מתחת לשטיח.
אבל אכן יש מדרש כזה ואיך נתרץ אותו? הנה שתי אפשרויות מקובלות להבנת הדרשה לפי פשוטה:

• הקב"ה מדקדק עם צדיקים - המעשים המתוארים לא נעשו כלל. במקומם נעשו מעשים אחרים שאינם מהווים חטא לפי התורה ואין אפשרות לחייבם לפי דיני התורה, מחויבים בבית דין של מעלה ובצורה החמורה ביותר כאילו היו העברות החמורות שמוזכרות. את זה אפשר להגיד על דוד המלך, או על ראובן, שחטאו פעם אחת בלבד, אולם על בני עלי שעשו את זה באופן קבוע לא ניתן לתרץ זאת, ועוד שנאמר עליהם שהם בני בליעל.
• תמיד לנסות ללמד זכות - ייתכן, אבל עדיין כולם נענשו בעונשים חמורים ביותר. זכותו של ראובן לבכורה נשללה. בני עלי מתו ומשכן שילה נחרב. דוד המלך חווה צרות נוראיות. אם לא היה חטא, על מה באו עונשים אלו?

אפשרויות אלו אינן מספקות אותי , מאחר והתנ"ך כותב דברים ברורים שאי אפשר להתעלם מהם. אם נחליט להתעלם מהם כאן, נוכל להתעלם גם מדברים אחרים. יש במקרא גם עדויות נוספות. יעקב מאשים את ראובן בצורה מפורשת. דוד בעצמו אומר שהוא חטא. איך בכל זאת ניתן לתרץ את המדרש?
נתחיל בכך שהמדרש עצמו הוא דעת יחיד ועוד באותה סוגיית גמרא הוא מותקף על ידי דעות אחרות, שאותן לרוב לא יצטטו בפני הנוער, וצריך לעיין היטב בגמרא וללמוד שם. עדיין יש להבין את הדרשן עצמו. כאן חשוב לזכור שמטרת המדרשים אינה לתאר מציאות שהייתה בזמן התורה, אלא להביע רעיון ומסר באמצעות המדרש וכעת אנו צריכים לדרוש את המדרש עצמו, בצורה שונה מפשוטו ולנסות למצוא בו מסר ואעלה שתי אפשרויות שחשבתי עליהן.
נסתכל על האפשרויות הבאות:

• אם כל היום אתה מסתובב ואומר: "דוד חטא, ראובן חטא", אינך אלא טועה. אין טעם להסתכל רק על חטאי גיבורי המקרא. גישה זו לצערי מקובלת היום בקרב עוסקים חילונים בתורה, שנהנים להדגיש את אותם חטאים. אכן דוד חטא וראובן חטא. התורה לא מעלימה מכך עין והעונש הראוי ניתן. אבל טעות היא לעסוק בחטאיהם של אחרים. עסוק בחטאך שלך עצמך.
• ומהכיוון השני - כל האומר X חטא אינו אלא טועה. אם כל פעם שאתה חוטא, אתה מקל על עצמך, בכך שאתה אומר גם דוד חטא, גם ראובן חטא אינך אלא טועה. אל לך לתרץ את כשלונתיך בכך שגם אחרים נכשלו.

ראייה כזו פותרת בעיני לפחות חלק מהקשיים. נחזור ליהודה. גם תחילת שושלת יהודה שהובילה לדוד המלך, נראית בעייתית. יהודה האלמן שוכב עם אלמנת בנו, תמר, שהייתה מיועדת (מאורשה?) לבנו הצעיר יותר. אמנם התורה טרם אסרה על כך ואפילו במקרא לא מוצאים שמעשהו של יהודה מכונה חטא. יהודה גם לא מופיע בדרשה של רבי יונתן כאחד מאלו שחטאו. אולם אנו הקוראים מגלים חוסר נחת ממעשה זה וגם כנראה היה זה מעזה אסור בואתם ימים שכן דינה של תמר כמעט ונגזר לשריפה.
שוב, כמו במקומות רבים אחרים, אפשר לשאול מדוע מתגלגלים הדברים כך? למה לא נולד יצחק לשרה מיד והיה צריך את ישמעאל? למה יעקב לא נולד ראשון? למה דוד מלך ישראל לא יכל לבוא לעולם בצורה מכובדת יותר (ובל נשכח את מוצאו הבעייתי מרות המואביה)?
המקרא מלמד אותנו כי הדברים אינם פשוטים, לא הולכים בקלות, ואנשים צריכים וחייבים לקבל אחריות על מעשיהם. ראובן חטא במעשה בלהה, ניסה לתקן ולמנוע את רציחתו של יוסף. בזה הוא אכן הצליח, אולם להשיבו אל אביו, לא הצליח. בפרשת ויגש נראה שראובן מוכן להיות אחראי לבנימין בצורה מעוותת ביותר. אם בנימין ייפגע, ראובן מוכן ששני בניו ימותו. ראובן מנסה לקחת אחריות על מעשיו אך נכשל. יהודה לעומת זאת לוקח אחריות מלאה על מעשיו. כאשר מתגלה כי תמר בהריון, היא נידונה למוות בשריפה. תמר רומזת ליהודה כי הוא זה ששכב איתה, ויהודה מודה מיד באשמה ולוקח אחריות על הילדים. גם יהודה נכשל במכירת יוסף ולא מנע אותה, אולם כאשר יש צורך להיות ערב לבנימין, יהודה לוקח אחריות ומתקן את טעותו (ראו הרחבה במאמר על יהודה ובנימין).

הוכחנו באריכות במאמר על בריאת העולם, כי חטא אדם הראשון היה מחויב המציאות. אבל אדם הראשון לא ידע להתמודד עם החטא. במקום לקחת אחריות על מעשהו הוא האשים את האשה שהאשימה את הנחש שכבר לא מצא את מי להאשים ולכן שתק. וכאן מגיע הלקח והמסר הגדול - אלוקים לא מוכן לקבל תירוצים. כל אחד יכול לחטוא ואין אדם שלא חוטא. השאלה מה עושים אחרי החטא. חטאת? תודה באשמה, קבל אחריות ותתקן. יהודה קיבל אחריות ותיקן. לכן ראוי לצאת ממנו מלך ישראל. גם מלך לא מחוסן מפני טעויות. דוד חטא ולא משנה כרגע מה היה החטא. החטא נסלח, מאחר ודוד לקח אחריות, וחזר בתשובה מלאה, תשובה אותה יש ללמוד לעומק שכן היא מווה מופת לגדולתו של דוד, אך לא נעלם כלא היה. דוד נענש בעונשים רבים וחמורים. דוד לא זכה לבנות את בית המקדש. בנו אמנון אנס את בתו תמר (דמיון שמות מפתיע)  ונהרג על ידי בן אחר - אבשלום שלימים מרד בדוד וכאקט של מרידה שכב עם פילגשיו (דמיון מפתיע לחטא ראובן).אבל דוד הודה באשמה וקיבל אחריות, כמו סב סבו יהודה ובכך הוכיח, שאכן שבט יהודה הוא הראוי למלכות.

לדף הראשי של פרשת וישב

אומנות בפרשת וישלח - יעקב נלחם במלאך

מאבקו של יעקב במלאך הואו נושא שזכה ליצירות אומנות רבות. ננסה להציג כמה מהן. חשוב לזכור שמרבית הציירים לא ניסו להציג מציאות תנכ"ית כלשהי. אולם בחלק מהיצירות ובוודאי באלו של יוצרים יהודים ניתן למצוא פרשנות לטקסט וננסה לעמוד עליה. הדרמה המתוארת בתמציתיות בפסוקים הציתה את דמיונם של אומנים רבים. הנה הפסוקים (בראשית ל"ב כד-ל)

"וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת-הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם"

שתי התמונות הראשונות מוצגות בדף הראשי לפרשה אבל נחזור עליהן גם כאן. התמונה הבאה של רמברנדט היא המפורסמת ביותר בנושא זה. התמונה מוצגת במוזיאון Gemaldegalerie בברלין

יעקב נאבק במלאך - רמברנדט 1659

תמונה נוספת של דלקרואה מהמאה ה-19 היא הפרסקו הבא בכנסיית סיינט-סולפיס בפריס. שימו לב להבדלים בין התמונות. אצל רמברנדט נראה המלאך כמוביל ויעקב כמתגונן ואילו אצל דלקרואה יעקב נראה בבירור כמוביל ועומד לנצח בקרב ולכן המלאך מחזיק בירכו ופוגע בו שם. שימו לב למקל על הרצפה, זהו המקל אליו מתייחס יעקב באומרו: "כי במקלי עברתי את הירדן הזה"

יעקב נאבק במלאך -דלקרואה - פריז 

התמונה הבאה של הצייר הספרדי סלבטור רוזה. גם כאן נראה המקל על הרצפה, אולם זהו מקל נוודים (ולא מקל הליכה). ברקע מאחור שני שוורים. המעניין בתמונה זו הוא שנראה כאילו יעקב והמלאך אחד הם. אנו רואים רק שתי זרועות ושתי רגליים.

יעקב נאבק במלאך - סלבטור רוזה המאה ה-17, גלריית ברידג'מן דרבישייר אנגליה

עוד תמונה בסגנון דומה עם הבגדים המתנופפים לכל עבר של הצייר הצרפתי אלכסנדר לואיס ללואר

יעקב נאבק במלאך - אלכסנדר לואיס ללואר - 1865

יצירתו של פול גוגן שונה מאד. הדמויות העיקריות יעקב והמלאך הן למעשה ברקע, האדום כולו (אולי צבעי הזריחה). למרות שבתורה כתוב במפורש שיעקב היה לבדו, ברקע נראות דמויות נשים (בלבד) מהורהרות, אוחזות ידיים, אולי מתפללות, ואפילו עצובות.  בתמונה יעקב נראה כפוף ביותר והמאבק לא מוצג כשקול כפי שמוצג בתורה. גם התמונה עצמה היא בעלת שם מוזר - החזון שלאחר הדרשה. ייתכן שאלו הכפריות שאך עתה יצאו מדרשת הכומר בכנסיה.

יעקב נאבק במלאך - פול גוגן - 1888 הגלריה הלאומית הסקוטית אדינבורו

 התחריט הבא של גוסטב דורה מציג נוף רחב בהרבה, נוף של הנהר אותו רוצה יעקב לעבור. שוב מופיע מקל ההליכה של יעקב מוטל לרגליו. גם בתמונה זו נראה כי המלאך אינו משקיע כוחות כלל ואילו יעקב נדחף על פי תהום וצריך להשקיע את כל כוחו על מנת לשרוד.

יעקב נאבק במלאך - גוסטב דורה

נסיים ביצירות מודרניות של ציירים ישראלים. הציור הבא של האומן שמואל בונה ז"ל קשה להבנה במבט ראשון. מיהו יעקב ומיהו המלאך. מבט שני יראה לנו שיעקב עומד על הקרקע אולם המלאך עף האוויר. נראה לי שהאומן הנציח את רגע התיקו בו המלאך כבר רוצה לחזור אולם יעקב לא מוכן לשחררו.
מומלץ מאד לבקר באתר המוקדש לזכרו של שמואל בונה ולהתרשם מיצירותיו.

יעקב נאבק במלאך - שמואל בונה 1960

 צייר ישראלי נוסף, דוד אבישר, מציג גישה הפוכה. המלאך נראה רזה וחלש ואילו יעקב אוחזו בחוזקה וכמעט מוחץ אותו לגמרי. האומן הוסיף את הפסוקים המתארים את הדרמה: "ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו, עד עלות השחר". אפשר להתרשם מיצירות נוספות של דוד אבישר באתר שלו.

יעקב נאבק עם המלאך - דוד אבישר

שתי יצירות של האמן יורם רענן האחת מרוחקת והשנייה במקרו על שני הנאבקים

יעקב נאבק עם המלאך - יורם רענן

יעקב נאבק עם המלאך - יורם רענן

כמובן שיצירות אלו אינן ממצות את המבחר. אפשר לעיין במאמר של מיכל ברגמן המביא יצירות נוספות, מודרניות ברובן ובמאמר של יעל מאלי לפרשת וישלח.

לדף הראשי של פרשת וישלח
על שינוי השם מיעקב לישראל

יעקב וישראל

בפרשת וישלח, יעקב נותר לבדו מעברו האחד של הנהר ונאבק באיש מסתורי. בסיום המאבק, שלא הוכרע, מתברר כי אותו איש מסתורי הוא מלאך. המלאך מבקש מיעקב לשחררו ויעקב דורש ברכה. המלאך שואל את יעקב לשמו ויעקב בתמימותו עונה. במקום לפתוח בברכת "מי שברך את יעקב בן יצחק..." אומר המלאך (ל"ב כט): "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". אולם שינוי השם אינו מתבצע, ויעקב ממשיך להיות מכונה יעקב ולא ישראל.

בהמשך הפרשה, לאחר ההגעה לבית אל מתגלה אלוקים בעצמו ליעקב ומשנה שוב את שמו (ל"ה י): "ויֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹקים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל". אולם גם כאשר שינוי השם בא מפי האל, השם אינו משתנה באופן מוחלט. לעיתים יופיע יעקב ולעתים יופיע ישראל. פרשנים רבים ניסו למצוא הגיון בשימוש בכל שם אולם לא נראה שיש כזה. אתם מוזמנים לחפש בעצמכם. בקובץ המצורף תמצאו את ההופעות של יעקב וישראל בספר בראשית ובנוסף, פסוקים בהם מופיעים בסמיכות שני השמות ביתר ספרי המקרא. מומלץ מאד לעיין כמה דקות בקובץ לפני קריאת המשך המאמר.

החלפת שם היא אירוע שאנו מכירים בתורה. אלוקים משנה את שמו של אברם לאברהם ואת שמה של שרי לשרה. לאחר שינוי זה, אברהם ושרה לא נקראים יותר בשמותיהם הישנים. אצל יעקב ממשיך גם השם הישן להיות בשימוש בניגוד לפשט הכתובים. אצל אברהם אומר הפסוק (י"ז ה): "וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ". הפרשנים ניסו לתלות את ההבדל בין הפועל יאמר ליקרא. אולם שינוי זה יכול להסביר רק את אי השימוש בשם ישראל לאחר השינוי הראשון, של המלאך. שינוי השם השני, על ידי אלוקים,  מתבצע בנוסח דומה מאד לשינוי שמו של אברהם.

הבדל בולט נוסף בין שינוי שם יעקב לשינוי שם אברהם הוא במהות השינוי. נראה שהשינוי מאברם לאברהם הוא שינוי נקודתי שאינו משנה בהרבה את משמעות השם. השינוי משרי לשרה נראה משמעותי עוד פחות. אצל יעקב השינוי הוא מוחלט. לא רק שאין קשר בין השם הישן לחדש אלא שהשם החדש הוא היפוכו של הישן. ישראל - מלשון שר ושררה, ההיפך מהעקב, האיבר התחתון ביותר בגוף האדם. כמו כן ישראל - ישר (שין ימנית) ההיפך מעקוב - נפתל ומסובב כדוגמת הפסוק "והיה העקוב למישור".

בהמשך ספר בראשית יש שימוש בשני השמות, ללא היגיון נראה לעין. יש מקומות שבמפגיע נעשה שימוש דווקא בשם אחד, כדוגמת ברכת יעקב לאפרים ומנשה (פרק מ"ח). בפרשייה זו מופיע רק השם "ישראל". יש מקומות בהם דווקא השימוש הוא בשם "יעקב", כדוגמת פנייתו של אלוקים ליעקב לפני רדתו למצרימה (מ"ו ב): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". מבין כל ההצעות למציאת ההיגיון בשימוש בשמות, ברצוני להציע שכאשר העניין הוא עניין פרטי ומדובר ביעקב האדם, נעשה שימוש בשם יעקב. אולם כאשר מדובר על יעקב אבי האומה נעשה שימוש בשם ישראל. אכן שם עמנו הוא עם ישראל והביטוי בני ישראל מופיע מאות פעמים בהמשך התורה. גם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל.

בהמשך ספרי התנ"ך ניתן לראות מגמה של שימוש במקביל בשני השמות. הדבר בולט באירועים חשובים בתורה: במתן תורה (שמות י"ט ג): "וּמשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹקים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן-הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" ובצורה מובהקת בברכות בלעם לדוגמא בברכה השניה של בלעם (במדבר כ"ג כא): " לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ:  אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ:  כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" .

במקרא מופיעים עוד עשרות פעמים השמות יעקב וישראל בסמיכות. קשה לדעת ואולי גם כאן אין כלל אחיד האם זו צורה פיוטית בלבד, האם הביטויים הם זהים וחוזרים על עצמם. האם אוון זהה לעמל או מוסיף עליו. האם נחש וקסם הם אותו דבר או שמא דברים שונים המכוונים כל אחד לשם הנכון והמתאים באותו הקשר, הקשר שלעיתים נעלם מאיתנו.

נביא שתי דוגמאות:
הושע י"ב יג - "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר". כאשר יעקב בורח הוא אדם פרטי, אולם כאשר הוא עובד בעבור נישואיו, הרי זה למען הקמת עם ישראל והכינוי בהתאם.
תהילים ע"ח ה: "וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם" - האם יש הבדל בין תורה לעדות\ בין שימה להקמה? האם מדובר רק בלשון פיוטית כמקובל בספר תהילים? ייתכן וייתכן שלא. שוב אין היגיון אחיד.

הפרשנים התמודדו עם שאלות וקשיים דומים וכעת נוכל להעריך יותר את דבריהם. הציטוטים הבאים מתייחסים לשינוי השם הראשון על ידי המלאך:
רש"י - "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים"
ראב"ע - לא יאמר יעקב לבדו... כי אם עם ישראל. ונחלקו רבותינו ז"ל ישראל עיקר ויעקב טפלה לו. ר' זכריה אמר יעקב עיקר וישראל מוסיף עליו..."
רס"ג - "לא יקרא שמך לעולם יעקב בלבד אלא גם ישראל"
הפרשנים עונים בדרכם על הקשיים. שינוי השם אינו מוחלט, אלא מהווה תוספת. אולם כאשר שינוי השם נעשה שוב, והפעם על ידי אלוקים, מוצאים גם פירושים נוספים:
ספורנו - "וכאשר יתקיים ענין שם יעקב שתשאר בסוף אתה לבדך ... אז לא יהיה ענין עוד לשם יעקב. כי אם ישראל יהיה שמך, שתשתרר על כל פליטי האומות ... ויקרא שמו ישראל - בירך אותו שיתחיל קצת ענין שם ישראל מעכשיו, שיוכל נגד המתקומיים עליו גם בארץ לא לו..." - לפי הספורנו שינוי השם הוא לעתיד לבוא אולם עד אז ייעשה שימוש במקביל בשני השמות.


שימוש מקביל זה מראה ומוכיח את המורכבות של יעקב, הן כאיש פרטי, דבר המתבטא בחילופי השמות המרובים בספר בראשית והן כעם. גם עם ישראל לפעמים הוא יעקב ולפעמים הוא ישראל ולפעמים שניהם בו זמנית. כפי שכבר ראינו במאמר תתן אמת ליעקב דרכו של יעקב בחיים אינה פשוטה. דרכו הייתה צריכה להיות ישרה, כשם ישראל אבל היא עקלקלה ומפותלת. את חייו מסכם יעקב במילים (מ"ז ט): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם"."
כך גם עם ישראל עצמו, דרכה הייתה יכולה להיות ישרה ופשוטה, אך לא. רצון ה' הוא דווקא שפעם נהיה יעקב ופעם ישראל ושגורלו של העם לא יהיה פשוט. מהצלחות גדולות לחורבן נורא וחוזר חלילה.

יעקב נאבק במלאך - סלבטור רוזה המאה ה-17, גלריית ברידג'מן דרבישייר אנגליה

לדף הראשי לפרשת וישלח 
למבחר תמונות אומנות המציגות את הנושא של יעקב הנאבק במלאך