הפטרת פרשת שמות

מה הפטרת פרשת שמות?

לפרשת שמות שלוש הפטרות שונות לגמרי בשלושה ספרי נביאים שונים.
ההפטרה לפי מנהג אשכנז היא בספר ישעיהו כ"ז ו - כ"ח יג (בתוספת שני פסוקים מפרק כ"ט)
ההפטרה לפי מנהג הספרדים היא בספר ירמיהו מפרק א' א - ב' ג
וההפטרה לפי מנהג התימנים היא בספר יחזקאל ט"ז א-יד

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

בכל ההפטרות מוזכרת תחילתו של עם ישראל במצרים בצורה כלשהי.
במאמר זה נעסוק בהפטרות לפי מנהג אשכנז ותימן
הפטרת שמות לפי מנהג הספרדים הינה גם הפטרת פרשת מטות - כחלק משלוש הפטרות הפורענות שלפני תשעה באב והיא מוסברת במאמר נפרד.

מנהג אשכנז

גם הפטרה זו מתחילה בפסוק באמצע פרשייה (למעשה בפסוק האחרון בפרשייה) המנתקת אותו מההקשר. ההפטרה נמצאת באמצע של פרשיות הפותחות כולן בלשון "ביום ההוא" שמתחילות כבר בפרק כ"ג.

כז - ו הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל תְּנוּבָה:
נראה שהמילה "הבאים" הספיקה למסדרי ההפטרות לבחור בפרק זה בישעיהו. פרשת שמות נפתחת במילה זו ממש: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" ולמרות שמההקשר נראה שמדובר על הימים הבאים אחרי "ביום ההוא", ובהם עם ישראל יתרבה בארצו וזאת בניגוד להתרבות שהייתה במצרים המופיעה גם בתחילת פרשת שמות: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א' ז). כפי שנראה רש"י מפרש דווקא שכוונת הנביא כן הייתה למצרים ועקבי בפירושו גם בהמשך.

ז הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם-כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג:
פסוק קשה להבנה ומרובה משחקי מילים. נראה שהכוונה היא שהגויים היכו את עם ישראל יותר מדי ואילו הקב"ה היכה את הגויים רק כדי רשעתם ולא יותר. לפי זה שתי המילים הראשונות בכל צלע פסוק מדברות על מכת הגויים בישראל והאחרונה על מכת ה' בגויים. לפי רש"י מדובר במידה כנגד מידה שעשה ה' במצרים. הם הטביעו את תינוקות בני ישראל ביאור וסופם שטבעו בים סוף.

ח בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים:
לדעת רוב המפרשים סאסאה היא סאה כנגד סאה המייצגת שוב את המידה כנגד מידה. הרוח הקשה ביום הקדים היא אולי רוח הקדים שנשבה בקריעת ים סוף והטביעה את המצרים.

ט לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן-יַעֲקֹב וְזֶה כָּל-פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כָּל-אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי-גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא-יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים:
פסוק זה כמובן מדבר על בני ישראל בזמן הנבואה ועוסק שוב בצורך להפסיק ולהסיר את העבודה הזרה.

י כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ:
גם פסוק זה אפשר לפרש בשתי דרכים, או שערי ישראל הבצורות יהפכו לחורבות עזובות בהם בהמות רועות ואוכלות את כל מה שנשאר (באם לא יבערו את העבודה הזרה), או שכך יראו ערי אויבי ישראל לאחר שישראל יבערו את העבודה הזה.

יא בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם-בִּינוֹת הוּא עַל-כֵּן לֹא-יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ:
מפסוק זה נראה שהדרך הראשונה בה פרשנו את הפסוק הקודם היא הנכונה. מה שיישאר מהקציר ישמש להבערת אש. כי לא עם בינות הוא - דומה מאד לנאמר בפרשת האזינו (דברים ל"ב ו): "הַ לְה' תִּגְמְלוּ-זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנֲנֶךָ" וגם בפסוק כ"ט: "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם". בני ישראל לא מבינים שהצרות שקורות להם הן בגלל העבודה הזרה ועזיבת דרך ה'.

יב וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד-נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

החביטה המתוארת דומה לחביטת הזיתים. מכים במקל גדול על ענף עץ הזית והזיתים נופלים על שמיכה שהונחה מתחת לעץ ונאספים. שיבולת הנהר פירושה מקום בנהר בו המים שוצפים וקוצפים והביטוי מופיע בהקשר זה  בתהילים ס"ט טז: "אַל-תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם". בעקבות הפסוק הבא פירשו המפרשים ששיבולת הנהר היא מנהר הפרת בהקבלה לכך ששם ארץ אשור. ייתכן והדימוי לשיבולת נובע גם מצורתה של דלתת הנהר. הנהר מתפצל להרבה חלקים ונראה כמעין קנה שיבולים שנפתח.

יג וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָם:
הפסוק הבא מוכר ביותר בתור שיר ולחן של הרב קרליבך, ושימו לב לשיבוש נפוץ ששרים הרבה פעמים ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים. פסוק זה מסיים פרשייה ואולי עיקרו שכמו שעם ישראל הגיע לארץ לראשונה כעם אחרי היציאה ממצרים, ככה יהיה קיבוץ הגלויות העתידי.

כח - א הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ גֵּיא-שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן:
בפרשייה הבאה מתואר היין כצרה העיקרית הגורמת לשיכרות ולביזוי המקדש.

ב הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד:ג בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם: ד וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה:
הפסוקים מעט קשים. המילה ביכורה בפסוק ד' מרמזת על פרי התאנה (שבמקומות אחרים בתנ"ך מופיע במפורש בצמוד לתאנה). בני אפרים (שכבר רובם גלו) מתוארים כהלומי יין וחדורי תאווה. את הפרי שמבכיר הם אוכלים מיד, אפילו בלי ללעוס, ישר בולעים. גם התנהגות גאוותנית זו תירמס על ידי הקב"ה (פסוק ג') בדימוי המתאר רוח סערה וזרם מים כביר שדבר לא יכול לעמוד כנגדו.


ה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ: ו וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל-הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה:
הניגוד בין עטרת גאות אפרים ועטרתו של הקב"ה בולט.
 
וההפטרה עוברת לנושא שונה מעט

ז וְגַם-אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא- שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן-הַיַּיִן תָּעוּ מִן-הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה:ח כִּי כָּל-שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם:ט אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת-מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם:
תלונות ישעיהו באו אל הכהנים ונביאי השקר, וההפטרה מתארת את תגובותיהם לתלונות אלו. נביאי השקר שואלים את מי הוא בא ללמד? אותנו? אנחנו כבר גדולים ומבוגרים (כבר אז דימו אדם צעיר לילד שעדיין יונק והחלב עדיין על שפתיו).

י כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם:
מה זה הפסוק הזה? זכורני שבתור ילדים, וכנראה בשנה שבה מישהו מהחברים התאמן לבר המצווה אהבנו מאד פסוק זה בגלל המוזיקליות שלו ואמרנו אותו בלי להבין אותו. באופן מפתיע זו בדיוק כוונת הפסוק ורוב המפרשים רואים בו מעין תרגיל לימוד קריאה ואותיות ודוגמה לכך שמדברים וחוזרים על הדברים כמו תוכי בלי להבין.

יא כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל-הָעָם הַזֶּה:
ואכן הכתוב אומר במפורש שקריאות כאלו הן לעגי שפה. וכך נביאי השקר מתנבאים בנבואותיהם השקריות ובלעגי שפה ורטוריקה מושכים את לב העם.

יב אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ:יג וְהָיָה לָהֶם דְּבַר-ה' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ:

כדי לא לסיים הפטרה בדבר רע הוספו עוד שני פסוקים מהמשך הנביא (שוב לא לגמרי קשורים אבל פסוקים טובים)
כט -  כב לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' אֶל-בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת-אַבְרָהָם לֹא-עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ:כג כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת-קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת-אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ:

לא מצאתי תמונה אז צירפתי איור קטן לפסוק מההפטרה

איור סימנים לפסוק י' (ישעיהו כ"ח)

מנהג תימן - יחזקאל

נבואה זו הינה אחת מהנבואות הקשות ביותר של יחזקאל כפי שניתן לראות כבר בפסוק השני. בסוף מסכת מגילה (פרק ד' משנה י') מופיעה דעה של רבי אליעזר שאין לקרוא פרק זה בציבור מפני שהוא קשה, אולם דעה זו לא נקבעה להלכה.


פרק ט"ז - א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ב בֶּן-אָדָם הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלַם אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ:

ג וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר ה' אלוקים לִירוּשָׁלַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית:
איפה אברהם אבינו, איפה שרה אמנו? הגמרא במכסת סנהדרין מסכירה את הנושא ומביאה שאפילו המלאך גבריאל מעז לשאול את הקב"ה מדוע לכתוב בצורה כזו העשויה לפגוע באבות האומה. אביך אמורי ואמך חתית - שני עמי כנען הידועים בפריצותם ובגילוי העריות שלהם.אולם הכוונה היא כמובן לגנות הבנים המבזים את זכרם ופועלם של אבות האומה במעשיהם שמזכירים את האמורי והחיתי. נעיר שבהמשך הפרק מופיע שוב דימוי זה. יש לזכור שהנבואות נאמרו לקהל וכנראה הנביא חזר על נקודה זו פעמיים להדגישה.

ד וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא-כָרַת שָׁרֵךְ וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ:
וכאשר הם הולידו את עם ישראל, לא טיפלו בה, זנחו וזרקו אותה

ה לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ:
מאסו בה כבר ביום לידתה והשליכוה למות

ו וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:
אנו מכירים פסוק זה מסדר ההגדה של פסח ומטקסי ברית המילה. אולם שם סדר הפסוקים שונה והפסוק הבא מקדים פסוק זה.

ז רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה:
האלגוריה של הנביא בפסוק זה הינה להתגבשות עם ישראל במצרים. בני ישראל פרו ורבו מאד (רבבה כצמח השדה), ותגדלי - העם גדל. שדים נכונו ושערך צימח - צמיחת השדים והשיער הינם סימני הבגרות של הנערה והפיכתה מילדה לאישה בוגרת וכך עם ישראל נהפך בארץ מצרים לעם, אולם הוא עם ערום וערייה, ללא מצוות.
כאן בהגדה קוראים את הפסוק הקודם ומקשרים בין שתי המצוות שצוו בני ישראל כדי לצאת ממצרים. מצוות קורבן הפסח ומריחת הדם על המזוזות, ומצוות ברית המילה (שכמובן גורמת לדימום).

ח וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' אלוקים וַתִּהְיִי-לִי:
ולאחר קיום שתי מצוות אלו, הייתה זו עת דודים, עת יצירת הקשר המופלא בין הקב"ה לעם ישראל בברית ניצחית.

ט וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן:י וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי:יא וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ:יב וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל-אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל-אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ:יג וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ (שֵׁשׁי) [שֵׁשׁ] וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן (אָכָלְתְּי) [אָכָלְתְּ] וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה:
המפרשים עסקו בכל דימוי בנפרד אולם אנו לא נאריך, הנמשל הוא לתורה ולמצוות, הבדים מזכירים את חומרי הגלם של המשכן ושל בגדי הכוהנים. התכשיטים היקרים מזכירים את זהב המשכן. גם התזונה השתפרה כדרוש לפני הופעה אצל המלך (מזכיר במידה מה את חודשי ההכנה המתוארים במגילת אסתר שכל נערה עברה לפני שבאה אל המלך). כל התכשיטים מזכירים לנו כלה ביום חופתה - יום מתן תורה או יום חנוכת המשכן (שגם עליו מפרש רש"י שהיה כיום בו בני ישראל ככלה נכנסו לחופה). ההפטרה מסיימת בפסוק חיובי שמראה שכמעט הגענו אל האידיליה. זוהי נקודה טובה לעצור.

ההפטרה מסיימת באמצע הנבואה בדיוק לפני שהתוכחה הקשה ממשיכה. זהו אחד הפרקים הקשים ביותר בנביא מבחינת תוכנו ושפתו והוא מעורר צמרמורת וחלחלה וכמעט בכי. היה ראוי לקרוא פרק זה בתשעה באב. מדוע נקבע פרק כה קשה להפטרה? אפשר לומר שנלקח ממנו רק החלק הטוב אולם זה מהווה תזכורת גם לחלקים הפחות נעימים, אבל חלקים שאסור להתעלם מהם ולהכחיש את קיומם. בסופו של הפרק מופיעים פסוקי נחמה שתוכנם הוא שלמרות שבני ישראל עזבו והרפו את הברית, הקב"ה לא עוזב את הברית עם בני ישראל.

לדף הראשי של פרשת שמות

דברי תורה לפרשת ויחי

דברי תורה קצרים לפרשה

תשע"ח- אחרית הימים

שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת ויחי.
בפרשת ויחי יעקב מכנס את בניו ואומר להם: "...הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".

בספרים ישעיהו ומיכה מופיע גם כן הביטוי "אחרית הימים" ושמה הכוונה לימות המשיח. אך לא מחייב שגם יעקב התכוון לזמן זה.
 
אחרית הימים זה העתיד הרחוק, לכל דור יש אחרית הימים משלו לנו זה הגאולה וימות המשיח ויכול להיות שבשביל יעקב ובניו הכוונה הייתה ליציאת מצרים. ולכן כשיעקב אומר אחרית הימים אפשר להבין שהוא מתכוון לתקופה שאחרי יציאת מצרים ודור המדבר, כי בניו וצאצאיהם צריכים חיזוק מנטלי לקראת התקופה הקשה.
 
אך בפועל יעקב אומר דברים אחרים לגמרי, את חלק מהבנים הוא מוכיח  כמו ראובן ושמעון, חלק מברך כמו דן, וחלק מודיע, מנבא, על דבר טוב שיתרחש בעתיד כמו: זבולון יששכר ויוסף.  והשאלה המתבקשת היא מדוע יעקב אינו אומר את מה שהוא אמר שהוא יגיד?

נביא את פירוש האבן עזרא ונרחיב אותו קצת: האבן עזרא אומר שכאשר יעקב אומר "אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" אפשר לומר שהוא מתכוון כך: את אשר יקרא אתכם, את מה שיהיה לכם בעתיד.

לפי האבן עזרא כל דבריו לבניו היו בעצם על העתיד. אבל כמו שהזכרנו קודם כשיעקב מדבר אל ראובן שמעון ולוי נראה שאין נבואה כלשהי על העתיד אלא רק תוכחה על העבר. ולכן יעקב "שם" רמזים שגם מדברים על העתיד, כדי לכלול גם אותם בנבואה.
 
יעקב אומר לראובן כך: "...אַל-תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ...". האבן עזרא מפרש: בגלל ששכבת עם בלהה לא יהיה לך יתרון משאר האחים, כלומר כן יש פה איזה שהיא נבואה עתידית על כך שראובן הפסיד את הבכורה שלו, ובפועל הוא הפסיד את בכורתו בעתיד, כשבני ישראל יכנסו לארץ.

 יעקב אומר לשמעון ולוי: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" יעקב מודיע לשמעון ולוי שהם אחים האם הם לא יודעים זאת?  יעקב מודיע להם ומנבא על כך שלוי ושמעון ימשיכו גם בעתיד להיות אחים מאוחדים.

אחר כך יעקב מודיע להם כך: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" על פי רש"י יעקב בפסוק זה רומז על העתיד, שלוי ייפרד משמעון, ולא יהיה במניין השבטים פעולה שתתבצע בעתיד.
 
אם כן אנחנו רואים שיעקב כן מגלה או מספר לכולם מה יהיה בעתיד. ולחלק הוא עושה זאת ברמזים. כדי ללמד אותנו שגם אם נראה לנו שאנחנו מבינים את מה שכתוב תמיד צריך לדעת שיש רמזים ודברים נוספים, שניסו להגיד לנו.
שבת שלום.


לדף הראשי של פרשת ויחי



תשע"ז - אפרים ומנשה לי הם
שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת ויחי.
בפרשת ויחי יעקב מברך את מנשה ואפרים.

הפסוק אומר: "וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי"
יעקב מדמה את אפרים ומנשה לראובן ושמעון. וגם אומר עליהם "לי הם" רש"י אומר: "בחשבון שאר בני הם ליטול חלק בארץ איש כנגדו" כלומר שיקבלו שתי נחלות.
ומכאן המקור לכך ששבט יוסף מחולק לשניים, לאפרים ומנשה. נציין שלפעמים מתייחסים למנשה ואפרים כשבט אחד, שבט יוסף ולפעמים כשני שבטים נפרדים.
לדוגמא: בברכות של יעקב בסוף הפרשה וגם של משה רבנו בפרשת וזאת הברכה, מתייחסים ליוסף אבל בנשיאים ובשבטים מתייחסים לאפרים ומנשה כשני שבטים נפרדים.

ונעבור לפינת החידה השבועית: החידה של שבוע שעבר הייתה: יוסף נתן לאחיו חליפות. איפה עוד בתנ"ך מוזכרות חליפות במובן בגד.
והתשובה היא: בספר שופטים כששמשון מתערב עם הפלישתים (פרק י"ד יב): " וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה אִם הַגֵּד תַּגִּידוּ אוֹתָהּ לִי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּמְצָאתֶם וְנָתַתִּי לָכֶם שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִפֹת בְּגָדִים" ועוד כמה פעמים בפרק.
במלכים ב' פרק ה, בסיפור אלישע וצרעת נעמן, מלך ארם שולח חליפות למלך ישראל, והן מוזכרות מספר פעמים בפרק.

והחידה השבועית של השבוע היא: יעקב מתחזק ויושב על המיטה . איפה עוד בתנ"ך מופיע הביטוי "על המיטה", באיזה הקשר ומה משמעות הדבר?


לדף הראשי של פרשת ויחי

תשע"ו - לו ישטמנו יוסף

בסוף פרשת ויחי, לאחר מות יעקב וקבורתו האחים חוששים מפני יוסף:
"וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי-מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ"
רש"י מאריך מאד בפירוש המילה לו:

לו ישטמנו - שמא ישטמנו.

לו מתחלק לעניינים הרבה:
יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון: (לעיל ל לד) לו יהי כדבריך. (שם כג יג) לו שמעני. (יהושע ז ז) ולו הואלנו. (במדבר יד ב) לו מתנו.
ויש לו משמש בלשון אם ואולי, כגון: (דברים לב כט) לו חכמו. (ישעיה מח יח) לו הקשבת למצותי. (שמואל ב' יח יב) ולו אנכי שוקל על כפי.
ויש לו משמש בלשון שמא לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא, והוא לשון אולי, כמו: (לעיל כד ה) אולי לא תלך האשה אחרי לשון שמא הוא.
ויש אולי לשון בקשה כגון: (שמואל ב' טז יב) אולי יראה ה' בעניי. (יהושע יד יב) אולי ישיב ה' אותי. הרי הוא כמו, (לעיל ל לד) לו יהי כדבריך.
ויש אולי לשון אם,   (לעיל יח כד) אולי יש חמישים צדיקים:

אמנם הפירוש העיקר של רש"י הוא בלשון שמא, כלומר האחים חששו שמא יוסף ישנא אותם ויתנקם בהם, אולם ניתן לפרש כמו פירוש אחר שרש"י הציע והוא שלו הוא בלשון בקשה, או הלוואי. יכול להיות שהאחים קיוו שיוסף כבר יכעס עליהם סופסוף ואפילו יעניש אותם ורק כך ירגישו שבאמת כיפרו על חטאם (הדבר דומה לפושעים שמרגישים הקלה עצומה לאחר ההתוודות על החטא).
טז וַיְצַוּוּ אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: יז כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:

יוסף יודע שאחיו משקרים. הוא הרי מעולם לא גילה לאביו מה אירע ויעקב לא יודע את זה. יוסף בוכה בגלל החשד שחשדו בו שוב.

יח וַיֵּלְכוּ גַּם-אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:
האחים עכשיו מוכנים להיות עבדים ליוסף. העיר לי אלון מנור שאולי דווקא כאן מתבטאת הגשמת החלום של יוסף, חלום האלומות. האחים משתחווים לו כאשר הם יודעים מי הוא, דבר השונה מהותית מאשר ההשתחוות שלהם כשלא ידעו מי הוא והם השתחוו מבחינתם רק בפני שליט מצרים.
יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל-תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹקים אָנִי:  כ וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב:

גם כאן הפירוש המקובל לחשבתם לרעה הוא במעשה המכירה והחשיבה לטובה היא בהבאת יוסף למצרים. אולם יש שתי מילים קשות "כיום הזה". אירועי המכירה אירעו לפני עשרות שנים ואילו יוסף מתכוון לימים אלו.
אפשר לפרש שיוסף מוכיח בעדינות את אחיו שכעת הם חשבו עליו רעה. ומחשבתם הרעה הייתה שהוא גילה לאביו מה באמת קרה, אבל התכנון האלוקי התכוון לטובה. במילותיו האחרונות מציין יוסף את עניין העם.  ייתכן ויוסף מכוון לברית בין הבתרים בעקבותיה פעלו כל צאצאי אברהם ומנחם את אחיו בכך שכעת מתחילה אותה תקופה קשה של ועבדום ועינו אותם, אולם כפי שהראנו, תקופה זו היא הכרחית ליצירתו של עם ישראל, עם שלא היה יכול להתפתח בדרך אחרת.

יוסף שליט מצרים - ג'יימס טיסוט - ~1900 - המוזיאון היהודי בניו יורק

לדף הראשי של פרשת ויחי

הפטרת פרשת ויחי ויואב בן צרויה

הפטרת פרשת ויחי היא בספר מלכים א' פרק ב, פסוקים א-יב. הפטרה זו מהווה המשך כמעט ישיר של הפטרת פרשת חיי שרה בה עסקנו בעבר.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

ההפטרה עוסקת בצוואתו של דוד המלך לשלמה.

א וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר:
הקשר לפרשת ויחי ברור ביותר. מיד בפסוק השני בפרשה (בראשית מ"ז כט) מופיע: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף"

ב אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ:
לפי המדרשים וחישובי זמנים, שלמה נהיה מלך בגיל צעיר מאד, ומכאן ברורה הברכה על ההתחזקות.

ג וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם: ד לְמַעַן- יָקִים ה' אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת-דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא-יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל

הציווי הראשון הוא כמובן לשמור על דרך ה' וללכת במצוותיו.

ועכשיו עוברים לחלק של חיסול החשבונות מחד גיסא ולהטבות מאידך גיסא.
ה וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת- אֲשֶׁר-עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי-שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן-נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן-יֶתֶר וַיַּהַרְגֵּם וַיָּשֶׂם דְּמֵי-מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו:  ו וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא-תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל:
דברנו מעט בהפטרת פרשת חיי שרה על יואב בן צרויה. דוד המלך מתייחס לשני אירועים המתוארים בספר שמואל. הריגת אבנר (שמואל ב' פרק ג) והריגת עמשא בן יתר (שם פרק כ'), אירועים שהוא אינו יכול לשפוט את יואב בגינם אולם מבקש משלמה "לסדר" שיואב יימצא אשם בפשע כלשהו, מאחר וכבר ידוע שיואב תומך באדוניה שניסה לתפוס בכח את המלכות, הרמז ברור מאד.

נפתח כאן חלון קטן (זעיר) לדמותו של יואב בן צרויה. יואב היה המנהיג האגדי של צבא דוד אשר הוביל את הצבא לנצחונות מפוארים פעם אחר פעם. יואב היה נאמן למלכות ולדוד אולי אפילו יותר ממה שדוד היה נאמן לעצמו. הקורא חש אי נוחות מרובה ממעשהו של דוד. הריגת אבנר הייתה כגאולת דם על אחיו של יואב, עשהאל, אותו אבנר הרג ללא צורך. גם את הריגת עמשא אפשר לתרץ. דוד גם יודע שאין באפשרותו להעמיד לדין את יואב בשום אשמה.
הערנו שבפרק הקודם (בהפטרת חיי שרה) מוזכר שאדוניה נולד מיד לאחר אבשלום, ומיד לאחר מכן מזכירים שיואב הלך עם אדוניה וכנגד שלמה. אזכור זה אינו מקרה וכבר רש"י מפרש שיואב ידע שדוד כועס עליו בגלל הריגת אבנר, עמשא ואבשלום.
דוד לא מזכיר את אבשלום אולם נראה שכאן הצדק עם יואב ודוד כעס מאד על הריגת אבשלום. נזכיר שלא רק שאבשלום מרד במלכות ובוודאי היה חייב בדין מיתה, המרד גרם למלחמה עקובה מדם בין נאמני דוד למורדים, מלחמה שהסתיימה באחת עם מותו של אבשלום. לא נוכל להביא את כל סיפור המרד, אבל דוד התאבל מרות על בנו שנהרג.
יואב נדהם לשמוע תגובה זו של דוד, תגובה המראה חולשה שאסורה למלך וממש מאיים על דוד במילים אלו (שמואל ב' יט):

 ו וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר- הוֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת-פְּנֵי כָל-עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת-נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ: ז לְאַהֲבָה אֶת-שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת-אֹהֲבֶיךָ כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי (לֻא) [לוּ] אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי-אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ: ח וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל-לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי- בה' נִשְׁבַּעְתִּי כִּי-אֵינְךָ יוֹצֵא אִם-יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר-בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד-עָתָּה:  

ייתכן ויואב בעצמו נוקט כאן צעד של מרידה אבל חשוב להבין שיואב היה נאמן למלכות כמושג אפילו יותר למלך כאדם ספציפי. התנהגותו של מלך שמעדיף את ענייניו האישיים על ענייני כל העם לא מקובלת כלל על יואב והוא נוזף בדוד.
אם כך מדוע קיבל יואב את העונש (ובסופו של דבר הוא מוצא להורג כמורד במלכות)? הסיבה היא שיואב חטא במעשה דוד ובת-שבע. יואב מקבל מדוד מכתב בו "פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה" לשלוח את אוריה החיתי - בעלה של בת-שבע - אל מותו בשדה הקרב. במקרה זה, יואב היה צריך  לסרב לבצע את הפקודה ולהציל את אוריה, מעשה שכמובן היה מועיל מאד לצבא ישראל.
דמותו של יואב מורכבת ביותר אבל דוד מבקש משלמה להורגו בשל הריגת שני אנשים. המניע הנוסף, ואעז לומר האמיתי של דוד הוא בגלל הריגת אבשלום ואילו המניע האמיתי מצד הצדק, הוא בגלל אשמתו במותו של אוריה החיתי.

כך או כך חז"ל משבחים את יואב ועל הפסוק (בהמשך פרקנו ל"ד): "וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע-בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר:" - כך פירשו חכמינו: "וכי מדבר היה ביתו? אלא ללמדך שכיוון שמת יואב שר צבא ישראל, נעשו ישראל כמדבר" (ירושלמי מכות פ"ב). פירוש אחר: "ויקבר בביתו במדבר אטו ביתו מדבר הוא? [האם ביתו הוא מדבר?] אמר רב יהודה אמר רב כמדבר - מה מדבר מופקר לכל אף ביתו של יואב מופקר לכל דבר אחר כמדבר - מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות" (סנהדרין מ"ט א). לפי פירושים אלו יואב היה תלמיד חכם שמותו השאיר את הדור כמדבר, ביתו היה פתוח לכל (גומל חסדים), וגם היה נקי לגמרי מגזל ועריות. כמובן שגזל ועריות מתקשרים מיידית לחטאו של דוד בבת-שבע. ואנו רואים כיצד חז"ל מאדירים את דמותו של יואב. אבל על חלקו בהריגת אוריה, יואב נענש.



ז וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה-חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי-כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ: ח וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא בֶן-הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא-יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהֹוָה לֵאמֹר אִם-אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב: ט וְעַתָּה אַל-תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת-שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל:
הארכנו הרבה ביואב ולכן לא נאריך בפרטי אירועים אלו שקרו כולם במהלך מרד אבשלום.
י וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם-אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד:
כאן מתגלה קשר נוסף לפרשה, גם בדוד וגם ביעקב לא מופיע שהם מתו. כלומר, בוודאי שהם מתו, אולם מילה זו לא מופיעה בכתוב. ביעקב נאמר (בראשית מ"ט לג): "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו". המפרשים מעירים כי מכאן לומדים שיעקב אבינו לא מת, ועל הקושי שהרי נקבר והתאבלו עליו התשובה היא שצדיקים אף במיתתם קרויים חיים ושמעשיהם והשפעתם ממשיכה הרבה לאחר מותם. במיוחד נכונים הדברים ליעקב - ישראל, שכולנו עם ישראל קרויים על שמו, ולדוד מלך ישראל ששושלתו שושלת המלוכה ורובנו משבט יהודה.
יא וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל-יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים: יב וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל-כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד:
המלך מת יחי המלך.

אבל משהו אחד חסר. וזה מעט תמוה. לא מופיעות שום הוראות הקשורות לבניין בית המקדש! דוד עסק רבות בנושא זה וכמעט החל לבנות בעצמו את הבית. השלמת העניין מופיעה בספר דברי הימים א' - פרקים כ"ח וכ"ט בו מופיעים ציווים רבים הקשורים למקדש ומתברר שדוד אף הכין את כל התוכניות הדרושות והחומרים. מומלץ לקרוא את הפרקים שם אולם עיון מפורט בהם חורג ממסגרת מאמר זה.

חזק חזק ונתחזק

דוד ממליך את שלמה Cornelis de Vos (1822-1904).

לדף הראשי לפרשת ויחי

הפטרת פרשת ויגש

הפטרת פרשת ויגש היא בספר יחזקאל פרק ל"ז פסוק טו עד פסוק כ"ח.
נציין כי תחילת אותו פרק ידוע בכינוי "חזון העצמות היבשות" בו נעסוק בהרחבה בפסח.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

טו וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו]:
אחד מסימני ההיכר של ספר יחזקאל הוא צורת הפניה של ה' לנביא בתואר "בן אדם". זהו סגנונו הספרותי של הספר. יחזקאל מצטווה לעשות מעשה סימלי. לקחת שני עצים ועל כל אחד מהם לכתוב משהו. אנו יודעים שהממלכה התפצלה לממלכת יהודה ולממלכת ישראל, אולם יחזקאל מנבא כבר עשרות שנים לאחר חורבן ממלכת ישראל ובימי חורבן ממלכת יהודה והגלייתה לבבל.
למעשה יש ארבה חלקים לעם. יהודה, שבטי ישראל שחברו ליהודה (בנימין), אפרים ושבטי ישראל שחברו לאפרים. ייתכן שלאחר חורבן שומרון והגליית עשרת השבטים נשארו, הסתפחו רבים מהם לממלכת יהודה ועדיין היו בה קבוצה עצמאית מובחנת ונפרדת.
עוד נעיר על ההבדל בין הכתיב (מופיע בסוגרים עגולים) למילה שקוראים בפועל [מופיעה בסוגרים מרובעים]. כבר כאן רואים שהנביא מצטווה לחבר בין יהודה וישראל.

יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: יח וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ מָה-אֵלֶּה לָּךְ:
המעשה הסימבולי נעשה ברוב עם ואולי גם פעמים רבות ואמור לעורר את סקרנותם של הרואים. הביטוי "אחד אל אחד "מופיע רק כאן והוא מזכיר את הביטוי "אחת אל אחת" שנאמר רק בהקשר של יריעות המשכן שמתחברות אחת לשנייה כמו אחיות. ההקשר ברור ומיועד הן להזכיר את קשר האחווה בין יהודה לאפרים (ובין כל בני יעקב) והן להטרים את העיקר של הגאולה שהיא רק אמצעי בלבד לבניין המקדש

יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה- אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי- אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: כ וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם:
משמעות המעשה די ברורה אבל נשים לב לכמה הבדלים בכתובים. בפסוק י"ז נאמר והיו לאחדים בידך, כלומר הם יהיו אחד ליד השני ואילו בפסוק י"ט מדובר על חיבור ממש לעץ אחד, דבר שאינו אפשרי בעצים אבל יקרה בעם ישראל. ייתכן שחיבור שתי חתיכות העץ מתבצע כמעין פאזל בו החלקים אכן מתלכדים בצורה כלשהי לחלק אחד ודבר זה דרש מיחזקאל מיומנויות גילוף וכמובן היה גם מרשים הרבה יותר לצופים (ראו משהו מעין זה באתר הבא)

 כא וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם: כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ-עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:
גם בשורה של קיבוץ גלויות וגם בשורה של ממלכה מאוחדת. חלוקת הממלכה אינה רק עניין טכני של תחומי שיפוט. העמים היו כמעט נפרדים לחלוטין (שני גויים) ונחלמו זה בזה פעמים רבות. כל זה לא יקרה יותר.

כג וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹקים:
כרגיל התנאי לגאולה הינו הליכה בחוקות ה' ושמירה על המצוות.

כד וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם:
דוד המלך כמובן כבר נפטר ורוב המפרשים מפרשים שהמנהיג יהיה מצאצאי בית דוד ונאמן כדוד.
כה וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם:
הפסוק חוזר דווקא לשמו של יעקב ולא משתמש כאן בשם ישראל, כמו להדגיש שגם יהודה וגם שאר השבטים הם כולם בכלל ישראל (בניגוד לחלוקה שהייתה ממלכת יהודה וממלכת ישראל שהוציאה את יהודה מהכלל).

כו וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: כז וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם: כח וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:
הרמז למקדש שהופיע בפסוק י"ז מפורש כאן בבירור.תכלית הגאולה היא הקמת המקדש, המסמל את הקשר הניצחי בין ה' לעם ישראל. לא לחינם מופיעה המילה לעולם מספר פעמים בפסוקים אלו.

נראה שהקשר לפרשה ברור. תחילת הפרשה היא במעין מאבק בין יהודה ליוסף. למרות שבתורה מופיע רק יהודה כדובר, המתח בין שני האישים ברור ונראה שעימות אלים עומד לפרוץ. המדרש הופך את נאומו של יהודה לדו-שיח טעון ביותר. אולם לקראת סוף הפרשה כבר יש איחוד כאשר מתוארים בני יעקב הבאים מצרימה, איתם נספר גם יוסף, וכולם ביחד הם בית יעקב, המונה שבעים איש ממנו נולד כל עם ישראל.

לדף הראשי לפרשת ויגש