הפטרת פרשת מטות ושמות

הפטרת פרשת מטות (כשאינה מחוברת) היא ההפטרה הראשונה בסדרת תלתא דפורענותא - שלוש הפטרות פורענות בה נקראות לפני תשעה באב. ההפטרה היא בספר ירמיהו מתחילת הספר ועד פרק ב' פסוק ג.
כאשר הפרשות מחוברות - נקראת הפטרה זו בפרשת פינחס (ודוחה את הפטרת פינחס הרגילה).

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

הפטרה זו היא גם הפטרת פרשת שמות למנהג הספרדים (ראו במאמר הבא להפטרת שמות לפי מנהג אשכנז ותימן)
ההפטרה פותחת את ספר ירמיהו בפרשייה המהווה מבוא ומפרטת לנו לא מעט על ירמיהו. שם אביו, שבטו, מקום מגוריו והתקופה המדויקת בה ניבא. ירמיהו ניבא ממש בשנים האחרונות שלפני חורבן הבית, וגם תקופה מסוימת לאחריו עד רצח גדליה וגלות חלק מהנשארים למצרים.

א דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן-חִלְקִיָּהוּ מִן-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן: ב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-ה' אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ: ג וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי:

לאחר הפתיחה מגיעות מספר פרשיות הפותחות כולן בביטוי: "ויהי דבר ה' אלי"

ד וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: ה בְּטֶרֶם (אֶצָּורְךָ) [אֶצָּרְךָ] בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ:
הבשורה על כך שירמיהו הוא נביא מבטן ומלידה (דמיון מסוים לשמשון שהוקדש מבטן להיות נזיר לה') הפתיעה מאד את ירמיהו
ו וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אלוקים הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי-נַעַר אָנֹכִי:
כבר ברור הקשר לפרשת שמות. תגובתו של ירמיהו מזכירה מאד את תגובותיו של משה. ראו מאמר על תהליך ההתגלות וההקדשה של משה. 
ז וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר:
הקב"ה כמובן אינו מאפשר לירמיהו להתחמק מתפקידו. ואומר לו פחות או יותר בלי תירוצים, מה שאני אגיד לך לעשות תעשה.

ח אַל-תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם-ה':
אבל גם קצת מנחם אותו שישמור ויציל עליו (ואכן ירמיהו סבל קשות בגלל נבואותיו וכמעט נהרג בגללן).

ט וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יָדוֹ וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ:
הנגיעה על הפה מופיעה מילה במילה (ויגע על פי) גם בישעיהו פרק ו' בו מוזכרת הקדשתו של ישעיהו לנביא אותו קוראים כהפטרה לפרשת יתרו. כמובן שהמדרש הידוע על משה שלקח גחל פחם לפיו ולפיכך נהיה כבד פה וכבד לשון מקורו בדמיון לנביאים אלו (בפרט לישעיהו). אבל בעוד שישעיהו כמעט מתנדב לתפקיד, הרי ירמיהו נבחר מראש ונגד רצונו.

י רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:
יש לשים לב לשתי נקודות מענינות בפסוק זה. ירמיהו הוא נביא לגויים ולממלכות. לא רק לישראל. לקראת סוף הספר יופיעו נבואות רבות של ירמיהו לעמים השונים. המפרשים כבר הדגישו שמתוך ששת הפעלים המופיעים בפסור ארבעה מתוכם הם פעלים של חורבן והרס ורק שניים של בנייה ושיקום.

יא וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה:יב וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ:
עסקנו כבר בנבואות חזיונות (למשל הפטרת חנוכה ובהעלותך), אולם כאן ירמיהו מקבל שאלות קלות. הוא רק צריך לתאר מה הוא רואה ומבלי לתת לזה משמעות כלשהי, בניגוד לזכריה שהיה צריך לפרש את המראות (ולרוב לא הצליח, והמלאך גילה לו). הקשר באמת לא ברור באופן מיידי.

יג וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה:יד וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:
כאן כבר ירמיהו לא זוכה לתשבחת אלא מקבל מיד את פירוש הנבואה. גם כאן קשה להבין את הקשר, שהרי הסיר עצמו חסר כל תפקיד בנמשל פרט לכיוון הפתח שלו.

טו כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם-ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ- אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם וְעַל כָּל-חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה:
ולאחר פתיחה זו וההבנה שה' שוקד על דברו (אך מבלי לדעת מהו דבר זה) ושהרעה תגיע מצפון, מפרט ה' את הרעה שתבוא על עם ישראל

טז וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל-רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם:
כמובן, שהעבודה הזרה היא החטא העיקרי.

יז וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל-תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן-אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם:
והנה הציווי על ירמיהו. מי אוהב לשמוע דברי תוכחה? אף אחד (היזכרו בנביא עמוס ובמה שנאמר לו - "חוזה לך ברח"). מינהג אותם הימים היה פשוט לפגוע בנביאי האמת וכבר היו מקרים כאלו. חששו של ירמיהו מובן.

יח וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל-כָּל-הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ:יט וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-ה' לְהַצִּילֶךָ:
אמנם ירמיהו כונה נביא לגויים, אבל קהל היעד העיקרי הוא כמובן מלך יהודה. ה' מודיע לירמיהו שהחיים הולכים להיות לא קלים, וזאת בלשון המעטה. ילחמו בו, וירצו לפגוע בו ורק ההגנה של ה' תציל אותו.

פרק ב - א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ב הָלֹךְ וְקָרָאתָ- בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: ג קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָּׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-ה':

אולם ירמיהו מצטווה גם לפתוח את דבריו בדברים המזכירים את העבר האידיאלי (דומה מאד להפטרת שמות במנהג תימן ביחזקאל). את "החתונה" בין עם ישראל לקב"ה שהתבצעה ביציאה ממצרים - מתן תורה והקמת המשכן.

ירמיהו מוקדש לנביא (פסוק ט) - מרק שאגאל - 1957 - מוזיאון האגרטי ניו יורק

לדף הראשי של פרשת מטות
לדף הראשי פרשת שמות

דבר תורה לפרשת שמות

דברי תורה לפרשת שמות מאת יואב (ודבר תורה אוחר בסוף הפוסט)


שנת תשע"ח
בסוף פרשת שמות משה מבקש מפרעה לשחרר את בני ישראל.
בתגובה פרעה עונה כך: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה' וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"
פרעה טוען בפסוק זה שלוש טענות.

• הראשונה: אני לא מכיר, לא יודע מי זה ההשם הזה שאתם מדברים עליו.
• השנייה: מי אמר שה' שלכם הוא האלוקים?
• והשלישית: גם אם באמת ההשם שלכם הוא האלוקים ונגיד שאני מכיר אותו לא בגלל זה אני אשלח אתכם.

בואו נתייחס רק לשתי הטענות הראשונות.

פרעה הוא הראשון שמצאנו עד עכשיו שטוען שהוא לא מכיר את השם, שטוען שה' הוא לא האלוקים. ובספר בראשית אפילו מופיע שהיו גויים שהאמינו בה', לדוגמה: כשיוסף פותר לפרעה את חלומותיו פרעה אומר כך לעבדיו: "  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלוקים בּוֹ"  פרעה הקודם מאמין שיש רוח אלוקים ביוסף אחרי שיוסף טען שאלוקים פתר לו את החלום, אנחנו רואים שפרעה  מכיר באלוקים של יוסף. עוד דוגמה:  וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר" לבן ובתואל אומרים שמה' יצא הדבר ולכן הם מוכנים לתת את רבקה ליצחק.
 
כלומר גם לבן שאנחנו יודעים שהיה עובד עבודה זרה כן מאמין בה', ויש עוד הרבה דוגמאות מספר בראשית, כמו שאבימלך ויצחק רוצים לכרות ברית. אז איך זה שפרעה אינו מכיר בה' אם עד עכשיו כולם כן הכירו?

אני חושב שהסיבה לכך שפרעה לא הכיר את ה', זה בגלל שפעם האמינו שהאלוקים נחשב לפי מעמד העם או המאמין, מכיוון שאם העם נמצא בשפל כנראה האלוקים שלו לא מספיק חזק ואילו אם הוא נמצא בשגשוג רב תחומי כנראה הוא מאוד חזק.

בכל הדוגמאות שאמרתי קודם, הגויים מכירים באלוקים כי יוסף, יצחק או אברהם נמצאים במעמד גבוה. אבל פה כשעם ישראל עבדים, פרעה לא סופר אותם וגם מאוד סביר שלא שמע על האלוקים שלהם כי הוא לא עושה כלום בינתיים, והוא לא חזק מספיק כדי שישמעו עליו. ולכן גם מובן מה שה' אומר למשה בהמשך: "  וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'"
אפשר להבין שה' אומר למשה שהוא יעשה שפטים באלוקי מצרים כתוצאה ישירה מכך שהוא יהרוג את הבכורות.

ואנחנו צריכים להיות לא כמו פרעה, אלא לדעת ולהאמין שכל הזמן ה' איתנו ולא משנה מתי, גם כשאנחנו נמצאים הכי בשפל.
שבת שלום.

לדף הראשי של פרשת שמות


שנת תשע"ה

הפעם בדבר התורה נביא מאמר מאת ד"ר אמיר שוורץ. אמיר מחבר בכל שבוע מאמר רלוונטי (ולעיתים כולך גם אקטואליה ולא רק ענייני פרשה) ומחביא מו מילים מהפרשה או מאירועי השבוע (לרוב בין שתי מילים צמודות).
הנה רשימת המילים שיש למצוא במאמר זה
כל מי שמעוניין מוזמן לפנות ישירות לאמיר לקבלת הדפים(כתובת siim@zahav.net.il)

לרוב אמיר מביא את המילים רק בסוף המאמר אולם אני אביא מיד בהתחלה את הרשימה. אדגיש שאפשר להנות ולהחכים מהמאמרים בלי לחפש את המילים.
המילים הסמויות: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, יששכר, זבולון, גד, אשר, נפתלי,  יוסף בנימין, שפרה, פועה, בת- פרעה
.מילות אקטואליה: ליכוד, עבודה, תנועה, ש"ס, בית יהודי, כולנו.

ממשפחה לעם מה ניתן ללמוד מהפרשה פרשת שמות תשע"ה
האלקים  נמצא בפרטים הקטנים
לע"נ חמי העניו באדם פרץ בן יהודה דב בלבן שנפטר בג טבת תשע"ה
בניו של יעקב, בני ישראל, משפחה אחת "בלבד" הופכת במהירות בפרשתנו - לעם. דמויות בודדות ופרטים "קטנים" שנראים לכאורה לא כ"כ רלוונטיים, מתגלים דווקא כחשובים לאין שיעור בתהליך העיצוב של פני ההיסטוריה כולה.
מבוסס על דברי הרב יעקב סופר

סגירת ספר בראשית שעסק לא מעט בהתכתשויות בין אחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחד עשר אחיו, מביאה לסיומו של המאבק עם ברכתו של יעקב לבניו של יוסף - אפרים ומנשה. למרות שיעקב שם את אפרים לפני מנשה, אין קנאה ביניהם, אין תחרות, אלא "בך יברך ישראל, ישימך א-לוקים כאפרים וכמנשה". מעתה מתגלה התכנית הא-לוקית, אליה התוודענו בספר בראשית, בקרב כל ישראל, לא כבודדים - כבני ישראל במובן של "בני יעקב" כאשר הכוונה היא לכל בן ובן, שבט ושבט, אלא כ"בני ישראל" במובן של "עם". ובני ישראל ראו בנים ובני בנים בגלות עד שהפכו לעם. הזקנים בניהם שמעו נבואת ה על הקמת עם יהודי וחזרה לארצו. אומר המדרש שבני ישראל ניצלו יחד עם הצרות הרבות בגלל שלא שינו שמם לשונם ומלבושם. שמרו על הזהות הלאומית והדתית מול הטומאה הגדולה המצרים. בני ישראל היו במצב נואש רבים כבר לא יכלו יותר עד שהגיע משה.ושם במצרים כל אחד מישראל מצא את בני מינו כדי לא להתבולל.
ואכן, פרשתנו הפותחת את ספר שמות, משנה במהירות את ההתייחסות לבני ישראל במצרים: ממצב של "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א', א') כאשר בכך מדגישה התורה את הצד האישי, הפרטי, משפחה אחת "בסך הכל" שעשתה את דרכה "לגור בארץ" כגֵרִים באופן זמני בלבד, למצב שבני ישראל "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד וַתִּמָּלֵא הארץ אותם" (שמות א', ז') והם הופכים לעם. פרעה לא יכול היה לעמוד מול יהוד המחוז של גשן. פנה ליועציו ואמר פרעה מי שרוצה להשליש שכרו יתן עצה כיצד להפטר מבני יעקב. הציע אחד החרטומים מנפת ליאור שהיא קרובה לבית המלך בואו נשליך אותם היאורה. השני שחוטמו זב ולו נתנו מעט כבוד רק את הבנים נטביע.
יש חשיבות בפרטים הקטנים. התורה פירטה את שמות המיילדות העבריות, שפרה ופועה, ושאלנו מה ראתה התורה לפרט את שמותן? ההסבר לכך קשור גם הוא בדרך שבה התכנית הא-לוקית מתגלה: לשפרה ולפועה, ישנה כנשים פרטיות בעלות אישיות, זהות ושם "משל עצמן", השפעה עצומה על היותנו לעם. הן לא שמעו לגזירת פרעה הרשע, אלא נתנו חיים, כפשוטו, לקיום התכנית הא-לוקית הגדולה. גם משה רבנו שסיפורו האישי מלווה את עם ישראל מאז היותנו לעם, הוא למעשה סיפור על משפחה "אנונימית" לכאורה, משפחה אחת פשוטה: אבא, אמא, אח ואחות מבית לוי, שנולד בה ילד נוסף. חייו האישיים של אותו ילד, נשזרו לתוך מהלך חייה הגדול של כל האומה כולה.ועכשיו סף העם הגלל סיבלותיו מופיעות שתי נשים צדקניות. נשים אילו שהיו כמו אשה שפועה ומתחננת על בניה. כך רחמו על בני ישראל. ומי שלא שפר הגורל עליו ולא הגיע למיילדות שילם בחייו.
דמות מפתח או "אישיות פרטית" נוספת שבה תלוי המשך הסיפור, מימוש התכנית הא-לוקית לגאולה, היא בת פרעה. עובדה תמוהה ושולית לכאורה, שהתורה מציינת בקשר לבת פרעה, שנערותיה "הולכות על שפת היאור" (שמות ב', ה'). פירוש האלשיך הקדוש מלמדנו שגם לפרט השולי הזה, ישנה משמעות חשובה בסיפור ההשגחה הא-לוקית על העם: התורה מתארת שאמו של משה לא יכלה עוד להצפינו ועל כן היא מניחה אותו בתיבה ושמה אותה בסוּף על שפת היאור. אולם בת פרעה מגיעה לרחוץ ביאור, והתורה מתארת: "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור" (כלומר, בתוך היאור ממש פנימה, ואילו) "ונערותיה הולכות על שפת היאור". לכאורה, הנערות ההולכות על שפת היאור אמורות היו לראות את התיבה ובה משה, שהרי שם היא הונחה. אך דווקא בת פרעה שהייתה בתוך היאור, היא שמצאה את התיבה. אילו נערות בת פרעה שהלכו בסמוך לתיבה היו מוצאות אותה, וודאי היו ממיתות את הילד - כמצוות פרעה הרשע. ובכל זאת בת פרעה שרחצה באותה עת במרכז היאור ולא בשפה, מצאה את התיבה על אף שהייתה בסבך הסוּף עם התינוק שבתוכה, והיא, כבתו של המלך ניצלה את מעמדה והתעלמה מציווי פרעה אביה - להמית את הבנים. . והקב"ה ישב תפר עה"ז (בעולם הזה)את ההכנות לקראת היציאה ממצרים.

פירוש האלשיך הקדוש נסמך על מדרש רבה לפרשה (שמות פרשה א, כ"ד-כ"ו) ועל פיו הוא מציג את יופי ההשגחה האלוקית, לא רק בפרטים הטכניים ה"קטנים" לכאורה, אלא גם כמהלך של "חוכמה א-לוקית" מול עצת פרעה הרשע: יועציו של פרעה המליצו לקיים את הגזרה להשליך את ילדי בני ישראל אל היאור, מתוך חשש ודאגה שאחד מאלו הנולדים יהיה מושיע של העם המשועבד. אך הקב"ה סיבב את הדברים אחרת, כך שבת פרעה שלא חסר לה בית מרחץ בארמון המלוכה, יצאה דווקא אל היאור ושם מצאה היא, ולא נערותיה, את התיבה ובה משה מושיעם של ישראל. משה גדל בבית פרעה "והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו" כלשונו של האלשיך, על פי המדרש. כעת רק נזכיר שבגלל משה התינוק שהשתעשע על ברכי פרעה ושיחק בכתרו, רק בגללו - שלא יהיה (ח"ו) לבני ישראל מושיע, גזר פרעה על ילדי ישראל את הגזרה הנוראה. היופי שהאלשיך מדגיש בפירושו הוא שהתכנית הא-לוקית להושיע את בני ישראל מתממשת על אפו וחמתו של פרעה ולמרות וכנגד עצת יועציו.

גם המהר"ל בספר גבורות ה', מסביר שהקב"ה מגלגל כאן מהלך על טבעי. מתוך ארמונו של פרעה צומח משה שעתיד להנהיג את העם, אף שלא נבחר על ידם. תכונות האישיוּת של משה, כרועה שחומל על הצאן מתאימות בעיני הקב"ה לשלוח אותו להיות הרועה של העם. כאן אנו חוזרים שוב לנקודת "הפרטים הקטנים" שחשיבותם כה רבה בתהליך שעיצב את פני ההיסטוריה כולה: על אף שתכונות האופי של משה ראויות היו בעיני הקב"ה על מנת שינהיג את העם, כאשר הקב"ה מטיל עליו את השליחות מסרב משה כמה פעמים עד ש"ויחר אף ה' במשה" כפי שמתארת התורה.

חז"ל מסבירים שתשובת ה' הפעם - "והוריתיך אשר תדבר", שניתנת למשה אחרי טענתו האישית, היא למעשה הבטחה של הקב"ה למשה "לברוא אותו מחדש" בכך שיעלים את הפגם בדיבורו ואז התכנית לשליחתו של משה לגאול את העם, תמשיך לפי המסלול המתוכנן. ואולם אנו רואים שרק כעת הקב"ה מגיב בכעס, רק אחרי שמשה מתפתל שוב אחרי פתרון בעיית הגמגום, שהקב"ה הציע, כשאומר משה "שלח נא ביד תשלח". דבר מהטענות הרבות של משה קודם לכן, לא עמד לשנות את התכנית הא-לוקית לשלוח את משה לגאולת העם, עד שהגיע משה לטענת הפרט האישי, ה"קטן" הזה - הגמגום בדיבורו. כאן הקב"ה "נאלץ" לשנות במעט את תכניתו, ובנוסף על הבטחתו "והוריתיך את אשר תדבר", אותה הבטחה שהסברנו שהיא כביכול "בריאה של משה מחדש" והפעם ללא הפגם בדיבורו, מצרף הקב"ה לשליחות את אהרון, שיהיה פה למשה. תגובתו של הקב"ה "ויחר אף ה' במשה" גוררת את שינוי התכנית לא רק בצירופו של אהרון לשליחות מבחינה פרקטית. מדרש רבה (שמות פרשה ג' פסקה אחרונה) מסביר שחרון אף ה' בשל סירובו של משה, הביא להעברת הכהונה ממשה שהיה עתיד לקבלה, לאחיו אהרון שזכה בה. ובלשון המדרש: "מה חרון אף היה שם? שנטלה כהונה ממשה ונתנה לאהרן. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: הלא אהרן אחיך הלוי. וכי מאחר שאמר 'אחיך' איני יודע שהוא לוי? אלא אמר לו - ראוי היית להיות כהן והוא לוי, ולפי שאתה מסרב על דברי תהיה אתה לוי והוא כהן"".

ראוי שניקח אל ליבנו את חשיבותם של הפרטים הקטנים שנמצאים בסביבה ובכל אחד מאיתנו, באופי, בזהות האישית, בדברים שנראים "טכניים" ושוליים לכאורה. בע"ה, נזכה לצרף את כל הפרטים יחד ולתרום במשהו למהלכים הכוללים של התכנית הא-לוקית הגדולה.


הענווה כגורם עיקרי לבריאות איתנה
בפרשת שמות אנו פוגשים בפעם הראשונה את הדמות הבולטת ביותר ביהדות - משה רבנו.

מה לא נאמר עליו?
האיש שהוציא עם שלם מעבדות לחירות; דיבר ישירות עם הקדוש ברוך הוא; הוריד לנו את התורה וכו'. ובכל זאת התכונה הכי מפורסמת שלו אינה חוכמתו, גבורתו או קדושתו, אלא...ענוותנותו, כמו שכתוב: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

ברפואה ידוע ומוכר שהגאווה מהווה סיבה להרבה בעיות בריאותיות. הגאוותן אוכל את עצמו ברגע שהוא אינו מקבל את הכבוד המגיע לו לטעמו, ואז הוא כועס, מתרגז ומרגיש מתוסכל. מזה הוא מגיע למחלות של תעוקת לב, לחץ דם או כיב קיבה, והרשימה הולכת וגדלה. משה מידו משליך ודמו ממאן להרגע אם פגע באיש. וכל אדם שיצא לעבוד הרי מבין שהרשות נתונה. משה את נועה הקטנה הציל נגד כל הסיכויים.

רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: "גאווה - מום היא, רפואתו - שפלות".

אצל האדם העניו, הדברים הפוכים מאצל הגאוותן. לא חסר לו כלום והוא לא שם את עצמו במצב של תחרות עם אחרים ולכן אינו יודע מה זה תסכול. לטעמו, שום דבר לא מגיע לו מצד עצמו ולכן הוא מסוגל להעריך כל מה שנותן לו ה'.
המילה "יהודי" באה מהשורש הודיה. תפקידו של היהודי הוא להודות לה' כל העת. התכונה של היכולת להודות הכרחית בשביל להגיע לאמונה. הרי להודות, זה לא רק להגיד תודה, זה גם להודות במובן של "להכיר", להיות מודע. אם אינך מודה, אתה לא מודע שה' נותן לך את הכל, ולכן אתה לא מרגיש אותו.
משורש המילה מודה אפשר להקיש את המילים מידה, מודד, מדידה. המידה או קנה המידה, המודדת את ערכו של אדם, היא התכונה שלו להודות. אדם שווה למה ולמי שהוא מודה. "תגיד לי למי ולמה אתה מודה, ואגיד לך מי אתה"! האם אתה מודה ומודד רק לכבוד, לכסף או אולי לארצות הברית, או שאתה מודה לה' שנותן לך את הכל?
הגאוותן אינו מסוגל להודות לה', כי הרי מגיע לו הכל. רבי אברהם חיים מזלצוב כתב: "מידת הגאווה מסלקת יראת השם כי 'אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד'".  והוא שסוגר ענינים ללא התחשבות. ואז לא יכול ,נוצר כעסו מול בני אדם שונים. ובכעסו אומר : "גם אם ביתי הודיעה לי שמתארסת אבדוק הציציות החתן ומשפחתו מי הם".
להלן מספר פתגמים שכדאי להרהר בהם ולנסות ליישם אותם:
רבי חיים מצאנז: "אדם הנחשב בעיניו לכלום, מאומה לא יחסר לו, כי לכלום-לא חסר כלום".
רבי שלמה אבן גבירול: "החן אינו תלוי אלא בשפלות וענווה - השפל עצמך, כדי שינשאך האלוקים".
רבי פנחס מקוריץ: "ע"י הגאווה, נמשך על האדם מרה שחורה".
הבעל שם טוב: "מקור העצבות – גאווה, הגאוותן חושב שהכול מגיע לו".

בפרשתנו ה' אומר למשה "המקום אשר אתה עומד עליו אדמה קדש היא". אחת מהפרשנויות היא שבגלל ענוותנותו של משה, ה' בחר בו. הוא לא תפס שום מקום, לכן היה מגיע לו להיות המנהיג של ישראל (להבדיל מהמנהיגים שלנו בימינו!). זה בדיוק מה שכתב רבי ברוך מסטושטיק : "מי שאינו תופס מקום בשום מקום, יש לו מקום בכל מקום".



לדף הראשי של פרשת שמות

הפטרת פרשת שמות

מה הפטרת פרשת שמות?

לפרשת שמות שלוש הפטרות שונות לגמרי בשלושה ספרי נביאים שונים.
ההפטרה לפי מנהג אשכנז היא בספר ישעיהו כ"ז ו - כ"ח יג (בתוספת שני פסוקים מפרק כ"ט)
ההפטרה לפי מנהג הספרדים היא בספר ירמיהו מפרק א' א - ב' ג
וההפטרה לפי מנהג התימנים היא בספר יחזקאל ט"ז א-יד

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

בכל ההפטרות מוזכרת תחילתו של עם ישראל במצרים בצורה כלשהי.
במאמר זה נעסוק בהפטרות לפי מנהג אשכנז ותימן
הפטרת שמות לפי מנהג הספרדים הינה גם הפטרת פרשת מטות - כחלק משלוש הפטרות הפורענות שלפני תשעה באב והיא מוסברת במאמר נפרד.

מנהג אשכנז

גם הפטרה זו מתחילה בפסוק באמצע פרשייה (למעשה בפסוק האחרון בפרשייה) המנתקת אותו מההקשר. ההפטרה נמצאת באמצע של פרשיות הפותחות כולן בלשון "ביום ההוא" שמתחילות כבר בפרק כ"ג.

כז - ו הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל תְּנוּבָה:
נראה שהמילה "הבאים" הספיקה למסדרי ההפטרות לבחור בפרק זה בישעיהו. פרשת שמות נפתחת במילה זו ממש: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" ולמרות שמההקשר נראה שמדובר על הימים הבאים אחרי "ביום ההוא", ובהם עם ישראל יתרבה בארצו וזאת בניגוד להתרבות שהייתה במצרים המופיעה גם בתחילת פרשת שמות: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א' ז). כפי שנראה רש"י מפרש דווקא שכוונת הנביא כן הייתה למצרים ועקבי בפירושו גם בהמשך.

ז הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם-כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג:
פסוק קשה להבנה ומרובה משחקי מילים. נראה שהכוונה היא שהגויים היכו את עם ישראל יותר מדי ואילו הקב"ה היכה את הגויים רק כדי רשעתם ולא יותר. לפי זה שתי המילים הראשונות בכל צלע פסוק מדברות על מכת הגויים בישראל והאחרונה על מכת ה' בגויים. לפי רש"י מדובר במידה כנגד מידה שעשה ה' במצרים. הם הטביעו את תינוקות בני ישראל ביאור וסופם שטבעו בים סוף.

ח בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים:
לדעת רוב המפרשים סאסאה היא סאה כנגד סאה המייצגת שוב את המידה כנגד מידה. הרוח הקשה ביום הקדים היא אולי רוח הקדים שנשבה בקריעת ים סוף והטביעה את המצרים.

ט לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן-יַעֲקֹב וְזֶה כָּל-פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כָּל-אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי-גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא-יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים:
פסוק זה כמובן מדבר על בני ישראל בזמן הנבואה ועוסק שוב בצורך להפסיק ולהסיר את העבודה הזרה.

י כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ:
גם פסוק זה אפשר לפרש בשתי דרכים, או שערי ישראל הבצורות יהפכו לחורבות עזובות בהם בהמות רועות ואוכלות את כל מה שנשאר (באם לא יבערו את העבודה הזרה), או שכך יראו ערי אויבי ישראל לאחר שישראל יבערו את העבודה הזה.

יא בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם-בִּינוֹת הוּא עַל-כֵּן לֹא-יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ:
מפסוק זה נראה שהדרך הראשונה בה פרשנו את הפסוק הקודם היא הנכונה. מה שיישאר מהקציר ישמש להבערת אש. כי לא עם בינות הוא - דומה מאד לנאמר בפרשת האזינו (דברים ל"ב ו): "הַ לְה' תִּגְמְלוּ-זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנֲנֶךָ" וגם בפסוק כ"ט: "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם". בני ישראל לא מבינים שהצרות שקורות להם הן בגלל העבודה הזרה ועזיבת דרך ה'.

יב וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד-נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

החביטה המתוארת דומה לחביטת הזיתים. מכים במקל גדול על ענף עץ הזית והזיתים נופלים על שמיכה שהונחה מתחת לעץ ונאספים. שיבולת הנהר פירושה מקום בנהר בו המים שוצפים וקוצפים והביטוי מופיע בהקשר זה  בתהילים ס"ט טז: "אַל-תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם". בעקבות הפסוק הבא פירשו המפרשים ששיבולת הנהר היא מנהר הפרת בהקבלה לכך ששם ארץ אשור. ייתכן והדימוי לשיבולת נובע גם מצורתה של דלתת הנהר. הנהר מתפצל להרבה חלקים ונראה כמעין קנה שיבולים שנפתח.

יג וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָם:
הפסוק הבא מוכר ביותר בתור שיר ולחן של הרב קרליבך, ושימו לב לשיבוש נפוץ ששרים הרבה פעמים ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים. פסוק זה מסיים פרשייה ואולי עיקרו שכמו שעם ישראל הגיע לארץ לראשונה כעם אחרי היציאה ממצרים, ככה יהיה קיבוץ הגלויות העתידי.

כח - א הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ גֵּיא-שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן:
בפרשייה הבאה מתואר היין כצרה העיקרית הגורמת לשיכרות ולביזוי המקדש.

ב הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד:ג בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם: ד וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה:
הפסוקים מעט קשים. המילה ביכורה בפסוק ד' מרמזת על פרי התאנה (שבמקומות אחרים בתנ"ך מופיע במפורש בצמוד לתאנה). בני אפרים (שכבר רובם גלו) מתוארים כהלומי יין וחדורי תאווה. את הפרי שמבכיר הם אוכלים מיד, אפילו בלי ללעוס, ישר בולעים. גם התנהגות גאוותנית זו תירמס על ידי הקב"ה (פסוק ג') בדימוי המתאר רוח סערה וזרם מים כביר שדבר לא יכול לעמוד כנגדו.


ה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ: ו וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל-הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה:
הניגוד בין עטרת גאות אפרים ועטרתו של הקב"ה בולט.
 
וההפטרה עוברת לנושא שונה מעט

ז וְגַם-אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא- שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן-הַיַּיִן תָּעוּ מִן-הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה:ח כִּי כָּל-שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם:ט אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת-מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם:
תלונות ישעיהו באו אל הכהנים ונביאי השקר, וההפטרה מתארת את תגובותיהם לתלונות אלו. נביאי השקר שואלים את מי הוא בא ללמד? אותנו? אנחנו כבר גדולים ומבוגרים (כבר אז דימו אדם צעיר לילד שעדיין יונק והחלב עדיין על שפתיו).

י כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם:
מה זה הפסוק הזה? זכורני שבתור ילדים, וכנראה בשנה שבה מישהו מהחברים התאמן לבר המצווה אהבנו מאד פסוק זה בגלל המוזיקליות שלו ואמרנו אותו בלי להבין אותו. באופן מפתיע זו בדיוק כוונת הפסוק ורוב המפרשים רואים בו מעין תרגיל לימוד קריאה ואותיות ודוגמה לכך שמדברים וחוזרים על הדברים כמו תוכי בלי להבין.

יא כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל-הָעָם הַזֶּה:
ואכן הכתוב אומר במפורש שקריאות כאלו הן לעגי שפה. וכך נביאי השקר מתנבאים בנבואותיהם השקריות ובלעגי שפה ורטוריקה מושכים את לב העם.

יב אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ:יג וְהָיָה לָהֶם דְּבַר-ה' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ:

כדי לא לסיים הפטרה בדבר רע הוספו עוד שני פסוקים מהמשך הנביא (שוב לא לגמרי קשורים אבל פסוקים טובים)
כט -  כב לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' אֶל-בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת-אַבְרָהָם לֹא-עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ:כג כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת-קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת-אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ:

לא מצאתי תמונה אז צירפתי איור קטן לפסוק מההפטרה

איור סימנים לפסוק י' (ישעיהו כ"ח)

מנהג תימן - יחזקאל

נבואה זו הינה אחת מהנבואות הקשות ביותר של יחזקאל כפי שניתן לראות כבר בפסוק השני. בסוף מסכת מגילה (פרק ד' משנה י') מופיעה דעה של רבי אליעזר שאין לקרוא פרק זה בציבור מפני שהוא קשה, אולם דעה זו לא נקבעה להלכה.


פרק ט"ז - א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ב בֶּן-אָדָם הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלַם אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ:

ג וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר ה' אלוקים לִירוּשָׁלַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית:
איפה אברהם אבינו, איפה שרה אמנו? הגמרא במכסת סנהדרין מסכירה את הנושא ומביאה שאפילו המלאך גבריאל מעז לשאול את הקב"ה מדוע לכתוב בצורה כזו העשויה לפגוע באבות האומה. אביך אמורי ואמך חתית - שני עמי כנען הידועים בפריצותם ובגילוי העריות שלהם.אולם הכוונה היא כמובן לגנות הבנים המבזים את זכרם ופועלם של אבות האומה במעשיהם שמזכירים את האמורי והחיתי. נעיר שבהמשך הפרק מופיע שוב דימוי זה. יש לזכור שהנבואות נאמרו לקהל וכנראה הנביא חזר על נקודה זו פעמיים להדגישה.

ד וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא-כָרַת שָׁרֵךְ וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ:
וכאשר הם הולידו את עם ישראל, לא טיפלו בה, זנחו וזרקו אותה

ה לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ:
מאסו בה כבר ביום לידתה והשליכוה למות

ו וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:
אנו מכירים פסוק זה מסדר ההגדה של פסח ומטקסי ברית המילה. אולם שם סדר הפסוקים שונה והפסוק הבא מקדים פסוק זה.

ז רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה:
האלגוריה של הנביא בפסוק זה הינה להתגבשות עם ישראל במצרים. בני ישראל פרו ורבו מאד (רבבה כצמח השדה), ותגדלי - העם גדל. שדים נכונו ושערך צימח - צמיחת השדים והשיער הינם סימני הבגרות של הנערה והפיכתה מילדה לאישה בוגרת וכך עם ישראל נהפך בארץ מצרים לעם, אולם הוא עם ערום וערייה, ללא מצוות.
כאן בהגדה קוראים את הפסוק הקודם ומקשרים בין שתי המצוות שצוו בני ישראל כדי לצאת ממצרים. מצוות קורבן הפסח ומריחת הדם על המזוזות, ומצוות ברית המילה (שכמובן גורמת לדימום).

ח וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' אלוקים וַתִּהְיִי-לִי:
ולאחר קיום שתי מצוות אלו, הייתה זו עת דודים, עת יצירת הקשר המופלא בין הקב"ה לעם ישראל בברית ניצחית.

ט וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן:י וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי:יא וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ:יב וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל-אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל-אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ:יג וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ (שֵׁשׁי) [שֵׁשׁ] וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן (אָכָלְתְּי) [אָכָלְתְּ] וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה:
המפרשים עסקו בכל דימוי בנפרד אולם אנו לא נאריך, הנמשל הוא לתורה ולמצוות, הבדים מזכירים את חומרי הגלם של המשכן ושל בגדי הכוהנים. התכשיטים היקרים מזכירים את זהב המשכן. גם התזונה השתפרה כדרוש לפני הופעה אצל המלך (מזכיר במידה מה את חודשי ההכנה המתוארים במגילת אסתר שכל נערה עברה לפני שבאה אל המלך). כל התכשיטים מזכירים לנו כלה ביום חופתה - יום מתן תורה או יום חנוכת המשכן (שגם עליו מפרש רש"י שהיה כיום בו בני ישראל ככלה נכנסו לחופה). ההפטרה מסיימת בפסוק חיובי שמראה שכמעט הגענו אל האידיליה. זוהי נקודה טובה לעצור.

ההפטרה מסיימת באמצע הנבואה בדיוק לפני שהתוכחה הקשה ממשיכה. זהו אחד הפרקים הקשים ביותר בנביא מבחינת תוכנו ושפתו והוא מעורר צמרמורת וחלחלה וכמעט בכי. היה ראוי לקרוא פרק זה בתשעה באב. מדוע נקבע פרק כה קשה להפטרה? אפשר לומר שנלקח ממנו רק החלק הטוב אולם זה מהווה תזכורת גם לחלקים הפחות נעימים, אבל חלקים שאסור להתעלם מהם ולהכחיש את קיומם. בסופו של הפרק מופיעים פסוקי נחמה שתוכנם הוא שלמרות שבני ישראל עזבו והרפו את הברית, הקב"ה לא עוזב את הברית עם בני ישראל.

לדף הראשי של פרשת שמות

דברי תורה לפרשת ויחי

דברי תורה קצרים לפרשה

תשע"ח- אחרית הימים

שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת ויחי.
בפרשת ויחי יעקב מכנס את בניו ואומר להם: "...הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".

בספרים ישעיהו ומיכה מופיע גם כן הביטוי "אחרית הימים" ושמה הכוונה לימות המשיח. אך לא מחייב שגם יעקב התכוון לזמן זה.
 
אחרית הימים זה העתיד הרחוק, לכל דור יש אחרית הימים משלו לנו זה הגאולה וימות המשיח ויכול להיות שבשביל יעקב ובניו הכוונה הייתה ליציאת מצרים. ולכן כשיעקב אומר אחרית הימים אפשר להבין שהוא מתכוון לתקופה שאחרי יציאת מצרים ודור המדבר, כי בניו וצאצאיהם צריכים חיזוק מנטלי לקראת התקופה הקשה.
 
אך בפועל יעקב אומר דברים אחרים לגמרי, את חלק מהבנים הוא מוכיח  כמו ראובן ושמעון, חלק מברך כמו דן, וחלק מודיע, מנבא, על דבר טוב שיתרחש בעתיד כמו: זבולון יששכר ויוסף.  והשאלה המתבקשת היא מדוע יעקב אינו אומר את מה שהוא אמר שהוא יגיד?

נביא את פירוש האבן עזרא ונרחיב אותו קצת: האבן עזרא אומר שכאשר יעקב אומר "אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" אפשר לומר שהוא מתכוון כך: את אשר יקרא אתכם, את מה שיהיה לכם בעתיד.

לפי האבן עזרא כל דבריו לבניו היו בעצם על העתיד. אבל כמו שהזכרנו קודם כשיעקב מדבר אל ראובן שמעון ולוי נראה שאין נבואה כלשהי על העתיד אלא רק תוכחה על העבר. ולכן יעקב "שם" רמזים שגם מדברים על העתיד, כדי לכלול גם אותם בנבואה.
 
יעקב אומר לראובן כך: "...אַל-תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ...". האבן עזרא מפרש: בגלל ששכבת עם בלהה לא יהיה לך יתרון משאר האחים, כלומר כן יש פה איזה שהיא נבואה עתידית על כך שראובן הפסיד את הבכורה שלו, ובפועל הוא הפסיד את בכורתו בעתיד, כשבני ישראל יכנסו לארץ.

 יעקב אומר לשמעון ולוי: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" יעקב מודיע לשמעון ולוי שהם אחים האם הם לא יודעים זאת?  יעקב מודיע להם ומנבא על כך שלוי ושמעון ימשיכו גם בעתיד להיות אחים מאוחדים.

אחר כך יעקב מודיע להם כך: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" על פי רש"י יעקב בפסוק זה רומז על העתיד, שלוי ייפרד משמעון, ולא יהיה במניין השבטים פעולה שתתבצע בעתיד.
 
אם כן אנחנו רואים שיעקב כן מגלה או מספר לכולם מה יהיה בעתיד. ולחלק הוא עושה זאת ברמזים. כדי ללמד אותנו שגם אם נראה לנו שאנחנו מבינים את מה שכתוב תמיד צריך לדעת שיש רמזים ודברים נוספים, שניסו להגיד לנו.
שבת שלום.


לדף הראשי של פרשת ויחי



תשע"ז - אפרים ומנשה לי הם
שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת ויחי.
בפרשת ויחי יעקב מברך את מנשה ואפרים.

הפסוק אומר: "וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי"
יעקב מדמה את אפרים ומנשה לראובן ושמעון. וגם אומר עליהם "לי הם" רש"י אומר: "בחשבון שאר בני הם ליטול חלק בארץ איש כנגדו" כלומר שיקבלו שתי נחלות.
ומכאן המקור לכך ששבט יוסף מחולק לשניים, לאפרים ומנשה. נציין שלפעמים מתייחסים למנשה ואפרים כשבט אחד, שבט יוסף ולפעמים כשני שבטים נפרדים.
לדוגמא: בברכות של יעקב בסוף הפרשה וגם של משה רבנו בפרשת וזאת הברכה, מתייחסים ליוסף אבל בנשיאים ובשבטים מתייחסים לאפרים ומנשה כשני שבטים נפרדים.

ונעבור לפינת החידה השבועית: החידה של שבוע שעבר הייתה: יוסף נתן לאחיו חליפות. איפה עוד בתנ"ך מוזכרות חליפות במובן בגד.
והתשובה היא: בספר שופטים כששמשון מתערב עם הפלישתים (פרק י"ד יב): " וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה אִם הַגֵּד תַּגִּידוּ אוֹתָהּ לִי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּמְצָאתֶם וְנָתַתִּי לָכֶם שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִפֹת בְּגָדִים" ועוד כמה פעמים בפרק.
במלכים ב' פרק ה, בסיפור אלישע וצרעת נעמן, מלך ארם שולח חליפות למלך ישראל, והן מוזכרות מספר פעמים בפרק.

והחידה השבועית של השבוע היא: יעקב מתחזק ויושב על המיטה . איפה עוד בתנ"ך מופיע הביטוי "על המיטה", באיזה הקשר ומה משמעות הדבר?


לדף הראשי של פרשת ויחי

תשע"ו - לו ישטמנו יוסף

בסוף פרשת ויחי, לאחר מות יעקב וקבורתו האחים חוששים מפני יוסף:
"וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי-מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ"
רש"י מאריך מאד בפירוש המילה לו:

לו ישטמנו - שמא ישטמנו.

לו מתחלק לעניינים הרבה:
יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון: (לעיל ל לד) לו יהי כדבריך. (שם כג יג) לו שמעני. (יהושע ז ז) ולו הואלנו. (במדבר יד ב) לו מתנו.
ויש לו משמש בלשון אם ואולי, כגון: (דברים לב כט) לו חכמו. (ישעיה מח יח) לו הקשבת למצותי. (שמואל ב' יח יב) ולו אנכי שוקל על כפי.
ויש לו משמש בלשון שמא לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא, והוא לשון אולי, כמו: (לעיל כד ה) אולי לא תלך האשה אחרי לשון שמא הוא.
ויש אולי לשון בקשה כגון: (שמואל ב' טז יב) אולי יראה ה' בעניי. (יהושע יד יב) אולי ישיב ה' אותי. הרי הוא כמו, (לעיל ל לד) לו יהי כדבריך.
ויש אולי לשון אם,   (לעיל יח כד) אולי יש חמישים צדיקים:

אמנם הפירוש העיקר של רש"י הוא בלשון שמא, כלומר האחים חששו שמא יוסף ישנא אותם ויתנקם בהם, אולם ניתן לפרש כמו פירוש אחר שרש"י הציע והוא שלו הוא בלשון בקשה, או הלוואי. יכול להיות שהאחים קיוו שיוסף כבר יכעס עליהם סופסוף ואפילו יעניש אותם ורק כך ירגישו שבאמת כיפרו על חטאם (הדבר דומה לפושעים שמרגישים הקלה עצומה לאחר ההתוודות על החטא).
טז וַיְצַוּוּ אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: יז כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:

יוסף יודע שאחיו משקרים. הוא הרי מעולם לא גילה לאביו מה אירע ויעקב לא יודע את זה. יוסף בוכה בגלל החשד שחשדו בו שוב.

יח וַיֵּלְכוּ גַּם-אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:
האחים עכשיו מוכנים להיות עבדים ליוסף. העיר לי אלון מנור שאולי דווקא כאן מתבטאת הגשמת החלום של יוסף, חלום האלומות. האחים משתחווים לו כאשר הם יודעים מי הוא, דבר השונה מהותית מאשר ההשתחוות שלהם כשלא ידעו מי הוא והם השתחוו מבחינתם רק בפני שליט מצרים.
יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל-תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹקים אָנִי:  כ וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב:

גם כאן הפירוש המקובל לחשבתם לרעה הוא במעשה המכירה והחשיבה לטובה היא בהבאת יוסף למצרים. אולם יש שתי מילים קשות "כיום הזה". אירועי המכירה אירעו לפני עשרות שנים ואילו יוסף מתכוון לימים אלו.
אפשר לפרש שיוסף מוכיח בעדינות את אחיו שכעת הם חשבו עליו רעה. ומחשבתם הרעה הייתה שהוא גילה לאביו מה באמת קרה, אבל התכנון האלוקי התכוון לטובה. במילותיו האחרונות מציין יוסף את עניין העם.  ייתכן ויוסף מכוון לברית בין הבתרים בעקבותיה פעלו כל צאצאי אברהם ומנחם את אחיו בכך שכעת מתחילה אותה תקופה קשה של ועבדום ועינו אותם, אולם כפי שהראנו, תקופה זו היא הכרחית ליצירתו של עם ישראל, עם שלא היה יכול להתפתח בדרך אחרת.

יוסף שליט מצרים - ג'יימס טיסוט - ~1900 - המוזיאון היהודי בניו יורק

לדף הראשי של פרשת ויחי