הפטרת פרשת שקלים

השבת שלפני חודש אדר מכונה שבת שקלים זכר לתרומת מחצית השקל שנאספה מבני ישראל. תרומת מחצית השקל נאספה בכל פעם שרצו לספור את בני ישראל. התורה אוסרת על ספירה ישירה של האנשים אולם אם כל איש יתרום את אותו סכום אפשר יהיה לדעת כמה אנשים יש. הכסף עצמו משמש לעבודת המקדש השוטפת.

לשבת זו הפטרה משלה המחליפה את הפטרת הפרשה של אותה שבת. ההפטרה היא בספר מלכים ב' פרק י"ב כאשר מנהג ספרד להקדים פסוקים אחדים גם מפרק י"א.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

גם נושא ההפטרה הוא באיסוף כספים לבית המקדש. ההפטרה מתארת את מנגנון הגבייה ולמרות שבפועל הוא שונה מאיסוף מחצית השקל (שאולי בוצע רק בימי בית שני), הקשר לפרשת שקלים ברור.

פרק יא
יז וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת-הַבְּרִית בֵּין ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם:יח וַיָּבֹאוּ כָל-עַם- הָאָרֶץ בֵּית-הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ אֶת-(מִזְבְּחֹתָו) [מִזְבְּחוֹתָיו] וְאֶת-צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת וַיָּשֶׂם הַכֹּהֵן פְּקֻדֹּת עַל-בֵּית ה':יט וַיִּקַּח אֶת-שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת-הַכָּרִי וְאֶת-הָרָצִים וְאֵת כָּל-עַם הָאָרֶץ וַיֹּרִידוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ מִבֵּית ה' וַיָּבוֹאוּ דֶּרֶךְ-שַׁעַר הָרָצִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב עַל-כִּסֵּא הַמְּלָכִים:כ וַיִּשְׂמַח כָּל-עַם-הָאָרֶץ וְהָעִיר שָׁקָטָה וְאֶת-עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בַחֶרֶב בֵּית () ַמֶּלֶךְ [הַמֶּלֶךְ]:
לאחר שנים של שלטון מלכים (ומלכה) שלא הלכו בדרך ה' מצליח יהוידע הכהן הגדול לחולל מהפך, להחזיר את העם אל ה' ולהמליך את יהואש שהוסתר בבית המקדש בהיותו תינוק כאשר כל שאר אחיו נרצחו.

פרק י"ב
א בֶּן-שֶׁבַע שָׁנִים יְהוֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ:ב בִּשְׁנַת-שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע:ג וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל-יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן:ד רַק הַבָּמוֹת לֹא-סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת:
ההפטרה פותחת במספר פרטים טכניים. יהואש הוא מלך צעיר מאד. גם כאשר היה מלך ישר שהלך בדרכי ה', העבודה בבמות - שנאסרה מאז שבית המקדש נבנה - המשיכה.

ה וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל-הַכֹּהֲנִים כֹּל- כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית-ה' כֶּסֶף עוֹבֵר אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כָּל-כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב-אִישׁ לְהָבִיא בֵּית ה':ו יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת-בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק:
מצבו של בית המקדש גרוע. אולי בגלל שיהואש הסתתר בבית המקדש וראה את מצבו הגרוע, אולי כי עתליה והמלכים שקדמו לה הזיקו למקדש. המקדש כבר עומד על תילו כמאה וחמישים שנה מאז ימי שלמה והכרחי לעשות שיפוצים, אבל כמו שבימינו כל מי שמתכנן שיפוצים מנסה להבין מה התקציב העומד לרשותו ומאיפה, כך גם בבית המקדש.
יהואש מטיל את תפקיד התחזוקה על הכהנים מתוך הכספים שהם מקבלים במקדש. בין אם זה כסף של אנשים שהקדישו את ערכם,או כספים של אשמות או נדבות אחרות. יהואש ממנה את הכהנים אחראים על בדק הבית מתוך כספים אלו. חשוב לציין שהכנסתם של הכהנים הייתה כספים אלו (בתוספת בשר הקורבנות ושאר מתנות הכהונה) ולכן הכהנים צריכים לוותר על חלק מהכנסתם עבור בדק הבית.

ז וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא-חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת:
כנראה שסידור זה עבד כשורה במשך 23 שנה אולם בשנה ה-23 לא בוצע בדק הבית. הסיבות לכך לא ידועות. ניתן רק לשער כי היה מחסור באמצעים כספיים: מיתון, יוקר המחייה, משבר דיור או כל דבר אחר מעין זה.

ח וַיִּקְרָא- הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל-תִּקְחוּ-כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי-לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ:ט וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת-כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת:
יהואש מורה בצו חירום לכהנים לא לקחת יותר את הכסף לעצמם אלא להקדישו לבדק הבית, הכהנים מסכימים לא לקחת את הכסף אולם הם גם לא יכולים להיות אחראיים לבדק הבית. הפסוק מעט קשה אבל נראה שהוא מסתיר "עימות פוליטי" בין המלוכה לכהונה בשאלה מי אחראי לבדק הבית גם בהיבט התקציבי וגם בהיבט הביצועי. למרבה המזל, יהוידע הכהן חשב על תוכנית פעולה שתוכל לפתור את המשבר.

י וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ- אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ (בִּיָּמִין) [מִיָּמִין] בְּבוֹא-אִישׁ בֵּית ה' וְנָתְנוּ-שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית-ה':יא וַיְהִי כִּרְאוֹתָם כִּי-רַב הַכֶּסֶף בָּאָרוֹן וַיַּעַל סֹפֵר הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית-ה':
התוכנית פשוטה. צרכי המקדש יבואו אך ורק מתוך הכנסות המקדש. הותקנה קופה מיוחדת וכאשר היא התמלאה באו הכהן הגדול וסופר המלך - נציגי שני הצדדים - לספור ביחד את הכסף. אולי מכאן מקור התקנה הותיקה שקופת צדקה נספרת ומחולקת תמיד על ידי שני אנשים ובמקומות רבים ניתן לראות שלקופת הצדקה יש שני מנעולים ולא אחד.

יב וְנָתְנוּ אֶת-הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל-(יְדֵ) [יְדֵי] עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה (הַ ֻפְקָדִים) [הַמֻּפְקָדִים] בֵּית ה' וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית ה'  :יג וְלַגֹּדְרִים וּלְחֹצְבֵי הָאֶבֶן וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת-בֶּדֶק בֵּית-ה' וּלְכֹל אֲשֶׁר-יֵצֵא עַל-הַבַּיִת לְחָזְקָה:
והנה נפתרה הבעיה ויש כסף לשלם לבעלי המלאכה ולחומרי הגלם השונים הדרושים לתחזוקת בית המקדש.

יד אַךְ- לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית ה' סִפּוֹת כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כָּל-כְּלִי זָהָב וּכְלִי-כָסֶף מִן-הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית-ה':טו כִּי-לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ וְחִזְּקוּ-בוֹ אֶת-בֵּית ה':
הכסף מיועד לתחזוקה בלבד ולכן אפשר לרכוש בו עצים ואבנים שנשחקו ודורשים החלפה אבל אין לרכוש בכסף זה כלי כסף וזהב חדשים או טובים יותר (שדרוגים).

טז וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת-הַכֶּסֶף עַל-יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָּה הֵם עֹשִׂים:
כנראה שחיים הכט היה מרוצה מאד מבעלי המלאכה בתקופה ההיא, כולם צדיקים ועושים באמונה. הדבר נובע מכך שמראש היו החמרות שונות בעבודות המקדש על מנת להימנע אפילו מחשש קל למעילה ולגזל של כספי ההקדש. זו הייתה עבירה חמורה ואנשים נמנעו ממנה. אם למשל היה צריך לקנות מאה עצים, המוכר היה נותן כמות גדולה יותר כדי שגם אם מכר בשער גבוה במעט מהשער האמיתי (שלא תמיד ידוע), עדיין הוא לא יהיה במצב בו הרוויח יתר מדי על חשבון ההקדש. במצב כזה אפשר היה להאמין ולסמוך על בעלי המלאכה בלי צורך בבקרות.

יז כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית ה' לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ:
כמובן שגם הכהנים צריכים להתפרנס ולמרות שבפסוק י' נאמר שכל הכסף המובא בית ' יהיה לבדק הבית (ואולי היה כך רק בשנה הראשונה בה נוצר בור תקציבי גדול), הרי שלאחר מכן היו כספים שנשארו אצל הכהנים ואפשרו להם להתפרנס.

ספירת הכסף המובא אל המקדש - תחריט עץ ~1700

הפטרת פרשת משפטים

הפטרת פרשת משפטים היא בספר ירמיהו פרק לד החל מפסוק ח. הפרק מסתיים בצורה קשה לכן נוספו להפטרה עוד שני פסוקי נחמה מפרק ל"ג. זהו מקרה נדיר ביותר בהפטרות בו חוזרים אחורנית. כמעט תמיד מדלגים קדימה בנביא.
בחלק מהשנים הפטרת פרשת משפטים נדחית בגלל הפטרת שבת שקלים.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

ח הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת- הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר:ט לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:
הקשר לפרשה ברור מאין כמותו. פרשת משפטים פותחת בדיני עבד עברי וכך גם ההפטרה מספרת לנו  שבני ישראל שיחררו את עבדיהם. אומנם הדבר לא נעשה באופן אוטומטי, והיה צריך לכרות לשם כך ברית מיוחדת ולתת תזכורת לנושא זה. הדבר בוצע בימי צדקיהו, מלך יהודה האחרון, שנים מעטות לפני החורבן.

י וַיִּשְׁמְעוּ- כָל-הַשָּׂרִים וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ:
לכאורה נראה שהמצב אידאלי. הנביא העיר למלך, המלך כרת ברית וכל העם שיחררו את עבדיהם.

יא וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי-כֵן וַיָּשִׁיבוּ אֶת-הָעֲבָדִים וְאֶת-הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים (וַיִּכְבְּישׁוּם) [וַיִּכְבְּשׁוּם] לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:
אבל צעד השחרור היה רק מפנים ולחוץ, ובפועל מיד לאחר השחרור נכבשו אותם אנשים שאך זכו לטעום מהחירות שוב לעבדים. הדבר כמובן אינו מוצא חן בעיני ה' וירמיהו נשלח לנבא נבואת זעם בנושא.

יב וַיְהִי דְבַר-ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה לֵאמֹר:יג כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר:יד מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ- אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא-שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם:
כמובן שמדובר על פתיחת פרשת משפטים אולם יש כאן גרם רמז לחיבור המיוחד לעשרת הדברות הפותחות במילים: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כל דיני עבד עברי באים בגלל שלמעשה כל בני ישראל הם עבדיו של הקב"ה ואינם יכולים לשעבד עברי אחר, בוודאי לא לצמיתות אלא רק לתקופה קצרה ומוגבלת מאד.

טו וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו:
העלבון והחטא חמור עוד יותר. מילא אם לא היו משחררים את עבדיהם כלל, אבל בני ישראל כבר עשו את המעשה הישר והנכון ושחררו את העבדים ואז...

טז וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:
לקחת אותם שוב לעבדות. זה ממש לעשות צחוק מהמצוות.

יז לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא- לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם-יְהֹוָה אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם (לְזַוֲעָה) [לְזַעֲוָה] לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:
היינו מצפים לכך שה' יגיד שה' לא נותן לבני ישראל דרור והם יהיו עבדיהם של הגויים, אולם הנביא אומר זאת אפילו בצורה קשה יותר. הקב"ה נותן לעם ישראל דרור. עם ישראל לא יהיה יותר עבדיו של הקב"ה , בכך הם יקבלו דרור מהמצוות. זהו עונש קשה בעצמו אבל חוץ מכך וגם מאחר שיאבדו את ההגנה של הקב"ה הם ישועבדו כעבדים לגויים שיוכלו לעשות בהם כרצונם.

יח וְנָתַתִּי אֶת-הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת-בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא-הֵקִימוּ אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו:יט שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל:
כאן מתוארת הברית שנעשתה לשחרור העבדים ואנו נזכרים מיד בברית בין הבתרים! מנהג הברית היה לבתר בהמה לשניים ולעבור בין הבתרים (אל תשאלו אותי למה, לא נשמע אסתטי במיוחד, אבל זה מה שהיה). ייתכן ודווקא צורה זו של ברית נעשה כדי "להזכיר" כביכול לקב"ה את אותה ברית בין הבתרים מלפני אלף שנים ויותר בה הבטיח ה' לאברהם את ארץ ישראל. אולם כאשר בני ישראל כושלים ומפירים את הברית, הם יצטרכו לגלות ממנה (באופן זמני) מאחר ואינם ראויים לארץ (בפרשת בהר נראה נבואה דומה העוסקת בנושא הגלות כעונש על אי שמירת מצוות השמיטה הקשורה גם לעבד עברי המשתחרר בשנת שמיטה).

כ וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ:כא וְאֶת-צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם:כב הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם-ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת-עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין ישֵׁב:
עונשה של יהודה נגזר כבר מזמן (לאחר חטאי מנשה), אולם היה אולי ניתן לדחותו או להמתיקו ומי יודע אולי שחרור העבדים היה משיב את רוע הגזרה או דוחה אותה, אבל לא, אפילו בניסיון פשוט זה לא עמדו בני ישראל.


התוספות של שני פסוקים מפרק ל"ג שאינם קושרים להפטרה  נועדו לסיים אותה בצורה חיובית כמקובל.
כה כֹּה אָמַר ה' אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי: כו גַּם-זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל-זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי-(אָשִׁוב) [אָשִׁיב] אֶת-שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים:


לדף הראשי של פרשת משפטים

הפטרת פרשת יתרו

הפטרת פרשת יתרו היא בספר ישעיהו פרק ו' עם גלישה לפרקים ז' וט'. ההפטרה עוסקת בהקדשתו של ישעיהו לנביא ובחזונו בו ראה את הקב"ה בדומה למעמד הר סיני.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

נבואת ההקדשה של ישעיהו חריגה בכך שהיא אינה מופיעה בראשית הספר כמקובל (משה, שמואל, ירמיהו, יחזקאל ועוד), אלא לאחר רצף של נבואות תוכחה לעם ישראל (הידועה בהם היא נבואת חזון, הנקראת בפרשת דברים לפני תשעה באב). אמנם ידוע לנו כי אין מוקדם ומאוחר בתורה (ובוודאי בספרי נבואה שאינם בעלי אופי כרונולוגי) אולם עדיין יש מעט לתהות על כך. גם נבואה זו היא נבואת חיזיון ולכן קשה להבנה. ננסה להעיר הערות כפי יכולתנו.

א בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי ישֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל:
המפרשים נחלקים האם מדובר בשנה בה מת המלך או בשנה בה נהיה מצורע ופרש מהמלוכה. כך או כך הניגוד בין מלך בשר ודם למלך מלכי המלכים (למרות שהתואר מלך אינו נאמר בו) בולט. פסוק זה הגיע לתפילות שבת וחג בהן אנו מסיימים את פסוקי דזימרא ומתחילים את תפילת שחרית (ובפרט בתפילות ראש  השנה ויום כיפור): "המלך יושב על כסא רם ונשא". בתפילה מוסיפים את המילה "המלך" אולם בפסוק היא לא מופיעה. שימו לב לשימוש בלשון אדנות (ולא בשם ה')
הדימוי הוא למלך היושב על כסאו ונוכחותו מורגשת בכל החדר. אם הכסא רם ונישא סביר שגם האולם גדול למדי.

ב שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:
כמו מלך, גם לקב"ה פמלייה של מלאכים העומדים לשרתו. עניין המלאכים התפתח מאד בספרות הנבואה (ועוד יותר מכך בכתובים). בפרשת יתרו ה' ירד על הר סיני והמעמד היה ארצי ונטול מלאכים. ואילו כאן, במעין ניגוד, ישעיהו מגיע לעולמות העליונים, בהם מלאכים פועלים כישויות.

ג וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:
בימינו כאשר המלך נכנס, חבורת נגני חצוצרה מריעה ותוקעת. כבר המלאכים נהגו כך וקריאת החצוצרה שלהם היא אמירת "קדוש קדוש קדוש". האמירה גם נועדה לנו ולהזכיר לנו שמדובר בדימויים וכי הקב"ה הוא חסר גוף צורה.

ד וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:
אותה אמירה מחוללת רושם גודל. אין לנו דרך להבין מה ראה ישעיהו אנו רק יכולים להשתמש בדימויים ולהבין שמדובר בכניסה רישמית וחשובה של המלך לאולם המלוכה. דבר מעין זה קורה לרוב כאשר יש משפט והמלך מופיע במדי יצוג מלאים ורשמיים. רש"י מפרש שהמשפט היה משפטו של עוזיה המלך שהקריב קטורת בבית המקדש, עבודה המותרת רק לכהנים ובעקבותיה נצטרע. 

ה וָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יֹשֵׁב כִּי אֶת-הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי:
התגובה הראשונה היא פחד והיא תגובה כמעט אוטומטית. משה פחד להביט בסנה, שמואל חשש, מנוח אבי שמשון פחד אחרי שהבין שדיבר עם המלאך. בפסוק זה אולי נמצא רמז כלשהו לדחיית הפרשה לפרק ו'. כל פרקי ההקדמה נועדו לתת לנו תמונת מצב בה נבין למה ישעיהו הוא טמא שפתיים ולמה העם טמא שפתיים.

ו וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקָחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ:ז וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל-שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר:
פסוק זה יכול לחזק את ההבנה שהיכל ה' עומד "מעל" או לפחות בצורה קשורה כלשהי לבית המקדש. הכינוי היכל בפסוק הראשון משותף, והמזבח נמצא רק בבית המקדש. ישעיהו לא מדבר על חטא, אלא על כך שאינו ראוי והמלאך מענישו ומחטאו בגחל לוהט על פיו ובכך סר עוונו. מה היה חטאו של ישעיהו? האם בכך שהמשיך להסתכל על השכינה ולא כיסהאת  פניו עד שלא היה יותר עשן? אולי. אולי דווקא הדיבור שלו שהוא בתוך עם טמא שפתיים היה מעין לשון הרע על ישראל? מצאנו דבר דומה במשה רבנו, שמיד אחרי שאמר שבני ישראל לא יאמינו לו קיבל אות וידו נהייתה מצורעת. זה אמנם היה אות אולם צרעת באה על כמה חטאים ואחד מהם הוא לשון הרע. שוב מוצאים אנו את עניין הצרעת והקשר לעוזיה המלך שבגאוותו הקטיר קטורת ונצטרע (צרעת היא גם עונש על גאווה - ראו מאמר מפורט בנושא הצרעת)

ח וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת-מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי:
נראה שהגחל הלוהט לא משפיע על יכולת הדיבור של ישעיהו (לעומת המדרש על משה שבגיל 3 לקח גחלים לוהטות ונהיה כבד פה). בניגוד להרבה נביאים אחרים ישעיהו לא רק שאינו מתחמק מהשליחות אלא מנדב את עצמו אליה.

ט וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָעוּ:י הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ:
האם נחתמה הגזרה? נראה שכן, האם הקב"ה לא רוצה בתשובת בני ישראל? גזירת החורבן נחתמה רק בימי מנשה, שנים רבות אחרי ישעיהו, והיו מלכים שחזרו בתשובה (חזקיה, יאשיהו) והחזירו את העם לדרך הישר. גם עוזיהו שבימיו נאמרה הנבואה היה מלך צדיק (עד מקרה הקטורת). ייתכן ומדובר בנבואות רחוקות אולם מתוכן נבואות הספר נראה שרובן, בוודאי בחלקו הראשון, נאמרו כרלוונטיות לתקופה.
פסוקים אלו קשים. הרי מטרתו של הנביא אינה רק להיות נביא זעם, אלא לחולל שינוי, לשפר את המצב. עמוס חכם בפירוש דעת מקרא מציע שדברים אלו נועדו להבהיר לישעיהו ששליחותו (אליה התנדב במהירות) קשה בהרבה ממה שהוא חושב.

יא וָאֹמַר עַד-מָתַי אֲדֹנָי וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר- אִם-שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה:יב וְרִחַק ה' אֶת-הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:יג וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂירִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ:
ישעיהו  אכן שואל עד מתי יהיה רק נביא של פורענות ומקבל על כך תשובה. בפועל, ספר ישעיהו נחשב לספר שרובו נחמה. כמעט כל חלקו האחרון הוא נבואות נחמה (שגישות מודרניות טוענות שלא נאמרו כלל על ידי ישעיהו, אולם די לנו כי הן מקובצות לאותו ספר). גם התשובה קשה להבנה אולם מובן ממנה כי לא תהיה כלייה גמורה אלא ערים שיחרבו. אולי ניתן לראות נבואות אלו מתייחסות למסע אשור בסוף ימי ישעיהו, בתקופת חזקיה המלך, מלחמה בה חרבו ערים רבות שהידועה מהם היא לכיש בה התל עומד עד היום, ולוחות המתארים את המלחמה נמצאים במוזיאון הבריטי (העתק בגודל מלא ישנו במוזיאון ישראל).

החיזיון מסתיים ואנו קופצים כמה שנים קדימה. פסוקים אלו הם מעט מתוך פרשיות נרחבות הרבה יותר מטרתם להראות כי למרות חטאי ממלכת יהודה, ירושלים לא תיפול ומלכות דוד היא לעולם.
פרק ז'
א וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן-יוֹתָם בֶּן-עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ:
סיבה עיקרית לחורבן הייתה מלחמת האחים ששררה רוב הזמן בין ממלכות יהודה וישראל.
ב וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל-אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי-יַעַר מִפְּנֵי-רוּחַ:

ג וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְשַׁעְיָהוּ צֵא-נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל-קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל-מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס: ד וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל-תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל-יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי-אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן-רְמַלְיָהוּ: ה יַעַן כִּי-יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן-רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר:ו נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן-טָבְאַל:
ניסיונות התערבות פוליטיים בממלכות שכנות היו עניין שכיח. וכאן לישעיהו יש נבואת נחמה שירושלים לא תיפול.

ועוד שני פסוקים מפרק ט' שנראה שנועדו לסיים את ההפטרה בפסוקים טובים ואף עם מעט רמיזות על המשיח. במקומות אחרים בספר ישעיהו ניתן לראות שישעיהו דווקא כיוון לחזקיהו המלך, שאחרי אחז עשה מהפכה דתית ואמונית. מדרשים ומקורות אחרים מציינים כי חזקיהו כמעט והיה המשיח.
ה כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ בֵּן נִתַּן-לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל-שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי-עַד שַׂר-שָׁלוֹם: ו (לְםַרְבֵּה) [לְמַרְבֵּה] הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין-קֵץ עַל-כִּסֵּא דָוִד וְעַל-מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה-זֹּאת:

לדף הראשי של פרשת יתרו

דברי תורה קצרים לפרשת בשלח

בעמוד זה מבחר דברי תורה קצרים לפרשת בשלח.

"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ"

בפרשת בשלח מסופר על שלושה ניסיונות שנעשו, שני ניסיונות ה' עושה לעם ישראל וניסיון אחד עם ישראל עושה לה'.

• הניסיון הראשון: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" מסופר שאלוקים נותן לעם ישראל חלק מהמצוות, או חוקים ומשפטים. וה' רוצה לראות האם עם ישראל ילך בדרכיו או לא.
• הניסיון השני:" וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא"שוב פעם ה' מנסה את עם ישראל לראות האם הם יעשו את מה שה' אמר להם או שלא.
• בפעם השלישית מסופר שעם ישראל מנסה את ה'."וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת-ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן". הפעם עם ישראל בודק את ה' האם הוא נמצא איתנו או לא.

ניסיון ולנסות: להעמיד משהו במבחן ולבדוק אם זה יצליח.

אלוקים מעמיד פעמיים את עם ישראל במבחן ועם ישראל מעמיד את אלוקים במבחן. אגב עם ישראל לא הצליח במבחן השני ולא שמרו את השבת במלואה.

כשמישהו עושה מבחן מסוים למישהו אחר סימן שהוא לא סומך עליו במאה אחוז, ולכן הוא עושה לו את המבחן.
אלוקים אינו סומך על עם ישראל, ועם ישראל אינו סומך על אלוקים.

דבר זה מוזר כי לפני רגע אלוקים פתח לעם ישראל את הים, ועם ישראל ביחד עם משה היללו ושיבחו אותו.
מה שיותר מוזר שבהמשך פתאום עם ישראל כן סומך על ה'. בפרשת יתרו עם ישראל אומר כך: "וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה"
דבר שלא קרה בפרשתנו, ואנחנו רואים שעם ישראל כן מאמין שיש אלוקים בקרבם. מה קרה בין קריעת ים סוף לניסיונות, ובין הניסיונות למתן תורה?

אני חשבתי על שתי אפשרויות.

• אפשרות ראשונה: עם ישראל עדיין חושב במונח של עבדים, כלומר כל מה שמישהו עושה זה אך ורק לאינטרס שלו, ובסוף אולי הוא ינצל אותך. ה' קורע לעם ישראל את הים אבל עם ישראל עדיין לא בטוח שאלוקים נמצא איתם לתמיד ולכן הם מנסים אותו, לבדוק האם הוא איתם או לא. לאחר שהם מנסים אותו, עמלק נלחם בהם וכשעם ישראל רואה שאלוקים עוזר לו בזה הוא מבין שאלוקים איתו לתמיד.
• אפשרות שנייה: עד עכשיו ה' נלחם לבדו בלי עזרת עם ישראל, עם ישראל אולי חושש, שה' לא איתם לא לצידם במאה אחוז, הוא יודע שה' נלחם במצרים אבל יכול להיות שבסוף הוא יילחם גם בנו. ולכן עם ישראל עושה את הניסיון לבדוק האם ה' לצידם או לא. ואז אלוקים ועם ישראל נלחמים ביחד נגד עמלק, אז עם ישראל כבר משוכנע שה' איתם.

 
והמסר מהדבר תורה הוא: שאם אתם לא סומכים על מישהו או רוצים להתקרב אל מישהו, תנסו לשתף פעולה כדי להגיע למטרה משותפת ששניכם חייבים אותה, כמו שעם ישראל וה' נלחמו ביחד בעמלק.
 
לדף הראשי לפרשת בשלח 
   
 


מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסּעו

דבר התורה של יואב:
בפרשת בשלח מופיע תיאור קריעת ים סוף לפני הקריעה עצמה ה' אומר למשה כך פרק י"ד פסוק ט"ו : "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסּעו"
אני רוצה להתמקד בתחילת הפסוק. ה' פונה למשה בטענה למה הוא צועק אליו. אבל אם נסתכל בפסוקים הקודמים משה בכלל לא צעק לה' רק בני ישראל צעקו לה'. אז למה ה' פונה למשה בטענה שהוא צעק אליו אם זה לא קרה?
רוב הפרשנים מתייחסים לשאלה הזאת ואנחנו נביא כמה מהם.

• רש"י: מכאן למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונין בצרה. רש"י מסביר שאומנם לא רשום בפסוקים במפורש שמשה התפלל אך מזה שה' אומר לו להפסיק  אנחנו יכולים להבין שמשה אכן התפלל. 
• האבן עזרא חולק על רש"י ואומר: רש"י אומר כי משה היה צועק אל ה'. וזה איננו נכון כי כבר דבר לו ואכבדה בפרעה. רק נאמר על משה שהוא כנגד כל ישראל. בעבור שצעקו בני ישראל אל ה'. האבן עזרא אומר: שלא הגיוני שמשה התפלל כי בפסוק ד' ה' אומר למשה שהוא יתנקם במצרים ובפרעה אז משה כבר יודע מה התוכניות של ה'.  אבל הדיבור של הק הוא אליו כי משה הוא המנהיג של עם ישראל.
• הספורנו דווקא כן מסכים עם רש"י  בטענה שכשרשום "ויצעקו בני ישראל" משה נכלל בתוך בני ישראל ולכן הוא גם צעק. אבל הצעקה לה' לא הייתה יראה מפרעה כי בפסוק י"ג הוא מסביר לעם שהוא יעשה נפלאות. אלא הצעקה  הָיְתָה  עַל בני יִשְׂרָאֵל שֶׁאמרו "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים" (פסוק יא), וְמשה חָשַׁב  שבגלל זה לּא יִשָּׁמְעוּ לו בני ישראל ולא יכנסו לים, לְפִיכָך ה' אָמַר לו "מַה תִּצְעַק אֵלָי" כִּי אָמְנָם אַתָּה חושֵׁד בִּכְשֵׁרִים ולכן אמר לו "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעו -  ולא יַמְרוּ אֶת פִּיךָ". אין למשה מה לדאוג, בני ישראל יעשו מה שיאמרו להם.
• הרמב"ן אומר שאכן ראוי היה לבני ישראל לצעוק ומביא בשם המכילתא שהיה משה צועק ומתפלל גם: "כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך  יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר. וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאול מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל". משה אמנם ידע שה' יציל את עם ישראל אבל לא ידע בדיוק איך ולכן צעק. ה' אומר לו שאין לו צורך לצעוק אלא היה צריך לשאול מה עליו לעשות, ונותן לו הוראות.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבע שעבר הייתה: מה משותף לשלושת המכות בפרשת בא. והתשובה היא כל המכות היו בחושך או גרמו לחושך.
על מכת ארבה נאמר: ותחשך הארץ. מכת חושך זה ברור ומכת בכורות הייתה בלילה , בחושך.
והחידה השבועית החדשה היא: על עמוד הענן נאמר "לא ימיש" על איזה איש  נאמר "לא ימיש".

לדף הראשי לפרשת בשלח 


וחמושים עלו בני ישראל
בתחילת פרשת בשלח מופיע הפסוק (י"ג יח): "ויַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". רש"י מביא שני פירושים למילה זו:

וחמשים -
אין חמושים אלא מזויינים. לפי שהסיבן במדבר גרם להם שעלו חמושים, שאלו הסיבן דרך יישוב לא היו מחומשים להם כל מה שצריכין, אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן לו כל הצורך.

ומקרא זה לא נכתב כי אם לשבר את האוזן, שלא תתמה במלחמת עמלק ובמלחמות סיחון ועוג ומדין, מהיכן היו להם כלי זיין שהכום ישראל בחרב.  וכן הוא אומר (יהושע א יד) ואתם תעברו חמושים. וכן תרגם אונקלוס:מזרזין.כמו (בראשית יד יד) וירק את חניכיו וזריז.

דבר אחר:
חמושים אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה:

פירושו הראשון של רש"י הוא כפי שאנו מבינים את המילה כיום, אולם פירוש השני מעניין,  מתוך בני ישראל יצאו רק חמישית, כל היתר מתו בימי האפילה במכת חושך. מדרשים אחרים אפילו מגדילים את המספר לאחד מחמישים ואפילו אחד מחמש מאות.
ידוע לנו שמספרם של בני ישראל שיצאו ממצרים - גברים מגיל 20 ועד גיל 50 - היה כשש מאות אלף. נראה שגודל העם כולה היה כמה מיליונים. הכפלה של מספר זה ב-5 תיתן תוצאות לא הגיוניות. איך בכל זאת ניתן להבין את המילה חמושים כמייצגת את המספר חמש?
כדי לענות על השאלה יש לשים לב לבעיה מספרית אחרת שמתעוררת מהתורה. בפרשת במדבר נערך גם מפקד של בכורי בני ישראל. התוצאה היא שיש בעם ישראל 22370 בכורים. זהו מספר נמוך מאד בהשוואה לגודל האוכלוסייה שאין כמעט דרך להסביר אותו. גם אם לא בכל משפחה היה בכור כי אולי הייתה אחות גדולה, או תינוק שנפטר או כל סיבה אחרת, המספר נמוך.
ייתכן שהפתרון לכך מובא ברש"י - בכורות בני ישראל, שלא האמינו בדבר ה' ולא התכוננו ליציאה ממצרם, נגזר דינם למיתה כבכורות מצרים. אולם על מנת שבמכת בכורות ימותו רק בכורי מצרים, הם נהרגו בימי האפילה במכת חושך. הפירוש מתייחס אם כך רק למספר הבכורים שהיה חמישית בלבד ממה שהיה צריך להיות (פירוש דומה ראיתי אצל הרב יעקב מדן, אולם הוא מפרש שבכורות ישראל נהרגו ביחד עם בכורות מצרים).
פירוש אחר שונה בכיוונו הוא אם נבין שהמילה חמושים אינה אחד מחמש (חמישית) אלא פי חמש. בתורה עצמה כתוב שעם בני ישראל עלו עוד אנשים רבים (י"ב לח): "וְגַם-עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" אלו אנשים נוספים שמצאו דרך לצאת ממצרים ואולי התרשמו ורצו להצטרף לעם ישראל. אנשים אלו הצטרפו לשבטים השונים (וכנראה לא לשבט לוי שהקפיד יותר) ובכך העלו רבות את מספרם, אבל כמובן שאלו אינם יכולים להיחשב לבכורים, ולכן מפקד הבכורים הראה תוצאה נמוכה כל כך.

לדף הראשי של פרשת בשלח