פרשת זכור היא השבת שלפני פורים ובה קוראים לקריאת מפטיר את פרשיית "זכור את אשר עשה לך עמלק" בספר דברים (סוף פרק כ"ה). לשבת זו הפטרה מיוחדת והיא דוחה את ההפטרה של השבת הרגילה.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.
שבת זכור יכולה להיות אחת מהשבתות תרומה, תצווה (בשנים פשוטות) או ויקרא, צו (בשנים מעוברות). קיימת אפשרות נדירה כאשר פורים ביום שישי ושושן פורים בשבת ובמקומות בהם חוגגים את פורים בט"ו אדר כמו ירושלים, יקראו גם בשבת זו את הפטרת פרשות זכור במקום ההפטרה הרגילה וכך זוהי ההפטרה היחידה שיש אפשרות לקרוא אותה שתי שבתות רצופות.
הפטרת הפרשה עוסקת במלחמת שאול בעמלק המתוארת בפרק ט"ו בספר שמואל א. מנהג ספרד להתחיל מראשית הפרק ומנהג אשכנז להתחיל רק מפסוק ב'.
התורה מצווה למחות את זכר עמלק אולם פרטי המצווה אינם ברורים, ולפי הנביא נראה שהיה צריך דרישה אלוקית מפורטת לעשות זאת וגם שמצווה זו היא מצווה המיוחדת למלך ישראל ולא מצווה המוטלת על יחידים. בימינו המצווה מבוטאת בכך שאנו קוראים את קטע התורה העוסק בה פעם בשנה ומתכוונים לצאת על ידי כך במצוות זכירת עמלק. לצערנו ראינו שאמנם עם עמלק המקורי עבר ובטל מן העולם אבל הוא לובש צורות חדשות מדי דור.
א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל-עַמּוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה':
פסוק זה מופיע כפרשייה בפני עצמה ולכן הושמט מנוסח ההפטרה למנהג אשכנז אולם יש לו חשיבות רבה לעניננו כפי שנראה בהמשך.
ב כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: ג עַתָּה- לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר:
אין אנו יודעים חשבונות שמים אולם כנראה לאחר כארבע מאות שנה הגיע זמנו של עמלק להיענש. מצאנו במקומות אחרים בשמואל בהם מופיע שעמלק פשט על שטחי ישראל הדרומיים (נחלות יהודה ושמעון) וכנראה עמלק מעולם לא הפסיק להציק לישראל.
ד וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת-הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת-אִישׁ יְהוּדָה: ה וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד-עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל: ו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-הַקֵּינִי לְכוּ- סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן-אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק:
שאול מארגן צבא גדול מאד ומגיע להילחם עם עמלק. שאול מודיע לשבט הקיני שיעלמו מהאיזור ולא יפגעו במלחמה.
ז וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת-עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם: ח וַיִּתְפֹּשׂ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק חָי וְאֶת-כָּל-הָעָם הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב: ט וַיַּחְמֹל- שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן- וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ:
והנה שאול עובר על הציווי המפורש של ה'. ה' ציווה לא לחמול ושאול חומל על המלך אגג ועל חלק מהצאן שישמש כמנחה וכזבח לה'.בסוף המאמר הבאתי דיון קצר מדוע חטא זה הוא חמור כל כך.
י וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: יא נִחַמְתִּי כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל-ה' כָּל-הַלָּיְלָה:
שמואל מנסה לשנות את רוע הגזרה ומתפלל אל ה' כל הלילה. שמואל רואה בעצמו אחראי לשאול, הרי הוא זה שהמליך אותו, אבל הנביא לא יכול להתחמק משליחותו.
יב וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא-שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל: יג וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת-דְּבַר ה':
איזו אירוניה. שאול אפילו לא חושב שהוא לא בסדר והוא שמח מאד לבואו של שמואל ומודיע לי כי קיים את דבר ה'.
יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל-הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:
שמואל אולי מנסה לרמוז לשאול להבין שמשהו כאן לא בסדר ושאול בצורה תמימה. שימו לב לניקוד של המילה מה בסגול ולא בקמץ. יש בעלי קורא שמחקים בקריאה את קול הצאן במילה זו, אולם קשה לדעת אם קביעת הניקוד הייתה מכוונת (המילה מה בסגול מופיעה בתנ"ך פעמים רבות).
טו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ וְאֶת-הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ:
שאול המסכן כורה לעצמו בור ובמו פיו אומר שהעם הפר את הציווי, ושהוא לא מנע מן העם לעשות כן.
טז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת- אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה (וַיֹּאמֶרו) [וַיֹּאמֶר] לוֹ דַּבֵּר:
שמואל מבין שהוא יצטרך להיות גלוי וישיר, ולצערו שאול לא הבין בעצמו את חטאו.
יז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם-קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל: יח וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת-הַחַטָּאִים אֶת-עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם: יט וְלָמָּה לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל-הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה':
וגם באמירת התוכחה הזו שמואל מדבר בצורה מפותלת מעט.
כ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת-עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי: כא וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל:
לשאול טרם נופל האסימון ובטענתו הוא מתווכח עם שמואל. שמעתי בקול ה'. גם מי שקורא את ההפטרה כיום, אלפי שנים לאחר האירוע יתקשה שלא לגלות חמלה כלפי שאול שאפילו התקשה להבין מה לא עשה בסדר.
כב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: כג כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת-דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ:
לשמואל לא נותרה ברירה ותוכחתו היא מפורשת. החפץ לה' בעולות וזבחים? אין כמעט נביא שלא השתמש בביטוי דומה לזה (ראו מאמר על טעמי הקורבנות). הקורבנות אינם העיקר (והביטוי החזק ביותרלכך הוא בדברי הנביא ירמיהו אותם נקרא בהפטרת פרשת צו). עדיף לשמוע בקול ה'. ואתה שאול חטאת וה' אינו רוצה אותך יותר בתור מלך.
כד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי-עָבַרְתִּי אֶת-פִּי-ה' וְאֶת-דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת-הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם:
ורק עכשיו שאול מבין את גודל הצרה והוא מודה חטאתי אולם זו הודאה שאינה מלאה שכן הוא עדיין מביא תירוצים. כי יראתי את העם ואשמע בקולם - האם הגיוני שהמלך יירא מהעם? הרי צריך להיות ההיפך! בכך מגלה שאול שבאמת אינו ראוי להיות מלך.
כה וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת-חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לה':
שאול עדיין רוצה לשדר מראית עין של עסקים כרגיל
כו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת-דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל: כז וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: כט וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם:
שמואל לא מוכן להמשיך כך ותוכחתו לשאול קשה. הוא רוצה ללכת וכאן מתבצע אקט סימלי של קריעת הבגד. לא ידוע לנו מי קורע את הבגד. האם שמואל קורע את בגדו שלו, האם שאול מחזיק במעילו של שמואל על מנת לעכבו ותוך כדי כך המעיל נקרא. האם זה היה מתוכנן או לא? כך או כך, שמואל מנצל מיד את האירוע לנבואה סימלית על קריעת הממלכה, סימבוליקה בה נפגוש שוב לקראת פיצול הממלכה בימי רחבעם (האקט הסיבמולי מתרחש כאשר הנביא אחיה השילוני פוגש את ירבעם - מי שעתיד להיות מלך ממלכת ישראל - עוד בימי שלמה, ומודיע לו על פיצול המלוכה)
ל וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד-זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱלֹקיךָ:
ורק עכשיו שאול מודה בפה מלא ובלי תירוצים - חטאתי. אבל זה מאוחר מדי. המפרשים משווים בין התנהגותו שו של שאול להתנהגות של דוד לאחר מעשה בת-שבע שנראה חמור יותר. אולם שם ההבדל ברור ודוד מודה מיד חטאתי ללא תירוצים כלשהם. שמואל ב' י"ב יג: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַה' וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד גַּם-ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת". קשה לנו להבין מדוע הסליחה לדוד מהירה כל כך ולשאול לא. ההודאה בחטא הינה רק הצעד הראשון. דוד שב בתשובה מלאה וגם קיבל סאה גדושה ביותר של עונשים על המעשה (מות הילד, מעשה אמנון ותמר, הריגת אמנון, מרד אבשלום). המסקנה היא כי התורה (ולמעשה גם רוב האנשים) לא אוהבים תירוצים.
לא וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה':
שמואל מקבל את הודאתו זו של שמואל ועכשיו הוא מוכן לחזור איתו לעם. נראה ששיחתם הייתה פרטית ושאול לא רצה לחזור אל העם לחגיגות הניצחון ללא שמואל, דבר שהיה נראה מוזר מאד. שמואל מכבד זאת. שמואל לא התבקש להחליף את שמואל באופן כלשהו או להדיחו ואין לו כוונה לבייש את שאול ולפגוע במלכותו. גם דוד, אפילו לאחר שנמשח למלך, נזהר לא לפגוע בשאול, עד אשר תעבור אליו המלוכה.
לב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר-הַמָּוֶת:
משפטו של אגג לא ברור כלל, אולי אגג חשב שישאירו אותו בחיים, אולי הוא הבין שאם השאירו אותו בחיים ייתכן וגם אחרים ניצלו ועמלק לא נכחד (כפי שאנו יודעים שאכן קרה והיו עוד שבטי עמלקים שונים, וכמובן המן שמוצאו באגג)
לג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת-אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל:
שמואל מסיים את המלאכה אותה התחיל שאול. לפי דברי שמואל אנו רואים שעמלק לא נענש רק על אירועי העבר הרחוק. אגג עצמו היה אחראי למלחמות רבות עם ישראל וגרם לנזקים קשים ולשכול. בכך קיבל על עצמו אגג את עונשו שלו וגם את עונשם של הדורות הקודמים. זוהי מידתו של הקב"ה: "פוקד עוון אבות על בנים". הרבה התקשו בכך למה אם האבות חטאו הבנים צריכים להיענש או בלשון התנ"ך: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?" והתשובה המקובלת היא שרק כאשר הבנים ממשיכים בחטאיהם של האבות, אזי הם מקבלים את העונש המצטבר.
לד וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל-בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל:
ההפטרה מסתיימת בנימה מתוחה אך לא שלילית. בסופו של דבר אגג מת ונראה שיש כאן מעין חזרה לשגרה בין שאול לשמואל כאשר כל אחד חוזר למקומו, אולם המצב רחוק מלהיות מושלם והפסוק האחרון של הפרק שאינו חלק מההפטרה ממחיש זאת
לה וְלֹא-יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת-שָׁאוּל עַד-יוֹם מוֹתוֹ כִּי-הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל וַה' נִחָם כִּי-הִמְלִיךְ אֶת-שָׁאוּל עַל-יִשְׂרָאֵל.
איזה עול קשה היא הנבואה. שמואל אוהב את שאול בכל ליבו. הוא הרי זה שהמליך אותו למלך והוא נאלץ כעת לבשר לו שהוא לא יהיה מלך יותר (ובקרוב גם להמליך את מחליפו). שמואל אפילו לא נפרד משאול, לא יראה אותו יותר, שאול לא יזכה עוד לשמוע נבואות, והמפגש הבא והנורא ביניהם יהיה רק אצל בעלת האוב בעין דור, ערב המלחמה בפלישתים ומותו של שאול (ראו במאמר על אוב וידעוני).
מדוע חטאו של שאול חמור כל כך?
נסיים את המאמר בדיון מדוע חטאו של שאול היה חמור כל כך? מדוע היה צריך להחרים את כל אשר לעמלק?
נכון שזהו ציווי אלוקי מפורש ואסור לעבור עליו, אבל מדוע היה כזה ציווי מלכתחילה?
זו שאלה מענינת ונראה כי היה צורך להעביר מסר כי מלחמה זו אינה מלחמה רגילה. בעולם הקדום (וגם בימינו במידה מסוימת) מלחמות נועדו להשיג יתרונות כלכליים - השתלטות על רכוש ומשאבי טבע וכיבוש עבדים ושפחות.
מצוות מחיית זכר עמלק היא מצווה מיוחדת. היא לא מצווה שאדם פרטי מחויב בה ויכול לקום בבוקר ולהחליט היום אני מוחה את זכר עמלק. היא יכולה להתבצע רק בהוראה אלוקית למלך ומנהיג האומה.
על מנת שיחודיות זו תהיה ברורה, המלחמה צריכה להיות שונה ועיקרה אי לקיחת שלל בכלל. בעולם הקדום, החרמת השלל - אנשים וגם רכוש - נחשבה לאבסורד חסר טעם. ברגע ששאול חומל על אגג וגם חומל על הצאן הרי במקום מלחמת מצווה של מחיית עמלק הופכת המלחמה להיות מלחמה רגילה, והאפשרות למחות את עמלק פוספסה. דבר דומה מצאנו במלחמת יריחו, המלחמה הראשונה של בני ישראל בארץ ישראל. גם שם היה אסור לקחת מן השלל וגם שם בגלל חטא של יחיד, עכן, שלקח מהשלל נענש העם כולו.
אולי בגלל זה מעירה מגילת אסתר פעמיים שהיהודים שקמו על נפשם להילחם באויביהם וניצחום נצחון מוחץ לא לקחו שלל כלל, וזאת למרות שציווי המלך אחשוורוש היה "ושללם לבוז" העדיפו היהודים לקיים "ובביזה לא שלחו את ידם". הכסף והרכוש לא עניין אותם. המלחמה בעמלק היא קרב על החיים.
הביטוי האומנותי הידוע ביותר לפרק זה הוא התחריט של גוסטאב דורה
 |
| מות אגג - גוסטב דורה - תחריט 1865 |
יצירה מודרנית יותר היא של האמן ג'יימס טיסוט
 |
| מות אגג - ג'יימס טיסוט - המוזיאון היהודי בניו יורק |
לדף הראשי לפורים
