הפטרת פרשת אמור

הפטרת פרשת אמור היא בספר יחזקאל פרק מ"ד מפסוק טו ועד סוף הפרק.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

הקדמה להפטרה

 פרקי הסיום של ספר יחזקאל עוסקים במעין סיור מאורגן שעושה לו הקב"ה במקדש בתוספות נבואות על בית המקדש העתידי.  כתבנו כבר בעבר (הפטרת שבת החודש) על כך שסדרי העבודה בספר יחזקאל שונים מאוד מהכתוב בתורה ולא נהגו בבית שני. בתחילת פרקנו ובמהלך הסיור בבית המקדש מראה ה' ליחזקאל כיצד הכוהנים עצמם מתנהגים שלא כשורה. כוהנים אלא יודחו מעבודתם ולא יוכלו להמשיך בה, אבל משפחת כוהנים אחת היא יוצאת דופן ובה עוסקת ההפטרה. בפועל בתקופת בית שני, שימשו כוהנים מכל המשפחות והכוהנים הגדולים לא היו דווקא בני צדוק.

בני צדוק

טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם ה' אלוקים: 
זהו המקום השלישי (והאחרון) בספר יחזקאל בו מזכיר הנביא דווקא את בני צדוק. אנו מכירים את צדוק הכהן עוד מימי דוד ושלמה. ייתכן שהכוונה אליו ולזרעו אולם מאחר ועברה תקופת זמן של ארבע מאות שנה, יותר נראה לפרש על דרך המשל שכוהנים שהלכו בדרכו של צדוק (וגם לשמו יש משמעות) הם הכוהנים שימשיכו לעבוד בבית המקדש. לאחר שיבת ציון, נפסלו כוהנים רבים שלא יכלו להוכיח את ייחוסם ואולי סובבה ההשגחה את הדברים כך שהכוהנים שנדחו מהכהונה היו אלו שלא ראויים לה.

טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּי:יז וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל-שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא-יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה:יח פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע: 
בגדי הכוהנים מזכירים את הידוע לנו מהתורה.

יט וּבְצֵאתָם אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת-בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר-הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא-יְקַדְּשׁוּ אֶת-הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם: 
בגדי הקודש מיועדים רק לעבודה במקדש ויש לבצע הפרדה בין הכוהן כעובד במקדש ובין הכוהן כאדם פרטי מחוץ למקדש שם אינו רשאי ללבוש בגדים אלו.

דינים מיוחדים לכהנים

כ וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת-רָאשֵׁיהֶם:כא וְיַיִן לֹא-יִשְׁתּוּ כָּל-כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: כב וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא-יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם-בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ:
דין איסור הגילוח הוא דין חדש לכהנים שלא מצאנו אותו בתורה, בגמרא מובא שלהלכה על הכוהנים להסתפר (כנראה הכוונה להתגלח) פעם בשלושים יום. גם איסור אלמנה הוא חדש. לכהן (פרט לכהן גדול) מותר לשאת אלמנה וכך ההלכה כיום. פירוש המילים "כסום יכסמו" קשה המפרשים מעירים שיש דמיון לכוסמת ואולי מנסים להביא סוג של תסרוקת, אך פירוש ברור לא מצאתי.

כג וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם:כד וְעַל-רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ (לְ ִשְׁפָּט) [לְמִשְׁפָּט] בְּמִשְׁפָּטַי (וִשְׁפְּטֻהוּ) [יִשְׁפְּטֻהוּ] וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ: 
תפקיד נוסף של הכוהנים הוא לשמש כשופטים. בוודאי בעניינים הקשורים לקדושה וטהרה אבל גם בשאר ענייני התורה והמשפטים.

כה וְאֶל-מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם-לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר-לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ: 
פרטים אלו מזכירים את הכתוב בפרשתנו

כו וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ-לוֹ:כז וּבְיוֹם- בֹּאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם ה' אלוקים:כח וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא-תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם: כט הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל-חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה:ל וְרֵאשִׁית- כָּל-בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל-תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל-בֵּיתֶךָ:לא כָּל-נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן-הָעוֹף וּמִן-הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים: 
הנביא חוזר שוב על כך שהכוהנים אינם מקבלים נחלה ולכן כל מחייתם הא מאת בני ישראל - אם זה חלקים מהקורבנות ואם זה מתנות הכהונה (תרומה, ביכורים ועוד). הנביא מדגיש שנתינת מתנות הכהונה מביאה ברכה למביא המתנה. הפסוק האחרון מדגיש את איסור נבילה וטריפה. אמנם כל אדם מישראל אסור באיסורים אלו אבל הכוהנים חייבים בהקפדה יתירה בנושא.



לדף הראשי לפרשת אמור

הפטרת יום העצמאות

הרבנות הראשית לישראל רצתה לשוות ליום העצמאות מעמד חגיגי ולכן תיקנה תקנות לנוסח תפילה ייחודי. ביום העצמאות אומרים הלל (מנהגים שונים האם להגיד בבוקר או בערב, בברכה או בלי), וכמו כן יש הפטרה ליום העצמאות וזאת למרות שאין קריאה בתורה (אלא אם יום העצמאות ביום חמישי, אבל אז הקריאה היא רגילה בהתאם לפרשת השבוע ואינה מיוחדת).
ההפטרה נקראת ללא ברכות והיא למעשה הפטרת שמיני של פסח, שנקראת רק בחוץ לארץ ואינה נקראת בארץ ישראל, אולם תוכנה מתאים מאד ליום העצמאות כפי שנראה.

ההפטרה מתחילה בספר ישעיהו פרק י' פסוק ל"ב ועד סוף פרק י"ב

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

לב עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר (בַּית) [בַּת-צִיּוֹן] גִּבְעַת יְרוּשָׁלָם:
חכמינו העכשויים דרשו פסוק זה למנהג הניפנוף במנגל המבוצע בעמידה על כל הר גבעה ויער. אולם הכוונה המקורית בהקשר הנבואה היא כי האויב של ישראל (כנראה סנחריב) כבר נמצא במרחק קרוב מאד לעיר ירושלים, מרחק הושטת יד. רק במצב מסוכן זה תבוא הישועה.

לג הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדֻעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ:לד וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר בַּבַּרְזֶל וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל:
הדימוי של האויב הוא ליער אדיר וחזק, אולם גם יער זה לא יעמוד בפני כוחו של הקב"ה. אפשרות אחרת להבין את הפסוק (וייתכן ששתי האפשרויות גלומות בו בעונה אחת) היא כי דווקא ישראל הם אלו שנמשלים ליער, אותו האויב גודע. אפשרות זו נדרשה בגמרא במסכת גיטין נו: כחלק מאגדות החורבן ובדברי רבן יוחנן בן זכאי שהעמיד פני מת כדי לצאת מירושלים ולבקש מאת אספאסיינוס. ריב"ז מכנה את אספסייאנוס שהיה אז שר הצבא בשם מלך וכאשפשייאנוס עונה לו שהוא חייב מיתה על כך, מסביר לו רבי יוחנן כי רק מלך יכול לכבוש את ירושלים: "דכתיב והלבנון באדיר יפול ואין אדיר אלא מלך דכתי' והיה אדירו ממנו וגו' ואין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון"

א וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:ב וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה':ג וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:ד וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע:ה וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו: 
ודווקא מהגזע שאולי כבר נראה גדוע וכרות, יצא חוטר חדש, צעיר, רענן וחיוני. חוטר המסמן את רוח ה', שלטון בצדק וביושר עם יראת שמים. נקל להבין את החיבור שנעשה בין פסוקים אלו ובין מדינת ישראל הצעירה שקמה שלוש שנים בלבד לאחר גדיעה וכריתה של היהדות באירופה.

ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן:ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה:ט לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים: 
פסוקים אלו מוכרים ביותר והם המשל על חזון אחרית הימים, חזון השלום האמיתי וניצחון הטוב על הרע, שלום שאפשרי רק כאשר כל הארץ תדע את ה'.

י וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד:יא וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר- מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם:יב וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ: 
קיבוץ הגלויות הגדול לארץ ישראל הוא עוד מאפיין של מדינת ישראל הצעירה וגלי העלייה הגדולים שבאו לאחר הקמתה של שארית הפליטה מאירופה ומאות אלפי יהודים שנושלו מרכושם וגורשו מביתם במדינות ערב.

יג וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא-יְקַנֵּא אֶת-יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא-יָצֹר אֶת-אֶפְרָיִם: 
אחדות עם ישראל היא מרכיב חשוב וחיוני בגאולה. ללא ספק יש לחברה הישראלית הרבה מה לשפר בתחום זה ולא נאריך בכך יותר.

יד וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת-בְּנֵי-קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם: 
האחדות חשובה במיוחד מאחר ורק באחדות אפשר להתמודד עם העמים מסביב. אמנם כמה פסוקים קודם קראנו על חזון השלום האוטופי אבל כנראה שהדרך עליו ארוכה וקשה.

טו וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם-מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל-הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים:טז וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 
אפילו במצב של אחדות, צריך את הסיוע האלוקי, אבל הוא יגיע לאחר האחדות.


א וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי: 
ולאחר קיבוץ הגלויות והחזרת העם לארץ, תתוקן הגלות הארוכה.

ב הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה' וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה:ג וּשְׁאַבְתֶּם-מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה:
שני פסוקים אלו הם חלק מנוסח ההבדלה במנהג אשכנז. הפסוק הראשון מזכיר מאד פסוק דומה משירת הים.

ד וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ:ה זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה (מיּדַעַת) [מוּדַעַת] זֹאת בְּכָל-הָאָרֶץ:ו צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:

הפטרת פרשת קדושים

בהפטרת פרשת קדושים מנהגים שונים בעדות ישראל.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

מנהג אשכנז לקרוא את סיום ספר עמוס פרק ט' מפסוק ז' זוהי נבואת נחמה לבני ישראל.

ז הֲלוֹא כִבְנֵי- כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה' הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר:
האם הביטוי בני כשיים הוא כינוי חיבה או כינוי גנאי? כנראה שכינוי גנאי. כוש הוא מבני חם בן נוח המקולל. גם ההשוואה שעושה הנביא בין ישראל לפלשתים וארם אינה נראית מחמיאה ונראה כי כוונתה לומר כי אין משהו מיוחד בבני ישראל. אולם מהמשך ההפטרה נראה שדווקא יש יחס מיוחד לבני ישראל ולכן ייתכן שיש לקרוא את חלקו הראשון של הפסוק כתמיהה. האם כבני כושיים אתם לי? וזאת למרות שלכאורה נראה שאין הבדל בין ישראל לשאר העמים
ח הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי ה' בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת-בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם-ה': 
וכאן נמצא ההבדל, ממלכות רבות קמו ונפלו - כל עמי כנען הקדומים. עמון מואב הארמים והאשורים ועוד, אבל עם ישראל ממשיך להתקיים.
ט כִּי-הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל-הַגּוֹיִם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא-יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ: 
איזה משל יפה. עם ישראל הא עם קטן ולמרות שהוא תמיד נמעך בין העמים שמסביבו הוא מצליח לעבור דרך החורים הקטנים ביותר ולא ליפול לארץ ולהירמס לחלוטין.
י בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי הָאֹמְרִים לֹא-תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה: 
וכמו בכל נבואת אחרית הימים, הנביא פותח קודם כל בגורלם המר של הרשעים.
יא בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם: 
ורק לאחריה את גאולת הנותרים
יב לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם-ה' עֹשֶׂה זֹּאת: 
ומכאן עד לסוף הפרק חלקה העיקרי של נבואת הנחמה
יג הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה:יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם:טו וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹקיךָ:
השפע הכלכלי יהיה רב. עוד בטרם יסיימו לקצור את התבואה כבר יגיע עת החריש. עדיין ידרכו ענבים בגת כאשר יגיע כבר הזמן לזרוע שוב. עד כדי כך תהיה הברכה ביבולים. הערים החרבות ייבנו מחדש ועם ישראל לא יגלה יותר מארצו.


מנהג ספרד ותימן לקרוא פרק כ' ביחזקאל (בהבדלים בנקודות ההתחלה והסיום), שמזכירה בסגנונה ובתוכנה את הפטרת אחרי מות והיא נבואה קשה.

מנהג תימן להתחיל את ההפטרה מהפסוק הראשון בפרק ולמנהג ספרד רק מפסוק ב'.
א וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִּׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרשׁ אֶת-ה' וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי:
שימו לב לתאריך: י' באב.הכללת הפסוק גם יוצרת מסגרת ברורה יותר לפסוק ג' המופיע בהמשך

ב וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ג בֶּן-אָדָם דַּבֵּר אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי-אָנִי אִם-אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם ה' אלוקים: 
משלחת הזקנים הבאה אל יחזקאל עומדת לקבל תשובה קשה.
ד הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן-אָדָם אֶת-תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם:

ה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם:ו בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל-אֶרֶץ אֲשֶׁר-תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל-הָאֲרָצוֹת:ז וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם:ח וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:ט וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

אנו שומעים על כל האירועים האלו בתדהמה. בתורה אנו לא מוצאים שום דבר מזה. נהפוך הוא, העם מאמין כי ה' בא לפקוד אותם. לא שמענו כמעט על מצוות טרם היציאה ממצרים (פרט למצוות קורבן הפסח ואולי גם ברית המילה). אמנם עבודה זרה אסורה בציווים שנאמרו לאבות, וגם כאחת משבע מצוות בני נח אולם אנו קודם מתן תורה ולעם ישראל יש בהחלט נסיבות מקלות.

י וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל-הַמִּדְבָּר:יא וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת-חֻקּוֹתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: 
הפסוק נראה כמו ציטוט של ויקרא י"ח ה' - פסוק מפרשת אחרי מות הסמוכה לקדושים - "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'".

יב וְגַם אֶת-שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם: 
גם כאן ציטוט של מקורות שונים בתורה, למשל שמות ל"ב יז: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:"

יג וַיַּמְרוּ-בִי בֵית-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא-הָלָכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר- יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם: 
כקוריוז שימו לב לכך ששתי פרשות רצופות נמצאות בפסוק אחד בסדר הפוך (במדבר בחוקותי). גם בתורה לא מצאנו מקרים רבים של חילול שבת. מקרה אחד היה של אנשים שיצאו ללקט מן ביום השביעי ומקרה אחר היה של מקושש עצים. משני מקרים אלו לכתוב שחיללו שבת מאד? הדבר תמוה.

יד וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם:טו וְגַם-אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי- הָבִיא אוֹתָם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל-הָאֲרָצוֹת:
מנהג תימן לעצור כאן (באופן כללי פסוקים המסתיימים במשהו טוב הם מעין "נקודת יציאה" לסיום הפטרה).
אולם נראה שלמרות הנוסח החיובי משהו ושבח ארץ ישראל, כוונת הנביא היא לרמז על חטא המרגלים שאירע לפי המסורת יום קודם לבוא הזקנים אל יחזקאל


טז יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת-חֻקּוֹתַי לֹא-הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ:יז וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא-עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר: 
בשני פסוקים אלו מסכם הנביא את טענות הקב"ה. ויתרתי לעם ישראל במצרים, ויתרתי לעם ישראל במדבר.

יח וָאֹמַר אֶל-בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל-תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל-תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל-תִּטַּמָּאוּ:
יט אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם:כ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם: 
נראה שיש כאן חזרה על הפסוקים הקודמים. אולי בגלל הדגש הרב על מצוות השבת שנאמרה פעמים רבות בתורה, ניתן אולי לפרש שהאמירות הראשונות היו קודם מתן תורה, לאחריהן במתן תורה והאמירות הנוספות לאחר חטא העגל.

ההפטרה מסתיימת אולם נבואת יחזקאל מפרטת את מעשיהם הרעים של בני ישראל ובעיקר את חילול השבת (העברה חוזרת על עצמה דור אחרי דור) ואת העונש על כך.


לדף הראשי של פרשת קדושים

הפטרת פרשת אחרי מות

"רבי אליעזר אומר אין מפטירים בהודע את ירושלים" (מסכת מגילה פרק ד' משנה י').דבריו של רבי אליעזר מתייחסים לפרק ט"ז בספר יחזקאל הנפתח בפסוק זה ודעתו התקבלה באופן חלקי. רק מנהג תימן הוא לקרוא פרק זה כהפטרה לפרשת שמות עליה עמדנו בעבר.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

הפטרת פרשת אחרי מות היא הפטרת "הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט" בספר יחזקאל פרק כ"ב וגם פסוק הפתיחה שלה כולל לשון הודעה דומה ונראה שלפי דעת רבי אליעזר גם אותה אין לקרוא, אך כאן דעתו לא התקבלה. זוהי הפטרה קשה במיוחד המתארת את חטאי ירושלים בצורה חריפה ביותר.
ההפטרה הינה נדירה מאד. ברוב השנים פרשות אחרי מות וקדושים מחוברות וממילא קוראים את הפטרת פרשת קדושים. גם בשנים מעוברות בהן הפרשות נפרדות, פעמים רבות אחת מהפרשות היא שבת הגדול, שבת ראש חודש או שבת ערב ראש חודש (אייר) וגם אז קוראים את הפטרת פרשת קדושים.
למעשה המנהג הנכון יותר הוא שבשנים הנדירות בהן קוראים את שתי הפרשות לקרוא בפרשת אחרי מות את ההפטרה שכיום מופיעה לפרשת קדושים ("הלא אתם כבני כושיים") ובפרשת קדושים  הפטרה זו (בבחינת לקרוא קודם את הדבר הטוב). לפי מנהג זה פרשות אחרי מות-קדושים הן המקרה החריג שבפרשות מחוברות קוראים את הפטרת הפרשה הראשונה. צפו לבלבול אצל הגבאים בבית הכנסת שלכם, אבל רק בשנת תשפ"ד. הפעם האחרונה בה קראו הפטרה זו הייתה בשנת תשנ"ז ! (הסבר מפורט מופיע בסטטיסטיקות לפרשת אחרי מות).

אז יש לנו תשע שנים להתמודד עם תוכן ההפטרה אולם למרות זאת החלטתי לכתוב על הסדר ולכלול גם אותה, למרות שהתוכן מדבר בפני עצמו ואין לי כמעט מה להוסיף. דברי הקב"ה שנמסרו ליחזקאל מדברים בפני עצמם. קחו אוויר עמוק לנשימה. זה לא הולך להיות קל.


א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ב וְאַתָּה בֶן-אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת-עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל-תּוֹעֲבֹתֶיהָ: 
המילה התשפוט היא מילת שאלה אולם המילה הודעתה היא מילת ציווי, אך אולי היא המשך של השאלה בחציו הראשון של הפסוק. האם יש לנו כאן שאלה רטורית או ציווי ליחזקאל?

ג וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלוקים עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה:ד בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר-שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר-עָשִׂית טָמֵאת וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד-שְׁנוֹתָיִךְ עַל-כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל-הָאֲרָצוֹת:ה הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ-בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה: 
עד כאן תוארו חטאים של שפיכות דמים ועבודה זרה.

ו הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ-דָּם:ז אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ:ח קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ:ט אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ-דָּם וְאֶל-הֶהָרִים אָכְלוּ בָךְ זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵךְ:י עֶרְוַת-אָב גִּלָּה-בָךְ טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ-בָךְ:יא וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת-כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת-אֲחֹתוֹ בַת-אָבִיו עִנָּה-בָךְ:יב שֹׁחַד לָקְחוּ-בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ-דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ נְאֻם ה' אלוקים: 
בפסקים מופיעים כל העברות החמורות שבתורה: שפיכות דמים עבודה זרה וגילוי עריות. אבל לעברות אלו מצטרפות גם עבירות שבין אדם לחברו - שוחד, רכילות, עושק גר ויתום. ההבחנה בין מצוות שבין אדם למקום ובין מצוות שבין אדם לחברו היא מעט מלאכותית. כל המצוות הן מה'. אי אפשר להחזיק באלו ולא באלו. כולן נובעות מאותו מקור וכאשר שוכחים את ה' (פסוק י"ב) עוברים על כל המצוות כולל אלו שכיום נראות לנו כמצוות שכליות וברורות מאליהן.

יג וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל-בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וְעַל-דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ:יד הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם-תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ לַיָּמִים אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:טו וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ:טז וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי ה':
פסוקים קצרים אלו מדברים כמובן על עונש הגלות שכבר החל בימי יחזקאל והיה עתיד להגיע לשיאו לאחר חורבן בית המקדש, אולם אולי אפשר למצוא מעט נחמה בפסוק האחרון שלאחר כל הצרות תיתום הטומאה מעם ישראל והם יחזרו להכיר את ה'.

מדוע בכלל הובאה הפטרה כה קשה מלכתחילה? הקשר לפרשת אחרי מות ברור. פרק י"ח בויקרא פותח כך:

ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: ד אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם: ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה':

ולאחריו מגיעה רשימה של עברות גילוי עריות שהוזכרו בפסוקי ההפטרה. בהמשך ספר ויקרא מופיעות גם המצוות החברתיות שעל אי קיומן טוען ה', ובעיקר בסוף הפרק בו נאמר: "כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:"
מטרת ההפטרה להראות שהגלות בעיקרה אינה עקב החלטות הכושלות של המלכים אלא שלסיבות הארציות והגלויות לכולם יש גם את הפוליטיקה השמיימית שלרוב נסתרת מהבנתנו.


לדף הראשי של פרשת אחרי מות