הפטרת פרשת מסעי היא ההפטרה השנייה בסדרת שלושת ההפטרות שלפני תשעה באב. אלו הן נבואות תוכחה ופורענות קשות. עיקר ההפטרה היא פרק ב' בספר ירמיהו. ומתחיל בדיוק במקום בה הסתיימה הפטרות פרשת מטות.
ד שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: ה כֹּה אָמַר ה' מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:
מדוע בני ישראל רחקו מה'? גם אם היו צרות וקשיים, מאיפה הגיע האמונה כי עבודה זרה היא מה שתעזור?
ו וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם: ז וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת-אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה:
הרי הזיכרון ההיסטורי מוכיח כי עבודת ה' היא שסייעה לעם ישראל בעבר
ח הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ:
הדבר המפתיע יותר הוא שההליכה אחרי העבודה הזרה התחילה באליטה של העם. הכוהנים עצמם, שאמורים להיות מוקדשים לעבודת ה', תופשי התורה ואפילו נביאים - עברו ברובם לעבודת הבעל.
ט לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם-ה' וְאֶת-בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב: י כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת: יא הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל:
התופעה של עם שלם שעוזב את אלוהיו ועובר לעבודת אלוקים אחרים היא תופעה נדירה. נציין כי כמו שראינו בסיפור אליהו, בני ישראל לרוב פסחו על שני הסעיפים כלומר עבדו גם את ה' וגם את הבעל במעין תערובת משונה.
יב שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל-זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם-ה':
מקור הביטוי הידוע שומו שמים הוא בירמיהו.
יג כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם:
הרעה היא כפולה. עזיבת ה' מחד ומאידך ההחלפה שלו בעבודת הבעל. במקום להמשיך לשתות מים חיים, הלכו לחפש בורות מים ריקים ונשברים.
יד הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם-יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז: טו עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו (נִצְּתֻה) [נִצְּתוּ] מִבְּלִי ישֵׁב: טז גַּם-בְּנֵי-נֹף (וְתַחְפַּנְ ֵס) [וְתַחְפַּנְחֵס] יִרְעוּךְ קָדְקֹד:
הדימוי של ישראל הוא לעבד, למישהו חסר זכויות, שכולם מתעמרים בו.
יז הֲלוֹא-זֹאת תַּעֲשֶׂה-לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת-ה' אֱלֹקיִךְ בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ:
והסיבה כמובן היא עזיבת ה'.
יח וְעַתָּה מַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר:
כאן מדבר הנביא על ההישענות של מלכי יהודה על הגויים. פעם כורתים ברית עם אשור נגד מצרים ופעם ברית עם מצרים נגד אשור (או במקרה זה נגד בבל). כל הבריתות האלו לא יחזיקו מעמד ולא יצלחו.
יט תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי-רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת-ה' אֱלֹקיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם-ה' אלקים צְבָאוֹת: כ כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא (אֶעֱבוֹד) [אֶעֱבוֹר] כִּי עַל-כָּל-גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה:
הברית המועילה ביותר היא הברית עם ה' ושמירה על התורה והימנעות מעבודה זרה.
כא וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה: כב כִּי אִם-תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי-לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם ה' אלקים:
שוב נבואת תוכחה על יצירת עם ישראל כעם קדוש ועל כך שבני ישראל עזבו את התורה. הביטויים בפסוק כ"א מזכירים במעט את ברכות יעקב ליהודה (בראשית מ"ט יא): "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה" ומהווים הנגדה מוחלטת לאותה ברכת יעקב.
כג אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ: כד פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת (נַפְשָׁוּ) [נַפְשָׁהּ] שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל-מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ:
טענות ההצטדקות של בני ישראל לא מתקבלות והדימוי הוא לבהמות חסרות דעת (גמל צעיר או פרא מדבר שעושה מה שברצונו).
כה מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף (וּגְורֹנֵךְ) [וּגְרוֹנֵךְ] מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי-אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ: כו כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הוֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם:
פסוק זה מזכיר פסוק אחר בירמיהו ודווקא פסוק של נחמה: , אולם במקרה זה כוונת הנבואה היא כי אין אפשרות להסתתר מאחורי תירוצים ולהכחיש את האשמה.
כז אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ (יְלִדְתָּניּ) [יְלִדְתָּנוּ] כִּי-פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ: כח וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם-יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה:
התוכחה מסתיימת בקביעה שמספר האלילים הוא כמספר הערים. בכל עיר התפתחה תרבות של עבודה זרה לאליל כזה או אחר. וכשצר להם בני ישראל זועקים אל ה' אבל התוכחה לא מרפה. אחרי שאמרתם לעץ ולאבן שהם אביכם ואמכם מולידתכם ופניתם עורף אל ה', איה אותם עץ ואבן שיושיעו אתכם?
כאן אולם כידוע לא מסיימים בדבר רע ולכן מדלגים מעט בנביא ומוצאים פסוקי נחמה בפרקים הסמוכים שאמנם בעיקרם הם גם תוכחה אבל כוללים כבר את החזרה בתשובה.
למנהג אשכנז מדלגים מעט ומוצאים פסוק טוב בפרק ג'
ד הֲלוֹא מֵעַתָּה (קָרָאתי) [קָרָאת] לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה:
למנהג ספרד מדלגים מעט יותר לפרק ד'
א אִם-תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה' אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם-תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד: ב וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי-ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ:
לדף הראשי של פרשת מסעי
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.
ד שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: ה כֹּה אָמַר ה' מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:
מדוע בני ישראל רחקו מה'? גם אם היו צרות וקשיים, מאיפה הגיע האמונה כי עבודה זרה היא מה שתעזור?
ו וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם: ז וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת-אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה:
הרי הזיכרון ההיסטורי מוכיח כי עבודת ה' היא שסייעה לעם ישראל בעבר
ח הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ:
הדבר המפתיע יותר הוא שההליכה אחרי העבודה הזרה התחילה באליטה של העם. הכוהנים עצמם, שאמורים להיות מוקדשים לעבודת ה', תופשי התורה ואפילו נביאים - עברו ברובם לעבודת הבעל.
ט לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם-ה' וְאֶת-בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב: י כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת: יא הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל:
התופעה של עם שלם שעוזב את אלוהיו ועובר לעבודת אלוקים אחרים היא תופעה נדירה. נציין כי כמו שראינו בסיפור אליהו, בני ישראל לרוב פסחו על שני הסעיפים כלומר עבדו גם את ה' וגם את הבעל במעין תערובת משונה.
יב שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל-זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם-ה':
מקור הביטוי הידוע שומו שמים הוא בירמיהו.
יג כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם:
הרעה היא כפולה. עזיבת ה' מחד ומאידך ההחלפה שלו בעבודת הבעל. במקום להמשיך לשתות מים חיים, הלכו לחפש בורות מים ריקים ונשברים.
יד הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם-יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז: טו עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו (נִצְּתֻה) [נִצְּתוּ] מִבְּלִי ישֵׁב: טז גַּם-בְּנֵי-נֹף (וְתַחְפַּנְ ֵס) [וְתַחְפַּנְחֵס] יִרְעוּךְ קָדְקֹד:
הדימוי של ישראל הוא לעבד, למישהו חסר זכויות, שכולם מתעמרים בו.
יז הֲלוֹא-זֹאת תַּעֲשֶׂה-לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת-ה' אֱלֹקיִךְ בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ:
והסיבה כמובן היא עזיבת ה'.
יח וְעַתָּה מַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר:
כאן מדבר הנביא על ההישענות של מלכי יהודה על הגויים. פעם כורתים ברית עם אשור נגד מצרים ופעם ברית עם מצרים נגד אשור (או במקרה זה נגד בבל). כל הבריתות האלו לא יחזיקו מעמד ולא יצלחו.
יט תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי-רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת-ה' אֱלֹקיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם-ה' אלקים צְבָאוֹת: כ כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא (אֶעֱבוֹד) [אֶעֱבוֹר] כִּי עַל-כָּל-גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה:
הברית המועילה ביותר היא הברית עם ה' ושמירה על התורה והימנעות מעבודה זרה.
כא וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה: כב כִּי אִם-תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי-לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם ה' אלקים:
שוב נבואת תוכחה על יצירת עם ישראל כעם קדוש ועל כך שבני ישראל עזבו את התורה. הביטויים בפסוק כ"א מזכירים במעט את ברכות יעקב ליהודה (בראשית מ"ט יא): "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה" ומהווים הנגדה מוחלטת לאותה ברכת יעקב.
כג אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ: כד פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת (נַפְשָׁוּ) [נַפְשָׁהּ] שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל-מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ:
טענות ההצטדקות של בני ישראל לא מתקבלות והדימוי הוא לבהמות חסרות דעת (גמל צעיר או פרא מדבר שעושה מה שברצונו).
כה מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף (וּגְורֹנֵךְ) [וּגְרוֹנֵךְ] מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי-אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ: כו כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הוֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם:
פסוק זה מזכיר פסוק אחר בירמיהו ודווקא פסוק של נחמה: , אולם במקרה זה כוונת הנבואה היא כי אין אפשרות להסתתר מאחורי תירוצים ולהכחיש את האשמה.
כז אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ (יְלִדְתָּניּ) [יְלִדְתָּנוּ] כִּי-פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ: כח וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם-יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה:
התוכחה מסתיימת בקביעה שמספר האלילים הוא כמספר הערים. בכל עיר התפתחה תרבות של עבודה זרה לאליל כזה או אחר. וכשצר להם בני ישראל זועקים אל ה' אבל התוכחה לא מרפה. אחרי שאמרתם לעץ ולאבן שהם אביכם ואמכם מולידתכם ופניתם עורף אל ה', איה אותם עץ ואבן שיושיעו אתכם?
כאן אולם כידוע לא מסיימים בדבר רע ולכן מדלגים מעט בנביא ומוצאים פסוקי נחמה בפרקים הסמוכים שאמנם בעיקרם הם גם תוכחה אבל כוללים כבר את החזרה בתשובה.
למנהג אשכנז מדלגים מעט ומוצאים פסוק טוב בפרק ג'
ד הֲלוֹא מֵעַתָּה (קָרָאתי) [קָרָאת] לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה:
למנהג ספרד מדלגים מעט יותר לפרק ד'
א אִם-תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה' אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם-תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד: ב וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי-ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ:
לדף הראשי של פרשת מסעי
