הנקמה, גאולת הדם והיהדות

הנקמה כרגש אוניברסלי מהותי

הנקמה היא אחד הרגשות החזקים ביותר הקיימים באדם. בכל אדם. מיטב הספרות העולמית עוסקת בנקמה. די אם נזכיר את נקמתו הנוראית של הרוזן ממונטה כריסטו, בכל אלו שגרמו למאסרו.
התורה בפרשת קדושים (ויקרא י"ט יח) אוסרת על הנקמה: " לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

הנקמה הראשונה בתורה

מה מקורה של הנקמה בתורה? הראשון המפחד מהנקמה הוא קין שמשוכנע שכל מי שימצא אותו יהרוג אותו כנקמה על הריגת הבל. עניין הנקמה הוא מעין אקסיומה, אין על כך ציווי אלא זה מעין חוק טבע ולקין ברור שהנקמה תובא. נקמה היא חלק חזק ומהותי מהטבע האנושי.

אין יותר מדי אנשים בעולם באותו זמן שיכולים לבצע נקמה זו, אולם נקמה זו היא נקמת גאולת הדם הידועה ובה, קרוב משפחה מדרגה הראשונה של הנרצח, ורק הוא ,רשאי להרוג את הרוצח, ורק את הרוצח, מבלי שמעשה זה ייחשב רציחה. קין חי שנים רבות, אולם בסופו של דבר הוא אכן נהרג בידיו של אדם אחר, למך, אשר ממהר לומר: "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה", בבחינת הסרת אחריותו למעשה ההריגה זה.

גאולת הדם כחלק מהמוסר האנושי

נוהג זה של גאולת הדם מחוזק כציווי אלוהי לאחר המבול: (בראשית ט' ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם". זוהי הופעתה השנייה של המילה "בצלם", לאחר אזכור אגבי בבריאת האדם, אזכור שאינו מפרט מה משמעותה המעשית של אותה בריאה בצלם.

המשמעות המתבהרת בפרשת נח לאחר המבול, היא כי לדם האדם יש דורש והוא אינו כדם החי. אדם יכול לשחוט כבש או פרה, וגם זאת רק למאכל או לצורך ולא לשם סדיזם, אולם הוא אינו יכול לשחוט איש אחר, ואם עשה זאת, מצווה על האדם לשפוך את דמו. מי ששופך דם של אנשים אחרים, הוצא מחברת בני האדם, הוא אינו נכלל בהגדרת "בצלם" הוא יצא מצלו של הקב"ה ושפיכת דמו אינה עוברת על איסור "לא תרצח". אמנם, לא כל אחד יכול לנקום. רשאים לעשות זאת רק הנפגעים מפעולת הרציחה, קרובי המשפחה של הנרצח, וכמובן הנקמה מותרת רק במבצע הישיר של הפשע.

עוד נקודה שכדאי לשים לב אליה הוא כי הציווי לנוח אינו קשור בהכרח ליהדות. האמירה נאמרה לנוח ובניו, לא לאברהם אבינו ולא למשה רבנו אלא לכלל האנושות. "שפך דם האדם באדם דמו יישפך, - אינו מוסר יהודי, אלא מוסר אבסולוטי כלל אנושי.

נקמה ביהדות וערי המקלט

היהדות אינה יכולה לאסור לחלוטין את עניין גאולת הדם, שכן הצו האוניברסלי מחייב גם אותה אולם היהדות ממתנת אותה עד כדי מסמוסה והפיכתה לאפשרות קלושה בלבד. במקרים אחרים, שאינם כרוכים בנטילת נפש, בא הציווי שהבאנו בראש המאמר "לא תיקום" ואוסר את הנקמה, כפי שאומר בעל ספר החינוך, מצווה רמ"א:

שלא לנקם. כלומר, שנמנענו מלקחת נקמה מישראל, הענין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה הענין מנענו השם יתברך באמרו (ויקרא יט יח) לא תקם. ולשון ספרא (קדושים ד י) עד היכן כחה של נקמה? 

אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר, לא תקם. ועל כגון זה הקש כל הדברים. 

רוצח במזיד אינו זכאי להגנה זו וגם אם ברח לעיר המקלט ובכך אינו מאפשר לגאול הדם לנקום, דינו מסור לבית דין, שרשאי ויכול, תחת כל נהלי המשפט, להוציאו להורג. בכך גאולת הדם אינה עניין פרטי יותר אלא עניין ציבורי רשמי ומסודר כחלק ממערכת אכיפה, ענישה והרתעה.

רוצח בשגגה זכאי לפנות לעיר המקלט. שימו לב שלמרות שהוא רצח בשגגה הוא עדיין מכונה רוצח. ערי המקלט היו מפוזרות על פני על הארץ כך שהמרחק אליהן יהיה תמיד קצר, ולרוצח בשגגה יש יתרון זמן על גואל הדם. רוצח בשגגה שאינו נס לעיר המקלט, ובכך מקבל על עצמו מעין עונש מאסר והוצאה מהחברה הרגילה, שם את נפשו בכפו. יתרה מכך, רוצח בשגגה מצווה לפנות לעיר המקלט והגלות בה מהווה תיקון חטאו (שהיה בשגגה) ונביא שוב מדברי ספר החינוך:

"ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג, מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו, ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תקון העולם במצוה, כמו שבאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר, לבל יראו קרובי המכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נעם. " (מצווה תי).

העיקרון האוניברסלי חזק כל כך, עד כדי כך שדין שוגג אינו יכול לפטור את האדם לחלוטין מחובת העקרון, ורק גלייה מרצון, מאפשרת לו "התחמקות" מהעקרון של " שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", ומטרתה תיקון החברה. המעשה לא יכול לעבור בלי תיקון כלשהו, הגלות תכריח את הרוצח להרהר באיך קרתה לו תקלה כזו וגם קרובי ההרוג לא יראו אותו בכל פעם ופעם, דבר שרק יגביר את רצונם בנקמה. נראה שעיר המקלט, מהווה איזון כלשהו ופשרות בין צרכי כל הצדדים.

היהדות זונחת את הנקמה

אולם היהדות אינה מחפשת נקמות. האל עצמו מתואר כאל נוקם במקומות רבים בתורה ובשיאה בפרשת האזינו "לי נקם ושילם". לפני מותו מצטווה משה לנקום במדיינים וכך אומר לו אלוקים (במדבר ל"א ב'): "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ" אך משה לא מתבלבל ובדיבורו לעם פסוק אחד בלבד אחר כך הוא משנה את הציווי: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָן". משה, והעם אינם צריכים את הנקמה, הנקמה היא לה'. תרגום אונקלוס, מתוך ערנות לקושי פירש נקמת ה' - נקמת עם ה', אולם זו פרשנות ולא פשט הפסוק. גם בעמלק, האויב השנוא ביותר, לא מזדרזים בני ישראל לנקום ונדרש ציווי מפורש ברור וישיר, נקמה מאת ה' כדי לשלוח את שאול המלך למלחמה בעמלק, מלחמה ששאול לא חפץ בה כלל.

הנקמה כחלק מתהליך הנחמה

פרקי הסיום של ספר ישעיהו, הם נבואות נחמה על חורבן בית המקדש ויש בהם הדרגתיות. רק לאחר כעשרים פרקי נחמה, מגיע הרעיון של קנמה. נחמה ונקמה הן מילים דומות, ונקמה, ואיתה ההרגשה שהצדק נעשה, היא חלק חשוב מתהליך הנחמה. הדבר בא לידי ביטוי בפסוק הבא (ישעיהו ס"א ב) :"לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה' וְיוֹם נָקָם לֵאלֹקינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים". אבל גם בספוק זה הנקמה מושארת לאלוקים ואינה עניין לבני האדם. לאלוקים חשבונות משלו, ובני אדם לא מבינים חשבונות שמיים.

הנקמה כעניין לאלוקים ולא לבני האדם

מגמה זו של השארת הנקמה בידי שמיים  מבוטאת גם בתהלים ליום רביעי (מזמור צ"ד) הפותח במילים "אֵל-נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע", הנקמה מבוקשת ומתבקשת אך לא בידי אדם. אם לאחר קראית המזמור כולו למישהו נשארו ספקות, מסיים המזמור כך: " וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת-אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם  ה' אֱלֹקינוּ". מגמה זו רק התחזקה לאחר חורבן בית שני ובפרט לאחר מרד בר כוכבא, מרד שגרר נקמה נוראית של השלטון הרומאי שכמעט והכחידה את עם ישראל. פיוטי קינות ובקשות נקמה היו גם היו אך מעשי נקמה פרטיים, שאינם חלק ממערכת דינים מוסדרת, כמעט ולא היו. כי הנקמה, היא כוח מניע, כוח חזק, כוח שיכול לשמור אותך חי בשעות הקשות ולתת לך מטרה לעתיד, אולם כפי שמגלה הרוזן ממונטה כריסטו, לאחר שנקמתו האיומה מושלמת במלואה, אין בה הרגשה של שימחה ולפעמים אפילו לא של סיפוק, אלא בעיקר של עייפות וריקנות. יש מקום לנקמה, אולם היא אינה יכולה להיות הדבר היחידי המחזיק את האדם, אינה יכולה לבוא באופן פרטי וצריכה להיות מסורה לרשויות המוסמכות לכך.

בעוד בימי קדם, נקמת הדם היא עניין אפשרי, מוסרי ואולי אפילו נדרש במקומות בהם אין אפשרות אחרת להשגת הצדק, הפרקטיקה של היהדות, צמצמה את האפשרות לביצועה עוד מימי התורה. כיום כאשר אנו חיים במדינה מתוקנת, בעלת כוחות בטחון ומערכת משפט האמונים על נושאים אלו, נקמה פרטית אינה אפשרות כלל והיא עבירה הן על חוקי התורה והן על חוקי המדינה.

על כן כאשר אנו מזכירים את קדושי השואה, חללי צה"ל ונפגעי הטרור אנו מוסיפים לצד שמם "ה' יקום דמם". נקמה צריכה להיות. הצדק האנושי האוניברסלי דורש זאת, אך לנקמה צורות רבות והיא אינה צריכה לבוא מאיתנו. נסיים במזמור פ"ג מתהלים הנאמר רבות בטקסי יום הזיכרון

א שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף: 

ב אֱלֹקים אַל-דֳּמִי-לָךְ אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל: 

ג כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ: 

ד עַל-עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל-צְפוּנֶיךָ: 

ה אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד: 

ו כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ: 

ז אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים: 

ח גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר: 

ט גַּם-אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה: 

י עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן: 

יא נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לַאֲדָמָה: 

יב שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל-נְסִיכֵמוֹ: 

יג אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹקים: 

יד אֱלֹקי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי-רוּחַ: 

טו כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים: 

טז כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם: 

יז מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה': 

יח יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ: 

יט וְיֵדְעוּ כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל-כָּל-הָאָרֶץ:

דם המכבים

הבדלי פרשות בין ישראל לחוץ לארץ

איך יכול להיות ששני יהודים לא יקראו את אותה פרשה בשבת?

להפטרות יש מנהגים רבים, אבל לקריאת הפרשה אין הבדלים כפי שהיה בעבר ומקובל לקרוא את אותה פרשה בכל עדות ישראל.

בכל זאת, נפלאות הלוח העברי מאפשרות קריאת פרשה שונה בישראל ובחוץ לארץ, כאשר אחד מהרגלים הוא ביום שישי, וכתוצאה מכך יום טוב שני של גלויות, שאינו נחוג בארץ ישראל חל בשבת. יום טוב שני של גלויות הונהג בזמן שלא תמיד היו בטוחים שהשליחים מארץ ישראל יגיעו בזמן להודיע על קידוש החודש, ולכן בחוץ לארץ הוסיפו יום נוסף שבו חלים הלכות יום טוב. ראש השנה גם הוא בן יומיים מסיבות דומות, אבל גם בארץ ישראל, ואת יום כיפור, לא מכפילים.

במקרה שיום טוב שני של גלויות חל בשבת בחוץ לארץ קוראים קריאה של רגלים (בפרשת ראה שגם מזכירה את המועדים) ובארץ את פרשת השבוע לפי הסדר. לאחר כמה זמן מגיעים לפרשות שנהוג לחבר אבל בארץ ישראל הן נפרדות. במקרה זו יחברו את הפרשות בחוץ לארץ ויקראו שתי פרשות (בארץ ישראל יקראו רק אחת) וכך סוגרים את הפער.

למרבה ההפתעה ישנם שלושה מצבים שונים כאלו, הבה ונראה:
ראש השנה וסוכות אינם יכולים להיות ביום שישי, גם יום ראשון של פסח לא יחול ביום שישי (לפי הכלל לא אדו ראש ולא בדו פסח).

שני מקרים שונים הם כאשר שביעי של פסח ביום שישי ואז יום שמיני של פסח הוא בשבת:
אם מדובר בשנה פשוטה (סימני שנה: הכז,  - תשע"ה למשל - אזי הבדלי הפרשה ימשיכו עד פרשת בחוקותי (בחו"ל יקראו את פרשות בהר ובחוקותי).

אם מדובר בשנה מעוברת (סימני שנים: בשז, גכז) - תשע"ו למשל - הבדלי הפרשה ימשיכו זמן רב, כמעט שלושה חודשים, עד פרשת מסעי(!) בסוף ספר במדבר (בחו"ל יקראו את פרשות מטות-מסעי). מקרה זה הוא מוזר במיוחד כי בשנה מעוברת יש אפשרות לחבר את פרשות אחרי מות וקדושים, מיד לאחר פסח, דבר שיסגור את הפער בשנה מעוברת אחרי שבת אחת בלבד!

הסבר מעניין שמעתי מאת פיל צ'רנופסקי שטען שיש לראות את הבעיה, לא כבעיה של חוץ לארץ, אלא כבעיה של אנשי ארץ ישראל. מבחינת הלוח, הוא תוכנן עבור חוץ לארץ ולכן שם אין בעיה כלל. בארץ ישראל מקדימים בשבוע ולכן את הפער סוגרים בשבת הראשונה שהיא בחוץ לארץ מחוברת (ואותה מפרידים בארץ ישראל). הפרשה הראשונה בשנה מעוברת שמחוברת בחו"ל היא מטות-מסעי. הסבר זה אינו פותר את השאלה לשנה פשוטה בה גם תזריע ומצורע וגם אחרי מות וקדושים מחוברות והיה אפשר להפריד כל אחת מהן. נראה שיש גם רצון לשמר את ההפרדה דווקא בסוף חומש.

מקרה נוסף הוא כאשר חג  שבועות חל ביום שישי (סימני שנים: בחה, בשה, גכה, זשה), ואז מחברים בחוץ לארץ את פרשות בלק-חוקת, חיבור שאינו קורה כלל בישראל והפער נסגר לאחר ארבע שבתות בלבד.



באופן פרקטי יש הלכות רבות לבן ארץ ישראל שנמצא בתקופה זו בחו"ל והפוך, ומי שהדבר רלוונטי עבורו, מומלץ שישאל שאלת רב.

הפטרת שבת חול המועד פסח

בשבת חול המועד פסח לא קוראים את פרשת השבוע אלא חלק מפרשת כי תשא, בדומה לשבת חול המועד סוכות. הפטרת השבת היא מספר יחזקאל פרק ל"ז א-יד והיא מוכרת בשם "חזון העצמות היבשות".

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

יש הנוהגים להוסיף שני פסוקים מפרק ל"ו על מנת לקשר יותר את ההפטרה לחג מאחר ופסוקים אלו מזכירים את המועדות ואת העלייה לרגל

לז כֹּה אָמַר ה' אלוקים זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: לח כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה': 

תקופת יחזקאל היא כבר בזמן הגלות והחורבן ופתיחת ההפטרה בדברי נחמה על ריבוי העם כפי שהיה בימיה הגדולים של ירושלים שהייתה מלאה מפה לפה.

כמעט בכל המקומות ההפטרה תתחיל כאן:

א הָיְתָה עָלַי יַד-ה' וַיּוֹצִיאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: ב וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: 
חכמי התלמוד מנסים למצוא את מקום הבקעה ואת פשר העצמות שיש בה. הכתוב לא אומר דבר בנושא זה, וניתן להניח שנבואה זו הייתה ממילא בחיזיון אך יש דעות  שהמחזה היה אמיתי, ואותם מתים קמו לתחייה והמשיכו לחיות .

ג וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אלוקים  אַתָּה יָדָעְתָּ:
יחזקאל לא מתפתה לענות את התשובה הפשוטה - לא, אך גם לא עונה מיד כן. הוא למעשה אומר שתחיית העצמות תלויה ברצונו של אלוקים. ברובד המציאותי בוודאי שכך, שכן אדם אינו יכול להחיות מתים, אלם אם נבין את החיזיון כמשל לעם ישראל שהתייבש, הרי שדווקא שם פעילות אנושית בהחלט יכולה לעורר ולהחיות את העם.

ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר-ה': 
וכך גם עונה ה’ ליחזקאל. בוודאי שאני יכול להחיות את המתים, אולם אותה תחייה צריכה לבוא דרך נבואה אנושית ובאמצעות מעשה אנושי. כאן לנבואה יש תפקיד של ציווי. הנביא מנבא על העצמות, אך נבואה זו היא פעולת ציווי לשומעים.

ה כֹּה אָמַר ה' אלוקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: ו וְנָתַתִּי- עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה': 
מתי מתבצעת נתינת הרוח? האם לפני יצירת הגוף או לאחריו? בפסוקים נתינת הרוח מתוארת גם בהתחלת התהליך וגם בסופו.

ז וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה-רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ: ח וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּידִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: 
אולם בפועל, קודם התקרבו העצמות אחת לשנייה ונוצר השלד, לאחריו נוספו השרירים ושאר הרקמות, ועדיין אלו אינם אנשים חיים ואין בהם רוח.

ט וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ כֹּה-אָמַר ה' אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: י וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא- בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד: 
את הגוף עצמו אפשר להרכיב מהעצמות הנמצאות בשטח, אולם הרוח צריכה להגיע ממקור חיצוני.

יא וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: יב לָכֵן- הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה- אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: יג וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם-ה'

וכאן בסיום החיזיון מתברר המשל והנמשל. העצמות היבשות מסמלות את הייאוש ואובדן התקווה לאחר הגלות. גולי יהודה חיים בבבל, אבל נראים בעיניהם כמתים וכנמצאים בקבר. נבואת יחזקאל היא חזון של עידוד ובשורה לגולים, אולם הצורה בה היא נאמרת רומזת לכך שלמרות שתהליך הגאולה יכוון מלמעלה הוא תלוי גם, ואולי אפילו בעיקר, בפעולות האנשים.

לרוב מסיימים את קריאת ההפטרה כאן אולם יש הנוהגים להוסיף עוד שני פסוקים המציינים את אחדות עם ישראל (והם גם פתיחת הפטרת ויגש).

טו וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו]:יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ:

חזון העצמות היבשות - פרט ממנורת הכנסת - בנו אלקן (צילום: תמר הירדני)

לדף הראשי של פסח

טומאת אשה יולדת

פרשת תזריע פותחת בדיני אישה יולדת. לידה היא מאורע משמח. ילד חדש בא לעולם. נעיין בפסוקים (ויקרא י"ב ב-ה)

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: ג וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: ד וּשְׁלשִׁים יוֹם וּשְׁלשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד-מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: ה וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל-דְּמֵי טָהֳרָה"

 מדוע היולדת נטמאת לאחר הלידה, ומדוע היולדת טמאה זמן ממושך יותר אם ילדה בת? ברחבי הרשת תוכלו למצוא שלל שטויות על כך ששוב רואים יחס פחות טוב מצד התורה לנשים. זו כמובן שטות מוחלטת והנה נבאר את הדברים.

האפשרות הראשונה המובאת במפרשים היא אפשרות פרקטית. התורה רצתה לאפשר לאשה להיות בטהרה ביום המילה של בנה, ולמרות שאכן נדרש יותר זמן לטהרה, בלידת זכר הזמן מתקצר.

אפשרות אחרת דורשת הבנה עמוקה של יותר של מושגי הטומאה והטהרה. למעשה מושגים אלו די זרים לנו ופחות שייכים לעולמנו, ואנו לא מבינים את משמעותם הרוחנית המלאה. טהרה וטומאה אינם קשורים כלל ללכלוך ולניקיון והוראות הטהרה - מנטילת ידיים ועד טבילה במקווה אינן קשורות כלל להיגיינה. אתה יכול להיות נקי ומצוחצח אך טמא, ואפשר להיות מטונפים וטהורים. אין שום קשר בין השניים. טומאה וטהרה אף אינם קשורים לחול ולקודש. אלו מונחים שהם לפעמים משיקים, אך בוודאי אין בהם זהות.
הטומאה והטהרה הם הפכים המציינים את החיות ואת המוות. הטומאה והטהרה נמצאים לפעמים באותו מקום ובאותו זמן. הארכתי בכך במאמר המבחין בין סוגי הטומאה, ונביא כאן רק את מה שקשור לעניינו.

היולדת, בכך שהיא ילדה, העניקה חיים ויצרה משהו טהור, נטמאת מעצם העובדה שמשהו שהיה חי בתוכה, כבר אינו בתוכה, כלומר חלק ממנה חסר. חסרון זה גורם לטומאה. כוח החיות שהיולדת העניקה לוולד, כאילו בא על חשבונה ובכך מטמא אותה. שימו לב, זהו תיאור רוחני ואינו שייך או צריך להיות זהה לתהליך הביולוגי.
טומאה מסוג זה נמצאת גם בגברים שנטמאים משכבת זרע, וגם לנשים שנטמאות במחזור החודשי שלהן. זוהי טומאה "נורמלית", חיובית, חלק ממחזור החיים הרגיל.
כאשר אישה יולדת בת, היא יולדת ישות, שבעצמה יש לה כוח הולדה משלה, מסיבה זו - כוח ההולדה והחיות של הבת גדול מכוחו של הזכר וכתוצאה ישירה מכך, גם משך הטומאה הוא כפול. שוב, הפירוש המדויק של מושגים אלו אינו מוחוור לנו עד תומו אבל אפשר לחשוב על הצורך באיזון. כאשר כוח ההולדה הוא כפול, גם כמות הטומאה מוכפל והזמן עד לטהרה ארוך יותר.