ב' בסיוון מכונה יום המיוחס. מדוע דווקא זכה יום זה בכינוי כה חשוב וכמו כן לא אומרים בו תחנון, למרות שלכאורה אין סיבה לא לומר ביום זה תחנון.
הבה נראה את המקורות:
כמובן שגם בראש חודש לא אומרים תחנון ונשאר ב' סיון שהוא יום בודד באמצע בין ימים שבהם לא אומרים תחנון.
כתוצאה מכך נקבע מעין כלל שיום כזה שהוא בין שני ימים בהם לא אומרים תחנון, הוא בעצמו לא יאמרו בו תחנון. יש בלוח העברי רק יום אחד כזה, ב' בסיון.
ניסוח של הכלל מופיע בערוך השולחן סימן תצ"ד סעיף ז:
ב' סיון היה חלק מהימים ברצף ההכנות לקבלת התורה. אם בראש החודש בני ישראל באו למדבר סיני (שמות יט א) :"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" , הרי שב' סיוון נאמר (פסוק ו'): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". באותו יום קיבל עם ישראל את "הייחוס" שלו ואכן היום ראוי לשמו. טעם נוסף מביא ערוך השולחן שביום בו חל ב' בסיוון יחול גם יום הכיפורים (בלוח המחושב). זהו חיזוק בלבד לטעם.
ציינו שב' בסיוון הוא יום יחידי בשנה, אולם לאחר קום מדינת ישראל ישנו עוד יום כזה. כ"ט באייר נסמך ביום ירושלים מצידו האחד, בו לפי החלטת הרבנות הראשית לא אומרים תחנון ובראש חודש סיוון מצדו השני.
לא מצאתי שום דעה הגורסת לא לומר תחנון בכ"ט באייר (בשחרית, במנחה ודאי לא אומרים). ייתכן כי הכלל של יום בין שני ימים טובים אכן אינו מספיק, ייתכן כי קביעות הרבנות הראשית לצערנו לא מקובלות על כלל הציבור היהודי וייתכנו סיבות נוספות. לו זכינו, היינו יכולים לראות גם ביום שחרור ירושלים, עוד שלב בהכנות לקבלת התורה, ובוודאי היה אפשר להאריך את רצף הימים בהם לא אומרים תחנון. לצערנו טרם זכינו לכך.
ונוסיף כי תפילת התחנון היא תפילה חשובה וחזקה. אני מודה לרב רפאל שטרן שהביא בפני את המקורות הבאים והדברים מובאים בלשונו:
וההסבר על פי הנושאי כלים בסימן קל"א לשולחן ערוך אורח חיים וערוך השולחן שם הוא שמניעת אמירת תחנון בימי שמחה וחלילה בימי צער (כמו בבית האבל), יסודה בכך שתפילת התחנון ונפילת האפים הינה בקשה בעלת עוצמה רבה ולכן יש בה גם גם צד של חשש. והיינו, שכיון שהוא מבקש בעוצמה כה רבה, 'מידת הדין' תתעורר ותאמר 'מי הוא זה אשר מעיז לבקש', ואם הוא חלילה לא ראוי, עצם ה'העזה' לבקש היא עצמה תהיה סיבה לעורר 'דין' על המבקש שהעיז לבקש בהיותו בלתי ראוי לכך.
הבה נראה את המקורות:
- בשו"ע סימן תצ"ד מופיע רק: אסור להתענות במוצאי חג השבועות.
- הרמ"א במקום: "ואין אומרים תחנון מתחלת ראש חדש סיון עד ח' בו..."
כמובן שגם בראש חודש לא אומרים תחנון ונשאר ב' סיון שהוא יום בודד באמצע בין ימים שבהם לא אומרים תחנון.
כתוצאה מכך נקבע מעין כלל שיום כזה שהוא בין שני ימים בהם לא אומרים תחנון, הוא בעצמו לא יאמרו בו תחנון. יש בלוח העברי רק יום אחד כזה, ב' בסיון.
ניסוח של הכלל מופיע בערוך השולחן סימן תצ"ד סעיף ז:
ואין אומרים תחנון מן ראש חודש סיון עד אחר אִסרו חג, לפי שבראש חודש וודאי אין אומרים, ושלושה ימים קודם שבועות הוי שלושה ימי הגבלה של מתן תורה והם ימי שמחה, וממילא גם היום שבין ראש חודש לבין ראשון של הגבלה גם כן נכלל בשמחה. ועוד: דבאותו יום אמר להם משה לקדשם, ורגילין לקרותו יום המיוחס מפני זה. ועוד: מפני שביום זה חל יום הכיפורים.הלשון "ממילא" אותה נוקט ערוך השולחן, מראה שקביעה זו היא סברה, ואינה כלל הלכתי ברור. ייתכן שחכמינו חששו לבטל תחנון, תפילה חשובה שיש לקחת בכובד ראש ולא לזלזל בה, ומאחר שהכלל אינו כלל הלכתי מובהק, צירפו סימנים נוספים ואסמכתאות לדבר.
ב' סיון היה חלק מהימים ברצף ההכנות לקבלת התורה. אם בראש החודש בני ישראל באו למדבר סיני (שמות יט א) :"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" , הרי שב' סיוון נאמר (פסוק ו'): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". באותו יום קיבל עם ישראל את "הייחוס" שלו ואכן היום ראוי לשמו. טעם נוסף מביא ערוך השולחן שביום בו חל ב' בסיוון יחול גם יום הכיפורים (בלוח המחושב). זהו חיזוק בלבד לטעם.
ציינו שב' בסיוון הוא יום יחידי בשנה, אולם לאחר קום מדינת ישראל ישנו עוד יום כזה. כ"ט באייר נסמך ביום ירושלים מצידו האחד, בו לפי החלטת הרבנות הראשית לא אומרים תחנון ובראש חודש סיוון מצדו השני.
לא מצאתי שום דעה הגורסת לא לומר תחנון בכ"ט באייר (בשחרית, במנחה ודאי לא אומרים). ייתכן כי הכלל של יום בין שני ימים טובים אכן אינו מספיק, ייתכן כי קביעות הרבנות הראשית לצערנו לא מקובלות על כלל הציבור היהודי וייתכנו סיבות נוספות. לו זכינו, היינו יכולים לראות גם ביום שחרור ירושלים, עוד שלב בהכנות לקבלת התורה, ובוודאי היה אפשר להאריך את רצף הימים בהם לא אומרים תחנון. לצערנו טרם זכינו לכך.
ונוסיף כי תפילת התחנון היא תפילה חשובה וחזקה. אני מודה לרב רפאל שטרן שהביא בפני את המקורות הבאים והדברים מובאים בלשונו:
ובקרב חלק מהציבור - מסיבה לא ידועה - כשלא אומרים תחנון יש תחושת 'הקלה' ואף 'מחפשים' הזדמניות שלא לומר תחנון, אולם מדברי הספר מנהגים דק"ק וורמיישא חלק ב' (מהד' מכון י-ם עמ' ר"נ) עולה מציאות שונה לחלוטין:
"מה שאומרין פה תחינות בחמשה עשר באב ובחמשה עשר בשבט ובל"ג בעומר וכן תכף אחרי איסור חג בניסן ותשרי אומרים תכף תחנון, מה שאין כן בשאר קהילות. שמעתי טעם נכון על זה מפי הגאון הרב מוהר"ר אלי' הנ"ל מפני שלפנים בישראל קודם גזירות תתנ"ו וק"ט היתה קהילתינו מיושבת מקהל עצום ורב כאשר נמצאו בספר זכרון עולמית אשר לנו פה סך בעלי בתים ההרוגים הכתובי' בתוכו הנזכרים בכל שנה בתענית בגזירת תתנ"ו ובתענית גזירת ק"ט, ומחמת ריבוי העם כמה פעמים עברו כל ימי השבוע ולא נאמר בהם תחינה כי ברוב הימים היה מילה וחתונה שא"א רשאין לומר בהם תחינות. על כן כל הימים שהיו יוכלו למצא היתר לומר תחנון - התקינו לאומרו. על כן אומרים כאן בחמשה עשר ובל"ג בעומר ובניסן ותשרי אחרי איסור חג תחינה. ואף אם עתה אחרי הגזירות נתמעטה קהילתינו עדיין מנהג אבותינו בידינו".
וההסבר על פי הנושאי כלים בסימן קל"א לשולחן ערוך אורח חיים וערוך השולחן שם הוא שמניעת אמירת תחנון בימי שמחה וחלילה בימי צער (כמו בבית האבל), יסודה בכך שתפילת התחנון ונפילת האפים הינה בקשה בעלת עוצמה רבה ולכן יש בה גם גם צד של חשש. והיינו, שכיון שהוא מבקש בעוצמה כה רבה, 'מידת הדין' תתעורר ותאמר 'מי הוא זה אשר מעיז לבקש', ואם הוא חלילה לא ראוי, עצם ה'העזה' לבקש היא עצמה תהיה סיבה לעורר 'דין' על המבקש שהעיז לבקש בהיותו בלתי ראוי לכך.
 |
| פסוקי תחנון על קיר בית כנסת במחנה הריכוז טרזין |
