תשובות לחידון פרשת עקב

התשובות לחידון פרשת עקב  מוצגות למטה. אם טרם ניסיתם לפתור אנא גשו לדף החידות לפרשת עקב ונסו לבד

מתחילים:

• רחל שרה וחנה  - עקרות שנפקדו (ז' יד) - "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל-הָעַמִּים לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ"
• שמלה - "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ..." (ח' ד)
• לחם עם איקס - "... כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם..." (ח' ג)
• X2 - לוחות הבריתה השניים (י' א).
• מטחנה - "וְאֶת-חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר-עֲשִׂיתֶם אֶת-הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר-דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת-עֲפָרוֹ אֶל-הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן-הָהָר" (ט' כ)
• FARMVILLE
• סוס - " וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו..." (י"א ד)
• מקציף - " זְכֹר אַל-תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר-הִקְצַפְתָּ אֶת-ה'  אֱלֹקיךָ..." (ט' ז) וגם בפסוק ח'.
• 70 עד 22^10- "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (י' כב)
• מכתב - "וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים..." (י' ד)
• שריון אוייר או מודיעין - "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" (ח' יז) ועוד פסוקים דומים ליד
• אותות-  "הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת" (ז' יט) ופסוקים דומים אחרים.
• ארון- "וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים" (י' ג)
• צרעה - "וְגַם אֶת-הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹקיךָ בָּם עַד-אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ" (ז' כ)
• עיניים - "אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (י"א יב)
• מוקש- "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא-תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקהֶיךָ הוּא" (ז' כה).

יום המיוחס ותחנון

ב' בסיוון מכונה יום המיוחס. מדוע דווקא זכה יום זה בכינוי כה חשוב וכמו כן לא אומרים בו תחנון, למרות שלכאורה אין  סיבה לא לומר ביום זה תחנון.

הבה נראה את המקורות:

• בשו"ע סימן תצ"ד מופיע רק: אסור להתענות במוצאי חג השבועות.
• הרמ"א במקום: "ואין אומרים תחנון מתחלת ראש חדש סיון עד ח' בו..."

אולם המנהג היה שגם שלושה ימים קודם שבועות לא אומרים תחנון לזכר ימי ההגבלה (שמות י"ט יא-יב: "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל-הָעָם עַל-הַר סִינָי: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת"). בגמרא מסכת שבת דף פז ע"א ישנה מחלוקת אם מתן תורה היה ביום השלישי או ביום הרביעי, אך לא נרחיב בכך כאן.

כמובן שגם בראש חודש לא אומרים תחנון ונשאר ב' סיון שהוא יום בודד באמצע בין ימים שבהם לא אומרים תחנון.

כתוצאה מכך נקבע מעין כלל שיום כזה שהוא בין שני ימים בהם לא אומרים תחנון, הוא בעצמו לא יאמרו בו תחנון. יש בלוח העברי רק יום אחד כזה, ב' בסיון.

ניסוח של הכלל מופיע בערוך השולחן סימן תצ"ד סעיף ז:

ואין אומרים תחנון מן ראש חודש סיון עד אחר אִסרו חג, לפי שבראש חודש וודאי אין אומרים, ושלושה ימים קודם שבועות הוי שלושה ימי הגבלה של מתן תורה והם ימי שמחה, וממילא גם היום שבין ראש חודש לבין ראשון של הגבלה גם כן נכלל בשמחה. ועוד: דבאותו יום אמר להם משה לקדשם, ורגילין לקרותו יום המיוחס מפני זה. ועוד: מפני שביום זה חל יום הכיפורים.

הלשון "ממילא" אותה נוקט ערוך השולחן, מראה שקביעה זו היא סברה, ואינה כלל הלכתי ברור.  ייתכן שחכמינו חששו לבטל תחנון, תפילה חשובה שיש לקחת בכובד ראש ולא לזלזל בה, ומאחר שהכלל אינו כלל הלכתי מובהק, צירפו סימנים נוספים ואסמכתאות לדבר.

ב' סיון היה חלק מהימים ברצף ההכנות לקבלת התורה. אם בראש החודש בני ישראל באו למדבר סיני (שמות יט א) :"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" , הרי שב' סיוון נאמר (פסוק ו'): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". באותו יום קיבל עם ישראל את "הייחוס" שלו ואכן היום ראוי לשמו. טעם נוסף מביא ערוך השולחן שביום בו חל ב' בסיוון יחול גם יום הכיפורים (בלוח המחושב). זהו חיזוק בלבד לטעם.

ציינו שב' בסיוון הוא יום יחידי בשנה, אולם לאחר קום מדינת ישראל ישנו עוד יום כזה. כ"ט באייר נסמך ביום ירושלים מצידו האחד, בו לפי החלטת הרבנות הראשית לא אומרים תחנון ובראש חודש סיוון מצדו השני.

לא מצאתי שום דעה הגורסת לא לומר תחנון בכ"ט באייר (בשחרית, במנחה ודאי לא אומרים). ייתכן כי הכלל של יום בין שני ימים טובים אכן אינו מספיק, ייתכן כי קביעות הרבנות הראשית לצערנו לא מקובלות על כלל הציבור היהודי וייתכנו סיבות נוספות. לו זכינו, היינו יכולים לראות גם ביום שחרור ירושלים, עוד שלב בהכנות לקבלת התורה, ובוודאי היה אפשר להאריך את רצף הימים בהם לא אומרים תחנון. לצערנו טרם זכינו לכך.

ונוסיף כי תפילת התחנון היא תפילה חשובה וחזקה. אני מודה לרב רפאל שטרן שהביא בפני את המקורות הבאים והדברים מובאים בלשונו:

ובקרב חלק מהציבור - מסיבה לא ידועה -  כשלא אומרים תחנון יש תחושת 'הקלה' ואף 'מחפשים' הזדמניות שלא לומר תחנון, אולם  מדברי הספר מנהגים דק"ק וורמיישא חלק ב' (מהד' מכון י-ם עמ' ר"נ) עולה מציאות שונה לחלוטין:

"מה שאומרין פה תחינות בחמשה עשר באב ובחמשה עשר בשבט ובל"ג בעומר וכן תכף אחרי איסור חג בניסן ותשרי אומרים תכף תחנון, מה שאין כן בשאר קהילות. שמעתי טעם נכון על זה מפי הגאון הרב מוהר"ר אלי' הנ"ל מפני שלפנים בישראל קודם גזירות תתנ"ו וק"ט היתה קהילתינו מיושבת מקהל עצום ורב כאשר נמצאו בספר זכרון עולמית אשר לנו פה סך בעלי בתים ההרוגים הכתובי' בתוכו הנזכרים בכל שנה בתענית בגזירת תתנ"ו ובתענית גזירת ק"ט, ומחמת ריבוי העם כמה פעמים עברו כל ימי השבוע ולא נאמר בהם תחינה כי ברוב הימים היה מילה וחתונה שא"א רשאין לומר בהם תחינות. על כן כל הימים שהיו יוכלו למצא היתר לומר תחנון  - התקינו לאומרו. על כן אומרים כאן בחמשה עשר ובל"ג בעומר ובניסן ותשרי אחרי איסור חג תחינה. ואף אם עתה אחרי הגזירות נתמעטה קהילתינו עדיין מנהג אבותינו בידינו".

וההסבר על פי הנושאי כלים בסימן קל"א לשולחן ערוך אורח חיים וערוך השולחן שם הוא שמניעת אמירת תחנון בימי שמחה וחלילה בימי צער (כמו בבית האבל), יסודה בכך שתפילת התחנון ונפילת האפים הינה בקשה בעלת עוצמה רבה ולכן יש בה גם גם צד של חשש. והיינו, שכיון שהוא מבקש בעוצמה כה רבה, 'מידת הדין' תתעורר ותאמר 'מי הוא זה אשר מעיז לבקש', ואם הוא חלילה לא ראוי, עצם ה'העזה' לבקש היא עצמה תהיה סיבה לעורר 'דין' על המבקש שהעיז לבקש בהיותו בלתי ראוי לכך.

פסוקי תחנון על קיר בית כנסת במחנה הריכוז טרזין

חידון לג בעומר

דף החידות לל"ג בעומר מציג חידות ציורים וחידות מילוליות המתקשרות כולן למנהגי היום. ניתן להדפיס ולפתור ביחד מסביב למדורה. מאחר ונושא איכות הסביבה חשוב לנו מאד, חלק רחב מהחידות מציג מדוע דווקא כדאי לערוך מדורות קטנות יותר ומזיקות פחות. ניתן בהחלט לחגוג ולשמוח במדורה צנועה ומצומצמת.

יש לנו גם תפזורת ללג בעומר

חידות לג בעומר

שאלות וחידות לל"ג בעומר באדיבות וברשות מר עזרא מרום
שאלות

1. מה שם הקיסר הרומאי שנלחם בבר כוכבא ?
2. מי הלשין על רשב"י בפני הרומאים ?
3. כיצד קראו הרומאים לארץ ישראל ?
4. איזו משפחה מכניסה בכל שנה ספר תורה בכל שנה למירון ?
5. על מה רכב בר כוכבא לפי האגדה ?
6. מה אכלו רשב"י ובנו בהיותם במערה ?
7. מי חיבר את הפיוט " בר יוחאי " ?
8. מה היה כתוב על מצחו של רשב"י  ?
9. כיצד נקראים שני חלקי הזהר שבהם רשב"י מגלה לתלמידיו את סודות הקבלה ?
10.  מדוע נוהגים להדליק מדורות בל"ג בעומר ?
11. באיזה ישוב בארץ נמצאת המערה בה התחבא  רשב"י?
12.אילו ארגונים אזרחיים וצבאיים בני ימנו  , נוסדו בל"ג בעומר ?
13. כיצד שמרו  רשב"י  ואלעזר בנו על בגדיהם במערה שלא יתבלו? (עיין שבת ל"ג)
14. מה הקשר בין רבי עקיבא , רבי מאיר בעל הנס  ורשב"י ?      
15.  על שום מה נקרא רבי מאיר בתואר:  "בעל הנס " ?
16.  רשב"י שתה ממעין. מי בתנ"ך  שתה מ :    א. באר   ב.  נחל ?
17.  ציין  3 אירועים שהפכו את  ל"ג בעומר ליום של שמחה.
18.  א. כמה שנים חי    רבי - עקיבא?   ב. באיזה גיל התחיל ללמוד תורה  ?
19. א) מדוע חשב  רבי- עקיבא  שבר- כוכבא הוא המשיח?    ב) באיזה שם קרא לו בסוף ימיו?
20.  מהו  התכשיט שנתן רבי עקיבא לאשתו ?
21. באיזו שיטה בחר  בר-כוכבא  את לוחמיו?
22.  קידוש השם שעשה רבי עקיבא מרומז באותיות שמו. הכיצד ?
23. כיצד רמוז ל"ג בעומר  בפסוק מתהילים:"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך " ?
24.  ציין מנהגים בל"ג בעומר בנוסף למדורות.


וחידות לג בעומר לפי סדר הא-ב'

א1. הקיסר הרומאי שנלחם בבר כוכבא    א2. עליו רכב בר כוכבא (לפי האגדה)
    א 3. שמות  חלקים בזהר
ב1. העיר שנפלה בימי המרד  ברומאים   ב. 2  הלשין לרומאים על רשב"י
ג.    תואר שניתן לבר כוכבא בשיר שנכתב עליו
ד.    מילה נרדפת  למילה "חופש"  שמופיעה בשיר על בר כוכבא
ה.    אותם עורכים בל"ג בעומר בציון הרשב"י .
ו.    שורה מהפיוט בר יוחאי  " ____ תפוחים עלית "
ז.    ספר קבלי שחיבר הרשב"י
ח.    כלי נשק במרד בר כוכבא
ט.    קיסר שהחריב את המקדש
י.    אחד מחמש התלמידים שנותרו לרבי עקיבא
כ.    חותנו של רבי עקיבא
ל.1. חיבר את הפיוט " בר יוחאי"   ל2. מתו על קידוש השם בזמן המרד
מ.ממנו שתו רשב"י ובנו בהיותם במערה
נ. איזה תואר ניתן לבר כוכבא ע"י אנשיו ?
ס. חץ וקשת הוא ה_______ של הגדנ"ע שהוקם בל"ג בעמר
ע. רבו של רשב"י
פ. שם נמצאת המערה בה התחבא רשב"י
צ.עיר המקובלים בסמוך לקבר רשב"י
ק. בימיו של רשב"י לא נראה מפאת צדיקותו.
ר.אשתו של רבי עקיבא
ש. מה משותף לבר יוחאי ולבר כוכבא?
ת. אותה עורכים בל"ג בעמר כמנהג חב"ד .   



תשובות לחידות ציורים

קבוצת החידות הבאה לרמוז שכדאי ואפשר לשמוח גם במדורה קטנה

דברים כ' יט - "כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" - אחד הפסוקים המצוטטים ביותר ולרוב בצורה שגויה. כוונת הפסוק אינה לדמות את האדם לעץ אלא בדיוק ההיפך והמילה כי מציינת שאלה ולא סיבה. האם עץ השדה הוא האדם? האם אתה בא במצור על העץ? עזוב את העץ ותן לו לגדול בשקט.


CO₂ = גזי החממה הנפלטים לאטמוספירה. אמנם ריכוז גז זה באטמוספירה הוא זעום 4 מאיות האחוז בלבד, אבל כל שינוי שלו כלפי מעלה ולו גם באחוזים זעירים מסב נזקים עצומים. תהליך השריפה קושר בין אטומי החמצן שבאוויר לאטומי הפחמן המוצקים שבחומר הבעירה (עץ). האטומים מתפרקים מן העץ, מתרכבים עם החמצן והופכים לגז הידוע.

משורה - מידה מעטה, אפשר לעשות מדורה במשורה.

כדור הארץ - כפי שצולם מהחלל - רק שתזכרו כמה פגיע עולמנו וחשוב לשמור עליו

כמו בט"ו באב - אחד הדברים השמחים שהמשנה מציינת בט"ו באב הוא שחדלו לכרות עצים למערכה.

עד כאן איכות הסביבה. לשאר החידות

13910 או 94671 בים - המיקוד של הישוב מירון הוא 13910 ושל רחוב מירון בירושלים הוא 94671

שמעון פרס - שמו הפרטי של בר-כוכב הוא שמעון. מטבעות מתקופתו נושאים את הכתובת: "שמעון נשיא ישראל". יש דברים שלא השתנו...

מירון - ציון קבר הרשב"י

גל או דל - 33 או 34, רומז גם לנסיונות דחיית המדורות ביום  כאשר ל"ג בעומר במוצאי שבת וגם להבדלי מנהגים מתי מפסיקם את מנהגי האבלות האם כבר בל"ג או רק בל"ד בעומר.

פקיעין - לפי המסורת רבי שמעון התחבא במערה בפקיעין.

חץ וקשת - מנהג לשחק בחץ וקשת מעין זכרון למרד בר-כוכבא

קווצת שיער - תמונת השיער רומזת למנהג החלאקה הנפוץ ביום זה. קווצת השיער שבתמונה נמצאת בסידני באוסטרליה ומיוחסת לנפוליאון...

חתן וכלה - המנהג לא להתחתן בספירת העומר נפסק בתאריך זה (לחלק מהדעות המנהג נמשך עד מעוד מאוחר יותר)


מספרים ומכונת גילוח - מנהגים לא להסתפר ולא להתגלח בימי הספירה מותרים לאחר ל"ג בעומר.

גוזרים את גבעתיים - עוד רמז למנהג החלאקה. גבעה היא תל וגבעתיים היא תלתל. המנהג מתבצע לרוב באמצעות גזירת תלתל אחד משערות הילד (על ידי רב ולאחר מכן שליחתו לספר מקצועי).

מדורה מרשמלו ותפוח אדמה - המדורה וחלק מפרטי המזון שמכינים בדרך כלל.




תשובות לחידות עזרא מרום
תשובות לשאלות
1.. אדריאנוס
2. יהודה בן גרים   (שבת ל"ג)
3. איליא  קפיטולינה
4. משפחת עבו מצפת
5. אריה
6. חרובים
7.   המקובל שמעון  לביא.
8. "שמע ישראל " 
9. אידרא רבא ואידרא רבא.
10.  א) זכר למשואות שהדליקו בזמן   המרד   ב) זכר לאש שהקיפה את ביתו של  רשב"י  ביום פטירתו
11.  בפקיעין.
12. א.  הגדנ"ע (לכן סמלו קשת וחיצים)  ב.  הפלמ"ח       ג. תנועת בני עקיבא
13 . פשטו את בגדיהם ונכנסו לתוך בור וכיסו עצמם בעפר.
14.רבי מאיר ו רשב"י היו מבין  5  התלמידים שנותרו לרבי עקיבא ( יבמות ס"ב).
15 . בגלל הנס שאירע לשומר בית האסורים שניצל מתליה  ע"י שאמר: " אלוקי מאיר ענני "     (עיין עבודה זרה י"ח)
16. א. הגר השקתה את ישמעאל מהבאר         ב. אליהו הנביא שתה מנחל כרית.
 17  א. הילולת רשב"י   ב.  הפסקת המגיפה בתלמידי רבי עקיבא  ג. המן התחיל לרדת בל"ג בעומר
18.  א. 120 שנה.    ב. בגיל 40
19.  א. בגלל נבואת בלעם; "דרך כוכב מיעקב".    ב. בר כוזיבא כלומר בן השקר.
20. ירושלים של זהב
21.  ערך להם מבחן של אומץ וגבורה: היו צריכים לקטוע לעצמם אצבע ולעקור עץ    ארז תוך כדי     רכיבה על סוס.
22. עקיבא  אותיות : יש קונה עולמו בשעה אחת !
23.  גל= אותיות ל"ג .  ביום זה גילה רשב"י את נפלאות תורת הסוד
24.  א. חלאקה= תספורת לבני 3.    ב.  קריאה בספר הזוהר    ג.  משחק בחץ וקשת כזכר למרד

תשובות לחידון א-ב לג בעומר

א1. אדריאנוס   א2. אריה   א3.  אידרא רבא  ואידרא זוטא
ב1.ביתר     ב2. בן גרים יהודה(שבת ל"ג)  ג. גיבור  ד. דרור  ה. הדלקה,הילולא
ו. "ולשדה____ תפוחים עלית "  ז. זהר     ח. חץ   ט. טיטוס
י.יהודה  בר אילעאי   כ. כלבא שבוע   ל1. לביא שמעון
ל2. לולינוס ופפוס  ( עיין תענית כ"ג)    מ. מעין  נ. נשיא ישראל  ס. סמל
ע. רבי עקיבא   פ.  פקיעין    צ. צפת
ק. קשת ,   ר. רחל ,  ש. המשותף שמם הפרטי = שמעון ,  ת= תהלוכה 

הנקמה, גאולת הדם והיהדות

הנקמה כרגש אוניברסלי מהותי

הנקמה היא אחד הרגשות החזקים ביותר הקיימים באדם. בכל אדם. מיטב הספרות העולמית עוסקת בנקמה. די אם נזכיר את נקמתו הנוראית של הרוזן ממונטה כריסטו, בכל אלו שגרמו למאסרו.
התורה בפרשת קדושים (ויקרא י"ט יח) אוסרת על הנקמה: " לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

הנקמה הראשונה בתורה

מה מקורה של הנקמה בתורה? הראשון המפחד מהנקמה הוא קין שמשוכנע שכל מי שימצא אותו יהרוג אותו כנקמה על הריגת הבל. עניין הנקמה הוא מעין אקסיומה, אין על כך ציווי אלא זה מעין חוק טבע ולקין ברור שהנקמה תובא. נקמה היא חלק חזק ומהותי מהטבע האנושי.

אין יותר מדי אנשים בעולם באותו זמן שיכולים לבצע נקמה זו, אולם נקמה זו היא נקמת גאולת הדם הידועה ובה, קרוב משפחה מדרגה הראשונה של הנרצח, ורק הוא ,רשאי להרוג את הרוצח, ורק את הרוצח, מבלי שמעשה זה ייחשב רציחה. קין חי שנים רבות, אולם בסופו של דבר הוא אכן נהרג בידיו של אדם אחר, למך, אשר ממהר לומר: "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה", בבחינת הסרת אחריותו למעשה ההריגה זה.

גאולת הדם כחלק מהמוסר האנושי

נוהג זה של גאולת הדם מחוזק כציווי אלוהי לאחר המבול: (בראשית ט' ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם". זוהי הופעתה השנייה של המילה "בצלם", לאחר אזכור אגבי בבריאת האדם, אזכור שאינו מפרט מה משמעותה המעשית של אותה בריאה בצלם.

המשמעות המתבהרת בפרשת נח לאחר המבול, היא כי לדם האדם יש דורש והוא אינו כדם החי. אדם יכול לשחוט כבש או פרה, וגם זאת רק למאכל או לצורך ולא לשם סדיזם, אולם הוא אינו יכול לשחוט איש אחר, ואם עשה זאת, מצווה על האדם לשפוך את דמו. מי ששופך דם של אנשים אחרים, הוצא מחברת בני האדם, הוא אינו נכלל בהגדרת "בצלם" הוא יצא מצלו של הקב"ה ושפיכת דמו אינה עוברת על איסור "לא תרצח". אמנם, לא כל אחד יכול לנקום. רשאים לעשות זאת רק הנפגעים מפעולת הרציחה, קרובי המשפחה של הנרצח, וכמובן הנקמה מותרת רק במבצע הישיר של הפשע.

עוד נקודה שכדאי לשים לב אליה הוא כי הציווי לנוח אינו קשור בהכרח ליהדות. האמירה נאמרה לנוח ובניו, לא לאברהם אבינו ולא למשה רבנו אלא לכלל האנושות. "שפך דם האדם באדם דמו יישפך, - אינו מוסר יהודי, אלא מוסר אבסולוטי כלל אנושי.

נקמה ביהדות וערי המקלט

היהדות אינה יכולה לאסור לחלוטין את עניין גאולת הדם, שכן הצו האוניברסלי מחייב גם אותה אולם היהדות ממתנת אותה עד כדי מסמוסה והפיכתה לאפשרות קלושה בלבד. במקרים אחרים, שאינם כרוכים בנטילת נפש, בא הציווי שהבאנו בראש המאמר "לא תיקום" ואוסר את הנקמה, כפי שאומר בעל ספר החינוך, מצווה רמ"א:

שלא לנקם. כלומר, שנמנענו מלקחת נקמה מישראל, הענין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה הענין מנענו השם יתברך באמרו (ויקרא יט יח) לא תקם. ולשון ספרא (קדושים ד י) עד היכן כחה של נקמה? 

אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר, לא תקם. ועל כגון זה הקש כל הדברים. 

רוצח במזיד אינו זכאי להגנה זו וגם אם ברח לעיר המקלט ובכך אינו מאפשר לגאול הדם לנקום, דינו מסור לבית דין, שרשאי ויכול, תחת כל נהלי המשפט, להוציאו להורג. בכך גאולת הדם אינה עניין פרטי יותר אלא עניין ציבורי רשמי ומסודר כחלק ממערכת אכיפה, ענישה והרתעה.

רוצח בשגגה זכאי לפנות לעיר המקלט. שימו לב שלמרות שהוא רצח בשגגה הוא עדיין מכונה רוצח. ערי המקלט היו מפוזרות על פני על הארץ כך שהמרחק אליהן יהיה תמיד קצר, ולרוצח בשגגה יש יתרון זמן על גואל הדם. רוצח בשגגה שאינו נס לעיר המקלט, ובכך מקבל על עצמו מעין עונש מאסר והוצאה מהחברה הרגילה, שם את נפשו בכפו. יתרה מכך, רוצח בשגגה מצווה לפנות לעיר המקלט והגלות בה מהווה תיקון חטאו (שהיה בשגגה) ונביא שוב מדברי ספר החינוך:

"ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג, מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו, ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תקון העולם במצוה, כמו שבאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר, לבל יראו קרובי המכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נעם. " (מצווה תי).

העיקרון האוניברסלי חזק כל כך, עד כדי כך שדין שוגג אינו יכול לפטור את האדם לחלוטין מחובת העקרון, ורק גלייה מרצון, מאפשרת לו "התחמקות" מהעקרון של " שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", ומטרתה תיקון החברה. המעשה לא יכול לעבור בלי תיקון כלשהו, הגלות תכריח את הרוצח להרהר באיך קרתה לו תקלה כזו וגם קרובי ההרוג לא יראו אותו בכל פעם ופעם, דבר שרק יגביר את רצונם בנקמה. נראה שעיר המקלט, מהווה איזון כלשהו ופשרות בין צרכי כל הצדדים.

היהדות זונחת את הנקמה

אולם היהדות אינה מחפשת נקמות. האל עצמו מתואר כאל נוקם במקומות רבים בתורה ובשיאה בפרשת האזינו "לי נקם ושילם". לפני מותו מצטווה משה לנקום במדיינים וכך אומר לו אלוקים (במדבר ל"א ב'): "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ" אך משה לא מתבלבל ובדיבורו לעם פסוק אחד בלבד אחר כך הוא משנה את הציווי: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָן". משה, והעם אינם צריכים את הנקמה, הנקמה היא לה'. תרגום אונקלוס, מתוך ערנות לקושי פירש נקמת ה' - נקמת עם ה', אולם זו פרשנות ולא פשט הפסוק. גם בעמלק, האויב השנוא ביותר, לא מזדרזים בני ישראל לנקום ונדרש ציווי מפורש ברור וישיר, נקמה מאת ה' כדי לשלוח את שאול המלך למלחמה בעמלק, מלחמה ששאול לא חפץ בה כלל.

הנקמה כחלק מתהליך הנחמה

פרקי הסיום של ספר ישעיהו, הם נבואות נחמה על חורבן בית המקדש ויש בהם הדרגתיות. רק לאחר כעשרים פרקי נחמה, מגיע הרעיון של קנמה. נחמה ונקמה הן מילים דומות, ונקמה, ואיתה ההרגשה שהצדק נעשה, היא חלק חשוב מתהליך הנחמה. הדבר בא לידי ביטוי בפסוק הבא (ישעיהו ס"א ב) :"לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה' וְיוֹם נָקָם לֵאלֹקינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים". אבל גם בספוק זה הנקמה מושארת לאלוקים ואינה עניין לבני האדם. לאלוקים חשבונות משלו, ובני אדם לא מבינים חשבונות שמיים.

הנקמה כעניין לאלוקים ולא לבני האדם

מגמה זו של השארת הנקמה בידי שמיים  מבוטאת גם בתהלים ליום רביעי (מזמור צ"ד) הפותח במילים "אֵל-נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע", הנקמה מבוקשת ומתבקשת אך לא בידי אדם. אם לאחר קראית המזמור כולו למישהו נשארו ספקות, מסיים המזמור כך: " וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת-אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם  ה' אֱלֹקינוּ". מגמה זו רק התחזקה לאחר חורבן בית שני ובפרט לאחר מרד בר כוכבא, מרד שגרר נקמה נוראית של השלטון הרומאי שכמעט והכחידה את עם ישראל. פיוטי קינות ובקשות נקמה היו גם היו אך מעשי נקמה פרטיים, שאינם חלק ממערכת דינים מוסדרת, כמעט ולא היו. כי הנקמה, היא כוח מניע, כוח חזק, כוח שיכול לשמור אותך חי בשעות הקשות ולתת לך מטרה לעתיד, אולם כפי שמגלה הרוזן ממונטה כריסטו, לאחר שנקמתו האיומה מושלמת במלואה, אין בה הרגשה של שימחה ולפעמים אפילו לא של סיפוק, אלא בעיקר של עייפות וריקנות. יש מקום לנקמה, אולם היא אינה יכולה להיות הדבר היחידי המחזיק את האדם, אינה יכולה לבוא באופן פרטי וצריכה להיות מסורה לרשויות המוסמכות לכך.

בעוד בימי קדם, נקמת הדם היא עניין אפשרי, מוסרי ואולי אפילו נדרש במקומות בהם אין אפשרות אחרת להשגת הצדק, הפרקטיקה של היהדות, צמצמה את האפשרות לביצועה עוד מימי התורה. כיום כאשר אנו חיים במדינה מתוקנת, בעלת כוחות בטחון ומערכת משפט האמונים על נושאים אלו, נקמה פרטית אינה אפשרות כלל והיא עבירה הן על חוקי התורה והן על חוקי המדינה.

על כן כאשר אנו מזכירים את קדושי השואה, חללי צה"ל ונפגעי הטרור אנו מוסיפים לצד שמם "ה' יקום דמם". נקמה צריכה להיות. הצדק האנושי האוניברסלי דורש זאת, אך לנקמה צורות רבות והיא אינה צריכה לבוא מאיתנו. נסיים במזמור פ"ג מתהלים הנאמר רבות בטקסי יום הזיכרון

א שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף: 

ב אֱלֹקים אַל-דֳּמִי-לָךְ אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל: 

ג כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ: 

ד עַל-עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל-צְפוּנֶיךָ: 

ה אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד: 

ו כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ: 

ז אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים: 

ח גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר: 

ט גַּם-אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה: 

י עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן: 

יא נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לַאֲדָמָה: 

יב שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל-נְסִיכֵמוֹ: 

יג אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹקים: 

יד אֱלֹקי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי-רוּחַ: 

טו כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים: 

טז כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם: 

יז מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה': 

יח יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ: 

יט וְיֵדְעוּ כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל-כָּל-הָאָרֶץ:

דם המכבים