אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
דף החידות לפרשת ויקהל. חידות מילוליות וחידות ציורים ברמות קושי שונות ולכל המשפחה. בדרך כלל החידות המילוליות קשות יותר ומיועדות למבוגרים, מומלץ לעבור על החידות לאחר קריאת הפרשה.
מקורות נוספים קיימים בכל שאר החומשים ובנביאים. המקור הראשון הוא בפרשת בשלח, העם רק יצא ממצרים והציווי הוא נספח לפרשת המן. את המן צריך לאסוף מדי יום ביומו חוץ מאשר ביום שישי בו יש לאסוף כמות כפולה והיא תישמר ליום השבת (בו לא ירד מן כלל). פסוק ה' נאמר כציווי למשה. העם אוסף ביום השישי כמות כפולה והנשיאים באים אל משה לדווח לו (והשאלה היא איך העם ידעו לאסוף כפול למרות שהציווי לא עבר לעם ויש בכך פירושים שונים ועיקרם הוא שכל אחד מצא כמות כפולה ממה שהיה מוצא בדרך כלל והתפלאו על כך). משה אכן מאשר שזהו ציווי ה' ושיש להכין את הכל מבעוד יום ("את אשר תאפו אפו...") ולמחרת בבוקר אפשר לאכול ממה שהוכן מראש. כמו כן מופיע הציווי "שבו איש תחתיו...". אולם לא מופיעים פרטים כמו טעם המצווה ועונשה. אפשר לראות בנושא המן ציווי נקודתי לענין אחד בלבד.
מקור 2 בפרשת יתרו מרחיב מאד את מצוות השבת. הוא נותן טעם לשבת. זכר לשבת בראשית ולבריאת העולם ולמעשה אזכור שלטונו של הקב"ה בעולם. יום השבת הוא יום קדוש שקודש על ידי ה'. האיסור הוא כולל. אסור לעשות מלאכה כלל. לא אתה ולא עבדך וגם לא הבהמה.
פרשת משפטים במקור 3 רק מרחיבה במעט את הציווי של פרשת יתרו. היא מוסיפה כי בשבת פרט לענין הזכירה והקדושה יש גם את ענין המנוחה אך התורה מדגישה שלא רק אתה צריך לנח אלא גם שורך וחמורך, והמעמדות הנמוכים בחברה. פסוק קצר זה דומה מאד לנוסח מצוות השבת בעשרת הדברים שבפרשת ואתחנן ומשלים את שני צדיה של השבת, שבת בראשית ושבת מנוחה.
מקור 4 בפרשת כי-תשא מסכם את נושא השבת. ציווי השבת מופיע בסוף דברי ה' למשה על הר סיני (מיד לאחריהם נכתבים הלוחות) והוא מחדש לנו שהשבת היא ברית בין ישראל לה'. מקור זה גם מפרט את העונש החמור על חילול שבת.
מקור 5 כבר נאמר לאחר חטא העגל. מקור זה הוא רזה במיוחד ומופיע כנספח לעניני שלושת רגלים. אין בו חידושים (פרט לשתי מלאכות המוזכרות בו בפירוש) ויש כאלו שדורשים את חציו השני של הפסוק למצוות שמיטה דווקא.
מקור 6 הוא הציווי של משה לעם ישראל לפני בניית המשכן. ציווי זה מדגיש כי מלאכת המשכן אינה דוחה את השבת (בניגוד לתפעול המשכן השוטף הדוחה את השבת או פיקוח נפש הדוחים שבת). מלאכה נוספת שמופיעה כאן בפירוש היא הבערת אש. מנוסח הדברים למדו רבותינו שהמלאכות האסורות בשבת הן מלאכות ששימשו בהקמת המשכן והמשנה במסכת שבת מונה אותן בפירוש. נזכיר שמלאכה היא פעולה הגורמת לשינוי מהותי בחפץ. אין קשר בין קושי המלאכה לבין חומרת האיסור גם פעולת קלות מאד כגון קשירת קשר אסורות ולעומת זאת פעולות המצריכות מאמץ רב לא בהכרח אסורות. מלאכות אלו הן השתקפות של שבת בראשית. ביום השבת של בריאת העולם לא נוצר שום דבר חדש ולכן כך הן הגדרות המלאכות. אין קשר למאמץ הפיזי הכרוך בביצוע פעולות מסוימות.
מכל המקורות לומדים על מספר מלאכות באופן ישיר (למרות שגם אותן לומדים ממלאכת בניית המשכן) והן אפייה ובישול, הוצאה מרשות לרשות, הבערת אש, חריש וקציר. אין הבדל חומרות בין מלאכות המופיעות בפירוש לבין המלאכות האחרות המוזכרות רק בתורה שבעל פה.
ענין נוסף שכדי לעסוק בו הוא הסתירה בין ציווי השבת לבין פעולות שנעשו במשכן ובמקדש והיו חילול שבת (הקרבת קורבנות ועוד). במשנה מתוארות פעולות נוספות שהיו עושים אך ורק במקדש כגון נטילת לולב. למעשה אין סתירה בדבר. מצוות אלו באות להראות כי אנו עושים את דבר ה'. כאשר ה' אוסר על משהו מסוים הוא אסור וכאשר הוא מצווה על משהו מסוים הוא נהפך להיות חובה. הציווי לעסוק בעבודת המשכן (תוך כדי ביצוע מלאכות אסורות) והאיסור על מלאכות אלו מחוץ למקדש בא מאותו מקור והוא מראה את אמונתנו בקדוש ברוך הוא. "סתירות" נוספות קיימות ופירושן זהה. מצוות ציצית למשל כרוכה בביצוע עברה על מצוות שעטנז. אבל בציצית שתפקידה להזכיר לנו את מציאותו של הקב"ה בעולם זה מותר ואף חובה.
נושא השבת הוא אחד הנושאים המפלגים ביותר את הציבור הדתי והחילוני בארץ. הבדלי התפיסות מתחילים כבר בגן הילדים כאשר השיר "היום יום שישי, היום יום שישי מחר שבת..." ממשיך בשני אופנים שונים. בגן הדתי הוא ימשיך "שבת המלכה. אבא יעשה קידוש, אמא תדליק נרות..." ואילו בגן החילוני הוא ימשיך "שבת מנוחה. היום כולם עובדים, מחר נחים"... שתי תפיסות אלו של השבת, שבת המלכה, שבת בראשית המקודשת, ושבת המנוחה מופיעות שתיהן בתורה והן משלימות אחת את השנייה (מקורות 2 ו-3 כמו גם מצוות השבת בפרשת ואתחנן). בפועל יום המנוחה הרשמי בישראל הוא השבת ואכן משרדי ממשלה וחברות סגורים אולם בתי עסק רבים, כולל רשתות ענק ומרכזי בילוי פתוחים. נושאים כמו תחבורה ציבורית ועוד נתונים במחלוקת קבועה. התומכים בהם מצדדים את זכויות הפרט. זכותי לעשות בשבת מה שאני רוצה, איפה שאני רוצה וחובתם של אחרים היא להעמיד לרשותי את האמצעים לכך. אולם פתיחתם ההמונית של בתי העסקים בשבת גורמת לבעייה אחרת המובאת במקור 3. המקור בפרשת משפטים המתייחס דווקא לשבת המנוחה. אין זה סוד שרבים מהעובדים בבתי עסק אלו הם מהעשירונים התחתונים ביותר בחברה מעמד שהתורה מתכוונת אלו במילים "בן אמתך והגר". אנשים אלו שגם כך מתקשים למצוא עבודה, למעשה חייבים לעבוד בשבת על מנת להבטיח את עבודתם היחידה שהם מוצאים. וכך מימוש הזכויות של העשירונים העליונים (בעלי בתי העסקים שזכותם היא כמובן להרוויח כמה שיותר כסף) ושל מעמד הביניים (שזכותו היא לקנות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ולבזבז את כספו בכל עת) באים על חשבון המעמדות הנמוכים הנדרשים לוותר על יום השבת כיום מנוחה. פתרון לבעיה יהיה להכריז גם על יום ראשון כיום מנוחה (במקום יום שישי). בעולם השטוח והכלכלי יש לזה יתרונות. יום שישי יישאר חצי יום עבודה (ובקיץ אפשר גם קצת יותר), ביום שבת יהיו סגורים מרכזי העסקים וגם חלק ממקומות הבילוי, וביום ראשון יהיו כל המקומות האלו פתוחים. שינוי כזה יכול להיטיב רבות לדמותה הציבורית של מדינת ישראל ולשמירת צביונה היהודי, בלי שיהיה צד המפסיד מכך. למיטב זכרוני הצעה כזו הועלתה בעבר ונתקלה בהתנגדויות מכל הכיוונים מה שאולי רק מחזק את הצורך בה... העבודה המקיפה ביותר בנושא (למעלה מ-300 עמודים) נעשתה על ידי הרב יעקב מדן ופרופ' גביזון ומכונה אמנת גביזון-מדן. האמנה מתייחסת לסוגיות רבות בין דתיים לחילוניים. גדלותה של האמנה היא בכך שהיא מציעה פשרות אמיתיות וכואבות לשני הצדדים ובהחלט מראה ששני הצדדים השכילו לא רק להסתכל על הצד שלהם אלא גם להבין את המכלול הנחוץ לקיום מדינה בימינו.
מדברי הרב מדן: "אף על פי שאני מאמין בכל לב בצורך לקרב את חוקי המדינה לתורה, נראה לי שיש להביא בחשבון שלושה גורמים נוספים. הגורם הראשון: התגברות הניכור בחברה החילונית כלפי מה שריח תורה ומצוות נודף ממנו; הגורם השני: ככל שחולף הזמן, גדל המרחק בין החוק הכתוב, הסטטוס קוו של שנות החמישים, לבין המציאות; הגורם השלישי, עיקר העיקרים: השסע בחברה הישראלית נובע מחיכוך ומריבה מתמדת סביב ענייני דת ומדינה, והוא עלול להתקרב לנקודת פילוג שאולי אין ממנה דרך חזרה."
מדברי פרופ' גביזון: "ברצוני להסביר כיצד יהודייה ישראלית חילונית ציונית וליברלית, בעלת מחויבות לדמוקרטיה ולזכויות האדם, סבורה כי מפעל האמנה אינו רק מתיישב עם מחויבויות אלה - אלא שהוא אף נגזר ומתחייב מתוכן; מדוע עדיף בעיניי לשאוף להגיע לאמנה מסוג זה עם קבוצות אחרות בציבוריות בישראל, במקום להסתפק בגיבושו של "אני מאמין" יהודי-חילוני-ליברלי ולעשות למימושו בפני עצמו, בדרך של 'מהפכה אזרחית' או בדרך אחרת.
במפעל האמנה, אני רוצה להגן על חירותי שלי לקיים את אורחות חיי, מפני שאלה הן אורחות חיי הנבחרות. אבל במקביל אני רוצה להגן גם על עצם הריבוי של אורחות החיים וגם על חירותן הדומה של קבוצות שאורחות חייהן אחרות. הצלחת מפעל האמנה תאפשר לכולנו להיפנות מהמאבק על החירות ונגד הכפייה, אל פיתוח רכיבי "החיים הטובים" כפי שכל אחד תופס אותם. האמנה משחררת את כולנו מן הצורך לשייך עצמנו בלעדית למגזר זה או אחר... האמנה מיועדת לכלל ישראל".
חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת כי תשא. החידות בדרגות קושי שונות ומתייחסות לנושאים שנוים בפרשה. החידות מתאימות לילדים ולמבוגרים ומומלץ לנסות לפתור לאחר קריאת הפרשה. בהמשך הדף חידון לילדים לפי אותיות האלף בית, כולל מקורות לתשובות
עיקרה של פרשת כי תשא עוסק בחטא העגל ובהשלכות שלו. ננסה להעיר מספר הערות על החטא והאירועים שבאו לפניו ולאחריו. דברי הפרשנים ארוכים ואנסה לסכמם בקצרה ומומלץ לעיין בפירוש המלא. פרשיית חטא העגל מתחילה בפרק ל"ב, אולם נתחיל את עיוננו בכך שנצביע כי תחילת הפרשייה (לפי המסורת היהודית) היא בפסוק הקודם. זוהי דוגמה מובהקת לדוגמה הנוצרית העומדת מאחורי חלוקת התנ"ך לפרקים לשיטתם.
הפרשה מתחילה בפסוק יח של פרק ל"א: "ויִּתֵּן אֶל-משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים" חשיבות הפסוק היא בכך שהוא אומר שלא משנה מה הולך לקרות עוד מעט, הברית עצמה קיימת ועמדת ולא מופרת (ומעתה ברור מדוע הנוצרים שינו את שיטת החלוקה).
לאחר מכן נכתב: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר...", השאלה הראשונה שאנו שואלים היא מתי קרה אירוע זה. רש"י מפרש שמשה הודיע לעם שהוא הולך לארבעים יום וארבעים לילה ולכן לאחר שעברו ארבעים יום, העם החל לדאוג. אולם לא מצאנו מפורש בכתובים שמשה הודיע לעם את משך שהייתו (ואולי גם משה לא ידע זאת כפי שאומר הראב"ע). ייתכן ומשה הודיע את משך שהותו רק לאהרון וחור ולזקנים, והעם התחיל כבר לדאוג זמן רב קודם ואהרון וחור ניסו למשוך זמן עד ארבעים יום, אך לאחר מכן לא הצליחו.
בימינו איחור של כמה שעות הוא דבר מדאיג אבל בימי קדם (טרם היות הפלאפונים, הפקסים הטלגרף ודואר מהיר) גם איחור של שבוע הוא איחור מקובל ולכן נראה כי העם התחיל את תסיסתו זמן רב לפני יום הארבעים ועד אז הצליחו אהרון וחור למשוך זמן (יהושע למשל מחכה בסבלנות לרלגי ההר עד רדת משה, בלי שיש לו מושג כלל מה קורה במחנה).
שאלה נוספת שהפרשנים עוסקים בה היא מה קרה לחור ולמה פונים רק לאהרון, דעת המדרשים והפרשנים נוטה לכך שחור נהרג בנסיונותיו למנוע את החטא ואהרון שראה זאת הבין שאם הוא לא יעשה משהו, יקרה אסון גדול אף יותר. על שאלה זו, מה ראה אהרון ששיתף פעולה יש תירוצים רבים, מהם שאהרון חשש לחייו, אך על זה מקשים שכן עבודה זרה היא חטא שצריך להיהרג עליו, ואם אהרון אכן חטא, איך זה שקיבלת את הכהונה ועוד, ונראה (ורצוי לעיין בראב"ע) שאהרון באמת ניסה להתכוון למזבח ולעולת לשם ה' כמו שרצה רוב העם, ובכך לעשות את הרע במיעוטו, כל דבר אחר שהיה עושה או לא עושה היה גורם לרעה גדולה יותר.
נעבור לבקשת העם "..קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ". בקשת העם מעלה שאלה, העם מציג את משה בתור איש. אם לא יודעים מה קרה למשה, שימנו את אהרון (או מישהו אחר) למנהיג וימשיכו בדרך.
העם לא טוען שאלוקים נעלם וצריך אל אחר, אלא בגלל שמשה האיש נעלם, צריך אלוקים אחרים. מסתבר אם כן לפרש כי מילת אלוקים המופיעה בפסוק זה היא בלשון חול ולא מדברת על ה' (כמוה מצינו גם בדבר ה' למשה (שמות ב' טז: "...הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלקים"). מכאן שניתן להבין כי העם רצה מנהיג אחר ולא כפר בברית או בה'.
אהרון מבקש מהעם את נזמי הזהב של נשיהם ובניהם. אהרון מנסה למשוך זמן, שהרי ידוע שהנשים דעתן רחבה יותר ולא יתפתו כל כך בקלות למסור את תכשיטיהן בשביל מטרת שטות כזו, אולם הגברים מביא את תכשיטיהם לאהרון הוא ומייצר את העגל.
בשלב זה האירועים מדרדרים (פסוק ד): "ויִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". פתאום הפסל הופך לאל עצמו. הפרשנים מדייקים בפסוק.
רש"י: "ולא נאמר אלה אלוהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:" הביטוי אלהיך מראה על קבוצה קטנה מאד בעם (אותה מכנים ערב רב) שמנסה להציג פסל זה כדמות האל עצמו.
רמב"ן מדייק גם על המילה "העלוך" וזה לשונו:
גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באוזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כוח הצורה הזאת העלם משם. והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ ב), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי ייקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיה נא י). וזהו שנאמר (תהלים קו ): וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ושם נאמר "שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף, שכחו דברו אשר צום", והנה עברו על לא תעשה לך אלוהים אחרים על פני (לעיל כ ג), כאשר רמזתי שם, ותבין זה"
אהרון עוד מנסה לעשות משהו על מנת למזער נזקים כפי הנאמר בפסוק ה': "ויַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר" ולהפנות את העבודה לעבדות ה' (וגם למשוך זמן נוסף) אולם העם הקולני כבר שולט בענינים, קם מוקדם בבוקר עוד לפני אהרון ומתחיל בטקסים בעצמו: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" ונראה שהחטא מתפשט והולך ונהיה עבודה זרה ממש ואמונה באל אחר. רק באותו נקודה מגיע הדבר לידיעתו של משה. ה' מחכה לרגע בו החטא נהיה חמור במיוחד כדי להביאו לידיעתו של משה:
לא ברור את מי ה' רוצה לכלות. האם את כל העם או את העובדים לפסל אך בכל מקרה משה צריך להגיב מהר. הפרשנים מציינים את מילת "הניחה לי". האם ה' צריך רשות ממשה על מנת לכלות את העם? האם משה מונע מה' ?
התשובה היא כן. משה בתפילתו יכול לשנות את גזרת ה', ומילים אלו נועדו להבהיר למשה שבאפשרותו לעשות זאת. משה מנצל את ההזדמנות מייד. למשה עדיין אין מושג מה באמת קורה אבל הוא מתחיל מיד בתחנונים. מאחר ומשה טרם מכיר את י"ג המידות (אותם ה' ילמד אותו בהמשך הפרשה), משה פונה לסיבות אחרות. מה יאמרו הגויים. זכירת הברית ההיסטורית עם האבות וכו'. תפילותיו של משה נענות וה' ניחם על הרעה.
חשוב לשים לב להבדל בפנייה לעם. גם ה' וגם משה משתמשים בביטוי עמך... כאשר ה' אומר זאת נדמה כי העם הוא העם של משה אבל כאשר משה אומר זאת הוא "מזכיר" לקב"ה כי מדובר בעם שלו, צאצאיהם של האבות.
האירוע הבא הוא שבירת הלוחות. משה יורד עם הלוחות ובודאי לא מתכוון לשבור אותם. משה פוגש את יהושע שמחכה לו במורד ההר. יהושע מודע לכך שמשהו רע קורה במחנה וחושש ממלחמה. משה עונה לו שאלו הם קולות אחרים ולא קולות של מלחמה. משה ויהושע מתקרבים למחנה:
מה שהפתיע את משה היו המחולות. על העגל משה כבר שמע ואם כוונתו הייתה לשבור את הלוחות לא היה צריך להורידם כלל מההר, אבל למחולות הוא לא היה מוכן וזה כבר היה יותר מדי, כפי שאומר הספורנו:
שבירת הלוחות לא הייתה בהכרח אקט פומבי (משה משבר את הלוחות תחת ההר ולא במחנה ולא בטוח כלל שמישהו מהעם מלבד יהושע רואה זאת), ייתכן כי משה הבין שהעם לא יכול לקבל את התורה. אם נתייחס ללוחות כאל ברית, נראה כאילו משה לפני מסירת הלוחות לעם, מבטל את הברית מאחר והוא יודע שבני ישראל כבר לא עומדים בה (ועברו על הדיבר הראשון ולכן יתחייבו כולם במיתה). שבירת הלוחות תקנה למשה עוד זמן לתפילות וליסודה של הברית מחדש כפי שאכן קורה בהמשך הפרשה.
פעולות התיקון מתחילות מיד וללא התנגדות מה שמראה שהעם הבין את טעותו. משה קודם כל שורף ומשמיד את העגל, לאחר מכן בא בשאלה אל אהרון כדי להבין מה יכול היה לגרום לאהרון לעשות זאת (התורה לא מפרטת את הסיבות המדויקת וגם אין עונש לאהרון, רק בפרשת ואתחנן מצינו כי ה' רצה גם להרוג את אהרון ומשה היה צריך להתפלל אף עליו). משה קורא לאנשים שנשארו נאמנים לה' ובאים אליו שבט לוי והוא מצווה אותם להרוג את העובדים לפסל. התורה מספרת כי מתו שלושת אלפים איש ביום ההוא. כנראה אלו היו הגרעין הקשה של עובדי העגל שמספרם היחסי מועט מאד אך הצליחו לגרום לרעה גדולה.
למחרת משה מדבר לראשונה אל כל העם ומזכיר להם את חטאתם ועל כך שהוא הולך להתפלל אל ה' שוב (זכרו כי הלוחות המייצגים את הברית נשברו ומצב הברית לא ברור בנקודת זמן זו). משה עולה אל ה' ומבקש בלשון זו:
למשה עדיין אין דרך לבוא לה' ולבקש סליחה וטענתו היא שאם ה' לא יסלח שימחה גם אותו (שימו לב להצעת ה' להפוך את משה לגוי גדול. משה פשוט מסרב להצעה זו). גם ה' לא מקבל את ההצעה, הודעת סליחה אין כאן, אלא המשך של השליחות. משה ימשיך להנחות את העם, הליווי לא יהיה ליווי אלוקי אלא ליווי של מלאך, והעונש לא יהיה מיידי אלא יצטרף לעונשים אחרים (עד כדי כך שהגמרא אומרת ומובא ברש"י שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל).
הפרשייה מסתיימת בכך שבנוסף לשלושת אלפי האיש נהרגו עוד אנשים רבים שלא יכלו להיהרג בידי אדם אלא רק בידי שמים: "וַיִּגֹּף ה' אֶת-הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" ושוב עם ההדגשה שאת העגל עשה אהרון (כביקורת סמויה על אהרון שכן לא מצינו שנענש או שמשרת הכהונה עברה ממנו ולולא פסוק בפרשת עקב כלל לא היינו יודעים כי היה עליו חרון).
הציווי הבא ממשיך:
העונש של בני ישראל ברור. המלאך המדובר בפרשת משפטים הינו מלאך המקדים את ה' שבא מיד אחריו, ואילו המלאך אצלנו הוא הנהגה פחותה מהנהגה ישירה של ה' שמודיע בפירוש כי לא יעלה בקרב העם. העם מבין את הדברים האלו ומצטער מאד. משה נוקט מספר מהלכים החיוניים להתחלת התיקון ומתחיל בסדרת פניות לה' על מנת לחדש את הברית במצבה האידיאלי. הדו שיח מדהים בישירותו וביכולתו של משה "לדרוש" (אמנם בנימוס רב וביראת כבוד) דברים מהקב"ה. לצורת פניה זו כיוונה התורה כאשר אמרה שמשה מדבר עם ה' פנים אל פנים.
משה:
משה מצטווה להכין בעצמו לוחות אבן חדשים (וכבר אנו מבינים כי הברית תתחדש) ולעלות בבוקר אל הר סיני. כבמתן תורה אסור לאנשים אחרים לעלות להר והבהמות צריכות להתרחק מההר. אנו מבינים כי עומד להיות כאן שחזור מסוים של המעמד. ה' מתגלה למשה ומודיע לו את י"ג מידות הרחמים. עד עכשיו ראינו את מידות הדין כפי שבאות לידי ביטוי בעשרת הדברות (שמות כ' ה): "לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְה' אֱלֹקיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשׂנְאָי" וכאן אנו למדים כי יש גם צד אחר של מידות: "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד..." משה מבין את גודל השעה ומבקש מה' כן לעלות וללוות את העם: "וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ"
ובתשובתו של ה' המייסדת את הברית מחדש נסיים עיוננו זה:
