הפטרת פרשת ויצא

הפטרת פרשת ויצא הינה בסוף ספר הושע. יש מנהגים שונים בהפטרה. מנהג ספרד להתחיל בפרק י"א פסוק ז' עד פרק י"ב פסוק יב ומנהג אשכנז להתחיל מפרק י"ב פסוק יג ועד סוף הספר. במאמר זה ננתח את שתי ההפטרות ולמעשה את חלקו האחרון של ספר הושע.  ניתן לקרוא רק את חציו בהתאם למנהג הקורא אולם כדאי לקרוא את כל המאמר להבנת דרכו של הושע.

גם בהפטרה זו מוזכרים אירועים מחיי יעקב הקושרים את ההפטרה לפרשה אולם מטרתו העיקרית של הנביא היא תוכחה לממלכת ישראל בשנים שלפני חורבנה.

פתיחת ההפטרה מעלה לנו קושי נוסף מאחר והפסוק בו היא פותחת הוא למעשה באמצע פרשייה ומתייחסת בעיקרה לפסוקים שבאים לפניה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

ז וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי וְאֶל-עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם:

פסוק זה מסיים כמה פסוקים בהם מתאר הנביא את אהבתו של ה' לעם ישראל בהוציאו אותו ממצרים ובהפיכתו לעם, ואיך עם ישראל בוטאיו מתרחק מה' ובכך מביא על עצמו את עונש הגלות בידי ממלכת אשור. למרות כל אזהרות הנביאים מתלונן ה' ועמי תלואים -לאים מלשון עייפות, ולא חוזרים בתשובה. למרות כל קריאות הנביאים הנשמעות אל-על לא מתרוממים האנשים לחזור בתשובה.

ח אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי:

בפסוק זה ובכמה הבאים אחריו רואים עימות בין מידת הדין ובין מידת הרחמים. מידת הדין דורשת את הגלות אולם מידת הרחמים מעכבת. דימוי עם ישראל לסדום ועמורה מופיע אצל נביאים רבים והרב אברבנאל מעיר שהושע נקט בדימוי ייחודי לערים אדמה וצבוים (שנחרבו גם הן), אולי מפני שישעיהו שניבא באותו זמן כמעט השתמש בסדום ועמורה (ישעיהו א' - הפטרת דברים)

 ט לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי קל אָנֹכִי וְלֹא-אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר:

למרות חרון האף ומידת הדין הדורשת אולי כלייה על ממלכת ישראל (אפרים), מידת הרחמים מסתפקת בעונש בלבד. לשון הנביא מזכירה מאד דווקא את דברי בלעם בפרשת בלק: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה" (במדבר כ"ג י"ט), אולם חכמים אומרים שדברים אלו נאמרו רק על נבואות הטובה שלא יתבטלו לעולם. נבואות הרעה יכולות להשתנות באם עם ישראל יחזור בתשובה.

י אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי-הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם: יא יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל-בָּתֵּיהֶם נְאֻם-ה':

אולם פסוקים אלו מראים כי העם כנראה לא יחזור בתשובה ועונש הגלות יבוא. כבר בהפטרה הקודמת ראינו ששיבת ציון היא ייחודית מאחר ושאר עמי האיזור שחיו באותו זמן והוגלו, לא חזרו לעולם להיות עמים נפרדים והתערבבו זה עם זה (עמון, מואב, אדום וכו') ואילו עם ישראל זכה לתקומה. גם דימוי ה' לאריה מופיע אצל נביאים רבים ועוד נעמוד עליו בדיוננו להפרטת פרשת וישב בנביא עמוס.

מכאן מתחילה פרשייה ונבואה חדשה (פרק י"ב)

א סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם-אֵל וְעִם-קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן:

התלונה כלפי ממלכת ישראל ברורה אולם ההתיחסות לממלכת יהודה לא ברורה מאחר והמילים עצמן לא ברורות. המפרשים התלבטו ופירשו בשתי דרכים מנוגדות. הדרך האחת היא שיהודה עדיין נאמן לה' אולם לפי דרך זו קשה מדוע מגיעה ליהודה תוכחה בהמשך. הדרך השנייה היא שגם יהודה כבר חוטא. הפועל "רד" מתקשר לפי פירוש זה לברכת יצחק לעשו: "הָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפרקתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" ומכאן משמע שגם ממלתכ יהודה מורדת בה' ושבמצב זה הגויים מתגברים על עם ישראל.

ב אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל-הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם-אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל:

מבחינה פוליטית ממלכת ישראל דווקא קושרת קשרים עם מעצמות אזוריות כדוגמת אשור ומצרים, אולם הנביא מזהיר כי עיסוק זה הינו כמו רדיפה אחרי רוח, עיסוק שאינו מוביל לשום תוצאה

ג וְרִיב לה' עִם-יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל-יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ:

למרות שרוב נבואתו של הושע מכוונת לממלכת ישראל הוא כורך איתם גם את ממלכת יהודה.

ד בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת-אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹקים: ה וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן-לוֹ בֵּית-אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ:

כאן כבר מוזכר יעקב במפורש למרות שהאירועים מתוארים בפרשות העוטפות את פרשת ויצא. לידת יעקב בפרשת תולודת והמאבק עם המלאך וההתגלות האלוקית בבית אבל בפרשת וישלח (לא ההתגלות בחלום יעקב, אלא ההתגלות כשיעקב חזר לארץ ישראל).

ו וַה' אֱלֹקי הַצְּבָקוֹת ה' זִכְרוֹ: ז וְאַתָּה בֵּאלֹקיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל-אֱלֹקיךָ תָּמִיד:

בפסוקים אלו שואל הנביא מדוע עם ישראל נזקק לבריתות עם הגויים? הרי כבר בבטן יעקב נאבק בעשיו, ואחר כך נאבק בהצלחה עם המלאך, עד כדי כך שהמלאך היה צריך להתחנן ליעקב שישלח אותו. יעקב זכה להתגלות מפורשת של אלוקים ולכן על עם ישראל לבטוח בה' ולא להסתמך על בריתות בנות חלוף.

ח כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב: ט וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל-יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ-לִי עָוֹן אֲשֶׁר-חֵטְא:

אך במקום לדבוק במידותיו של יעקב, דבק עם ישראל דווקא במידות כנען, אותם עמים שהארץ הקיאה אותם ושהתורה מזהירה במיוחד לא ללכת בחוקיהם. למרות שרוב תועבות כנען קשורות לעבודה זרה ולגילוי עריות מביא הנביא בתור דוגמה שלילית את העושק והמרמה וחוסר הצדק. לפסוקים אלו זיקה מסוימת לפרשתנו. בפרשת ויצא, יעקב אכן צובר לעצמו עושר והון אולם בעוד שיעקב יודע היטב שכל העושר הוא מאת ה' ומכריז על כך גם בפני נשותיו וגם בפני לבן, אפרים מתעשר וחוטא באמירת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" או "וישמן ישורון ויבעט" ומייחס את הצלחתו לעצמו.

י וְאָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד:

כמובן שאי אפשר שלא לשים לב שהפסוק מתייחס במפורש לדיבר הראשון. אמנם החטא המוזכר הוא חטא המרמה והגזל. אולם חטא זה מראה שאין בלב החוטא יראת אלוקים כלל ומהר מאד מוביל לזניחת ה' ולעבודה זרה.

יא וְדִבַּרְתִּי עַל-הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה: יב אִם-גִּלְעָד אָוֶן אַךְ-שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי:

 גלעד הוא המקום בו כרתו יעקב ולבן את הברית ביניהם. בגלעד יעקב הוכיח את לבן על כך שרימה אותו ורדף אחריו, ואילו עתה בני ישראל - אבוי לבושה - הם החוטאים. יעקב בנה מזבחות לה' ואילו הגלעד כולה מלאה מזבחות לעבודה זרה כמו גלי האבנים בשדות.

כאן מסתיימת ההפטרה לפי מנהג הספרדים ומכאן ואילך מתחיל ההפטרה לפי מנהג אשכנז. כמובן שדברי הנביא נאמרים ברצף.

יג וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר: יד וּבְנָבִיא הֶעֱלָה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר:

הפסוק מתקשר מיד לפרשתנו. יעקב בורח לארם ועובד בשמירת הצאן בעבור אשה. משם קופץ הנביא ליצירת מצרים והנביא המדובר הוא משה רבנו שהיה גם הוא רועה צאן.

טו הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו: א כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת: ב וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם- מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן: ג לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה:

שוב מתאר הנביא את חטאי ישראל. המילים קשות. המילה רתת היא מילה יחידאית שאינה מופיעה בשום מקום אחר. יש קושי לפרש מילים כאלו מתוך ההקשר אולם ברור כי החטא המדובר הוא חטא של עבודה זרה.  בני ישראל עושים להם פסלים ומסכות ועובדים להם, אבל אותם פסלים הם כמו ענני הבוקר הנמוגים ברגע שהשמש עולה, כטל המתנדף, כמוץ העף ברוח וכעשן שנעלם. אין להם קיום וממשות אמיתיים (ודימוי זה הוא גם על האלילים וגם על עם ישראל).

ד וְאָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹקים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי:

ושוב מזכיר הנביא את הדיבר הראשון

ה אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻוּבֹת:  ו כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל-כֵּן שְׁכֵחוּנִי:

הנבואה כמעט חוזרת על עצמה, ה' גמל את חסדו עם עם ישראל במדבר וכאשר היה להם טוב מדי חטאו ושכחו את ה'.

ז וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ-שָׁחַל כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר: ח אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם:

שוב ה' מדומה לחיות טורפות שפגיעתם רעה.

ט שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי-בִי בְעֶזְרֶךָ: י אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל-עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה-לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים: יא אֶתֶּן-לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי:

הנביא טוען בשם ה' שהסתמכות על מלכי האיזור לא תועיל ובשעת הדחק הם לא יעמדו לישראל.

 יב צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם צְפוּנָה חַטָּאתוֹ: יג חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ הוּא-בֵן לֹא חָכָם כִּי-עֵת לֹא-יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים: יד מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי: טו כִּי הוּא בֵּן אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים- רוּחַ ה' מִמִּדְבָּר עֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל-כְּלִי חֶמְדָּה: א תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ:

פסוקים אלו הם נבואה קשה לממלכת ישראל שאחריתה יהיה מר. מנהג כובשים אכזרי באותם ימים היה ביקוע בטנן של הנשים ההרות והנבואה אומרת שכך יקרה גם בשומרון. בעוד פסוקים אלו הציגו את המצב המצוי, מסיים ספר הושע בהצגת המצב האפשרי, המצב הרצוי, וכמעט כל פסוק בפרק י"ד הוא ניגוד לפסוק בפרק שקדם לו. פסוקים אלו נקראים גם בשבת תשובה, השבת בין ראש השנה ליום הכיפורים

ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:

קריאה זו של הנביא הינה בלשון ציווי אולם נשמעת כמעט כתחינה.

ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:

גם כאן מזכירים את מידת הרחמים של ה'. נשא עוון ופשע.

ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם:

ישראל מבין כי ברית עם אשור לא תושיע אותו וגם זונח את הפסלים ועבודת האלילים שעשה הוא בעצמו

ה אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ:

מידת הרחמים עושה את פעולתה

ו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן:  ז יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן:
ח יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן:

שלושה פסוקים רצופים המסתיימים במילה לבנון. השוו לפסוק ז' בפרק הקודם. הטל הוא מקור מים זמין גם בימות החמה והוא יפריח את עם ישראל (לעומת הדימוי לאריה הטורף)

ט אֶפְרַיִם מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא:

שוב מדבר הנביא על זניחת העבודה הזרה

י מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם:

מסקנת הנבואה ברורה. הכל תלוי במעשי העם. דבר זה נאמר כבר בתורה ומהווה את הקרון הבחירה החופשית: "כו רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: כז אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: כח וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם:". הנביא פורש את שתי האפשרויות. קודם כל את המצב הקיים, המצב הגרוע, את חטאי העושק והרמאות שמביאים לעבודה זרה. את זניחת ה' והסתמכות על בריתות מפוקפקות עם הגויים ולעומת זאת מציג את האפשרות האחרת, את ההליכה בדרכי ה' ואת הברכה הבאה בעקבותיה.
בטבלה הבאה מסוכמים פסוקי הפרק אל מול המקבילות שלהם בפרק י"ג (לחלק מהפסוקים ניתן למצוא יותר ממקבילה אחת)

פרק י"ד	פרק י"ג
ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה'  אֱלֹקיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:	ט שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי-בִי בְעֶזְרֶךָ: : ד וְאָנֹכִי ה'  אֱלֹקיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי
ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:	יב צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם צְפוּנָה חַטָּאתוֹ:
ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם:	י אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל-עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה-לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים
ה אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ:	: יא אֶתֶּן-לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי:
ו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן:	ג לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה:
ז יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן:	ז וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ-שָׁחַל כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר:
ח יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן:	ח אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם:
ט אֶפְרַיִם מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא:	ב וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם- מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן: טו כִּי הוּא בֵּן אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים- רוּחַ ה' מִמִּדְבָּר עֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל-כְּלִי חֶמְדָּה
י מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם:	יג חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ הוּא-בֵן לֹא חָכָם כִּי-עֵת לֹא-יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים:  יד מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי:

כיצירת אומנות נביא את תמונתו של יוג'ין דלקרואה - ציד האריות. אנו רואים בתמונה שלמרות שצדים את האריה הרי גם הוא אינו טומן כפו וניזקו גדול.

ציד האריות - יוג'ין דלקרואה - 1861 - המכון לאומנות בשיקגו

לדף הראשי של פרשת ויצא

הפטרת שבת שחל בערב ראש חודש

הפטרת שבת שחל בערב ראש חודש הינה בשמואל א' פרק כ פסוק י"ח ועד לסוף הפרק

מעט רקע. דוד המלך שניצח את גוליית הפלישתי ומונה בידי שאול לתפקיד בכיר וגם התחתן עם בת שאול נתפס על ידי שאול כאיום ישיר על מלכותו. הקוראים עצמם יודעים שדוד כבר נמשח על ידי שמואל למלך הבא של עם ישראל, אולם דוד מחכה בסבלנות ואינו נחפז לתפוס את השלטון בחיי שאול. בנו של שאול, יהונתן, קשור מאד לדוד ואינו מוכן לתת לאביו לפגוע בו.
על רקע חששות אלו של שאול, עורכים דוד ויהונתן ניסוי. דוד ייעדר מסעודה ממלכתית חשובה (אליה הוא חייב להגיע בתוקף תפקידו ומעמדו במשפחת שאול) ותגובת שאול תראה מה יחסו לדוד. מומלץ לקרוא את הפרק מתחילתו ואז לעבור לפירוש ההפטרה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

יח וַיֹּאמֶר-לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ:

הקשר לערב ראש חודש ברור לגמרי. אולם הידיעה מראש מתי יהיה ראש חודש גרמה למחלוקות בפרשנים. החודש העברי תלוי בראיית הירח ולכן אין אפשרות לדעת מראש שמחר יהיה ראש חודש. אם אכן הגיעו עדים שראו את הירח בערב, בית הדין מכריז למחרת על ראש חודש. אם לא הגיעו עדים, מחכים עוד יום. והנה כאן יש ידיעה שמחר כבר יהיה ראש חודש. יש שסברו שגם בימי קדם נהגו חשבון כלשהו, ויש שסברו שהייתה באמירה זו אפשרות שמחר יהיה ראש חודש. ייתכן והאמירה הייתה בלילה לאחר שהירח נראה והייתה חסרה רק ההכרזה הפורמלית.

יט וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל:  כ וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח-לִי לְמַטָּרָה:  כא וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת-הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת-הַחִצִּים אִם-אָמֹר- אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי-שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי-ה':  כב וְאִם-כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה':  כג וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה הִנֵּה ה' בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד-עוֹלָם:

פרטי התוכנית מופיעים בפסוקים המקדימים את ההפטרה וכאן מפורטת רק צורת העברת הידיעה לדוד (שעליה להיות סודית על מנת להסוות את קשריו של יהונתן עם דוד)

כד וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ (עֶל ) [אֶל-הַלֶּחֶם]]לֶאֱכוֹל:  כה וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל-מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל-מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד:  כו וְלֹא-דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי-לֹא טָהוֹר:

שאול חושד אבל מתאפק. יכול להיות שזה רק מקרה. אמנם מקרה לא טהור (והחזרה על הביטוי מראה את כעסו הגדול של שאול), אבל הוא בכל זאת מתאפק. והנה מידה טובה ללמוד משאול המלך, גם כשכועסים על משהו או מישהו, לנסות ולחשוב שמדובר במקרה או באירוע שיש לו סיבה הגיונית ולא למהר לקפוץ למסקנות.
כז וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא-בָא בֶן-יִשַׁי גַּם-תְּמוֹל גַּם-הַיּוֹם אֶל-הַלָּחֶם:
גם בפסוק זה קושי מסוים על לוח השנה הקדום. האם מדובר סתם ביום השני של החודש, או האם מדובר על ראש חודש שהוא בן שני ימים (דבר שהוא חידוש של לוח קבוע לפי חשבון ימינו ולא היה קיים בחודשים בהם קידשו לפי הראייה). בכל אופן, שאול כבר אינו יכול להתאפק, היעדרותו של דוד בולטת ודורשת הסבר. שאול גם יודע היטב ממי הוא יוכל לשמוע את ההסבר.
כח וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת-שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד-בֵּית לָחֶם:  כט וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח- מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה-לִי אָחִי וְעַתָּה אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-אֶחָי עַל-כֵּן לֹא-בָא אֶל-שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ:

יהונתן עונה בתמימות כפי שהוא ודוד סיכמו ביניהם. יהונתן מסתכן בתשובתו מאחר ולא בטוח שהייתה לו סמכות לאשר לדוד חופשה מעין זו, ובאמירה זו הוא מודה מעט במרידתו במלכות (ובוודאי שכל פעולתו עם דוד הינה סוג של מרידה) בפני שאול מלך.
ל וַיִּחַר-אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי-בֹחֵר אַתָּה לְבֶן-יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ  לא כִּי כָל-הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן-יִשַׁי חַי עַל-הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן-מָוֶת הוּא:

שאול כועס מאד ומשתמש במילים שהפכו לביטוי: "בן נעוות המרדות". שאול טורח להסביר ליהונתן כי למרות שדוד לא מסכן אותו אישית (וכנראה שאול ידע שדוד לא יהרגהו ולא ימרוד בו בשום צורה), הרי דוד מסכן את המשך השושלת ויש להורגו.
לב וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת-שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה:

יונתן ממשיך בתמימותו ושאול מה דוד עשה. יונתן מראה בכך שהוא אינו רואה בדוד איום ולמעשה הוא אומר שהוא מוותר על המלכות.
לג וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת-הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי-כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת-דָּוִד:

לא ברור האם שאול מנסה להרוג את יהונתן ובכך להעביר את המלכות לבנו השני אולם יחסו של שאול לדוד ברור ולא צריך להמשיך בניסוי.
לד וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי-אָף וְלֹא-אָכַל בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל-דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו:

יהונתן לא נפגע אבל לאכול הוא כבר אינו מסוגל. הוא לא חשד בשאול אביו שיחסו לדוד שלילי כל כך, והדבר מצער אותו מאד.
לה וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ:

מפסוק זה משתמע שהסעודה התחילה בעוד יום ונמשכה עד הלילה ולכן צריך לחכות לבוקר על מנת למסור את ההודעה לדוד.
לו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ רֻץ מְצָא נָא אֶת-הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה הַנַּעַר רָץ וְהוּא-יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ:  לז וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד-מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה:  לח וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר מְהֵרָה חוּשָׁה אַל-תַּעֲמֹד וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת-(הַחִצִּי) [הַחִצִּים]  וַיָּבֹא אֶל-אֲדֹנָיו:  לט וְהַנַּעַר לֹא-יָדַע מְאוּמָה אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת-הַדָּבָר:  מ וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת-כֵּלָיו אֶל-הַנַּעַר אֲשֶׁר-לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר:

הנער אולי מבולבל מעט מההוראות הסותרות של יהונתן ואולי הוא גם רואה שיהונתן בסערת נפש, אבל בכל מקרה הוא אינו מבין שהוא משמש להעברת הודעה מוצפנת ויהונתן משלחו במהירות על מנת להישאר לבד עם דוד.

מא הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ עַד-דָּוִד הִגְדִּיל:  מב וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר- נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה'  לֵאמֹר ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם:

דוד ויהונתן יודעים שעליהם להיפרד ובוכים על כך ומחזקים ביניהם את שבועות הידידות והשלום ביניהם.

אומנות בהפטרה

הציור הבא מאת רמברנדט מראה את פרידת יהונתן ודוד. חישבו לרגע מי היא כל דמות. הדמות הגבוהה יותר היא יהונתן והדמות  הבוכה היא דוד (ראו בפסוקים שדוד הגדיל לבכות). יהונתן בבגדי מלכות (ומצנפת) ודוד עם בגדים וחרב. התמונה נקנתה עבור הצאר הרוסי בשנת 1716 במכירה פומבית באמסטרדם.

פרידת דוד ויהונתן. רמברנדט 1642 מוזיאון הרמיטג' סט פטרסבורג

הפטרת פרשת תולדות

מבוא להפרטת תולדות

הפטרת פרשת תולדות היא בספר מלאכי מתחילת הספר ועד פרק ב' פסוק ז. בשבועות הקרובים  נעסוק בשלוש הפטרות שונות, כולן מתרי עשר, הבוחנות את יחסי יעקב-עשו, גם כאחים וגם כעמים החיים באותו מרחב.
ספר מלאכי הוא הספר האחרון בנביאים ומלאכי הוא הנביא האחרון שפעל. זמן פעולתו היה בזמן שיבת ציון ובזמן בית המקדש השני, ומלאכי חותם את הנבואה. לספר מלאכי סגנון ייחודי ובחתימת הנבואה כולה נעסוק בהפטרת שבת הגדול (השבת שלפני חג הפסח) בה קוראים את סוף הספר.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

פתיחת הנבואה

א מַשָּׂא דְבַר-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי:

אין אנו יודעים דבר על מלאכי. לא את מקומו לא את זמנו ולא את שם אביו. בתלמוד מוזכר שהיה מאנשי כנסת הגדולה ויש דעה שמלאכי הוא עזרא הסופר. פתיחה של נבואה במילה משא אינה עניין חריג ומופיעה בכמה נביאים (בעיקר בישעיהו בפרקים י"ג-כ"א במסגרת נאומים לעמים שונים). המילה משא מתפרשת כפשוטה, הנבואה היא כמו משא שהנביא נושא ומוסר אותו לעם ישראל. משמעות נוספת של המילה היא עול ולכן הנבואות הפתוחות במילים אלו יהיו לרוב נבואות פורענות.

ב אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-ה' וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב: ג וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר:ד כִּי-תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר-זָעַם ה' עַד-עוֹלָם:

פתיחת הנבואה דווקא מבשרת טובות. אהבתי אתכם אמר ה', אבל במקום לענות "גם אנחנו אוהבים אותך", מקשים בני ישראל "במה אהבתנו?" את שלושת המילים הבאות אפשר להבין גם כחלק מהשאלה, אולם מההמשך בה חוזרות שאלות בנוסח דומה נראה שהן תחילתה של התשובה. עשו הוא אח של יעקב, אבל את יעקב אני אוהב ואת עשו אני שונא (ולכן גם עשיו נחרב - ייתכן וכאן אנו רואים את התגשמותה של נבואת עובדיה בה נעסוק עוד שבועיים בפרשת וישלח). זו אינה החלטה שרירותית אלא יש לה סיבה והשינאה לעשו גדולה כל כך עד שגם את ארצו לא יוכל לבנות מחדש, וזאת בניגוד לעם ישראל שאחרי החורבן והגלות יש לו תקומה. בנקודה זו מסתיימת התייחסותו של מלאכי לעשו ולכן אנו נצטרך לשוב ולהתאמץ ולמצוא קשרים עמוקים יותר מעבר לשימוש בעשיו שנכחד כעם לעומת עם ישראל שקם מאפרו וממשיך הלאה.

ה וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל ה' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל:

נזכור שמלאכי מדבר בתקופה מאוחרת ולאחר הצהרת כורש. שם ה' גדל בארצות רחוקות ופסוק סיום ספר דברי הימים (ל"ו כג) יוכיח: " כֹּה-אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל-מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ ה' אֱלֹקיו עִמּוֹ וְיָעַל". כורש מייחס את הצלחתו לה'. דבריו של מלאכי אכן מקוימים.

תלונותיו של מלאכי

ו בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי- אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָקוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת-שְׁמֶךָ:

עד עכשיו הכל היה נשמע טוב, אבל הנה מתחילות הבעיות. בטבע העולם שבן מכבד את אביו ועבד ירא מאדוניו. כאן מתחילה הביקורת של מלאכי, ואנו רואים גם את המטרה, לא עם ישראל כולו אלא דווקא הכוהנים המשרתים בבית המקדש. אם אתם מתייחסים אלי כאב, שואל ה', מדוע אתם לא מכבדים אותי ואם אתם מתייחסים אלי כאדון מדוע אינכם יראים ממני. מדוע אתם מבזים את שמי, שואל ה'? והתשובה שוב מפתיעה. אין התנצלות או בקשת סליחה או אפילו אמירה שלילית אלא שוב אותה היתממות "במה בזינו את שמך?".

ז מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא:

ועונה ה' - אתם מגישים על מזבחי לחם מגואל (וקרוב במשמעו למובן מגועל של ימינו - מתועב מטונף וכו'), וגם על אמירה זו באה היתממות. במה גאלנוך, והתשובה תגיע בהמשך, שולחן ה' נבזה הוא. ביזוי המזבח והקורבנות.

ח וְכִי-תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָקוֹת: ט וְעַתָּה חַלּוּ-נָא פְנֵי-אֵל וִיחָנֵּנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים אָמַר ה' צְבָקוֹת:

וכיצד מתבצע אותו ביזוי. אתם הכוהנים מגישים פיסח וחולה להקרבה ואומרים אין בכך רע, אולם בתורה מפורש שקורבן צריך להיות ללא מום. הירצה ה' בקורבן כזה? וגם בני ישראל המביאים את קורבנותיהם אומרים לכם "חלו נא פני אל", תתפללו בשבילנו ומביאים את הקורבן ואתם מקריבים אותו? האם לכך ישא ה' פנים? האם המילים המודגשות מזכירות לכם משהו? כבר הרב האברבנאל מעיר שלשון הנביא מזכירה במכוון את נוסחה של ברכת כהנים: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". ברכת הכוהנים נאמרה לעם במקדש אחרי עבודת הקורבנות ומביאי הקורבנות חשבו שחטאיהם מתכפרים אולם הכוהנים ביזו את עבודות הקורבנות.

מנחה וקורבנות חסרי כוונה

י מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָקוֹת וּמִנְחָה לֹא-אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם:

הדברים חמורים עד כדי כך שה' אומר, עדיף כבר שמישהו יסגור לגמרי את בית המקדש ולא תחללו את המזבח כי את המנחה ממילא איני רוצה.


יא כִּי מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וְעַד-מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל-מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי-גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה'  צְבָקוֹת: יב וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲ-דֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ:

איך ייתכן שבמקומות אחרים מקריבים לי מנחה טהורה (וכנראה במקומות כמו פרס הקריבו לה') ודווקא כאן בבית המקדש לא??

יג וַאֲמַרְתֶּם- הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ אָמַר ה' צְבָקוֹת וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת-הַפִּסֵּחַ וְאֶת-הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת-הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר ה': יד וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹ-נָי כִּי- מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר ה' צְבָקוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם:

והנה שוב כיצד מתבצע הביזוי. המילים הבאות קשות להבנה ונאמרו בהן פירושים שונים ונביא רק שניים. מגיעה בהמה רעה (מתלאה). אולי היא אינה עיוורת או פיסחת אבל כחושה ורעה, ומפיחים אותה. אפשרות אחת להבין היא כי מפיחים את הבהמה - כאילו מנפחים אותו באוויר בשביל שתהיה מלאה וטובה, אבל כמובן שהיא נשארת רעה. אפשרות מעניינת יותר היא שהיה צריך לכתוב מפיחים אותי, גורמים לה' מפח נפש , אולם המילה שונתה. בכל אופן זהו קורבן שאינו רצוי.

א וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים: ב אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם-לֹא- תָשִׂימוּ עַל-לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר ה' צְבָקוֹת וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת-הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת-בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל-לֵב: ג הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת-הַזֶּרַע וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל-פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו:

כאן חוזרת הפנייה לכהנים. שימו לב למצווה שציוותי אתכם ואם לא תשמעו אשלח בכם את המארה (קללה) וברכותיכם (ברכת הכהנים בה ברכתם את העם) תהפוכנה לקללה. והנה הקשר הנוסף לפרשתינו, יעקב חושש מאד שאם יצחק יגלה את מעשהו תיהפך הברכה שלו לקללה, עד כדי כך שרבקה לוקחת את אותה קללה על עצמה. בפועל, לאחר שהמעשה התגלה דברי יצחק הם: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד-מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה" ולהפתעתנו הרבה כי ציפינו שיצחק אכן יהפוך את ברכתו לקללה, לא כך הוא ויצחק מחזק את הברכה.
אבל, מזהיר ה' את הכהנים, לא לעולם חוסן והברכות יכולות להפוך לקללות אם תמשיכו במעשיכם הרעים.

חזרה לברית  

ד וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת-לֵוִי אָמַר ה' צְבָקוֹת:

ורק אחרי שיגיעו הקללות תזכרו בעצם בבריתי.

ה בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם-לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: ו תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא-נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן:ז כִּי-שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה'-צְבָקוֹת הוּא:

ומסיימת ההפטרה בתיאור הברית בין ה' לכוהנים ומהציפיות הגבוהות יותר שיש מהכוהנים. הפסוק בריתי הייתה איתו החיים והשלום מזכיר לנו את הברית עם פינחס (במדבר כ"ה יב): "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם" אבל כל זה בתנאי שלכהן יש מורא, שתורתו אמת, שאין לו עוולה ושהוא משיב את הרבים מלחטוא (ולא מחטיא אותם בכך שמבזה את קורבנותיהם).  תפקידו של הכהן הוא לשמור על דבר ה', אליו יבואו ללמוד תורה ומעלתו של הכוהן היא כמעט כמו של מלאך.

כאן מסיימת ההפטרה, בעיקר מפני שנמצא דבר טוב שאפשר לסיים בו, אולם הנבואה עצמה לא מסתיימת וממשיכה באותו אופן לתאר את חטאי הכהנים ואת מעשיהם הרעים. נעסוק בהמשך ספר מלאכי בהפטרת שבת הגדול.

לדף הראשי של פרשת תולדות 

הפטרת פרשת חיי שרה

הפטרת פרשת חיי שרה היא בספר מלכים א' פרק א עד פסוק ל"א. גם הפטרה זו היא סיפור והקשרים לפרשה ברורים, אולם כהרגלנו נחשוף קשרים ומשמעויות עמוקים יותר המחברים בין הפרשה להפטרה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

א וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ:

הקשר הלשוני וזיקתו לפרשה ברור מיד שהרי גם בה נאמר: "ואברהם זקן בא בימים.."  אבל גם ההבדל ברור. בעוד שהמשך הפסוק ביחס לאברהם הוא: "... וה' ברך את אברהם בכל" הרי שאצל דוד אנו נתקלים בבעיות הזיקנה. גופו קר והבגדים לא מחממים אותו. המדרש קושר זאת כעונש על כך שדוד קרע את בגדי שאול והדבר הוא מידה כנגד מידה. דוד זלזל בבגדים ועתה הבגדים מזלזלים בו.

ב וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ: ג וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ: ד וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד-מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ:

סיפור אבישג הוא סיפור צדדי והיא משמשת כאן כבקבוק חם אנושי. למעשה שיטה זו שימשה הרבה בעבר ומופיעה גם בספר קוהלת (ד י"א): "גַּם אִם-יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם". אולם כאן מדגישים גם את עובדת יופיה של אבישג ועוד יותר את העובדה שדוד לא ידע אותה. ייתכן ודוד כבר לא היה מסוגל לכך אולם נראה יותר שדוד נזהר הרבה יותר לאחר מעשה בת-שבע.

ה וַאֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו: ו וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם: ז וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה:

אדוניה רוצה להיות המלך הבא. הוא אפילו התחיל לטפח גינוני מלכות וצבא קטן. התנ"ך מוסיף לנו שאדוניה לא חונך היטב (ואולי דוד לא ייעד אותו למלכות ולכן לא טרח בכך) ומביא שאדוניה אכן ראוי להיות המלך מאחר והוא אחד מהבנים הגדולים של דוד. אדוניה כבר הספיק לכרות ברית עם יואב ועם אביתר - שר הצבא ואחד מהכהנים להבטחת מלכותו. שימו לב לחיבור שהנביא עושה בין יואב לאבשלום. לא נעמוד כאן על חיבור זה וגם לא על דמותו של יואב. אבל זיכרו פסוק זה היטב לקראת עיוננו בהפטרת פרשת ויחי.

ח וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם-אֲדֹנִיָּהוּ:

כנראה עניין היורש היה שיחת היום בחצר המלך דוד הזקן וכל אחד ידע במי השני תומך. לא רק שמפרטים לנו מי היה עם אדוניה אלא גם מי לא היה באותה קואליציה ולא הוזמן לחגיגה.

ט וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר-אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל-אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ: י וְאֶת-נָתָן- הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת-הַגִּבּוֹרִים וְאֶת-שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא:

נראה שאדוניה קצת חסר סבלנות ואפילו לא מחכה למותו של דוד בשביל להמליך את עצמו.

יא וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-בַּת-שֶׁבַע אֵם-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן-חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע: יב וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת-נַפְשֵׁךְ וְאֶת-נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה:

אבל השמועה על המסיבה מגיעה לנתן הנביא שמבין שהמלך אדוניה לא יהסס לפגוע בשלמה ובבת שבע להבטחת מלכותו.

יג לְכִי וּבֹאִי אֶל-הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא-אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ: יד הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם-הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת-דְּבָרָיִךְ:

פנייה ישירה למלך עשויה לא להועיל. נתן מציע שקודם כול תבוא בת-שבע ואילו הוא ייכנס באמצע דבריה לחזק אותם. 

טו וַתָּבֹא בַת-שֶׁבֶע אֶל-הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת-הַמֶּלֶךְ: טז וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה-לָּךְ:

 התיאור של דוד המלך אינו מחמיא. מלך זקן וסיעודי שאינו יודע מה קורה בחצרו.

יז וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱלֹקיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי: יח וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ:יט וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא:כ וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו: כא וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ עִם-אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים:

 בת שבע פורשת את טענותיה. קודם כל היא מזכירה לדוד שהוא נשבע לה כי שלמה יהיה מלך אחריו. לא מצאנו בתנ"ך שבועה כזו. בת-שבע מספרת לדוד בדיוק את האירועים. מי הוזמן ומי לא הוזמן דורשת מדוד להכריז בפומבי מי יהיה היורש (מה שמחזק את ההבנה כי השבועה הייתה שבועה בפרטיות שרק היא יודעת ממנה או כטענת אחרים, שבועה שלא הייתה ולא נבראה) וגם מזכירה לו שהיא ושלמה נמצאים בסכנת חיים אם אדוניה ימלוך.

כב וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם-הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא: כג וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל-אַפָּיו אָרְצָה:כד וַיֹּאמֶר נָתָן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי: כה כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא- לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ: כו וְלִי אֲנִי-עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא: כז אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת-(עַבְדְּיךָ) [עַבְדְּךָ] מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו:

נתן מגיע ומספר בדיוק את אותו סיפור, אולם נוקט בעורמה מסוימת ומתנהג כמוסר דיווח בלבד. אתה הודעת שאדוניה יהיה מלך. אחרת לא ייתכן שאדוניה ממליך את עצמו ולא קרא לי. המשפט האחרון נאמר במעין תמימות: אם זה מה שאדוני המלך ציווה ורוצה, אז אין לי בעיה ואני מקבל את זה. נתן ידע בדיוק שאמירה כזו לאחר דברי בת-שבע "תקפיץ" את דוד.

כח וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ-לִי לְבַת-שָׁבַע וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: כט וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי-ה' אֲשֶׁר-פָּדָה אֶת-נַפְשִׁי מִכָּל-צָרָה:ל כִּי כַּאֲשֶׁר- נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה:

דוד לא מתכחש לשבועה ומודיע קבל עם ועדה כי שלמה ימלוך אחריו ולא רק לאחר מותו אלא ממש באותו יום! בכך דוד יוצא מהדימוי החלש והסיעודי שיה לו לאורך הפרק וחוזר להיות המלך החזק והשולט, אמנם ליום אחד אחרון בלבד. בספר דברי הימים מופיע נאום ארוך של דוד לעם ישראל בו הוא אכן מכריז כי שלמה יהיה המלך הבא. אפשר להניח כי הנאום נאמר מיד אחרי הבטחה זו של דוד. אולם הנאום שם מתרכז יותר בבניית בית המקדש ועניין המלוכה מופיע בו אבל לא בהבלטה יתרה. ישנה אפשרות כי מספר פרקים אלו בדברי הימים, אירעו בו ביום.

לא וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם:

בת שבע שמחה אבל דוד הוא עדיין המלך. מיד אחר כך מתואר טקס המלכתו של שלמה ואת התפוגגות המלוכה של אדוניה שמבין שלא יהיה מלך ונאלץ להתחנן על חייו לפני שלמה. אפשר ומומלץ להמשיך ולקרוא עד סוף הפרק. יש לשים לב שדוד ויתר על כסאו עוד בחייו ושלמה לא רק נקבע כמלך הבא אלא הומלך בפועל כמלך הבא. הוא מתואר בסוף פרק א (פסוק נא) כמלך שלמה, ואילו דוד בתחילת פרק ב' מתואר רק בשמו וללא תואר כלשהן.

עמדנו על הקשר המילולי והזיקה לפרשה כבר בפסוק הראשון, אולם קשר זה אינו מספק. כבר בפסוק זה ראינו שיש הבדל גדול בין אברהם שגם לאחר שמכונה בא בימים זוכה לשנות חיים רבות לעומת דוד שהדברים מתרחשים בימיו האחרונים. הנושא הוא הדאגה להמשך השושלת וההשוואה בין הפרשה להפטרה היא על דרך הניגוד.

אמנם ה' ברך את אברהם בכל, אבל יצחק עדיין רווק והמשך השושלת לוט בערפל. הדבר החשוב ביותר לאברהם הוא בחירת אישה ראויה ליצחק, ואברהם טורח בנושא רבות. בניגוד לדוד, אברהם יודע על המתיחות שיש בין בניו ולכן דואג לפני מותו לסדר את עניין הירושה (כ"ה ו-ז): "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם". אברהם דואג שלא יהיו מלחמות ירושה כלל וכל בניו מקבלים זאת ללא עוררין. אפילו ישמעאל ויצחק מתפייסים "ויִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו..." ישמעאל מבין שאמנם הוא גדול יותר אבל המשך השושלת (של עם ישראל) היא רק מיצחק. נעיר כי בעוד בתנ"ך אנו פוגשים שוב ושוב את עמון מואב ואדום (עשיו), הרי שבישמעאל נתקלים הרבה פחות. בתורה הוא לא מופיע כלל לאחר ספר בראשית (בתור עם) וגם בנביא לא מתוארות מלחמות עם שבטי ישמעאל. ישנו אזכור אחד בתהילים פ"ג. נראה שבניגוד לזמננו הישמעאלים לא עשו יותר מדי צרות לעם ישראל והאחווה הצליחה להישמר בין העמים רוב הזמן.

דוד לא מטפל בנושא היורש בצורה מסודרת (לפחות לפי התיאור בספר מלכים) ונגרר לעשות זאת רק לאחר שיכנועים נמרצים של נתן ובת שבע, אבל כמו אברהם, כאשר דוד עושה זאת, הוא עושה  זאת עוד בחייו, בצורה ברורה ומפורשת.


קשר נוסף לפרשה הוא התיחכום והאומנות במשא ומתן. פנייה של בת שבע בלבד או של נתן בלבד עשויה לא להועיל. ונדרש יותר תיחכום. אפשר לחשוש שמא בוצעה כאן מניפולציה על רצונו של דוד המלך. נראה כי רצונו של דוד היה אכן ששלמה ימלוך, אולם היה צורך בהודעה מפורשת ברורה ונחרצת של רצון זה ובצורה פומבית ולא כפי שהתבצע עד כה בצורה פרטית לאנשים יודעי דבר. נזכיר שדוד חווה בעבר מרד מצד בנו אבשלום והיה נחרץ מאד להימנע ממרד נוסף כזה (מאחר ואדוניה המליך את עצמו עוד בחיי אביו, אפשר בהחלט לכנות פעולה זו מרד)


לדף הראשי לפרשת חיי שרה