מדוע נענש יוסף בשנתיים נוספות

קצת תקווה ליוסף

סיומה של פרשת וישב נותן לנו פתח של תקווה. שר בכיר בממשלת פרעה עומד להשתחרר מהכלא ובוודאי ימליץ וידבר טוב על יוסף שפתר יפה את חלומו ויעזור לו לזכות בחנינה. אולם לא כך קורה והפרשה נגמרת בפסוק הסותם את הגולל על תקווה זו (מ' כג): " וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ".

הפסוק מתאר התנהגות אנושית. אדם שהושלך לכלא, ובוודאי אדם רם מעלה, רוצה לשכוח כמה שיותר מהר את התקופה ההיא ובוודאי לא להזכיר אותה לאחרים והוא פשוט מוחק אותה מזיכרונו. שר המשקים גם אינו מרגיש חובה מיוחדת כלפי יוסף, הרי יוסף לא השתדל או עשה משהו למענו אלא בסך הכל סיפר לו מה עומד לקרות. השחרור שלו היה מתרחש גם בלי יוסף. חוץ מזה, אדם כל כך מוצלח עלול לתפוס את מקומו סביב שולחן הממשלה ואולי עדיף שיישאר בבית הסוהר. רק לאחר שנתיים, כאשר יש צורך ספציפי ואקוטי בפותר חלומות מיומן, נזכר שר המשקים ביוסף וממליץ עליו בפני פרעה, לא לפני שהוא מתנצל שוב על חטאו, דבר המוכיח עד כמה עדיף לא להזכיר נושאים כאלו לפרעה.
אולי התנהגות אנושית זו, שיכולה להיות צפויה, היא הרקע לפירוש של רש"י לפסוק זה:

(כג) ולא זכר שר המשקים - בו ביום: וישכחהו - לאחר מכן. מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר (תהילים מ ה) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרוים (ישעיה ל ז) רהב.

שר המשקים שכח את יוסף כבר באותו יום. ברגע שאדם יוצא מהכלא אין לו שום עניין להיזכר או לזכור מישהו משם. לפי רש"י יוסף היה צריך לדעת זאת ועצם הבקשה משר המשקים האריכה את עונשו בשנתיים כסימן של חוסר אמונה.

האם יוסף היה חסר אמונה?

ברצוני להציע הסבר נוסף. ייתכן שיוסף ראה בשר המשקים שליח של ה' להוציאו מהבור. במצרים, אסירים רבים היו אסירי עולם ואם תקופת מאסרו לא נקצבה הרי שהוא יכול היה להישאר בכלא כל ימי חייו. נראה סביר שאם יש ליוסף הזדמנות לפעול להשגת חנינה, הרי שעליו לנקוט בה ואין צעד זה מראה על חוסר אמונה. ידועה הבדיחה על אדם שנלכד בבניין בוער אבל מאחר והוא בטוח שאלוקים יציל אותו הוא מסרב לקפוץ מהחלון על היריעה שהכבאים הניחו ואף לא לעלות בסולם חבלים אל המסוק ששלחו להצילו. בגן עדן הוא מתפלא למה אלוקים לא הציל אותו ואילו בשמים מתפלאים מדוע הוא סרב להיעזר בכל מה ששלחו אליו להצילו. כך גם יוסף צריך להיעזר בכל מה שאפשר על מנת לצאת מהכלא. ואם כך יוסף פעל כשורה ועל מה העונש?

מה בכל זאת היה חטאו של יוסף?

לדעתי יוסף נענש על כך שלא נהג כשורה בשר האופים. שני השרים חלמו חלומות מציאותיים וכבר מהתיאור שלהם די ברור שאחד יהיה עם סוף טוב והשני פחות (פרעה לא מוזכר בחלום של שר האופים וגם עוף  מנקר מעל הראש אינו מרמז טובות). הערנו שהפתרון של יוסף הוא די פשוט ובפרט שסביר להניח שיוסף ידע שבתאריך יום הולדת פרעה הוא יום שבו יש חנינות מחד והוצאות להורג מאידך ואולי אפילו כבר ראה את הצווים שנשלחו לשר בית הסוהר בעניין שני השרים.

בכל מקרה, יוסף פותר לשר האופים את חלומו בצורה לא נעימה. פתיחת הפתרון זהה לחלוטין לפתיחה הטובה שנאמרה לשר המשקים: " וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלשֶׁת יָמִים הֵם:  בְּעוֹד שְׁלשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשְׁךָ..." ואולי אפילו שר האופים מייחל לפתרון טוב למרות אופיו הקודר של חלומו, אבל אז מונחתת המכה: "...מעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל-עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת-בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ". גם בשורות גרועות צריך לדעת איך לספר ויוסף היה יכול להיות עדין יותר ולהיזהר בדבר או אפילו להתחמק ממתן תשובה. גישה זו מזכירה מעט את סיפורי החלומות שלו עצמו לאחיו, שגם מטרתם לא הייתה ברורה, ובפרט לא בפעם השנייה שבה יוסף היה אמור להבין לבד כי עדיף לשמור את החלום לעצמו. שנתיים נוספות בכלא הן עונש חמור אבל עונש שמהווה כברת דרך חשובה בתיקון של יוסף ובכך שנהפך לבסוף ליוסף הצדיק.

יוסף פותר החלומות - קספר לויקן, 1712 תחריט נחושת

הרחבה על דמותו של יוסף

מאמרים נוספים לפרשת וישב

ואביו קרא לו בנימין

המאמר הבא נכתב על ידי גיסי מוקי זוהר ומביא רעיון מענין על שבט בנימין.

לפני מספר שבועות השמיעה לי אשתי פרשנות מתוך ספר שופטים ששמעה במסגרת מיזם 929 , מפי דר' רוני מגידוב . פרק ג' בספר שופטים עוסק בסיפורו של אהוד בן גרא משבט בנימין ששפט את ישראל ועל יחודו כלוחם ומושיע לישראל. אהוד מפורסם כ "איטר יד ימינו" ובזכות תכונה זו הערים על שומרי עגלון מלך מואב והכניס חרב פיפיות לפגישה בארבע עיניים עם המלך, הרג את המלך ופתח במלחמה ששחררה את בני ישראל משעבוד מואב .

במפרשים נאמר כי הכוונה בביטוי "איטר יד ימינו" היא לאדם שמאלי שיד ימינו איטרת ז"א סגורה, כך נראה פשט הסיפור וכך למדנו לחשוב .

בהסבר המובא ע"י דר' מגידוב היא מביאה אסמכתא מהמשך התנ"ך ששופך אור נוסף על אהוד בן גרא ועל שבט בנימין בכלל. בספר תהילים (ס"ט טז) מופיע השורש א.ט.ר בפסוק "אל-תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל-תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל-תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ:" הפרוש לשורש א.ט.ר הוא סגר, מכאן טוענת ד"ר מגידוב כי "איטר יד ימינו" הוא מי שסגרו את יד ימינו בגיל צעיר ( גיל ינקות ) כדי שיאמן את יד שמאל שלו ויתרגל להשתמש בשני ידיו באופן שווה (היכולת להיות דומיננטי בשתי הידיים מקנה יתרון בסביבה של לוחמים) .

כהוכחה ציטטה דר' מגידוב פסוק מספר דברי הימים(דברי הימים א' י"ב א-ב ) ובו מסופר על בני בנימין : "וְאֵלֶּה הַבָּאִים אֶל-דָּוִיד לְצִיקְלָג עוֹד עָצוּר מִפְּנֵי שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ וְהֵמָּה בַּגִּבּוֹרִים עֹזְרֵי המִּלְחָמָה: נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים בָּאֲבָנִים וּבַחִצִּים בַּקָּשֶׁת מֵאֲחֵי שָׁאוּל מִבִּנְיָמִן". מהפסוק ברור שיש בבני בנימין חיילים מימניים ומשמאלים ז"א חיילים בעלי יכולת להשתמש בשתי הידיים באופן שווה .

רעיון זה יכול להסביר כיצד הצליח אהוד להערים על שומרי המלך עגלון , השומרים בדקו אותו כמו שבודקים אדם ימיני ולא לקחו בחשבון את היותו בעל שתי ידיים ימניות . (ניתן להבחין כי בשפה המקובלת גם כיום יש תאור מקביל אך הפוך "בעל 2 ידיים שמאליות" הוא אדם לא מוצלח בעניינים טכניים).

הפרשנות של ד"ר מגידוב גרמה להתרגשות אצל אשתי שהיא פיזיותרפיסטיתהתפתחותית כיוון שקשירת היד ה"טובה" היא פרקטיקה ידועה בקרב הפיזיותרפיסטים ומרפאים בעיסוק בטיפול בילדים עם שיתוק /חולשה בפלג גוף אחד, כתוצאה משיתוק מוחין שקורה סביב הלידה. בשיטה זו קושרים בכפפה את היד החזקה על מנת לחייב את הילדים להשתמש ביד החלשה שלהם ולאמן אותה. 

עד כאן הלימוד מכאן לקחתי לעצמי דרור לשוב ולעיין מחדש בתנ"ך אודות האזכורים של שבט בנימין מתוך אינטואיציה כי ייתכן ויש קשר בין שם השבט בנימין לבין אותה יכולת מופלאה של בני שבט זה.

בתהליך של הלימוד כתבתי טקסט בסגנון מדרשי. זהו אינו מדרש חז"ל אלא טקסט שעושה שימוש בקצרנות החזלית ובטכניקה של שזירת פסוקים ממקורות שונים בכדי ליצור רצף סיפורי.

הסיפור נועד לבחון האם שם השבט בנימין קשור לתכונה של השבט כאנשים בעלי "שתי ידיים ימניות". כמו כן מנסה הסיפור להעלות השערה מדוע השתרש מנהג זה של קשירת היד דווקא אצל בני בנימין .

כהקדמה נעיר כי אחד הביטוים המקובלים בתנ"ך לאיש משבט בנימין הוא איש ימיני. בלועזית קרוי אדם בעל יכולת שימוש בשתי הידיים אמבידקסטרי, (אמבי = דו ,דקסטר = ימין) כבר מכאן נראית אפשרות שהשם (בנ= אמצע ימין = ימין) הוא למעשה התיאור התנכ"י לשבט של אנשים בעלי 2 ידיים ימניות .

אמנם ע"פ המסורת בני ישראל נקראו בשמם ע"י האמהות אבל במקרה של בנימין יש שוני. השוני הזה מאפשר לנו לצייר תמונה ולהשלים את שלא נכתב במפורש ..

בבראשית מסופר כי רחל נותנת את השם בן אוני לבן הנולד זאת על שם הקושי בלידה שאכן תגרום למותה , אולם הפסוק ממשיך ומספר כי אביו קרא לו בנימין . לא נאמר לנו מתי יעקב משנה את השם של הילד לבנימין, אבל ברור שיעקב רואה משהו אחר בילד הזה ומחליט לשנות את השם שמעניקה לו רחל . הסיפור הראשון אם כן בא למלא את החלל ולנסות להסביר מדוע החליף יעקב את שמו של הילד מבן אוני לבנימין .

ואביו קרא לו בנימין , מה ראה אותו צדיק ? בלידתו היתה ימינו שמוטה , קשר את שמאלו כדי שיהא מתרגל בימינו . בבוקר היה קושרו ולערב מתיר. שנאמר ונפשו קשורה בנפשו.פעם אחת ראה סבו קושר לעצמו עם שחר , אמר לו , בני קשירה זו למה ? אמר לו, כך מורני אבא לחזק ימיני , הביט יצחק וראה שעתידים בניו להישבע בימינם שנאמר תשכח ימיני . מיום זה היו קושרים יחדיו .

הסבר:

בסיפור נפגמת יד ימינו של הבן עקב קשיי הלידה , בלשון של הפיזיותרפיסטים ההתפתחותיים הוא נולד "המי" (המיפרזיס- חולשה בחצי גוף).

היות שהילד שנותר ללא אם לאחר מות רחל , יעקב האב הוא זה שמטפל בבנו ,הטיפול שיעקב מכיר הוא על-ידי קשירת היד החזקה בכדי לגרות לעודד את התפתחות היד החלשה .

האמת שליעקב יש ניסיון בתהליך של השפעה על מהלכים פיזיולוגיים באמצעות גירוי. בפרק שקדם לסיפור לידת בנימין מסופר כיצד יעקב מצליח לעודד ילודה של עיזים וכבשים מזן מסויים. ככול הנראה עקב הבנתו את הקשרים הגנטיים עולה בידי יעקב להשביח את העדרים של לבן בכיוון שמתאים לו. בימינו נכנה זאת ברירה לא טבעית , הפיקחות הטמונה ביעקב עם הידע המעשי שצבר כרועה צאן יכולה לשמש אותו בכדי לטפח גם את בנו בצעיר.

יעקב מבצע את פעולת הקשירה בכל יום ויום, הפעולה הזו וההשגחה המיוחדת מולידה גם קשר נפשי עמוק עם הבן הצעיר. בחרתי להשתמש בפסוק ונפשו קשורה בנפשו משום שהוא מחבר את המלה קשר ונפש (הציטוט הנו מדברי יהודה אחיו של בנימין, בשעה שיוסף כלא את בנימין במצריים, יהודה מבקש לשחרר את בנימין על ידי תאור הכאב ושברון הלב של יעקב אם בנימין לא ישוב ליעקב אביו).

השם בנימין אם כן נובע מהתיקון שביצע יעקב כדי שהבן יוכל להשתמש ביד ימין ולכן קרא שמו בנימין.

חלקו השני של הסיפור מוביל למקום אחר. ע"פ המסורת יעקב נפרד מיצחק אביו למשך 22 שנה וגם לאחר שנפגשו התורה אינה מספרת לנו על החיים שלהם בצוותא לאחר מכן. המדרש שכתבתי מפגיש את יצחק בתפילת הבוקר ביחד עם בנימין. כאן בנימין ממשיך את הטיפול של יעקב באופן עצמאי כמין הרגל של יום יום או כשלב של התבגרות ולקיחת אחריות על עצמו .

יצחק הסבא שלרוב לא היה מצוי בעניינים של היום יום שואל את בנימין מדוע הוא קושר את היד. התשובה של בנימין "זה הטיפול שאבי יעקב הורה לי כדי לחזק את יד ימין" . התשובה של בנימין מעוררת את הסב יצחק , יתכן שהזיכרון של יצחק על הטיפול שהעניק לו האבא שלו – אברהם אל מול האהבה והשקעה של יעקב בבנימין גורמים לו להתגלות.

יצחק כידוע עיוור כבר הרבה שנים, אבל האהבה והיחס האבהי של יעקב לבנימין פוקחים את עיניו והוא רואה את הטיפול של יעקב בבנימין כדגם לקשר שבין האב= האל- לבנים= בני ישראל .

הקשירה של בנימין והתפילה של יצחק אולי היא שמולידה את קשירת התפילין על היד. התפילין שמבטאים את הקשר הרגשי של ישראל לאב שבשמים. .

מעניין כי ההלכה בעניין הנחת תפילין של יד מורה כי יש להניח את התפילין על היד הלא דומיננטית זאת משום שבעבר נהוג היה להיות עם התפילין לאורך כל היום ובזמן עשית מלאכה על היד הדומיננטית להיות משוחררת .

ולסיום הפסוק אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני מבטא את הקשר החזק של עם ישראל לירושלים זו תהיה השבועה של גולי בבל כי לא ישכחו את ירושלים גם אם החיים בבבל טובים . מעניין כי חלק המקדש בירושלים נפל בנחלתו של שבט בנימין .

האם צריך להתחשב בדעת הגויים?

בפרשת לך לך, אברהם מסרב לקחת כסף ורכוש ממלך סדום לאחר שהציל אותם מידי ארבעת מלכי המזרח. סיבת הסירוב של אברהם היא (בראשית י"ד כג): "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". לפי חוקי אותם ימים בוודאי כל הרכוש, וכנראה גם הנפש היה מגיע לאברהם אולם אברהם מסרב מאחר והמעשה יתפרש בגויים בצורה לא נכונה. אמנם פשט הכתוב הוא שמלך סדום יתפאר בכך שהוא העשיר את אברהם, אבל נראה גם ואולי אפילו יותר שאברהם חושש שמלך סדום ישנא אותו בגלל זה בעתיד (ואולי יתנקם בלוט). חששו של אברהם היה מוצדק כפי שנראה בפרשת ויצא בה בני לבן מתרעמים על יעקב בנסיבות דומות (ל"א א): "וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה".
אברהם  מתואר כבר כאיש עשיר ואין לו צורך בבעיות. פירוש זה מסביר מדוע לאברהם לא הייתה בעייה לקבל את מתנות פרעה מלך מצרים (י"ב טז): "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים:" מצרים היא רחוקה ולא צפויות בעיות משם. סדום קרובה מאד וגם לוט שהוא בן משפחה נשאר שם.

מכאן נעלה שאלה רלוונטית לימינו, האם צריך להתחשב בדעתם של הגויים? מי שנמנה על החוגים המכונים "שמאל" טוען לעתים כי צריך להתחשב באירופה, בארצות הברית ובמה העולם יגיד. חוגי הימין לעומת זאת טוענים שבדיוק הפוך ואפילו מגייסים לעזרתם את החלק האחרון בפסוק מדברי בלעם (במדבר כ"ג ט) : "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

זוהי טענה מעניינת אבל כדאי לזכור שאפשר להביא כמה וכמה פסוקים המחזקים דווקא את הטענה השנייה וכוונתי לבקשות משה מאלוקים לאחר חטא העגל. מאחר ולמשה אין תירוצים טובים לחטא העם, "הנשק" האחרון שנותר לו הוא פנייתו לה' בנוסח (שמות ל"ב יב): "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" וכן לאחר חטא המרגלים וגם בנביאים. והנה עם משה רבנו מבקש מהקב"ה להתחשב בדעת הגויים, והקב"ה מקבל את טענתו, הרי שחייבים להתחשב בדעת הגויים. ומה עוד שמה לנו מדברי בלעם כאשר הנהגתו של משה רבנו, שונה?
ולכן המסקנה קודם כל שציטוט של פסוקים בודדים הוא בעייתי. החיים מורכבים, והתורה מייצגת מורכבת זו, כאשר לומדים את כולה. ייתכן שדברי בילעם עם אכן האידאל שיש לשאוף אליו, אולם ברור שבעתות של שפל גדול מאד, אין מנוס אלא מהתחשבות כמעט מוחלטת בדעת הגויים, והדרך הנכונה נמצאת, כמעט כמו תמיד, אי שם באמצע.

מאמרים נוספים לפרשת לך לך

אברהם, מלכיצדק ומלך סדום - תומס כריסטיאן וינק, 1770, המוזיאון הלאומי, נירנברג

עץ הדעת טוב ורע

פרשת עץ הדעת וגן עדן היא אחת מהקשות שבתורה. הדמיון הפשטני שלנו בו אנו מדמים לפעמים את גן העדן אינו נכון. במאמר נציע קריאה שונה מעט של הפרק שאולי יכולה להשלים קריאות והבנות אחרות.

על הבעיות המתוארות בבריאת העולם בפרק א' עמדנו במאמר אחר וגם בו סיימנו באכילת פרי עץ הדעת. הפעם נעמוד על הבעיות בפרק ב' של ספר בראשית בהקשר עץ הדעת וננסה להאיר בו מספר פינות חדשות בקריאה זהירה וצמודה לפסוקים.

ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקים עַל-הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה: ו וְאֵד יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה: ז וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

לפי תיאור בריאה זה אלוקים ברא את השמים והארץ בלבד. הצומח לא נברא אלא הוא נוצר בתהליכים טבעיים מתוך האדמה, תהליכים שטרם החלו משתי סיבות. אין מים להשקות את האדמה ואין אדם לעבוד את האדמה. בעיית המים נפתרת בצורה זמנית על ידי האד העולה מן הארץ, אולם את האדם יש ליצור והוא נוצר משילוב של עפר ונשמה ההופכים אותו לנפש חיה.

ח וַיִּטַּע ה' אֱלֹקים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: ט וַיַּצְמַח ה' אֱלֹקים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:
לאחר שיש אדם, תהליכי הצמיחה שהם לרוב איטיים מזורזים על ידי הקב"ה שאמנם אינו בורא, יוצר או עושה את הצמחייה, אלא רק מסייע לאדמה להצמיח אותה. כל העצים מתוארים כנחמדים למראה וטובים למאכל ובנוסף מתוארים שני עצים בשמותיהם. עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע.

כבר נתקן שיבוש אופייני. עצים אלו אינם כמובן היפוך אחד של השני ועץ הדעת איננו עץ שהאוכל אותו מקבל דעת, אלא ידיעה ברורה ביותר להבדיל בין טוב ורע.

מהי ידיעה זו? ידיעה זו היא תכונה בולטת של הקב"ה כפי שהובאה בפרק א. וירא אלוקים את האור כי טוב. אלוקים יודע מה טוב (וכתוצאה ישירה מכך גם מה רע). כך גם יודע הנחש והוא אומר זאת בפירוש כפי שנראה בהמשך הפרק.

י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: יא שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר-שָׁם הַזָּהָב: יב וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ: יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:

בעיית המים נפתרת באופן סופי על ידי הנהר המשקה את הגן (ולאחר מכן עובר להשקות אזורים אחרים). פיסקה זו קשה מאד מאחר ואנו רגילים לחשוב על גן-עדן כעל מקום מטפיזי והנה כאן הוא מקום גאוגרפי כלשהו. חלק מאזור המכונה עדן ולידו נמצאים אזורים אותם אנחנו מכירים, במצרים ובאגן הסהר הפורה.

טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:

והנה מתקיים גם התנאי השני. מים יש, אדם יש ותפקידו כפי שבארנו בעבר לעבדה ולשמרה. לשמר את הקיים ולטפל בגן. אין צורך ביצירת דברים חדשים.

טז וַיְצַו ה' אֱלֹקים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

הציווי לאדם הוא די פשוט. אתה יכול לאכול מה שאתה רוצה (מצוות עשה אחת) ומהעץ דעת טוב ורע אסור לך לאכול אחרת תמות (מצוות לא תעשה אחת). נשמע פשוט אבל למעשה לא. ידוע שברגע שאומרים למישהו שמותר לו לאוכל מכל דבר ורק ממשהו אחד אסור, הרי שנפשו תצא אל אותו איסור. אם לאדם אסור לאכול מן העץ בשביל מה הוא בכלל נברא ושאלה נוספת היא מה המושגים טוב,רע ומוות אמרו לאדם הראשון שמאחר ואינו יודע להבדיל ביניהם ולא ראה עדיין מיתה, הרי אלו מושגים אמורפיים שלא אומרים לו דבר.

יח וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

באופן מפתיע המילה טוב מופיעה כאן שוב. אדם לא יודע שלא טוב שהוא לבד, אין לו ממילא אפשרות לדעת אם יותר טוב להיות לבד או לא. אבל אלוקים יודע את זה.

יט וַיִּצֶר ה' אֱלֹקים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:

פתרון הבעיה משונה. אלוקים יוצר מן האדמה כל מיני חיות נוספות ואת עוף השמים ומביא אותם אל האדם. לאדם בוודאי יש דעת כי הוא נותן שמות לאותם יצורים, ורק לאחר שהאדם נותן ליצור שם, נהיה אותו יצור לנפש חיה, אותו ביטוי בדיוק בו התורה כינתה את האדם לאחר שקבל נשמה. ההקבלה אומרת לנו שנתינת השם בידי האדם לבעלי חיים כמוה כנתינת הנשמה בידי האלוקים לאדם.

כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

רק כאן מתברר שמטרת בריאת החיות לא הייתה למלא את העולם אלא למצוא לאדם עזר כנגדו. ושוב שאלות רבות, הרי אלוקים בוודאי יודע מה יתאים לאדם אבל למרות זאת אלוקים לא יצר אותו (עדיין) אלא דברים אחרים. לא ניתן אלא לומר כי ייתכן שכל יצור היה עשוי להתאים לאדם אולם האדם עשה את בחירתו שלו בעצמו ולפי הבנתו. ושוב אנו רואים שלאדם יש דעת ויכולת בחירה ואפילו יכולת בחירה בין טוב לרע מאחר והוא יודע שכל אותם יצורים אינם מתאימים לו. ייתכן וזו אינה ממש ידיעה אלא רק הרגשה פנימית. שימו לב שבניגוד לפרק א' לא מוזכר על בעלי החיים עצמם שהם נבראו זכר ונקבה.

כא וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: כב וַיִּבֶן ה' אֱלֹקים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל-הָאָדָם: כג וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה-זֹּאת: כד עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

הניתוח הראשון בעולם מתבצע באדם הראשון ולמרבה המזל זה ניתוח בהרדמה מלאה. אנו נתקלים בפועל חדש. בנייה. היו לנו כבר הפעלים של ברא, יצר, עשה, צמח. האישה נבנית מעצם אחת. האדם שהתעורר בינתיים, לא ברור אם בידי ה' או מעצמו, מתאושש מהר, מבין שמשהו נלקח ממנו ונוצר ממנו משהו חדש וקורא לו בשם - אישה.

פסוק כ"ד מציג בדיוק את הכיוון ההפוך. בעוד שהאישה בעצם נפרדה מהאיש הרי שטקס הנישואים מאחד אותם שוב כאילו היו בשר אחד. אבל יש קושי בפסוק אותו לא רואים מיד. האישה לוקחה מאיש, אולם עד כה לא נתקלנו במילה איש.

האיש, הופיע רק בשם הפרטי, שנהיה לשם כללי, אדם. לכאורה היה צריך לקרוא לאישה אדמה, אבל המילה הזו כבר תפוסה מאחר ובעצם האדם נלקח מן האדמה. השימוש חהורג במילים אלו, בהקשר המובן לנו כיום, מהווה חידוש בקריאה ראשונה של הפרק.

כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ:

ובאמת ממה יש להתבייש? הרי כל החיות שזה עתה נבראו ערומות בדיוק באותה מידה. וממי יש להתבייש? אדם לא מתבייש מעצמו ומאחר והאישה נבראה ממנו הרי שניהם בכל מקרה לא אמורים להתבייש כלל אחד מן השני.

ייתכן ואת פירוש המילים איננו מבינים. מקום אחר בו מופיעה המילה בושש הוא בסיפור חטא העגל "כי בושש משה לבוא". ושם הכוונה היא כי משה אחר, התעכב ולא מלשון בושה.

ניתן לפרש כך גם כאן. פרשנים כבר העירו כי במילה ערום הכוונה היא ערום מן המצוות, ודבר זה אולי גורם לבושה כי האדם צריך לקיים מצוות או לפחות לשאוף שיהיו לו מצוות לקיים. הערנו שלאדם הייתה מצווה לאכול מן העץ, אולם הייתה עוד מצווה, והיא מופיעה בפרק א' ונאמרה לזכר ולנקבה. פרו ורבו מלאו את הארץ. והנה למרות שלאדם יש אשה, עדיין לא מתקיימת מצוות פריה ורבייה, וכך אדם והאשה, לא מתביישים בכך שאין להם מצוות.

א וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקים וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה אַף כִּי-אָמַר אֱלֹקים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:

גם הנחש הוא ערום. הפירוש המקובל כאן הוא משמעות שונה של עורמה וחכמה, אבל אולי אפשר לפרש כי גם הנחש היה ערום מן המצוות. עיון בפרק א' יראה לנו כי גם בעלי החיים הצטוו במצוות פרו ורבו. אולי הנחש התרשל גם במצווה זו, אולי לנחש גם לא היה עזר כנגדו, ואולי כאן אפשר לראות מקור למדרשים שהנחש בעצם חשק באישה וקיווה שיצליח לגרום למותו של האדם. בכל אופן הנחש אומר חצי משפט והאישה מתפרצת לדבריו.

ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל: ג וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹקים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:
בניגוד לפירוש המקובל, אין מה לבוא בטענות לאישה. היא לא שמעה את הציווי של אלוקים. היא לא הייתה קיימת אז! היא שמעה את הציווי רק מאדם, מכלי שני וכך יש לנו מקרה קלסי של טלפון שבור. מה אמר אדם ומה היא הבינה לא נדע, אולם בוודאי שאיסור נגיעה לא היה. מאחר וכבר חכמים אמרו עשו סייג לתורה, נראה שזו הייתה תוספת של אדם שרצה להזהיר עוד יותר את האישה והוסיף סייג לדברי ה'. אמנם אדם שמע לעצת חכמים אבל התוצאות היו הרסניות מאחר וגם כאשר מוסיפים סייגים חשוב לדעת מה דבר ה' ומהו הסייג.

ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן:
הנחש אולי משלים כאן את דבריו ואפשר לראות את פסוק ד' ממשיך ישירות את פסוק א'.

ה כִּי יֹדֵעַ אֱלֹקים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:

מהיכן קיבל הנחש את הידע שיש לו? גם זו שאלה טובה. אנו רגילים שהנחש הוא נחש אמיתי, וגם עונשו של הנחש המצביע על כך, אולם ישנם פירושים כי הנחש אינו אלא יצר הרע, אותו יצר עליו נאמר, בסיום הבריאה ביום השישי, "והנה טוב מאד" = זה יצר הרע. האדם והאישה מבינים שה' יודע מה טוב ומה לא והם גם מבינים שהעץ הוא עץ הדעת טוב ורע, והנחש הוא אולי ההתחבטות הפנימית שלהם, האם לאכול מן העץ?

ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:

האישה רואה כי העץ טוב למאכל אבל איך היא יכולה לדעת זאת בלי לדעת טוב ורע? וממילא תיאור זה נאמר לעיל על כל העצים בגן. המילה תאווה מחזקת את ההבנה שמדובר ביצר הרע ובעצם כך שעלתה המחשבה לאכול מן העץ, כבר היצר הרע פעיל וגורם לתאווה (ובמובן מסוים גם לקינאה באלוקים). האישה אוכלת, ולא קורה כלום ואז גם נותנת לאישה - האיש שלה - שיודע היטב מה הפרי ומה מקורו וגם הוא אוכל.

ז וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:

והנה נפקחו עיניהם, במובן המטאפורי והם יודעים שהם ערומים ושזה רע. שוב מוצג העירום כעירום פיזי, עירום אותו פותרים באמצעות תפירת עלי תאנה (פיתוח טכנולוגי), אולם אנו נמשיך לפרש כי הידיעה היא שאין הם עוסקים במצוות הבודדות שיש להם היא הידיעה שהיא רעה. האם עיני שניהם נפקחו בבת אחת? לכאורה כן מפשט הכתובים. ייתכן והאישה אכלה וראתה שלא קורה כלום ונתנה לאדם ורק כאשר שניהם אכלו, כי בסופו של דבר שניהם בשר אחד, התחילה ההשפעה.

ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹקים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹקים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:

ואיפה היה אלוקים עד אז? האם הוא הגיע פתאום? בוודאי שלא. אלוקים כל הזמן מתהלך בגן, אבל אכילת העץ גרמה לאדם להיות מודע לנוכחות אלוקים זו ואולי לא היה כל כך קשר בין האדם ואלוקים לאחר נתינת האישה למרות שאלוקים תמיד נוכח.  האדם ואשתו הם גוף אחד כמוכח מהשימוש בפועל ויתחבא מלשון יחיד. ואיפה הם מתחבאים? בתוך עץ הגן עצמו. אותו עץ ממנו אכלו באיסור.

ט וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:

הפירוש המקובל הוא שהשאלה היא איפה אתה, אולם זה משהו שאלוקים יודע. ייתכן וצריך לקרוא בניקוד אחר שמשמעו איך. איך אכלת?

י וַיֹּאמֶר אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:

אדם לא עונה לשאלות אלו כלל, אלא מסביר למה הוא התחבא (ואולי זו הייתה שאלת אלוקים?) הרגשת היראה והפחד היא הרגשה חדשה. זוהי הרגשה הקרובה לבושה אותה הזכרנו קודם. האדם יודע שהוא לא בסדר ושהוא לא בסדר בגלל שהוא ערום.

ההסבר שעירום הוא היותו בלי בגדים אינו מהווה סיבה מספיק טובה לבריחה. ואם האדם לא אמור לדעת שעירום הוא רע אז גם אין סיבה לבוא אליו בטענות. ולכן נפרש כפי שהתחלנו.

אדם והאישה היו צריכים להבין בעצמם, כמו שהבינו דברים אחרים, כי עליהם לעסוק במצוות ובעיקר במצוות פרייה ורבייה שנועדה למלא את העולם. הם לא עסקו בה ולא התבוששו בזה שהם לא עסקו בה. בדיוק באותו אופן בו האדמה היא המצמיחה את העצים והעשבים אולם בפעם הראשונה היה צריך את עזרת ה' להצמיח אותם (כי האדם/אדמה לבד עדיין אינם יודעים לעשות זאת) נראה שאפשר לפרש גם כאן שהידיעה על העיסוק במצוות הייתה יכולה לבוא בעצמה, בצורה נכונה יותר. מתוך האדם, שהוא יצור בעל דעת ויכולת בחירה אולם גם כאן היה צורך בקיצור הדרך שאמנם הביא את הידע במהירות, כמעט יש מאין, אולם גרם לתוצאות אחרות קשות.

פירוש אחר הוא כי האדם ראה את עצמו שותף במעשה הבריאה. אלוקים מביא אליו בעלי חיים, הוא מכנה אותם בשם ומאז הם נהיים נפש חיה. זו חשיבותה של ההקבלה עליה עמדנו קודם. קשה להניח שהאדם רואה את עצמו בדרגה שווה לאלוקים אולם בדרגת שותפות כלשהי. הקונספציה הזו קורסת באחת כאשר עיניו נפקחות והוא יודע כי הוא ערום. איפה הוא ואיפה אלוקים. אמנם שניהם באותו מקום - "הגן בעדן" אבל כפי שכבר קוהלת (ה' א): "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים". מאותו רגע הגירוש מגן העדן הוא בלתי נמנע. האדם והאלוקים לא יכולים להיות במקום אחד.

יא וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:

גם שאלה זו הנתפסת לרוב כשאלה רטורית מעלה בקריאה שלנו את האפשרית כי היו דרכים אחרות להגיע לידע הנדרש.

יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל: יג וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים לָאִשָּׁה מַה-זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל:

במקום לענות תשובות רציניות, כל אחד מגלגל את האשמה  אולם השאלה לא נענית כלל. האדם והאישה לא מספקים שום מניע פרט למניע שהם נכנעו לנחש, לאותו יצר הרע. וכמה חבל. כבר כתבנו והערנו כי היו יכולות להיות תשובות אחרות, תשובות המדברים על הרצון להיות "לבוש" במצוות ו "לתפור" - היכולת ליצור דברים חדשים. היו כל כך הרבה סיבות טובות ומוצדקות לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע ואכילה סתמית סתם כי הנחש אמר אינה סיבה מספיק טובה, ועליה מגיע העונש.

יד וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ: טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ: יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב:

לא נתעכב על העונשים רק נזכיר כי כאן מוזכר לראשונה עניין המוות ובמקביל אליו עניין העמדת הצאצאים לאישה ולנחש. האדם בא מן האדמה ואל האדמה הוא ישוב. בכך מתקיימת גזרתו של הקב"ה. אמנם המוות לא יהיה ביום האכילה ממש, אלא שמאותו יום של האכילה המוות הוא הסוף הבלתי נמנע. ואולי זו עצם הידיעה של הטוב והרע. הידיעה שימי האדם סופיים ולכן עליו לכלכל את מעשיו בחכמה וזאת בניגוד לאל שהוא נצחי וכמובן על האדם גם לפרות ולרבות אם ברצונו להשאיר משהו אחריו.

כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל-חָי:

מה משמעות קריאת השם השנייה כאן? הרי כבר קראו לה אישה. אולי ניסיון של משנה שם משנה מזל, אבל לי נראה שהאדם הבין את טעותו. עונשה של האישה קשור באופן ישיר לפרייה ורבייה, המצווה אותה לא קיימו קודם לכן. אדם מבין זאת ועוד טרם החלו במצווה כבר שינה את שמה לחווה, אם כל חי, אם כל האנשים והנשים שיחיו מכאן והלאה. תיקון החטא כבר החל להתבצע.


כא וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: 

גם בגדי עור אלו, שמשמעותם היא מטאפיזית מצאו את דרכם במדרשים להיות בגדי נמרוד ולאחר מכן בגדי החמודות של עשו. בעוד שאדם וחווה הכינו להם חגורות פשוטות מעלי תאנה, לבושו של הקב"ה הרבה יותר איכותי. בפועל גם אלוקים מסכים שהמצב של ערומים אינו מצב טוב, אולם הפתרון של אדם וחווה אינו מספק ואלוקים נותן פתרון טוב יותר. אם העירום הוא עירום ממצוות הרי שכותנות העור הן הרמז הראשוני לתורה אותה יקיימו צאצאיו של אדם. חגורות עלי התאנה אם כך רומזים לאותן מצוות שכליות שהאדם אמור להבין משכלו בלבד (כדוגמת איסור רצח בו נכשל קין) לעומת כותנות העור שהן התורה כולה המיועדת רק לעם ישראל וכללת דברים שהם מעל ההיגיון.

כב וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: כד וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

גם פסוקים אלו קשים מאד. המוות כבר נגזר על האדם ואת עץ החיים אפשר לעקור או למנוע אכילה בצורה אחרת. אלא שנראה כי אותו חטא אינו מאפשר חיים של האדם בגן עדן, והאדם צריך עכשיו לפלס את דרכו בעצמו, כאשר רק כותנות העור של אלוקים מגינות עליו, ולבנות הכל בעצמו ובכוחותיו. מכאן והלאה גן העדן אינו מקום בגיאוגרפיה שלנו על כדור הארץ. הוא חלק ממקומו של האלוקים בשמים והאדם נמצא על הארץ מתחת.

ופתיחת הפרק הבא מהווה הוכחה נוספת לדרכנו בפירוש בכך והיא מתחילה מיד במילים "והָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ..."

עץ, אבל לא עץ הדעת

לדף הראשי של פרשת בראשית